כן, אפילו לא מומלץ כדי לבהות בפלורנס פיו, כי היא לא נותנת כאן שום תצוגת משחק טובה. ובאתי לסרט בשביל פלורנס פיו.
שבירת רצף הזמן בעיקר הורסת כל סיכוי למתח או דילמה, שעוד יש פוטנציאלית בתסריט.
מבחינת עלילה ועניין- זה קצת כאילו הסריטו עמוד אינסטגרם של שפית ועובד בחברת דגני בוקר בריטיים ויש להם חבר שהוא צלם מקצועי ובית ממש יפה ליד יער. אני מתעבת אינסטגרם כפורמט והדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות הוא לצפות בחשבון האינסטגרם של בחור שאני רוצה להתחיל אתו במציאות. בחירה גרועה שאני מבצעת שוב ושוב. זה המקום בו האנשים החמודים ביותר מתרסקים לערמה של קלישאות "נכונות" שהן כל המידע שיש עליהם, כלומר כל חמש הפעמים שהם היו בפאב, שתי מסיבות, הרבה אוכל פוטוגני, חדר כושר, רגעים לא מייצגים מהעבודה שלהם, כל אתרי התיירות באירופה, עוד שני אתרי תיירות בלוס אנג'לס שהם טסו אליהם בסוכות, פלוס שני פוסטים על המלחמה ואירוע לציון החטופים, משוכפלים וקלישאתיים כמו כל התמונות האחרות.
אני אכן יכולה לבהות בעמוד כזה ולזכור שהאנשים המדוברים קפצו למילואים ב-7 באוקטובר, נלחמו בעזה בסבב א' ורק במזל לא נכללו בסבב ג' האחרון, כי העבודה שלהם חיונית או משהו. אני יכולה לדמיין מה עבר עליהם כשהם היו במילואים ואיך ההרגשה כי עכשיו הם לא אבל חברים שלהם כן. אני יודעת שאחד מהם אוהב שירה, בעיקר לאה גולדברג. ואחר אוהב גורי חתולים וכלבים ואוגרים וגם גורי אדם. לאחד יש הורים שעלו לארץ לבדם בתור ילדים וגדלו בפנימיות והצליחו להשיג לימודים אקדמיים דרך צה"ל, ואני דור שני בארץ מצד אחד שלי ואני יכולה לנסות לדמיין מה זה להיות דור ראשון בארץ וזה משהו שאיתך כל החיים, בטח עכשיו כשיש דיבור כזה על הגירה ובריחה כמו לפני מלחמת ששת הימים.
אז ככה גם בסרט הזמן שלנו. אני צופה בסרט ויכולה לדמיין כל מיני דברים, נגיד, כמה קשה זה טיפולי פוריות, ושהזרקת הורמונים עושה מצבי רוח נוראיים, ואיך היה הטיפול הראשון בסרטן השחלות, ושבטח קשה לאזן בין הקריירה של ההורים לגידול בת יחידה, או איך אבא של הגיבורה דפק את התפיסה שלה על גברים לפני שהחליט למות מסרטן, או בכלל זה שהיא בת יחידה בין אחים בנים בלבד עיצב אותה, או כמה הגיבור הרגיש כישלון סביב הגירושים ושהוא בן אדם משפחתי מאוד אבל הם לגמרי בדמיון שלי, או מבוססים על ידע שרכשתי מהחיים ואפילו מסרטים אחרים. כי כל פעם שהעלילה עלולה בטעות להיות מעניינת, שקונפליקט מסכן ושחוק וקלישאתי עלול להתגנב למסך, הסרט מוחק אותה בעוד מונטאז' פוטוגני וסצנות סקס נטולות כל רגש, עניין או תקשורת בין הדמויות. את תפקיד הפוסט על החטופים תופס סרטן. בואו נגיד שאתם צריכים להיות רגישים מאוד לסרטן, שזה בסדר גמור, כדי להצטרך אזהרת טריגר לטיפול של הסרט בנושא.
מבחינת סרט רומנטי- אני לא יודעת למה הגיבורים מתעניינים אחד בשני. יש ניסיון לעשות היפוך מגדרי, כי הגבר מאוד ביישן ועדין וטוב לב והגיבורה היא קרייריסטית תחרותית שמקללת המון (אם כי גם לו יש קריירה לא רעה בכלל, פשוט "אפורה" ו"משעממת"), אבל בפועל היא עושה מה שהיא רוצה והחיים מתיישרים לפי החשק שלה, בלי שום התפתחות מצד אף אחד. אם היו טורחים לפתח אותה כדמות, אין ספק שהיא מפחדת מגברים, ואחרי מערכת היחסים הלסבית שלה, טוביאס הוא הדבר הכי לא מאיים שאפשר לחיות איתו שמת מפחד מעימותים, אבל זה פתרון נוראי לשניהם כמו כן, היכולת של השפה האנגלית להביע הסתייגות בכל כך הרבה מילים שלא אומרות כלום מעלה את "כאילו" העברית לדרגה אלוהית. לפחות משפט בעברית חייב לכלול תוכן אמיתי, גם כשהוא מגומגם ונמרח. יש יתרון תקשןרתי עצום בשפה עם אוצר מילים קטן.
לא סרט מומלץ בשום צורה
כן, אפילו לא מומלץ כדי לבהות בפלורנס פיו, כי היא לא נותנת כאן שום תצוגת משחק טובה. ובאתי לסרט בשביל פלורנס פיו.
שבירת רצף הזמן בעיקר הורסת כל סיכוי למתח או דילמה, שעוד יש פוטנציאלית בתסריט.
מבחינת עלילה ועניין- זה קצת כאילו הסריטו עמוד אינסטגרם של שפית ועובד בחברת דגני בוקר בריטיים ויש להם חבר שהוא צלם מקצועי ובית ממש יפה ליד יער. אני מתעבת אינסטגרם כפורמט והדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות הוא לצפות בחשבון האינסטגרם של בחור שאני רוצה להתחיל אתו במציאות. בחירה גרועה שאני מבצעת שוב ושוב. זה המקום בו האנשים החמודים ביותר מתרסקים לערמה של קלישאות "נכונות" שהן כל המידע שיש עליהם, כלומר כל חמש הפעמים שהם היו בפאב, שתי מסיבות, הרבה אוכל פוטוגני, חדר כושר, רגעים לא מייצגים מהעבודה שלהם, כל אתרי התיירות באירופה, עוד שני אתרי תיירות בלוס אנג'לס שהם טסו אליהם בסוכות, פלוס שני פוסטים על המלחמה ואירוע לציון החטופים, משוכפלים וקלישאתיים כמו כל התמונות האחרות.
אני אכן יכולה לבהות בעמוד כזה ולזכור שהאנשים המדוברים קפצו למילואים ב-7 באוקטובר, נלחמו בעזה בסבב א' ורק במזל לא נכללו בסבב ג' האחרון, כי העבודה שלהם חיונית או משהו. אני יכולה לדמיין מה עבר עליהם כשהם היו במילואים ואיך ההרגשה כי עכשיו הם לא אבל חברים שלהם כן. אני יודעת שאחד מהם אוהב שירה, בעיקר לאה גולדברג. ואחר אוהב גורי חתולים וכלבים ואוגרים וגם גורי אדם. לאחד יש הורים שעלו לארץ לבדם בתור ילדים וגדלו בפנימיות והצליחו להשיג לימודים אקדמיים דרך צה"ל, ואני דור שני בארץ מצד אחד שלי ואני יכולה לנסות לדמיין מה זה להיות דור ראשון בארץ וזה משהו שאיתך כל החיים, בטח עכשיו כשיש דיבור כזה על הגירה ובריחה כמו לפני מלחמת ששת הימים.
אז ככה גם בסרט הזמן שלנו. אני צופה בסרט ויכולה לדמיין כל מיני דברים, נגיד, כמה קשה זה טיפולי פוריות, ושהזרקת הורמונים עושה מצבי רוח נוראיים, ואיך היה הטיפול הראשון בסרטן השחלות, ושבטח קשה לאזן בין הקריירה של ההורים לגידול בת יחידה, או איך אבא של הגיבורה דפק את התפיסה שלה על גברים לפני שהחליט למות מסרטן, או בכלל זה שהיא בת יחידה בין אחים בנים בלבד עיצב אותה, או כמה הגיבור הרגיש כישלון סביב הגירושים ושהוא בן אדם משפחתי מאוד אבל הם לגמרי בדמיון שלי, או מבוססים על ידע שרכשתי מהחיים ואפילו מסרטים אחרים. כי כל פעם שהעלילה עלולה בטעות להיות מעניינת, שקונפליקט מסכן ושחוק וקלישאתי עלול להתגנב למסך, הסרט מוחק אותה בעוד מונטאז' פוטוגני וסצנות סקס נטולות כל רגש, עניין או תקשורת בין הדמויות. את תפקיד הפוסט על החטופים תופס סרטן. בואו נגיד שאתם צריכים להיות רגישים מאוד לסרטן, שזה בסדר גמור, כדי להצטרך אזהרת טריגר לטיפול של הסרט בנושא.
מבחינת סרט רומנטי- אני לא יודעת למה הגיבורים מתעניינים אחד בשני. יש ניסיון לעשות היפוך מגדרי, כי הגבר מאוד ביישן ועדין וטוב לב והגיבורה היא קרייריסטית תחרותית שמקללת המון (אם כי גם לו יש קריירה לא רעה בכלל, פשוט "אפורה" ו"משעממת"), אבל בפועל היא עושה מה שהיא רוצה והחיים מתיישרים לפי החשק שלה, בלי שום התפתחות מצד אף אחד. אם היו טורחים לפתח אותה כדמות, אין ספק שהיא מפחדת מגברים, ואחרי מערכת היחסים הלסבית שלה, טוביאס הוא הדבר הכי לא מאיים שאפשר לחיות איתו שמת מפחד מעימותים, אבל זה פתרון נוראי לשניהם כמו כן, היכולת של השפה האנגלית להביע הסתייגות בכל כך הרבה מילים שלא אומרות כלום מעלה את "כאילו" העברית לדרגה אלוהית. לפחות משפט בעברית חייב לכלול תוכן אמיתי, גם כשהוא מגומגם ונמרח. יש יתרון תקשןרתי עצום בשפה עם אוצר מילים קטן.