"סיפור הפרברים" הוא לא המחזמר הטוב ביותר בשום צורה, אבל הוא בהחלט יבהיר לכם לאיזה צד בקרב מחזות הזמר אתם שייכים: הוא מרהיב, סוחף וקולנועי בצורה שרק מחזות זמר יכולים להיות, ובאותה נשימה הוא משעמם, נמרח ועם דמויות ראשיות בלתי נסבלות, ודורש מכם השעיית חוסר אמון בכמות שתספיק כדי לא להרים גבה למראה הכנופיות הכי שכונות בעיר מפזזות כלהקת בלרינות.
במחזות זמר קלאסיים אחרים יש עוד משהו מעבר למחזמר עצמו. בין אם זה "שיר אשיר בגשם" או "מרי פופינס", לכל אחד מהם יש איזה טוויסט משלו שיכול לגרום לאנשים להגיד "אני לא ממש בעניין של מחזות זמר, אבל פה יש משהו". ב"סיפור הפרברים" אין – או שאתם עוצרים את נשימתכם מהאופן בו במאי הסרט עיצבו את סצנת הפתיחה שאומרת כל כך הרבה בכל כך מעט, או שאתם ממלמלים לעצמכם "השם ישמור, מתי מישהו כבר יעשה משהו בסרט הזה". זה לא שהשיוך הזה יקבע את דעתכם על הסרט – גם חובבי מחזות זמר יכולים למצוא את עצמם נאבקים לשמור על עניין ברגעים מסוימים, וגם מי ששונאים אותם יכולים ליהנות מההומור של, נניח, "אמריקה" – אבל "סיפור הפרברים" הוא כמו נייר לקמוס שיגלה לכם כמה אתם מרגישים בנוח עם ז'אנר מחזות הזמר "הקלאסיים".
"סיפור הפרברים" הוא עיבוד לרומיאו ויוליה: יש שני נאהבים משני צדדים של משפחות יריבות, רק שבמקום המשפחות יש כנופיות ובמקום הנאהבים יש צמד שואבי אבק ששואבים כל פירור של עניין על המסך. כי אם לרוב "רומיאו ויוליה" הוא "רומיאו ויוליה, ועוד כמה דמויות ששכחתי את השמות שלהן, כי זה בעיקר רומיאו ויוליה", כאן רומיאו ויוליה נדחקים לא פעם לטובת הסיפור על הכנופיות – הסילונים (קרי, הלבנים) והכרישים (קרי, הפורטו ריקנים). וטוב שכך, כי פרט לחמש דקות במצטבר ("I Feel Pretty" של מריה [או בעברית "מאוהבת", משום מה], "Something's Coming" של טוני), מדובר בשתיים מהדמויות הראשיות הכי פחות מעוררות סימפטיה או עניין, בייחוד כשהן מוקפות בשלל דמויות מרתקות כמו ברנרדו, אניטה וריף; והכימיה שיש כשהן ביחד היא פחות "ניצוצות מתעופפים" ויותר "כיריים שלא נדלקות גם כשמבעירים אותן עם להביור".
לכאורה, שתי בלטות בתור דמויות ראשיות היו אמורות להוות מכשול מאתגר עבור הסרט, וזה באמת מה שקורה – אבל רק בחציו השני. כי החצי הראשון של הסרט פשוט מתעלם בחינניות מהדמויות הראשיות שלו כך שאפשר ליהנות מהסרט האמיתי: הכרישים, הסילונים, השירים והריקודים.
נתחיל מהריקודים: זה אמנם מגוחך (מאוד) כשהבחורים הקשוחים מתחילים לפזז לפה ולשם, ואפילו יותר מגוחך כשאנחנו צריכים לחשוב שהקפיצות והניתורים האלה הם "מכות", אבל זה באמת לא משנה כי אחד הדברים הכי טובים שאפשר לשים על מסך הוא מישהו שיודע לרקוד, ולתת לו מוזיקה טובה לרקוד לצליליה. כבר התלוננתי על זה פעם באתר, אז אני לא אחזור על זה, אבל לשאלה "מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מפסיקים לצפות מכוכבי מחזות הזמר שלנו לרקוד", התשובה היא זה: רגעים שומטי לסתות בהם רקדנים דוחפים את עצמם לקצה היכולת ועושים מה שלא נראה שגוף אנושי אמור להיות מסוגל לעשות, בתיאום מוחלט עם עוד עשרה אנשים מסביבם. במידה מסוימת, כשהפלצנים מדברים על "קולנוע במיטבו", הם מדברים על זה: עזבו אתכם מעלילה ודיאלוגים, קולנוע הוא צבע, תזוזה ומוזיקה. ו"סיפור הפרברים" הוא אחד מהשיאים בכל הנוגע לשילוב שלהם.
השירים – טוב, לא ממש צריכים אותי בשביל להרעיף תשבחות על השירים או בשביל להגיד ש"מריה" הוא שיר חופר. אמנם הטענה ש"תכל'ס יש רק איזה 4 שירים טובים במחזמר" היא טענה לא בלתי מבוססת, אבל בחייאת – אלה לא רק שירים. "ג'י, השוטר קראפקי", "אני מרגישה יפה" ו"כשאתה סילון" הם המנונים, שירים שאפשר לשלוף ולשמוע בכל פעם שבא לכם לשפר את מצב הרוח שלכם או של האנשים מסביבכם (אם הם בקטע של מחזות זמר. אחרת אני לא נושא באחריות לתוצאות). ו"אמריקה" הוא ההמנון למלוך על כל ההמנונים – שיר ורגע בסרט ששווה כל דבר שבא לפניו ואחריו. שיר שהוא לא רק מצחיק (והוא כן) ומרהיב (והוא כן) אלא גם טעון בפוליטיקה בצורה שמצליחה לא להמאיס את עצמה. השאלה בבסיסו, "האם טוב או לא טוב לחיות באמריקה", אף פעם לא מונחתת כמו פטיש על הראש, ולשני הצדדים (שבעיקר נהנים להתגרות אחד בשני יותר מלבסס טיעונים משכנעים) – הגברים שמתגעגעים לפורטו ריקו והנשים שלעולם לא מוכנות לחזור לשם – יש מקום. וזה אולי הפאנץ' של השיר, שהוא חכם מספיק בשביל לא להגיד אותו בקול רם: מה שהנשים נהנות ממנו באמריקה הוא לא החלום והתקווה לכסף ורמת חיים גבוהה – אלא זה שיש להן בכלל קול ומקום לבטא את עצמן.
ולבסוף, הכנופיות. עלילת הסרט היא בסופו של דבר פשוטה – לסילונים (למי שעד כה נחרד כל פעם שתרגמתי את "הג'טס" לסילונים – לא, כי "הג'טס") נמאס מההתגרות הבלתי פוסקת של הכרישים שנכנסים לטריטוריה שלהם, אז הם מחליטים להזמין אותם לדו קרב שיסיים את היריבות אחת ולתמיד. אבל הסרט, שאורך בעצם יומיים ולא יותר, מתאר את העלילה הפשוטה הזאת שלב אחר שלב: ההתגרות, הגיית התוכנית, "מועצת המלחמה", ההתארגנות וכו' וכו'. אם הכימיה בין טוני ומריה מזכירה שנבוב מת, הכימיה האמיתית נמצאת בין מנהיגי הכנופיות, ברנרדו (ג'ורג' צ'קיריס) וריף (ג'ורג' צ'קיריס במקור בהפקה שהייתה בלונדון. בסרט, ראס טמבליין) – שני יריבים שמעריכים ומתעבים אחד את השני במידה כזאת שכל מפגש ביניהם מתיז מספיק ניצוצות כדי להתחרות בזיקוקים של יום העצמאות (אציין שגם הכימיה בין ברנרדו וחברתו, אניטה (ריטה מורנו) היא מחשמלת ומפצה על היעדר הרומנטיקה בין הצמד הראשי).
גם בתוך הכנופיות כיף. כאמור, אלה הם הרגעים שבהם הכנופיות מתחילות לפזז ולשיר (בעיקר הסילונים, שקיבלו יותר פיתוח בסרט ויותר דמויות משנה שאפשר להבדיל ביניהן, בעוד הכרישים הם "ברנרדו, צ'ינו וכל השאר") ולספר על עצמם ולשכנע אותנו שלמרות שהם בעצם שחקנים בני 30 שרוקדים בלט, הם בכלל בני נוער מתוסכלים שמנסים להוכיח את עצמם בדרך היחידה שהם מכירים.
על נקודות החולשה של הסרט, נטלי ווד בתפקיד מריה וריצ'רד ביימר בתפקיד טוני, כדאי לא להרחיב, בייחוד לנוכח רשימת השחקנים מעוררת התאבון שכמעט וגילמו אותם. זאת לא ממש אשמתם, אם נהיה כנים. כלומר, כן, ריצ'רד ביימר לא הפך לכוכב קולנוע ובצדק, אבל נטלי ווד הייתה והמשיכה להיות כוכבת קולנוע אחרי "סיפור הפרברים", ולחלוטין בצדק. היא שחקנית טובה שקיבלה תפקיד מתסכל ופרטנר שזה פשוט לא עובד איתו. מפתה להגיד שזה אולי כי ליהקו לתפקיד הפורטו ריקנית את נטלי ווד הלא-ממש פורטו ריקנית, אבל עם אחיה הקולנועי, ברנרדו, זה עובד (ג'ורג' צ'קיריס אמנם לא "לבן" ואף אחד לא היה צריך לצבוע לו את הפנים, אבל הוא יווני, לא פורטו ריקני). אולי זה גם עניין של השוואה: זה לא שווד וביימר והדמויות שקיבלו כל כך גרועים, אלא שפשוט כמעט אי אפשר לייצר שם עניין לעומת פצצות הכריזמה בצד האחר של העלילה.
אני מניח שצריכים גם להתייחס לפיל שהיה בחדר אבל יצא ממנו כדי לשמור על כללי התו הסגול: בסוף 2020 הייתה אמורה לצאת הגרסה החדשה של "סיפור הפרברים" תחת בימויו של סטיבן ספילברג, אבל קורונה וזה, והופ – זה קפץ לסוף השנה הנוכחית. בכנות, אני עדיין לא מבין מה ספילברג מחפש פה. אני מתקשה להאמין שהוא יצליח להשתוות ליופי הטכניקולורי של המקור (תמונות מהסט מראות פלטת צבעים אפורה ודיגיטלית), ואמנם יכול להיות נחמד אם תהיה גרסה של הסיפור עם ליהוק שתואם למוצא של הדמויות, אבל זאת לא בעיה חמורה עד כדי כך שחייבים להוציא רימייק כדי לתקן את העוול שנעשה. וזה לא שאני נגד רימייק ל"סיפור הפרברים" – בסיפור יש מתח פוליטי רב בין הדמויות (לא דיברתי על התפקיד שהמשטרה ממלאת בסרט, אבל הוא בערך מה שאתם יכולים לצפות ממשטרה בשנות החמישים) שגרסה חדשה יכולה להדגיש ולייצר ממנו אמירה אולי חריפה יותר מזאת של הסרט הקודם – אבל אני לא בטוח שהאדם המתאים למשימה הוא דווקא ספילברג.
"סיפור הפרברים" הוא אחת מהקלאסיקות הקולנועיות האלה, וכשרואים אותו מיד רואים למה – הוא מרהיב, תענוג לעיניים ולאוזניים, מצחיק ומרתק גם אחרי אוטוטו שישים שנה, וגם אם עדיין מדלגים על כל רגע שבו מריה וטוני נשארים לבדם על המסך.
בתור חובבת מיוזיקלס מושבעת
מודה שהסרט הזה מעולם לא היה אחד מהפייבוריטים שלי, וזה למרות שיש בו אחלה שירים וריקודים ולמרות שהוא קלאסיקה. אולי זה באמת בגלל שלא התחברתי לסיפור האהבה במרכז, או שעם כל ה-suspension of disbelief, קרבות כנופיות באמצעות ריקודים נשארו אלמנט קצת מגוחך מדי עבורי.
אבל נראה לי שאולי זה פשוט המיוזיקל הזה שלא ממש עושה לי את זה, כי גם בפעמיים שראיתי אותו על הבמה (פעם אחת הפקה מאנגליה, פעם אחת בגרסה עברית) הוא לא באמת השאיר עליי רושם מיוחד.
הייתי רוצה לקוות שהגרסה המתעכבת של ספילברג תהווה תיקון ותגרום לי להתאהב סוף סוף בסיפור הפרברים, אבל קצת קשה לי להאמין. אה, והנוכחות של אנסל אלגורט בתפקיד הראשי לא מעוררת בי ציפייה, בלשון המעטה.
נ.ב. חייבת להודות שאני אחת מאלו שלא ״נחרדו״ אבל כן קצת הסיח את דעתם התרגום של שמות הכנופיות. באופן כללי אני נוקטת בגישה שכשמילה משמשת כשם לקבוצה, מיותר לתרגם אותה. זה תמיד מזכיר לי שכשהייתי קטנה עוד נהגו מדי פעם לתרגם שמות של להקות וזה היה כל כך מטופש בעיני. נראה לי שאחד היחידים שנשמרו זה האבנים המתגלגלות, אבל באמת – חיפושיות הקצב? אמונה לא עוד? אשכרה דברים שנראו רעיון טוב למישהו פעם.
ג׳טס ושארקס נשמע לי טוב לאין ערוך מסילונים וכרישים, כל עוד מדובר בשם של כנופיות ולא במשמעות מילולית.
אני מחבב תרגומים בסך הכל
אפילו אם אני מבין למה הם הלכו (בעיקר מאוד מבלבלים בימינו כשיש אינספור להקות וקשה לדעת על מי אתה מדבר ואיך הם כתבו זה ומה האיות הספציפי וכו'). בגדול זה בסופו של דבר איזה סקאלה בין "רם ויעל" ו"רומיאו וג'ולייט" וקשה לדעת איפה תמיד נמצא ה"רומיאו ויוליה" בכל זה. בחרתי ספציפית בטקסט הזה קצת לשבור חזק יותר על העברית מאשר התעתיק – אולי בהשפעת הקלטת בתרגום עברי שהבת שלי ניסתה לראות (נשברה באמצע) – אבל אפשרי שביום אחר הייתי בוחר אחרת.
Not Brand Echh (כן, כי גם לפה צריך לדחוף קומיקס)
את הסרט הזה הכרתי הרבה לפני שראיתי אותו, וזאת בזכות פרודיה שהופיעה בכותר ה"הומור" המקורי של מארוול קומיקס (שעדיין מצחיק אותי, 50 שנה אחרי). אם אוהבים קומיקס – שווה לחפש (גיליון מס' 6). ולענייננו: בגדול אני אוהב מיוזיקלס – את "שיר אשיר בגשם" אני רואה לפחות פעם בשנה, כנ"ל "רוקי הורור שואו" – אבל בשני הניסיונות שעשיתי לראות את הסרט הזה לא צלחתי את 15 הדקות הראשונות (בזכות יוטיוב אני מכיר ואוהב את הקטע של השוטר קרופקה). המוזיקה, לעומת זאת, ענקית, והפסקול חזק ברוטציה שלי.
והנה אחלה פרודיה
https://youtu.be/mgQfCUNf0no
היי, חיפשתי את זה!
זכרתי במובהק כשזה זכה באוסקר* ולא היה איך לראות וממש כיף לדעת שעכשיו יש! מקווה שזה אשכרה טוב גם.
* – תחת סעיף "הסרטים הקצרים שזוכים הם הסרטים הקצרים עם השם הכי טוב, בלי קשר לאיכות הסרטים עצמם. ראו גם "איך ללמוד לעשות סקייטבורד באזור מלחמה" או איך שלא קראו לזה.
זה אשכרה גם טוב
לדעתי.
אני שמח שראיתי את הסרט המקורי ולו רק בשביל לצחוק מזה יותר.
מהחביבים עלי
גם השירים, גם הריקודים, וגם ריטה מורנו לנצח 😍😍😍 (עד היום היא, איך אומרים, נותנת בראש.)
בתור אחד שקבוצת הפוטבול שהוא אוהד היא הג'טס, אני קצת פגוע. לא באותה מידה שנפגעתי מהצורה בה הם משחקים, אבל עדיין
אני דווקא מחכה לגרסא של שפילברג
פשוט כי לא אהבתי כל כך את הסרט סיפור הפרברים הקודם דווקא בגלל הדברים שאתה משבח. מבחינת נראות, משחק, בימוי, לא עבד לי משהו. מקווה שפילברג יעשה אתהזה יותר טוב (מבחינתי).
גאלופי הזכירה את הגרסא הישראלית שעלתה פה (מניח שהכוונה לקאמרי) ודווקא אותה ממש אהבתי , אהבתי את מריה של משי את טוני של עידו ואת שאר השחקנים, התרגום של השירים נעשה טוב לדעתי כמו המקור ועוד.
ולכן אני יודע שזהו בטוח סיפור שיכול להעשות טוב בידי אומן , מקווה שלשפילברג עדיין יש את זה.
הסרט הזה נהדר מבחינת נראות, והרבה יותר מהגרסה של ספילברג.
הצילום בחדש היה מניירסיטי מדי והרבה בחירות בו לא עבדו. יותר מדי LENS FLARE, וסנוורים מוגזמים של אור בנוסף לתיקוני צבע מוזרים שהפכו את המראה שלו לדלוח למדי. כמו כן, לעיתים תנועות המצלמה האקרובטיות של יאנוש הוציאו אותי מהסרט (שוט הפתיחה גרם לי לגחך). לעומת זאת סיפור הפרברים המקורי הוא בין השימושים המופלאים ביותר בצבע שנצרבו על פילם.
בעיני זה אחד מגדולי המיוזיקלס הקולנועיים
הסרט הזה הוא קולנוע טהור – השילוב בין המוזיקה האלוהית של לנארד ברנשטיין, הכיראוגרפיה הקינטית של ג'רום רובינס והבימוי המרהיב של רוברט וייז מייצר מפגן אודיו-ויזואלי עוצר נשימה שנדיר לראות כמותו, גם אם הוא מצריך קצת יותר אורך רוח והשעיית חוסר אמון מסרטים אחרים בז'אנר.
ובאמת שגם לי לא ברור מה ספילברג מחפש פה. אני בד"כ נוטה לסמוך על שיקול דעתו בבחירת הפרויקטים, אבל מרגיש לי שאפילו הוא מכיר בכך שאין לו סיכוי להתעלות על השלמות של המקור, ולכן מעניין אותי מה בכל זאת הוא מצא בזה שמצדיק חידוש.
נראה שיהונתן צוריה לא מבין במוזיקה- אף מילה על לנרד ברנסטיין ולא במחול-ג׳רום רובינס.
וגם סטיון זונדהיים כותב השירים.
המחזמר הזה הוא יצירת מופת של השלושה ובמיוחד ברנסטיין , וגם הבמאי והסרט מעולים.
בקיצור, יהונתן, אתה צריך ללמוד הרבה, לפני שאתה כותב משהו, אם אתה רוצה להיות רציני
מי לעזאזל רוצה להיות רציני
(ל"ת)
שירלי.
(ל"ת)
קלאסיקה נהדרת, ביקורת קצת מוחמצת בעיניי
אקדים ואומר שכמו ברוב המחזמרים הקלאסיים, האורך והקצב מאתגרים את הצופה הביתי בימינו ולרוב קל יותר להתחבר אליהם בגרסתם הבימתית. זה קרה לי ב"ברנשים וחתיכות" או ב"איש המוזיקה" בין היתר. עם זאת, דווקא ל"סיפור הפרברים"* לא היה לי שום קושי להתחבר, כיוון שהסרט מרהיב וסוחף גם בימינו (לאוהבי הסוגה, אבל זה נכון כמעט תמיד).
באשר לביקורת, לא הבנתי את הטענה שב"סיפור הפרברים" "אין משהו מלבד המחזמר עצמו". זה עיבוד קולנועי למחזמר, מה עוד אמור להיות בו? אם הכוונה לכך שהחומר הוא רק שירים וריקודים בלי "בשר", זאת אפשר לומר על "חתולים" (המחזמר, בסרט לא צפיתי) אבל הוא מקרה קצת קיצוני. גם ההשוואה ל"מרי פופינס" או ל"שיר אשיר בגשם" לא רלוונטית, זו הסתכלות בקנקן. למעשה, אם להיות קטנונית, זה אפילו לא בדיוק אותו "קנקן". מחזמר הוא (כידוע) מחזה+זמר, כלומר יש מחזה. "סיפור הפרברים" הוא עיבוד קולנועי למחזמר. לעומת זאת "מרי פופינס" ו"שיר אשיר בגשם" הם סרטים מוזיקליים (גם אם לימים זכו לעיבוד בימתי).
"סיפור הפרברים", כפי שמצוין בביקורת, הוא עיבוד מודרני לטרגדיה השייקספירית "רומיאו ויוליה". השוואה שלו לסרטים מוזיקליים קומיים נופלת לאותו "חטא" של השוואה בין שני סרטי אנימציה רק כיוון ששניהם מונפשים. אומנם, כשחושבים על מחזמר חושבים בד"כ על בידור קליל ומהנה, אבל יש לא מעט מחזמרים כבדים למדי, והם מנצלים את המדיום להעברת המסר. "סיפור הפרברים" מנצל את הטרגדיה למסר חברתי נוקב, מתח בן-גזעי שמחריב סיפור של התאהבות תמימה. השירים והריקודים רק עוזרים לעלילה הקשה להחליק בגרון – מצוקות מהגרים, שנאת זרים, תגרות כנופיות (צעירים כן, אבל לאו דווקא בני נוער), אלימות, (ניסיון) אונס, רצח…
אני לא חושבת שזה "מגוחך" אני חושבת שזה מתוחכם, אלגנטי ומרהיב. הכוראוגרפיה בסרט יפהפייה, המוזיקה של ברנשטיין נהדרת והשירים משובחים אחד אחד, וממש לא רק ארבעה (זו טענה בלתי מוצדקת בעליל). דווקא מבחינת הצבע הסרט קצת התיישן, אבל זה לא מפריע ליהנות ממנו.
כידוע, גם בסרטי פעולה יש כוראוגרפיה לקרבות, וכאן במקום להראות ממש מכות עושים זאת בעזרת תנועות ריקוד. אין שום בעיה בליהוק של שחקנים בוגרים, זה לא סרט תיכון כמו "גריז" (שגם בו ליהקו לסרט שחקנים מבוגרים כמו בתיאטרון, אבל אז זה באמת נראה מגוחך). רומיאו ויוליה היו בני נוער (ובגרסה של זפירלי צעירים במיוחד) אבל בתקופה שבה הנעורים נראו אחרת והקמת משפחה החלה מוקדם. גם כאן לא מדובר בחבורות של "בני נוער" כפי שאנחנו חושבים עליהם בתרבות הפופולרית בימינו; אין התייחסות לבית ספר למשל, יש התייחסות להתחלה של חיים בוגרים – הקמת משפחה, עבודה ועוד. מריה וטוני שניהם עובדים, וברנרדו (אחיה הגדול) ואניטה מבוגרים מהם.
בעניין הזה, אם כבר מדברים על התכנים בשיר "אמריקה", הוא משקף זאת היטב: הבנות דווקא לא שרות הרבה על חופש, אלא בעיקר על תרבות צריכה, שפע, חיים נוחים, ואלה חיים בוגרים – גורדי שחקים, מכוניות יוקרה, מכונת כביסה, דירה… הבנים שרים על המחיר – הדיכוי המעמדי, היחס למהגרים שנלווה לכך. העקיצות בין הבנים לבנות הם בגרסת הסרט, אגב; במחזמר המקורי רק הבנות שרות (אם כי לא מעט הפקות אימצו את גרסת הסרט, כך גם בהפקה האחרונה בתיאטרון הקאמרי).
גם אני לא מתלהבת מהליהוק של מריה וטוני בסרט, ובעיקר לא מליהוק ע"ס מראה; הבעיה שלי היא לא המוצא אלא השירה. כמקובל באותה תקופה, את נטלי ווד (ולא רק אותה) דיבבה מרני ניקסון, זמרת עסוקה שדיבבה לא מעט כוכבות בעיבודים קולנועיים למחזמרים. עם זאת, אני לא חושבת שהליהוק הורס את הסרט ושהם כאלה בלתי נסבלים / משעממים / חסרי כריזמה/כימיה. לא צריך להגזים. בפרט, הליהוק בסרט ודאי שלא הורס את המחזמר בתיאטרון, וההפקה האחרונה של "הקאמרי" הייתה מצוינת, משי קליינשטיין ורונה לי שמעון חרכו את הבמה. גם שיר כמו Somewhere שבסרט הוא סתם דואט משעמם, הוא קטע מרגש של בלט שמייצג חלום לעולם אחר, סובלני יותר.
גם לי לא ברור מדוע דרוש כאן חידוש ומה יעשה בו ספילברג, אבל אם הוא ישלב את היתרונות הבימתיים בגישה עדכנית, טוויסט עכשווי וצילום רענן (למרות חיבתי לקלאסיקות, צבעי טכניקולור ממש לא עושים לי את זה) זה יכול להיות מרהיב לא פחות מהמקור.
__________________
* הכתיב הנכון הוא "פרוורים" (אחרת יש להגות פרבּרים) אבל אני זורמת עם המקובל בשם המחזמר/סרט (וגם בשם הצמד).
זאת מילה שמקורה במקרא
(דה"א, כו: 18)ושם היא נכתבת פרבר, עם ב' דגושה.
אכן כך במקרא, אבל ההגייה כיום היא V והכתיב העדכני בוי"ו
ראה החלטת האקדמיה ללשון:
https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/grammardecisions/formation-and-vocalization/2-3-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d/2-3-1/#target-3002