-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
העולם על פי דנקן
The Way Way Back
דנקן בן ה-14 נאלץ לבלות את חופשת הקיץ עם אמא, החבר החדש שלה והבת שלו. כשהוא מתקשה להשתלב בסביבה, הוא מוצא מפלט בידידות עם מנהל פארק המים המקומי.
תאריך הפצה בארה"ב: 05/07/2013
תאריך הפצה בישראל: 08/08/2013
הסרט הזה משום מה פשוט נעלם מגלובוס מקס
אני נכנס לאתר של גלובוס מקס והסרט הזה לא מופיע בשום מקום למרות שהוא הופיע שם איזה שבועיים לפני בסרטים של "בקרוב". יכול להיות שפשוט הורידו אותו ?
נראה שהסרט באמת לא מוקרן בגלובוס.
הוא כן מוקרן בבתי קולנוע אחרים.
מוזר
כי בחודשיים האחרונים שאני הולך לקולנוע, רק בגלובוס מקדמים אותו ושמים את הטריילר שלו לפני כל סרט.
נכון, אני גם שאלתי אותם בפייסבוק בזמנו
והם אמרו שהוא יוצא גם יוצא אצלם.
אליסון ג'אני באמת נפלאה, אבל לא קצת מתחילה
לחזור על עצמה? היא עשתה בערך את אותו התפקיד ב-Away We Go.
אגב, סטיב קארל הפתיע אותי מ-א-ו-ד לטובה כדושבאג! לא הייתי מצפה ממנו לתפקיד כזה, בטח שלא יבצע אותו ככה.
הוא היה די דושבאג בעונה הראשונה של המשרד
עד שבהפקה כנראה הבינו שאם הם מתכוונים למתוח את הסדרה על יותר מ-14 הפרקים של הגירסא הבריטית, כדאי לעשות את הדמות הראשית יותר Likeable…
לא ראיתי את המשרד ):
(ל"ת)
האמת שגם בברוס הגדול מכולם הוא היה דושבאג
אני מניח שזה השתנה בספין-אוף בכיכובו, שלא טרחתי לראות…
זכור לי באמת שהוא היה דושבאג שם
אבל זה היה ממש רע לפני הפריצה שלו ב"בתול בן 40", לפני שהוא הפך לכוכב.. באותו סרט הוא היה הבחור שגנב לג'ים קארי את ההצגה.
אבל בדאנקן הוא סופר-דושבאג, בשונה לגמרי מרוב התפקידים שהוא ביצע עד היום – והוא עושה זאת טוב מאוד לדעתי.
קטן, אנושי, ודוגרי.
כשאני רואה סרט על בני נוער שמתרחש בימינו*, אני תמיד נוטה להסתכל עליהם בעין יותר בוחנת, כי מה לעשות, אני בן נוער שחי בימינו ויותר קל לי לקלוט אם משהו בהתנהגות והכתיבה מלאכותי או לא אותנטי. "העולם על פי דנקן"* הפתיע אותי, בכך שהוא כנראה הסרט הראשון, לפחות בזמן האחרון, שראיתי שלגמרי הצליח לתפוס את כל הקטע של להיות בן 14. זה פחות גיל שבו אף אחד לא מבין אותך, אלא יותר בקטע של "אתה לא מבין אף אחד". ואת התחושה הזאת הסרט מבטא באופן מושלם: הניכור של דנקן, התחושה שהוא לא מבין מה רוצים ממנו, כל הדברים שעוברים עליו עם החברים ועם הלאב-אינטרסט – אלה דברים שלפחות לי היה נורא קל להתחבר אליהם, הרגשתי שהם ממש הצליחו להציג את התקופה הזאת שכל ילד עובר בשלב מסויים בצורה הכי מושלמת שאפשר – בלי לייפייף או להעכיר את המציאות יותר מדי, פשוט הצגה של העניינים באופן תכלסי ובגובה העיניים. כמובן שרוב ההצלחה של הסרט היא בגלל הדמויות, שכתובות בצורה כזאת שגורמות לכולן להיראות כמו משהו מוכר ואמיתי, אבל בלי ליפול אפילו פעם אחת לקלישאה מאוסה כלשהי. כמובן שגם השחקנים תורמים לכך, כל אחד ואחד, מהילדים ועד המבוגרים היה מעולה. כמובן ששוד ההצגה הוא של סאם רוקוול, שמצליח ליצור משהו אנושי מהדמות כנראה הכי פחות ריאליסטית, ועל הדרך גם לתרום 70 אחוז מהסצינות המצחיקות בסרט – ספציפית, הסצינות שלו הן אלה שגרמו לי להתגלגל, במיוחד סצינת ה"-I Need a Hero". גאונות.
כמובן, יש בסרט בעיות. עם כל האותנטיות, יש פה ושם סצינה שקצת שוברת את זה וגורמת לגיבורים להתנהג כמו שאף ילד לא היה מתנהג באותה סיטואציה, יש כל מיני קטעי אווירה כאלה מהסוג שאני תמיד רואה בסרטים ולא מבין מה אני מפספס, ותמיד נראה שלסרט חסרה איזו הברקה תסריטאית שבאמת תהפוך אותו לקלאסיקה בז'אנר, אבל אין.
זה אומנם חבל, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מאוד מהנה, מאוד מרגש, מאוד כנה ואנושי, מעורר מחשבה (לפחות אצל מי שבגיל) ומחמם קישקעס. בקלות הסרט השני הכי טוב שראיתי ב-2013 (אחרי "הזאב הרע") ואני עוד עומד לדבר עליו הרבה בדצמבר. לראות, במיוחד אם אתם בגיל שבו ההתחברות לסרט יכולה להיות הרבה יותר קלה.
*מצד אחד זה תרגום לא משהו, מצד שני איך הם באמת היו אמורים לתרגם את השם המקורי? במיוחד כשמהסרט לא ברור למה הוא קיבל את השם המקורי הזה בכלל?
משמעות שם הסרט די ברורה
הפשט לפחות – זה המושב בו דנקן יושב במכונית. לא המושב האחורי, המושב האחורי-אחורי (נטול חגורת הבטיחות אגב. אני מניח שבגלל זה הסרט קבל דירוג PG-13 ולא PG. זה והסמים).
ברמת הדרש אני מניח שלשם יש גם קשר למקומו של דנקן במשפחתו ובעולם, או משהו כזה.
אבל כן, קשה היה לתרגם מילולית את שם הסרט הזה לעברית. "המושב האחורי-אחורי" זה לא מובן ולא מסחרי וברור למה "הכי מאחורה" זו לא אופציה.
יש עוד כמה אפשרויות
המוצלחת בעיניי – פשוט "מאחור"
עוד כמה – יושב מאחור, נותר מאחור, המושב האחורי – כולן יותר קרובות ברוחן לשם הסרט מאשר השם הגנרי שהוא קיבל.
אחח איזה סרט מקסים.
לא רציתי שייגמר… בחיי.. דמויות שהיית רוצה להכיר, שמרגישות אמיתיות. מערכות יחסים שאפשר להרגיש ולהתחבר אליהן, אחלה משחק, אחלה אווירה, פשוט מספק ונעים ומחמם, והיה לי ממש חבל להיפרד מכולם כשהסרט נגמר.
כמו כן, מאוהבת קלות בסם רוקוול ולא בפעם הראשונה.
אה ושכחתי לציין,
הבחירה בשחקנית לתפקיד החברה של אוון היתה פשוט נהדרת. דמות כמו שלו, שהיא כל כך מוקצנת וכמו שאמרו פה לפניי, הכי פחות מציאותית, קיבלה פה טיפול שהפך אותה לאנושית גם בלי להיכנס כמעט בכלל לאיזה באק-סטורי סוחט דמעות, וזה ששידכו לו בת זוג שלא נראית כמו דוגמנית אלא כמו אישה רגילה (עם המון אופי והבעה ונוכחות, אבל אישה רגילה) רק שידרג את זה.
בהתחלה לרגע התאכזבתי לגלות ש"אחד כמוהו" מצא את עצמו עם מישהי שנראית כל כך רגיל – ומיד קלטתי כמה המוסכמה ההוליוודית המאוסה הזו של "אם הגיבור התאהב בה היא חייבת להיראות כמו דוגמנית" שטפה לי את המוח. הרגעים המעטים של אינטימיות שראינו בין השניים האלה היו מקסימים והוסיפו לדמותו של אוון המון עומק שעזר לה כאמור להיות מציאותית יותר ושידרג את כל הסרט.
איך אפשר להתאכזב מסרט שלא היו לך ציפיות אליו?
הנה לדוגמא, כך-תראה מעט מאוד סרטים בשנה אחת, לקראת סופה הסופי והמוחלט בהחלט תחליט-'היי, אני צריך לראות עוד סרטים מהשנה הזאת'. תיכנס לVOD, ותמצא סרט שכבר מהטריילר לא מאוד התלהבת, אם בכלל. אבל הרבה אנשים ראו אותו ואמרו שהוא ממש אחלה ואפילו יותר מזה, והנה הוא מולך במרחק לחיצה בVOD, אז מה-לא תראה?
הקטע עם הסרט הזה הוא שלדעתי הוא היה פשוט סתמי נורא. הוא לא הצחיק מספיק, הוא לא ריגש, לא התחברתי עם הדמות או עם הסיטואציות שהוא נקלע אליהן. עכשיו נכון, מרוב הסרטים אני לא מצפה להזדהות עם הסיטואציות שעולות בהן, אבל בתור נער שצופה בסרט התבגרות אני בהחלט כן.
והכי גרוע מהכול-לא התחברתי בכלל, לגמרי, לחלוטין עם הדמות הראשית. אני לא לקחתי אותו בתור נער ביישן. הוא בקושי דיבר כל הסרט. אם היו אומרים לי שיש לו אוטיזם מסוים, או נכות חברתית כזאת או אחרת. לא הייתי מופתע.
דנקן הוא בערך הדמות היחידה בסרט הזה שעוברת שינוי כלשהו. כמעט כל שאר הדמויות נתקעות כל הסרט על התווית שהודבקה להן מהרגע שפגשנו אותם-הוא המניאק שהגיבור שונא, הוא המגניב והקול שעוזר לגיבור הסרט.
רובן הכמעט מוחלט של הדמויות לא מקבלות כאן כמעט שום עומק-לא נודע לנו למה לעזאזל סטיב קארל מתנהג כמו מניאק, הוא פשוט כזה. לא ידוע לנו למה אמא של דנקן ממשיכה עדיין לחיות איתו ולא מעירה לו על כלום, למרות שהיא שמה לב לאיך שהוא מתנהג לדנקן, וכו'.
ואת רוב הסרט אתה מעביר בציפייה לכך שדנקן יעשה משהו, ולוקח לזה יותר מדי זמן לקרות. וגם עד לשם זה צפוי מדי.
מה שכן-השחקנית של האמא שיחקה טוב מאוד, והוסיפה לדמות ולסרט מעט יותר.
5/10. פ'סדר כזה. אם אין לכם משהו יותר טוב.
פשוט בזבוז
סרט בינוני להחריד.
יש כמה דמויות נפלאות כמו סאם רקוול והעובד הרזה ההוא בפארק אבל חוצמזה הסרט לא ממריא לשום מקום.
כמו כן השחקו הראשי (הילד) משחק גרוע באופן מיוחד. זוועה.
לחלוטן לוותר
הסרט הזה משעמם.
כשאתה צופה בסרט ויודע שהחיים שלך יותר מעניינים מהחיים של הדמות הראשית, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם. כשאתה רואה איך הסרט עובר על כל הנקודות הנכונות של התסריט לפי הנוסחה אבל בלי טיפת אהבה, נשמה, או רגש, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם. כשאתה מרגיש שכל מה שהבמאים והתסריטאים מנסים לעשות זה לעבור מ-A ל-B ואז ל-C וכן הלאה רק כדי להגיע בסוף ל-Z בלי שוב חשק או התלהבות, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם. כשהסרט שלפניך מצליח לבזבז כשרונות מבטיחים כמו זואי לווין וכשרונות מוכחים כמו אנהסופיה רוב וג'ים פאקינג רש, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם. כשכל דמות בסרט בו אתה צופה היא בסך הכול ארכיטיפ לעוס וקלישאה עלובה, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם. כשהשיא של הסרט מגיע ללא שום הטרמה תסריטאית, ואם היא הייתה שם, פשוט לא היה לך אכפת, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם. כשאתה כותב תגובה כזאת נזעמת בעין הדג מבלי לבדוק אפילו מה אריק די סניידר המהולל כתב עליו לפניך, אתה יודע שאתה צופה בסרט משעמם.
בשפת האקדמיה, סרט כזה היה זוכה לכינוי "סטרוקטורליזם וולגרי", הווה אומר, האנשים בעלי הכוונות הטובות מאחורי הסרט הזה חשבו שסרט זה מדעים מדויקים. מתמטיקה אפילו. שמספיק להשתמש בנוסחה "נער אאוטסיידר + אב חורג מהגיהינום + אם לא זמינה רגשית + אחות חורגת כלבה + מושא אהבה (כמעט) לא מושג + בוס קליל ומשעשע + צילומי עיירת חוף מרהיבים + נערות מתבגרות בביקיני ונערים מתבגרים עם חזה שרירי ושזוף", והרי לכם סרט.
אז יש לנו סרט, ויש לנו תסריט, ויש לנו ג'ים רש, ויש לנו אנהסופיה, ויש לנו זואי, ויש לנו בימוי מהודק ומוקפד, ויש לנו צילום נקי ומלטף. אבל בעיקר יש לנו שיעמום ואכזבה. שיעמום, כבר הסברתי למה. אכזבה, כי זה מתסכל עד אין קץ לראות במאים, כותבים ושחקנים מוכשרים שכבר הוכיחו את עצמם כל-כך טוב בפרויקטים אחרים לועסים לנו נוסחאות חבוטות ויורקים לנו אותן בפרצוף כאילו מדובר במסעדת גורמה, או לפחות ברשת מסעדות אמינה וזמינה בסגנון The Olive Garden. אז לא, הסרט הזה הוא לא זה. גם לא The Olive Pit. גם לא מסעדת חוף נעימה וסימפטית עם אוכל טוב, אווירה מכובדת ושירות הגון בצד הדרך בקליפורניה. גם לא בהרצליה. גם לא בחדרה. גם לא בנתניה. גם לא באשדוד.
הסרט הזה הוא כלום על גבי כלום על גבי כלום על גבי כלום על גבי כלום. אוויר אמריקאי חם ומהביל שגורם לשחקנים להוריד חולצה ולשחקניות להישאר בביקיני, אבל אוויר חם כזה שממלא 99 דקות שהן רק בלון נפוח שאפילו לא מתפוצץ לאף אחד בפרצוף, סתם גווע ומתרוקן בקול ענות חלושה תוך שהיוצרים דואגים לכוון אותנו מתי להרגיש עצב, או זעם, או שמחה, או בדידות, או התלהבות, או התאהבות, על פי הפסקול בלבד.
עצם העובדה שאני טורח כל-כך לכתוב כמה שהסרט הזה רע – לא כי הוא וולגרי או מקומם או מנסה לזעזע בכוח או מקדם אג'נדה שאני מתנגד לה, אלא סתם כי הוא מצ'עמם – מעידה על משהו. לסרט כזה היה קורא דודי, טרול הבית של השרת העיוור זצ"ל, "עושה נעימי לסבתות". אולי גם נחמדי לדודות. אולי גם לאימא שלי, שבשבילה אורו הבוהק של מסף הטלוויזיה הוא רק זרז להירדמות. כל השאר – עשו לעצמכם טובה וצפו בכל סרט אחר של אס"ר, או בשתי העונות האחרונות של קומיוניטי, ואחר כך גם תספרו לי איך היה. כי גרוע מזה לא יכול להיות.
אני לא ממש מבין.
למה.
למה נראה לך ש"כל מה שהבמאים והתסריטאים מנסים לעשות זה לעבור מ-A ל-B ואז ל-C וכן הלאה רק כדי להגיע בסוף ל-Z בלי שוב חשק או התלהבות"? למה אתה מתייחס לבחורות בביקיני שיש ברקע ובאמת סביר שהיו נמצאות שם גם במציאות במקום הזה כאל איזה חולי תסריטאי-בימויי, שהיוצרים כאילו ניסו להכניס כדי לעשות מהסרט קומדיית ציצים? למה לדעתך באמת אין שם כלום? פרט, נמק, הסבר והכי חשוב, הבא דוגמאות.
אבל זה לא מה שאמרתי.
ייתכן שלא התבטאתי כראוי, שזה לא באמת חדש, אבל ממש לא חשבתי ש"היוצרים כאילו ניסו להכניס כדי לעשות מהסרט קומדיית ציצים". נהפוך הוא. לו היו עושים כן, היינו מקבלים סרט וולגרי שמנסה להצחיק ונכשל, אבל הסרט הוא אפילו לא זה. הוא לא וולגרי או מקומם, אלא פשוט משעמם.
דוגמאות? נקודת השיא של הסרט, שבה דנקן מתעמת עם אימא שלו ואביו החורג על הרומן שלו מהצד, תפסה אותי בהפתעה, ולא במובן של טוויסט בעלילה, אלא יותר במובן של "מאיפה הם הביאו את זה עכשיו לעזאזל?". כלומר, אני בטוח שהיוצרים פיזרו מספיק רמזים עד לגילוי הזה, אבל בשלב הזה כבר לא היה לי אכפת, ולא בכדי, ואם היו, פספסתי אותם עד שהסרט יתחיל "להעביר הילוך", מה שבפועל לא קורה. וזה ככה לאורך כל הסרט. אין דמויות או עלילה מהותית, יש מילוי חורים. במקום לבנות את הדמות של האיש מפארק המים בצורה אמינה ואהיבה, סתם נותנים לו לזרוק משפטים שאמורים להצחיק, אבל בפועל אינם מצחיקים, אלא רק מה שלימדו את התסריטאים שיעבוד ויצחיק, כאשר השימוש בשירי אייטיז הוא עוד יותר בגדר מילוי חורים, בערך כמו שטל פרידמן היה עושה לפעמים אזכורים לשנות השמונים בארץ נהדרת כתחליף לאמירה/סאטירה אמיתית. דוגמה נוספת היא כמובן אס"ר – אין לה באמת דמות, היא רק נמצאת על תקן מושא אהבתו של הגיבור, שהיוצרים גם הדביקו לה ברישול סיפור רקע דומה עד זהה לשלו. אפילו כשחשבתי שהסצנות ביניהם סוג-של עבדו כי הן העבירו את הסרבול של דנקן, ואת המבוכה שלו להתחיל עם בנות או לדבר עם בנות או לתקשר עם בני אדם בכלל, בסוף הבנתי שגם הן בגדר סימון נקודות של כתיבת תסריט "לפי הספר", שנערה כמו אס"ר לא הייתה אומרת את המשפטים שהיא אומרת בחיים האמיתיים בלי שהם היו כתובים לה מראש.
למען הסר ספק, אני לא חושב שאתה טועה – הסרט הזה בהחלט מצליח לתפוס את הבדידות והניכור, לא רק של גיל 14 אלא בכלל (אני דווקא הרגשתי אותם יותר חזק בגיל 13 ובגילאים יותר מאוחרים, כולל עכשיו במצבים מסוימים, אבל אני זה באמת לא דוגמה). ההתחלה של הסרט, האקספוזיציה, מאוד מבטיחה, גם אם היא נעשתה כבר כל-כך הרבה פעמים בעבר – נער מתגבר שרק מנסה להחזיק את הראש מעל המים ולספוג כמה שפחות דחיות והשפלות, וגם בזה הוא נכשל. יש איזה משהו כמו עשרים דקות (לדעתי הרבה פחות, אבל לא ספרתי) שבהם זה ממש עובר מהמסך אל הצופה – המבוגרים שמדברים מעל לראש של דנקן, המבוכה שהוא מרגיש כשאמנדה פיט רוקדת איתו, הביזוי מצד זואי לווין וחברותיה וכו'. לו רצה הסרט להיות סרט אווירה שכזה, שכולו אקספוזיציה ללא עלילה, אולי היה מצליח בכך עם במאים ושחקנים אחרים. אבל אחרי שהאקספוזיציה נגמרת ומתחיל הסרט, אתה קולט שזה עוד סיפור התבגרות שעשוי לפי המתכון ללא שום תזוזה ימינה או שמאלה, אחרת בטעות עוד ייצא להם משהו יצירתי, בערך כמו השיר האחרון עם מיילי סיירוס, רק עם משחק מדויק ומוקפד במקום פלקטי וצעקני.
הרגיש לי כמו חיקוי חיוור של Adventureland,
כאילו ג'ים ראש ונאט פאקסון ראו את סרט ההתבגרות המצוין הזה של גרג מוטולה ארבע שנים קודם, וניסו להתאים אותו לגיבור צעיר יותר. מה שהוביל להרבה מאוד חוסר הגיון ביחסים בין הדמויות ו/או חזרה על קלישאות שעשו עשרות פעמים קודם לכן.
באמת שנקודות הדמיון רבות מספור: הSetting של הפארק, הדמויות בפארק והעובדה שהסרט הזה היה אמור להתרחש באייטיז ובסוף ויתרו על זה מסיבות תקציביות, כמו שאדוונצ'רלנד מתרחש ב-1987.
בנקודות שבהן ראש ופאקסון הלכו סולו, כמו הדמות של סטיב קארל לדוגמא, נשארת עם הרבה מאוד סימני שאלה שמקורם בעיקר בכתיבה לא טובה.
Oh, well. At least AnnaSophia Robb is more winsome than Kristen Stewart, though she is wasted here, of course.
Stewart could not even "save" the atrociously boring In The Land Of Women, a year before she rose to Twilight fame.