ביקורת: ווטרלו

השמועות אומרות שלבמאי רידלי סקוט יש אפוס קולנועי חדש על נפוליאון. וזה המקום שבו חובב הקולנוע הוותיק מוציא נחירת בוז. "אפוס". מה בכלל הופך סרט ל"אפוס"? זה שהוא ארוך? כל סרט בימינו מתחיל בשעתיים ועשרה ומשם רק הולך ומתארך; שהוא עולה הרבה כסף? שוב, האינפלציה של עלויות בסרטים בימינו כל כך משתוללת שאני די בטוח שיש דרמות אינדי שעולות יותר מהסרטים המוקדמים של ג'יימס קמרון; שיש במאי גדול על ההגה? אולי עיסוק בדמות היסטורית חשובה? או שחקן גדול שרוצה לזכות באוסקר? לא, לא ולא. אף אחד מאלו לא מספיקים בפני עצמם.

הביקורת הזו נכתבת לפני שהסרט החדש של רידלי סקוט יוצא בארץ, ואני עדיין לא בטוח אם יהיה טוב או רע, אבל כשאתה רוצה לעשות "אפוס" על נפוליאון, דמות שזכתה ליותר טיפולים קולנועיים משלרוב האנשים יש גרביים, אתה צריך לכוון גבוה (בלי בדיחות על נמוכים בבקשה). ממש גבוה. יותר גבוה. בסדר, בואו נודה באמת – אתה צריך להיות סרגיי בונדרצ'וק, אי שם באמצע המאה העשרים. אולי אז נרשה לסרט שלך על נפוליאון להיקרא אפי.

בונדרצ'וק, מגדולי הבמאים (לפחות מבחינת תמיכה ממשלתית) של רוסיה הסובייטית התפרסם במערב בזכות סרט מוקדם יותר שלו שכלל את הגנרל הצרפתי הנודע. בשנות החמישים האמריקאים הפיקו גרסה מוצלחת למלחמה ושלום של טולסטוי (למי שלא טרח לקרוא, נפוליאון הוא חלק די מרכזי בסיפור). הסובייטים התעצבנו שהאמריקאים זוכים להצלחה עם הקלאסיקות שלהם, המקבילה בימינו לבריטים שכועסים על ליהוק אמריקאים לשחק את שרלוק הולמס, ופנו לבונדרצ'וק, שחקן ובמאי, לביים תגובה הולמת. התוצאה: גרסה קולנועית בת ארבעה חלקים לספר של טולסטוי שגורמת לשר הטבעות של פיטר ג'קסון להיראות כמו סרטון טיקטוק. לבונדרצ'וק לא היה CGI, אבל הייתה לו את הגאווה הפצועה של מעצמת על, תקציב מנופח וחלקים ניכרים מהצבא האדום תחת ניצוחו. התוצאה הייתה הצלחה אדירה במזרח ובמערב ובונדרצ'וק קיבל הזדמנות לשחזר אותה. באנגלית. ובלי כל השטויות הפילוסופיות של טולסטוי על מקום האדם בהיסטוריה. רק האקשן.

התוצאה היא "ווטרלו", סרט שמתמקד בהיסטוריה של יצירת השיר של אבבא. סליחה, מתמקד בקרב הטיטולארי בשנת 1815 שבו כוחותיו של נפוליאון נפגשו עם הקואליציה האנטי-צרפתית (קרי, אומות ששנאו את ג'רי לואיס). הסרט לא מבזבז יותר זמן: הוא מתחיל בהגלייתו של נפוליאון לאי אלבה ולפני שאתם מספיקים להגיד "רוד סטייגר הוא בחירה מוזרה לשחק גנרל צרפתי" הוא בורח מהכליאה שלו, משתלט מחדש על הצבא ויוצא לפגוש את היריבים שלו, בהובלת המפקד הבריטי הדוכס מוולינגטון (כריסטופר פלאמר).

נפוליאון, כאמור, משוחק על ידי רוד סטייגר. סטייגר הוא שחקן שאני מאוד אוהב, בין אם הוא משחק בנדיט מקסיקני ב"בעבור חופן דינמיט" של סרג'יו ליאונה, או שריף אמריקאי מיושן ב"כחום הלילה". יש לו יכולת למצוא את האנושיות בדמויות תוך כדי שהוא דוחף אותן למקומות די קיצוניים. הוא שחקן גדול לתפקידים לא צפויים. נפוליאון שלו… זו לא הופעה גרועה כמו שהיא הופעה שנכנעת לאפוס. הוא משחק אותה גדול ואז גדול יותר ואין לסרט לאן ללכת עם הדמות הראשית שלו אחרי רבע השעה הראשונה.

כריסטופר פלאמר הוא בחירה קצת יותר הגיונית לשחק את וולינגטון, בהתחשב בכך שסטואיות קשוחה זה משהו שבא לו בטבעיות. הוא עושה מה שהתסריט דורש ממנו, שזה בעיקר לשבת על סוס ולהגיד לאנשים לא לירות עד שהם רואים ליריב את הקרואסון בעיניים (חובבי היסטוריה צבאית, אני יודע שמדובר במלחמה אחרת לגמרי, אין צורך לתקן אותי).

את השניים האלו מקיפה גלריה עצומה של שחקנים מוכרים מאירופה ואמריקה, כל אחד מהם משחק דמות היסטורית מוכרת שכנראה יכלה לקבל סרט בפני עצמה, והם די טובעים בים הפרטים. כשאתה ממצמץ ויכול לפספס את אורסון וולס המלך לואי מספרכלשהו זה אומר דיינו. זה בעיקר מוסיף לשעשוע של בדיקת הליהוק אחרי הסרט וגילוי בכמה מקרים אנשים באמת לוהקו בהתאם ללאום שלהם: אמריקאים משחקים צרפתים, גיאורגים משחקים פרוסים, קנדים משחקים אנגלים… כל העולם במה וכולם בו שחקנים.

וכן, הדבר בהחלט מוביל לבלבול, לפחות בקרב עבדכם הנאמן, בשעה שדמות אחר דמות אחר דמות מופיעות על המסך. אפילו בהתחשב בכך שלכולן יש מדים מגניבים ומעוצבים היטב והתסריט טורח להגיד את השם והתפקיד של כל דמות כאשר היא מופיעה על המסך, עדיין מורגש הצורך בתגי שם על חלק מהאנשים האלו. זה המפקד של איזו ארמיה? וזה שכרגע נדקר זה הסגן או הסמל? ובאיזה צד הפרוסים בכלל? (חובבי היסטוריה צבאית, אני יודע באיזה צד הפרוסים היו).

אז אם המשחק לא משהו, התסריט עמוס מדי והסיפור ניתן לצמצום ל"יש שני צבאות, הם נלחמים", למה בכלל לראות את הסרט הזה? ובכן, כי הוא עצום, מאסיבי, ברמה שכמעט בלתי ניתנת לתיאור. בשלב מסוים אנו חוזים בהסתערות פרשים מול קבוצת חיילים שמסתדרת בריבוע ומתחילה לירות, ואז המצלמה מתרחקת ואנחנו רואים עוד מרובע, ועוד אחד ועוד אחד והופ… היא מרחפת באוויר ואלפי אנשים הורגים ונהרגים. וכל זה בשנות השבעים. בימינו אפשר להראות אלפי חיילים, וגם מיליונים, בהקשה של כמה כפתורים. אז, בונדרצ'וק באמת היה צריך לארגן ולפקח על 17,000 חיילים. לא ניצבים, חיילים אמתיים שהצבא האדום השאיל לו (שוב).

יש משהו שונה בלדעת שאתה רואה בני אדם אמיתיים על המסך. אבל גם אם אתה לא יודע את זה, עדיין יש משהו שונה. צבאות דיגיטליים נוטים להסתער כאילו הם לא מוטרדים מדברים כמו משקל, תנאי שטח, עייפות… לצבאות שבונדצ'ק מפקד עליהם יש נוכחות, יש מסה, יש קיום. כאשר יחידת פרשים מתרסקת אל צבא האויב אפשר להרגיש את זה, כאשר חיילים טוענים בשיא המהירות שאפשר את כלי הנשק של המאה ה-18 (לא מאוד מהר) לפני שהאויב מגיע אליהם הנואשות ניכרת, כאשר נפוליאון צופה ביחידות מתפזרות הוא לא מביט בחלל שבו מכשפים דיגיטליים יוסיפו חיילים בעתיד, אלא באמת מסתכל עליהם.

גם בלי סצנות הקרב ווטרלו הוא מופת של עיצוב. החללים המאסיביים בהם האצילים נפגשים כדי לקבוע את גורלן של אומות, ההתאספות של הגדודים האנגליים ששרים את שיר ההלל לוולינגטון, אפילו דברים כמו נפוליאון שנפגש בפעם הראשונה אחרי החזרה מהגלות עם החיילים שלו… ווטרלו קצר יחסית למה שאפשר לצפות מאפוס, שעתיים ועודף, אבל כל סצנה שלו מרגישה יותר גדולה מהקודמת.

האם זה סרט "טוב"? לא בהכרח, כאמור – יותר מידי מכל דבר לא בריא בשבילך, או בשביל הסרט שלך. אבל בחיי שהוא מרשים. זה מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בקולנוע. זו הסיבה שהמדיום הזה קיים, או לפחות אחת מהן.