ביקורת מתגלגלת: וונדה-ויז'ן

מאת
רם קיץ
– פורסם ב 7 במרץ 2021Posted in: ביקורות, טלוויזיה
קוראים, התקבצו!
שם רשמי
וונדה-ויז'ן
שם לועזי
WandaVision
בימוי
מאט שקמן
שחקנים
אליזבת אולסן
פול בטאני
קאט דנינגס
רנדל פארק
לדף הסרט

היי, זה יהונתן. מה שאתם רואים לפניכם היא לא ביקורת רגילה אלא ביקורת "מתגלגלת" שתתעדכן כל פעם שפרק חדש ייצא ותוקפץ כל פעם לראשית דף הבית.

מה שזה אומר זה שיהיו כאן ספויילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספויילרים לפרקים, ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספויילרים לפרקים ספציפיים (מכיוון שיכולים להיות פה אנשים שבאו לקרוא את הביקורות על פרקים 1-2, וחלק שבאו לדבר על סוף העונה). לצורך העניין, ספויילר הוא כל פרט עלילתי משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, רם.

• פרקים 1-2: "צולם לפני קהל חי" ו"אל תיגעו בחוגה"
• פרק 3: "עכשיו בצבע"
• פרק 4: "אנחנו קוטעים את השידורים"
• פרק 5: "בפרק מיוחד ביותר"
• פרק 6: "אירוע ליל כל הקדושים חדיש ומפחודש"
• פרק 7: "לשבור את הקיר הרביעי"
• פרק 8: "בפרקים הקודמים"
• פרק 9: "פרק סיום הסדרה"

פרקים 1 ו-2

הגיעה לסיומה שנה של הפסקה כפויה אך הכרחית מה-MCU (אלא אם אתם מחשיבים את "סוכני ש.י.ל.ד" או "Helstrom" שמסתבר שקיימת) עם עלייתה בסוף השבוע של וונדהויז'ן, ובניגוד לסדרות MCU האחרות שעלו עד כה, על ההפקה הזו אחראים Marvel Studios אשר לא התערבו לפניה בתכנים למסך הקטן. למעשה קווין פייגי עצמו שותף ליצירה ובאופן רשמי וונדהויז'ן פותחת את "פייז 4" של מארוול. כך, בעודם צועדים אל אופק חדש ונטול תאנוס, מאמצים מארוול אל חיקם את מדיום הטלוויזיה – והם עושים זאת על-ידי שיר הלל לטלוויזיה.

קשה לומר במה בדיוק וונדהויז'ן עוסקת כי אנחנו לא באמת יודעים עדיין (ו-"סמים פסיכדליים" זו תשובה עצלנית). אחרי אירועי "סוף המשחק" (כנראה), וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) עוברת עם ויז'ן (פול בטאני) לפרברים – היכן שכל הצבעים שחור-לבן, יחס המסך 3:4, הסאונד מונו והשכנים מדברים במבטא טרנס אטלנטי. איכשהו גם וונדה וגם ויז'ן הם גיבורי סיטקום אמריקאי ישן, כשוונדה היא מעין לוסיל בול (רק פחות עוקצנית), ויז'ן הוא דיק ואן דייק (רק יותר בריטי) והעלילה היא פחות או יותר "מעשי כשפים" – רק שבנוסף לאישה המכשפה, בן הזוג הוא רובוט.

וונדהויז'ן היא הומאז' אחד מתמשך לסדרות סיטקום קלאסיות. הסגמנט בו וונדה מנסה לבשל הזכיר לי סיטואציה דומה מתוך "המופע של מרי טיילר מור" (הסצנה הזו, אם לדייק. מה זה המטבח הקטן הזה אגב? נורא ואיום) אך ביקורים מייאשים במטבח התרחשו בשלל סיטקומים לאורך ההיסטוריה (אולי חוץ מ-"נשואים פלוס" שם המטבח הוא בעיקר סמל לדיכאון) – כשככל הנראה וונדהויז'ן במסע לעשות הומאז' לרובן, אם לא לכולן; הלוק האסתטי של פרק 1 הוא שנות החמישים סטייל "לוסי אהובתי", ופרק 2, בלי אף הסבר עלילתי, מאמץ את גישת שנות ה-60 של "המופע של דיק ואן דייק" – תקופה בה לנשים מותר היה ללבוש מכנסיים, וגברים ונשים חלקו (רחמנא לצלן) את אותה המיטה.

כאמור, זה הכל טוב ויפה אבל מה לכל הפאקינג שדים קורה פה. סגמנט קצר בסוף הפרק הראשון מבהיר ש"וונדהויז'ן" היא סדרה בתוך סדרה, ושיקום מארוול לא התחרפן לחלוטין. אבל זה בעיקר מעלה יותר שאלות ולא פחות; פתחתי את פרק 1 מבולבל (גם כי בטעות הפעלתי אותו עם כתוביות בפורטוגזית) וסיימתי את פרק 2 אבוד לחלוטין (אבל לפחות למדתי שויז'ן בפורטוגזית זה Visão). לא שזה נורא, אני מניח שתשובות לשאלות נקבל מתישהו בפרקים הקרובים (אלא אם מארוול יעשו לנו "אבודים"), אז בואו פשוט נהָנה מהדרך.

סיטקומים, לפחות אלה הקלאסיים עם הצחוק המוקלט ברקע, הולכים ודועכים. עם סיומהּ של "המפץ הגדול" הסתיימה תקופה בה שודר, בכל רגע נתון, לפחות סיטקום מגה-פופולרי אחד שהשתמש בצחוקים מוקלטים ובכמה מצלמות (בניגוד לסיטקומים כמו "משפחה בהפרעה" שהשתמשו במצלמה אחת ונמנעו מצחוק מוקלט כדי לרמוז לקהל מתי לצחוק). כיום, סדרות שאינן סיטקום קלאסי משתמשות בפורמט הנ"ל כדי, מחד, לשבור שגרה (בדומה לפרקי מחזות זמר) ומאידך להדגים רעיונות בנרטיב בצורה קצת אחרת. כך למשל פרק הסיטקום של "מר. רובוט" בעונה השנייה מציג באופן מקורי את הילדוּת הנוראית של הגיבור אליוט, ואילו "סקראבס" הופכת לסיטקום כדי להדגיש את ההתמודדות של ג'יי.די עם הקשיים הנפשיים שנלווים אל עולם הרפואה.

וונדהויז'ן היא בדיוק זה, רק במְקום פרק ספיישל מדובר בסדרה שלמה שקשורה, ככל הנראה, לטראומה שחוותה וונדה אחרי שאיבדה את ויז'ן (אשר, להזכירכם, אמור להיות מת, אם כי בתור אנדרואיד לא לגמרי ברור מה נחשב אצלו למוות).

שני פרקי הפתיחה מכילים (מלבד קרדיטים בני 95 דקות) רמזים שמעידים כי ככל הנראה וונדה מודעת לסיטואציה הלא-שגרתית בה היא נמצאת; כאשר הבוס של ויז'ן (פרד מלמד) נחנק, והמצלמה עוברת ממולטי קאם של סיטקומים לסינגל קאם של דרמות – אפשר לשמוע את המבטא המקורי של וונדה כשהיא פוקדת על ויז'ן לעזור לבוס. וונדה שולטת בסיטואציה, ואם היה לנו איזשהו ספק – הגיע פרק 2 ובו, לאחר שוונדה ו-ויז'ן יוצאים אל רחוב ריק, והם רואים כוורן מטפס מתוך פתח ביוב (פתח ביוב אשר לא היה שם בתחילת הפרק), מחליטה וונדה שהיא לא מוכנה להתמודד עם זה ומחזירה את "המציאות" לאחור.

יותר מששני הפרקים נראים כמו סיטקום ביקום של ה-MCU, הם נראים כמו סיטקום ביקום של "טווין פיקס", עם מגוון רגעים מקבריים על גבול המצמררים שמזכירים כי זה לא באמת סיטקום חמוד. גם אם אנחנו לא יודעים למשל מה משמעות מסוק הצעצוע שוונדה מצאה, חשתי יחד איתה את המתח באוויר רק מעצם קיומו. למעשה, לאורך שני פרקי הפתיחה נדמה כאילו כמעט כל משפט מגיע עם מטען מאחוריו. אז יכול להיות שאין כוונה נסתרת מאחורי המשפט "Of course I did the trick right, I’m an illusion" אך אני נוטה להאמין כי מדובר ברמז עבה לעתיד לבוא, וכמוהו "For the Children" שבכלל לא עשה לי סיוטים בלילה מה פתאום.

גם הפרסומות הפיקטיביות-על-גבול-הביזאר (שעדיין מוצלחות יותר מרוב הפרסומות הישראליות) רומזות למשהו עמוק, ונראה כי הן קשורות לטראומות של וונדה: הטוסטר מבית "סטארק תעשיות" משמיע את הקול של הפצצה הקטלנית מבית סטארק (זו שהרגה את משפחתה של וונדה בסוקוביה), ובפרסומת השנייה מככב שעון "סטראקר", על שם אותו סטראקר שביצע ניסויים בוונדה ובאחיה קוויקסילבר (מה שהופך את הסלוגן "He'll make time for you" למטריד ביותר). בקצב הזה אני מניח כי נראה בפרק הבא את תאנוס מפרסם קומקום.

בכל אופן, מבחינתי הפרויקט הניסיוני הזה של מארוול התחיל ברגל ימין. אצטרך לראות את התמונה השלמה כדי להחליט אם אכן מדובר בסדרה בעלת רבדים, או אולי כותבי מארוול פשוט ירקו תסריטים עם סיוטי הלילה שלהם וקיוו שזה ייראה עמוק – אך בינתיים אני נהנה מהסדרה עבור מה שהיא, כי גם בתור סיטקום וונדהויז'ן מצחיקה למדי (כי אין כמו לובסטרים מעופפים כדי לגרום לי לצחוק), ואני לא צריך תירוצים כדי ליהנות מאליזבת' אולסן ופול בטאני המוכשרים להפליא. שבוע הבא אנחנו קופצים לשנות ה-70 ואני מקווה לקבל קצת יותר תשובות – כמו למשל על המעורבות של המקבילה הקוסמוסית של שילד, S.W.O.R.D, בכל הסיפור (ראינו את הלוגו שלהם בסוף פרק 1). עד אז, היזהרו ממסטיקים.

פרק 3

באחד הציטוטים היותר-זכירים מתוך "המופע של טרומן" שואל טרומן את קריסטוף האם שום דבר מחייו לא היה אמיתי, ולכך משיב כריסטוף "אתה היית אמיתי. בגלל זה היה כל כך טוב לצפות בך".

מיותר להסביר מדוע נזכרתי בסרט המופתי עם ג'ים קארי. ראינו לכך עדויות בשני הפרקים הראשונים אך הפרק השלישי, "ועכשיו בצבע" שמו, נכנס בכוח אל מחוזות הסדרה-הפיקטיבית בה כל מי שאתם מכירים הוא שחקן ושום דבר לא אמיתי, כאשר אל תוך נעליו של טרומן התמים נכנס ויז'ן ואילוּ כריסטוף היא וונדה, מינוס כובע הברט המהמם של אד האריס; כי אם עד כה היה ספק, כעת ברור שוונדה מודעת למתרחש סביבה והיא שולטת ביד רמה בסיטקום בו היא חיה בפסטורליות-כאוטית עם אהובהּ המת. למעשה, וונדה של וונדהויז'ן היא השחקנית הראשית, הבמאית והעורכת גם יחד: כל רגע שאינו לרוחה היא מעבירה לאחור ומנסה טייק נוסף, ו"שחקנים" בעיתיים עפים אצלה החוצה (תרתי משמע). האם האובדן של ויז'ן – לצד החיים מלאי הסבל שעברה – גרמו למכשפת השָני לאבד את השפיות? האם… האם וונדה היא הרעה?

תשובה לכך תהיה מורכבת יותר מ"כן" או "לא", כי החיים הם לא שחור-לבן. כלומר, הם כבר לא שחור-לבן, הם בצבע, בדומה לפרק החדש שעובר אל שנות השבעים העליזות ומאמץ לחיקו את ההומור הפרוע של "חבורת בריידי".

הפרק, על פני השטח, הוא בסימן ההיריון ההולך ותופח של וונדה, פרק שמניב את הרגעים המצחיקים והרנדומליים ביותר בסדרה (יסלחו לי הפרקים הקודמים אבל אין בהם חסידה), כאשר בתוך הטירוף מסתתרים רגעים מסמרי שיער, ובראשם סצנת לידת התאומים, טומי ובילי, שהיא מקסימה אך עצובה – כשויז'ן שואל אם הוא החמיץ את הלידה, אי אפשר היה להתנער מהתחושה כי זו רמיזה לכך שוונדה ילדה גם במציאוּת, כנראה ללא נוכחותו של ויז'ן הבר-מינן. אולם הרגע הצובט ביותר בפרק הוא כאשר וונדה נזכרת באח שלה פייטרו – אם אני לא טועה, האיזכור הראשון של קוויקסילבר מאז שהוא מת בסרט השני של "הנוקמים".

קצת מוזר, כשחושבים על זה. לא? שני אלה היו תאומים, תאומים שאיבדו את כל משפחתם ועברו ניסויים מחרידים בעינויים, וגורלם היה שזור אחת בשני – אולם נדמה שוונדה שכחה מזה לגמרי עד הסרט הבא. ובכן, אני שמח שוונדהויז'ן מתקנת עוול של שנים ומעניקה את הכבוד הראוי גם לפייטרו. כל הכבוד פייטרו, זה מגיע לך.

אז מה הלאה? לא ברור. יש לי מספר לא קטן של השערות (ולקרוא בויקיפדיה מה קרה בקומיקס רק מעלה יותר השערות). בפרק הבא ניכנס – ככל הנראה – אל שנות השמונים, הפעם בתקווה שאזכה לראות הומאז'ים לסיטקומים שאשכרה ראיתי במלואם (אָלף? חופשי על הבר? משפחת קוס… לא משנה). מעניין יהיה לראות את ויז'ן, אשר הפעם יודע שוונדה מסתירה ממנו סוד, מתמודד עם הסיטואציה החדשה. אירוני שמכל הדמויות, האנדרואיד המת הוא היחיד בסביבה שמתנהג באופן אותנטי. אבל, אתם יודעים, בגלל זה כל-כך טוב לצפות בו.

עד השבוע הבא, היזהרו מסבונים של הידרה; הם כנראה נועדו לשלוט בכם.

פרק 4

איזה גזעי לי כאן בשנות השמונים: אני אוֹכל מק דויד ותכף אקנה אנטי-מחיקון כדי לראות פרקים של "אביר על גלגלים" בצבע.

[קלחכדכגך] "ר-רם? רם אתה שומע"

ואולי, הממ…. ואולי אחרי זה אעשה תסרוקת מאלט ו…

[כגחינג] "רם… רם! פרק 4 לא עבר אל שנות השמונים, אני חוזר-"

לא, לא! דף הביקורת הזה הוא השכונה שלי! לא אתן לכם להתערב! שבוע חיכיתי לכתוב בדיחות שנות השמונ-

"אבל רם [מקלאנקי] קאט דנינגס פה!".

הו, שלום קאט!

טוב, אז שנות השמונים יצטרכו לחכות. פרק 4 של וונדהויז'ן הוא, אם חושבים על זה, הפיילוט האמיתי של הסדרה, כי הוא מציג את מה שקרה בפרקים הראשונים בעולם האמיתי. כלומר, "העולם האמיתי" של הנוקמים ובו מחצית האוכלוסייה נעלמה וחזרה כעבור 5 שנים.

יש לי הרבה שאלות על האירוע הזה ("הבליפ") שאני מרגיש שלא זוכה להתייחסות הראויה לו ביקום של מארוול, וכנראה שזה לא ישתנה: אם למשל טייס נעלם ביום עבודה והמטוס (מן הסתם) התרסק – לאן בדיוק הטייס חזר? ואמהות שאיבדו עוּבּר – קיבלו את העוּבּר חזרה? והאם מנהיגי מדינה שחזרו דרשו לסיים קדנציה? זה אירוע חשוב ורב משמעות בעשרים אלף דרכים – וכל מה שקיבלנו זו חצי שורה ב"רחוק מהבית" על "מצוקת דיור". זה אפילו לא מתחיל לדגדג את ההיקף של אירוע כזה שבטח פתח מלחמות.

בכל אופן, בתחילת הפרק מציגים לנו פיסת קטנה מהפאזל של הסנאפ ("הבליפ" הוא שם גרוע, מצטער מארוול). מוניקה רמבו חוזרת לחיים עם מחצית האוכלוסייה ומוצאת עצמה בבית חולים רווי בלבול ובו אנשים מתחילים להופיע באמצע המסדרון. ואם זה לא גרוע מספיק היא מגלה שאימא שלה, מריה רמבו (ה-BFF של קפטן מארוול) נפטרה לפני 3 שנים והעולם אותו ידעה נכנס לכאוס.

במְקום לצאת לחופשה כפי שאדם שפוי היה עושה, חוזרת מוניקה לעבוד בסוכנות S.W.O.R.D אותו הקימה מריה, ואחרי הסבר תמוה מדוע דווקא היא צריכה לעשות זאת, נשלחת מוניקה לעזור ל-FBI בחיפוש אחר קבוצת אנשים שאבדה, וב-FBI אני מתכוון לסוכן ג'ימי ווּ מ"אנט-מן והצרעה". מוניקה וג'ימי מגלים עיר שלמה שאף אחד שגר בה לא זוכר אותה, ונראה כי יש מעין שדה כוח סביבה. לכן, כמובן, מוניקה נכנסת היישר פנימה ונעלמת אל תוך הסיטקום שכולנו מכירים, מה שמביא אותנו אל דרסי (ה-BFF של ג'יין, שהיא בת הזוג לשעבר של תור, שהוא היה חלק מהנוקמים, שקנו גדי בתרי זוזי, חד דרסי חד דרסי חד דרסי). מצטער, ד"ר דרסי.

הפרק מהווה מעין יקום משותף של דמויות-משנה, ועד כמה שאני שמח לראות את ג'ימי ודרסי פעם נוספת (וגם מוניקה הבוגרת די מגניבה), לא יכולתי להתנער מהתחושה כי הפרק מקטין את היקום של מארוול ולא מרחיב אותו. מה, יש רק סוכן FBI אחד בכל ארה"ב? רק מכרים של הנוקמים מוכשרים מספיק כדי לחקור את הסיטקום של וונדה? זה כיף לפגוש פרצופים מוכרים, אבל את ג'ימי ודרסי אפשר היה להחליף בדמויות חדשות ולא היינו רואים הבדל בסיפור; כך לפחות היינו מרגישים שהעולם הזה של "הנוקמים" הוא באמת עולם ולא שכונה. מצד שני, אני ממש ממש מחבב את קאט דנינגס ורנדל פארק, אז קשה לי להישאר זעוף.

הסיבה שאני לא מתרכז בהיבט הסיפור של הפרק הוא כי אין בו כל-כך סיפור – לפחות לא סיפור חדש. עולות בו מספר שאלות מעניינות כמו מקור הסיטקום (היקום??) ושאלת מצבו של ויז'ן (וונדה משתמשת בגופה שלו או מדמיינת אותו?) אך בגדול את הפרק סיימתי באותה נקודה בה התחלתי אותו, אבל עם רנדל פארק וקאט דנינגס כתוספות טריות. רק התגלית כי ג'ראלדין היא מוניקה רמבו מהותית, אבל גם זאת תגלית שכבר ידעתי כי מארוול הכריזו על זה בקול רם בשלבי הליהוק. למעשה, זה הפרק הראשון של וונדהויז'ן שלא גרם לי לרוץ לרדיט כדי לגלות דברים שאולי החמצתי; מסבירים לנו פחות או יותר מה שכבר ניחשנו שקרה, הפעם עם הקשר.

נקודה לרעת הפרק היא העימות בין וונדה ובין מוניקה (סליחה, ג'רלדין). מדובר ברגע תמוה משום שראינו אותו בפרק הקודם והבנּו ממנו כי וונדה שולטת בהכל – אך סוף הפרק הנוכחי מתנהג כאילו הרגע, לראשונה, נחשפה התגלית המרעישה הזו. מאוד לא מתאים לסדרה שעד כה שמרה על עמימות לדחוף כך לגרון פרטי עלילה מובנים מאליהם.

אני מבין כעת שוונדהויז'ן פועלת בשני מישורים; מישור אחד נועד עבור צופים שמסוגלים להרכיב לבד את הפאזל ונהנים לרוץ לרדיט, והשני הוא עבור החליפות במארוול שכיוונו אקדח ליוצרים ואמרו "ועכשיו תסבירו את זה לצופים כאילו הם בני 5", כי נראה שמארוול חוששים שמישהו יסיים את הסדרה עם שאלות או בדל אמביוולנטיות.

אבל היי, לפחות מהפרק הבא אפשר יהיה להתרכז בשאלה "מה הלאה?" במְקום "מה לעזאזל?", והכי טוב: זה באמת יהיה על רקע שנות השמונים! איפה הנחתי המק-דויד שלי?

פרק 5

איזה גזעי לי כאן בשנות השמונים: אני אוֹכל מק דויד ו-אה, פאק איט. ממילא הפרק הוא לא באמת על טהרת שנות השמונים. הסדרה (של וונדה) אמנם טכנית עברה אל שנות השמונים אבל הסדרה (של מארוול) קצת פחות: הפרק מתזז בין מה שקורה מחוץ לווסטויוּ לבין מה שקורה בפנים, כשגם מה שקורה בפנים הוא לא בדיוק חותלות, מייקל ג'קסון ובדיחות "מכסחי השדים".

הפרק החמישי קרוי "On a Very Special Episode…", על שם פרקי טלוויזיה מהתקופה שעוסקים בנושאים רציניים – פרקים שמניחים בצד את הטון הקליל כדי להעביר מסר, דוגמת הפרק נגד גזענות ב-"אריזה משפחתית", הפרק נגד אקדחים ב-"הנסיך המדליק מבל אייר" או כל 3 העונות האחרונות של "מואישה" (מה לעזאזל הלך שם מישהו יכול להסביר לי?). כמעט כל סיטקום פופולרי משנות השמונים והתשעים מכיל פרקים כאלה שעוסקים בנושאים כמו אנורקסיה, הפלות, אלימות במשפחה, הטרדות מיניות, פדופיליה, סמים והתמודדות עם אנשים ששמים את הווליום בטלוויזיה על מספר אי-זוגי.

פרק 5 של "וונדהויז'ן" הוא על מוות. על פניו, העיסוק הוא דרך עיניהם של טומי ובילי (ששבוע שעבר רק נולדו ותכף מקבלים צו גיוס) שאיבדו את הכלבלב שלהם בעל הנטיות האובדניות. טומי ובילי שואלים שאלות שכל ילד היה שואל במצב שלהם כמו: "למה ספארקי מת", "האם אפשר שוב לקפוץ באיזה 3 שנים", ו"אמא, למה שלא תשתמשי ביכולות העל טבעיות שלך בשביל להחיות דברים, את בבירור יכולה לעשות את זה, אוף איתך, את לא עושה שום דבר שאנחנו רוצים, מה כבר ביקשנו".

הפרק מעלה שאלות מוסריות לגבי הכוח של וונדה, אשר, מסתבר, חטפה את גופתו של ויז'ן ומחזיקה בשבי עיירה שאת תושביה היא מעבירה עינויים מנטליים בדְמות גיהינום-סיטקומי מתמשך. ג'יז, וונדה, אני מבין שאת מתאבלת אבל שמעת על גלידה?

אני שמח שהפרק עצמו לא מבזבז זמן וזכינו לעימות ראשון בין וונדה לבין שאר העולם. נשאלת כעת השאלה איך וונדה, שבועות בודדים אחרי "סוף המשחק" (בו היא נראתה עצובה אך לא פסיכוטית), החליטה לעשות את מה שעשתה. או יותר נכון, אולי וונדה היא מפעילת הבובות אבל מי מפעיל את וונדה? כי אני בהחלט מקווה שמישהו מפעיל אותה (וזה כנראה המצב) – אחרת לא רק שזה לא אופייני לה, זה הופך אותה למעצבנת.

סליחה שאני אומר את זה, כן? אליזבת' אולסן נהדרת והכל, אבל השיחה בין וונדה לצוות S.W.O.R.D מציגה את וונדה כמו ילד בטנטרום שלא מבין למה אוסרים עליו להכות חתולים (ולא אכפת לי אם הילד הזה יתום או איבד את המאהב האנדרואיד האדום שלו). לפחות לא רק העולם שבחוץ כועס עליה, גם ויז'ן מתפכח מהאשליה בה הוא חי, ולא ברור כמה זמן עוד תוכל וונדה לחיות בבועה (תרתי משמע).

טוב, זהו, נראה שהפרק נגמר, וזה לא שיהיה עוד משהו מפתיע ושומת לסתות שיקרה בחצי הדקה האחרונה של הפרק. רגע, שנייה, יש מישהו בדלת…

אוקיי, שמעו, זו הסדרה השנייה ברציפות מבית דיסני שנהפכת לשיחת היום, ותגידו מה שתגידו על בית העכבר: החבר'ה האלה יודעים לייצר בידור. יש שיגידו כי זה בידור זול אבל בידור זה בידור, וכל עוד צווחתי כמו דולפין על אקסטזי כשראיתי את קוויקסילבר מודל אוון פיטרס – מי אני שאעז להתלונן? אז נכון שזה עדיין לא בדיוק שם, אבל בסוף השבוע התרחשה מיני-היסטוריה כשהיקום של ה-MCU והיקום של אקס-מן התקרבו בצעד ענק זה אל עבר זה. האם "וונדהויז'ן" תלך רחוק יותר עם האיחוד או שהיא תעדיף לשחק עוד עם קלף ה-"ליהוק מחדש", כשאת הקרוסאובר האמיתי היא תשאיר לסרטים? יש הרבה שאלות סביב המהלך, כאשר אותי מעניין לדעת אם כניסתו של קוויקסילבר ב' (הערה לעורך: "קוויקפיטרס"? "אוונסילבר"? הערה לכתב: "הקוויקסילבר הטוב") מכניסה לסיפור גם את מגנטו כאביה של וונדה, כי למדנו השבוע ששניהם מוצלחים בשליטה מרחוק על אקדחים.

שבוע הבא אולי נקבל יותר תשובות (כולל זהות מהנדס האווירונאוטיקה המסתורי שמוניקה מכירה) אבל גם אם לא, עם אוון פיטרס בסביבה בטוח לא יהיה משעמם. האם אגב נקבל פרק של "צער גידול בנות"? כי אולסן אחת כבר יש, בנוסף לתאומים שצריך לגדל ודוֹד מגניב עם מעיל עור.

ועד הפעם הבאה, אל… אמממ.. אל תיסעו ללאגוס? נראה לי?

פרק 6

תגידו, "מלקולם באמצע" היא לא סדרה של שנות האלפיים?

עזבו, לא חשוב. בכל אופן, פרק חדש של וונדהויז'ן ועימו לא הרבה חדש, אם לומר את האמת; לא שהפרק רע כשלעצמו, כן? אבל הפרק הקודם הביא את זוג הנוקמים לנקודת שבירה אמוציונלית, ופרק 6 מחזיר את ויז'ן לנקודה שבה הוא מסתובב בשכונה עם הבעה של "פה חשדתי!" בן אדם, סליחה – אנדרואיד, אתה חושד כבר שלושה-ארבעה פרקים. אולי במְקום להסתובב עם פרצוף תחת, תנסה שוב להתעמת עם אשתך? מתישהו היא תבין שזה לא יכול להימשך ככה.

רק כשוויז'ן מנסה לברוח בסוף הפרק – מה שאגב הוא יכול וצריך היה לעשות הרבה קודם – קורה משהו שאותו אני יכול להגדיר כמשמעותי. עד אותה נקודה מְתַפְקֵד הפרק כפילר ליל-כל-הקדושים. אבל היי, לפחות זה פילר האלווין חמוד. כי תגידו מה שתגידו למשל על פייטרו גרסת פיטר אוונס – ילדותי, דושבאג  ("זה לא שבעלך המת יכול למות שוב") ואולי גם שקרן (אם כי אני בעניין של ספין-אוף בסוקוביה הדמיונית שלו) – אבל לפחות יש לו אופי, כי האופי של פייטרו הקודם היה אותו דבר גם כאיש חי וגם כגופה מחוררת.

אמנם הדיאלוג בין פייטרו לוונדה נעדר ניואנסים (עוד רגע פייטרו מקעקע לוונדה "פגומה" על המצח, למקרה וחס וחלילה לא נבין), אך לפחות הוא הזכיר לנו שוונדה, למרות הכל, אולי לא הרעה האמיתית פה. על פי איך שהוא מדבר, ולמרות התזכורת שמדובר בגופה, יש סיכוי לא רע שפייטרו הוא בעצם הנבל שמושך בחוטים כי הוא כל כך, אבל כל כך, פאקינג חשוד.

לא רק פייטרו קיבל אופי, אגב. גם ווסטוויו, אחרי ההערה של ויז'ן אודות מחסור תמוה בילדים בעיירה, קיבלה קצת תיבול בצורת זאטוטים שמתרוצצים סביב (אחרת זה היה פרק האלווין מאוד מוזר שבו רק מבוגרים מסתובבים עם שקיות ממתקים). זה ודאי התיש את וונדה לא מעט, כי כפי שלמדנו מהסיור של ויז'ן – בדומה למשחק וידאו עם מנוע גרפי חלש, לא הכל מרונדר בזמן אמת, ויש באגים. נותר לנו רק לתהות האם חבילת ההרחבה של ווסטוויו בסוף הפרק תשפיע על וונדה לרעה: האם היא תתחיל לדרוש כסף עבור סקינים חדשים של ויז'ן? תשחרר חלקים חדשים עם באגים שגורמים למוות שלו ותתקן אותם רק בעדכון הבא? תחליט שבמקום חלקים חדשים בעיירה היא עושה רימייק ב-HD לפרקים ישנים? אין, זה כבר נהיה קרקס הדבר הזה.

מה שכן יש בפרק הזה, והרבה, הוא רפרנסים: פרק תחפושות שכזה אפשר לסדרה לקרוץ לא מעט למעריצי הקומיקס עם התלבושות המקוריות של וונדה, ויז'ן וקוויקסילבר, וההתקרבות לשנות האלפיים הביאה עמה אזכורים תרבותיים שהם, לשם שינוי, מהנים (מחילה מקוראינו בני ה-16 שאוהבים את "משפחת בריידי"). בקולנוע המקומי של העיירה מקרינים את "משפחת סופר-על" (שם טוב לפוסטר הכן של "וונדהויז'ן") ואת "אבא מתארס", סרט שעוסק בתאומות שהופרדו, והשאלה היא האם זו קריצה לוונדה ופייטרו או גם רמז קודר לגבי טומי ובילי. ורפרנס אחד חביב במיוחד הוא הרגש שבו וונדה הדגישה את המילה "קיק-אס", סרט בו השתתפו שני הקוויקסילברים, אחד מהם בתפקיד הראשי.

מחוץ לווסטוויו (סליחה שהזנחתי) הבוס של מוניקה חושף עוד שכבה של דוּשיות ומפטר את שלושת הגיבורים שלנו. לא אופתע אם עד הפרק האחרון הוא ידליק סיגר קובני וילטף חתול פרסי לטובת אלו שלא בטוחים אם הוא רע. לא שיש לי בעיה עם היותו נבל, אבל הוא נבל מאוד גנרי. בחייאת מארוול, אתם מסוגלים ליותר. אה רגע, לרוב אתם לא. לא משנה.

מוניקה והסוכן ווּ, חוץ מלהוסיף ביומן של גוגל אירוע חדש – " לחתום אבטלה" (כן נו אני יודע שהסוכן ווּ טכנית עובד ב-FBI, אל תהיו קרציות), לא עשו הפעם הרבה. אני מקווה שבשבוע הבא יקרה משהו עם אותו מהנדס האווירונאוטיקה המסתורי שמוניקה מכירה (האינטרנט מתפלל שזה יהיה ריד ריצ'רדס, מנהיגם של "ארבעת המופלאים" שטרם נוסדו, ואני בעד, אבל אם למדנו משהו אחד ממארוול עד כה זה שהם עושים הכול להפך, אז אני אומר שזה יהיה דוקטור דום).

פרק נחמד בסך הכול, גם אם רוב ההתקדמות שלו התרחשה בדקות האחרונות. נותרו רק עוד שלושה פרקים בקנה ואני מקווה שהפתרונות שנקבל (אם נקבל) לא יאכזבו, כי סדרות שכאלה קמות ונופלות סביב המסתורין הגדול. וכמובן, אני מקווה להרבה דארסי בסיטקום החדש של וונדה. אולי בתפקיד מלצרית?

עד הפעם הבאה, אל תסמכו על כרישים.

פרק 7

לפני שאמשיך לביקורת: יש סצנה באמצע הקרדיטים. אני גם אזכיר אותה בביקורת. סתם, שתדעו.

חי נפשי זו אגת'ה! והיא הרגה את ספארקי! מי היה מאמין?

טוב, נראה שכמעט כולם. אגת'ה התנהגה באופן חשוד מהרגע הראשון, ואם לא הבחנתם בכך בפרקים הקודמים (על אף שהפרק הקודם גרם לי לחשוד שאולי אני מדמיין דברים) – העובדה כי טומי טען שהראש שלה "שקט" העלתה ל-11 את החשד כי אגת'ה אינה סתם השכנה המשוגעת המצחיקולית אלא מכשפה פסיכית (ומצחיקולית? אולי?).

האמת, לא יודע מה לחשוב על הטוויסט הזה; אולי זה כי הוא לא תפס אותי בהפתעה, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו במהלך הקליפ החמוד (והמיותר. אבל חמוד) זה  "הממ, אוקיי". זאת לא תגובה מעולה לטוויסט.

אבל אם הטוויסט של אגת'ה גרם לי ל"אוקיי", מה שאשכרה הפריע לי זה שעכשיו, ככל הנראה, למוניקה יש כוחות-על.

למה? מה כואב למארוול להשאיר דמות ראשית אחת ביקום שלהם שהיא אינה גיבורת-על אלא, אתם יודעים, סתם גיבורה? מוניקה הייתה מגניבה עוד לפני שהעיניים שלה זהרו והיא ידעה איך עושים נחיתת גיבורי-על, ובחיי שלא צריך עוד תוספת בחליפת ספנדקס שיודעת לעוף. וכן, אני יודע מה היא בקומיקס, אבל מארוול הראו לא פעם שלא אכפת להם מקומיקס, וגם לי אישית לא אכפת מהקומיקס.

בינתיים, ויז'ן ודרסי יצאו לרוד טריפ הקצר והמתָסכל בהיסטוריה, ובמהלכו למד ויז'ן מדרסי דברים שאין לי מושג איך היא ידעה עליהם בכלל (כמו העובדה שוונדה הרגה את ויז'ן לפני שתא'נוס החזיר את הזמן לאחור), אבל הדינמיקה בין השניים חמודה ומתווספת לרשימת סדרות הספין-אוף שהייתי רוצה לראות ("דרסיויז'ן"? "מדענית מודרנית"?). אגב, דארסי כפרה, את לא חייבת להזמין לובסטר לדייט עם ויז'ן, יש אחד על הדלת שלו.

לגבי הסגנון של הפרק, אף פעם לא הייתי חסיד של "משפחה מודרנית" אבל אין לי בעיה כאשר אלה גיבורי-על מתוסכלים מדברים על הצרות שלהם בנימה סרקסטית. הבאסה היחידה היא שפייטרו הטוב לא נכח בסביבה (מלבד בסצנת אמצע הקרדיטים) כדי לתת הערות עוקצניות למצלמה, כי אוון פיטרס היה פורח בפרק מהסוג הזה.

בכל אופן, נותרו שני פרקים לפנינו ולא מעט שאלות: איפה טומי ובילי? מה אגת'ה רוצה? מה התוכנית המרושעת של הבחור ההוא? למה סיטקום? האם ויז'ן נחשב לחי או מת? מה באמת הסיפור עם פייטרו? מה יקרה לארנב? ולמען השם – מי הילד המסכן שאגת'ה נשכה?

עד לפעם הבאה, תיזהרו מ… אמממ… [פותח ויקיפדיה] תיזהרו מנקסוס. אני מניח.

פרק 8

"לי יש ניחוש הפוך. וונדה כן ראתה סיטקומים אמריקאיים כשהייתה נערה, אולי עם המשפחה שלה בסוקוביה או בהיותה בשבי כשעברו עליה ניסויים… כלומר, הסיטוקמים היוו מעין מפלט או זיכרון טוב אחרון של וונדה עם המשפחה, מעין נחמה פורתא בתוך הכאוס שהוא החיים שלה" / אני, בתגובות. 1 בפברואר 2021

רק שתדעו, אני מוּכָּר בזכות שני דברים: היותי גאון וצנוע.

אבל הניחוש ההוא, שנכתב אחרי פרק 4, ממש לא קשור לכך. זה קשור לעובדה שאני מכיר את אולפני מארוול, וכשזה מגיע אליהם אין טעם להרבות בתיאוריות מופרכות; "תערו של אוקאם" זו גישה בריאה בכל הקשור לסדרות וסרטי החברה (וגם גישה טובה לחיים בלי קשר). הרי אין סיבה פשוטה אחרת לפלוני אלמוני ליצור עיירת סיטקום – אם סיטקומים לא מהווים חלק משמעותי מחייו (גם כשאותו פלוני אלמוני לא ציין את אהבתו לסיטקומים בשום צורה במשך השד-יודע-כמה סרטים).

מה שכן מפתיע אותי בכל הסיפור הזה – אבל לא מפתיע כשנזכרים שמארוול לא אוהבים ניואנסים – הוא ההצגה הגדולה שעשו מזה. במְקום להראות לשנייה ורבע את וונדה רואה סיטקום עם המשפחה ונהנית, הם הפכו את הסיטקומים למרכז החיים שלה ושל כל בנות ובני מקסימוף: 'מה? יש מילולית מלחמת אזרחים בחוץ? פחחח שטויות, בואו נשב לראות את דיק ואן דייק נופל'. איזה מצחיקולים.

ובכל זאת, בואו נשים את הרעל בצד כי סך-הכל זה אחלה פרק (חוץ מכשפייטרו ביקש מפאפא לדבר באנגלית. קשה לתאר כמה אני מתעב את הטרופ הזה בו דמויות מבקשות "to speak English so we can practice"), פרק שלמדנו ממנו המון. למעשה, אני לא חושב שנותרו עוד פיסות מסתורין לחקור – מלבד, אולי, מה זה בדיוק "מכשפת השני". אני יודע שבקומיקס זה הכינוי של וונדה אבל נראה שהפעם יש כאן משהו מעבר לכך. בכל אופן, הדבר אולי החשוב ביותר שגילינו הוא שוונדה נולדה מיוחדת, וזה לא קשור (רק) לניסויים שעברו עליה. למעשה, הניסויים ככל הנראה רק חיזקו את הכוחות האימתניים שלה. זה טוב, כי לא ברור מדוע מכל גיבורי-העל שעברו ניסויים או תאונות עם אבני האינסוף, דווקא וונדה זכתה להיות אלה עלי אדמות.

עוד למדנו שוונדה לא חטפה את הגופה של ויז'ן – ובאותה נשימה גילינו כי לבוס המאנייק של ח.ר.ב אינטליגנציה רגשית של חמוּס. יותר מזה, איש לא שיטה בוונדה ליצור עיירת הסיטקום: לא אגת'ה, לא ארגון ח.ר.ב (אבל נראה שהם כן דירבנו אותה בתת-מודע להחְיות את ויז'ן, אבל לא נראה שעיירת לכודה בצחוק מוקלט זו התוצאה שהם ציפו לה) וגם לא "היקום". זוכרים? לפני כמה פרקים דארסי הסבירה ממבו-ג'מבו מדעי שהמסקנה בסופו הייתה ש-"היקום יצר סיטקום בכיכובם של שני נוקמים". אני אוהב את וונדה והכל, אבל היא לא נראית כמו היקום.

על הדרך הפריך הפרק את משאלת הלב הקולקטיבית של הצופים כשאגת'ה אישרה כי פייטר… סליחה, פייקטרו, הוא סתם מישהו שהיא נאלצה לאלתר כי פייטרו האמיתי רחוק (ומחוּרר). מצד שני – מאיפה היא כן הביאה אותו? אולי סצנה באמצע הקרדיטים שבוע הבא תפריך את ההפרכה (יופי. עכשיו בא לי פריכית).

הפרק עצמו לצערי סובל ממארווליזם טיפוסי, בהיבט של "הנה כלללל התשובות וכלללל האקספוזיציה שבעולם!!", ובכל זאת אני לא יכול לומר שלא נהניתי: מהנסיעה בווסטויו האותנטית (והמכוערת, לא ברור מדוע ויז'ן והיא תכננו לגור בחוֹר הזה) דרך המבט החטוף על הסיטקומים הקלאסיים (מסתבר שהקסם הראשון של וונדה היה להשיג די.וי.די של "מלקום באמצע" לפני שהסדרה ההיא בכלל יצאה) ועד העובדה כי וונדה שלנו שוב גיבורה (גיבורה טראגית, אבל גיבורה) – כל אלה הפכו את הפרק לפנינה אמיתית, וכשעל התזמורת הזו מנצחת קתרין האן, איך אפשר לא לצהול משמחה? כי אגת'ה היא ללא ספק הנבלית הכי מהנה של מארוול מאז… המממ… לוקי? ובמקרה שלו, אני לא יודע עד כמה היום אפשר להגדיר אותו כ-"נבל". אז כן, יש מצב שהיא הנבלית הכי כיפית של מארוול מאז ומתמיד.

למרות זאת, השיחה בין ויז'ן לוונדה נמצאת שתי ליגות מעל שאר הפרק. זהו רגע אינטימי, קטן ונהדר בין שני אנשים בודדים שעד כה לא הבנתי איך באמת הפכו לזוג (תָקנו אותי אם אני טועה אבל זה קרה די מהר בסרטים ומחוץ למסך). לראשונה אני מבין מה וונדה מוצאת בו ומה ויז'ן בה. מי היה מאמין שהרגע הכי רומנטי במארוול, אחרי עשור של סרטים וסדרות, יגיע לבסוף בסצנה קצרה ומקסימה עם מכשפה ממזרח אירופה ואנדרואיד – ורק על זה אני מוחא כף (ודמעה). יותר מזה, קראו לי רגשן, קראו לי רומנטיקן, קראו לי כשיש ארוחת ערב – אבל המשפט "מהו יגון אם לא אהבה שמתמידה" הוא מסוג המשפטים האלה שרק עבורם היה שווה להתמיד עם הסדרה. תגידו מה שתגידו על מארוול, בוואן ליינרים אני הוא איירון מן הם מספר אחד.

נשאר לפנינו פרק אחרון, ואולי אין הרבה תשובות לחשוף אבל בהחלט יש לא מעט לכסות. נכון לעכשיו, כרגע בווסטויו (או בסביבתה) מספר גדול של בעלי כוחות-על: שני ויז'ן, אגת'ה, טומי, בילי, פייקטרו וסוּפר מוניקה – וכולם תכף יילחמו אחד בשני, או במפסיטו, או, לא יודע, בדוקטור אוקטביוס, או בכל דבר אחר שמארוול יחליטו לשלוף ברגע האחרון. אבל אם זה לא יהיה פרק של לפחות 60 דקות – נעליים ייזרקו על טלוויזיות ברחבי העולם.

עד לפעם הבאה: תיזהרו מדוקטור מנהטן. כלומר, מויז'ן הלבן! מצטער, ויז'ן הלבן! (אוקי יש מצב ש-"ויז'ן הלבן" זה כינוי נוראי, אלא אם אתם נאצים).

פרק 9

אני מוצא את עצמי בוהה במסך מספר דקות ותוהה מה בדיוק לכתוב, כי דווקא עכשיו כשהכל נגמר, נעטף, נארז ונטמן אין לי הרבה מה לומר; היה נחמד ונחמד שהיה. אני לא יכול לומר על פרק סיום הסדרה (שנקרא "פרק סיום הסדרה") שהוא יוצא מגדר הרגיל, כזה שמשנה את כללי המשחק ובפני עצמו נחשב מופת של כתיבה טלוויזיונית – אבל הוא גם לא פרק מאכזב. כאילו, אולי קצת. אבל הוא לא. טוב, אולי ממש קצת. או שלא.

כי למשל, בתור אחד שגדל על לוחמים שעפים מהר ויורים כדורי אנרגיה אחד על השני (דרגון בול זי, נו), הפרק הוא התגשמות החלום הרטוב של עצמי בן העשר. לא זוכר בדיוק מה המוזיקה שהתנגנה במהלך הקרב בין ויז'ן לויז'ן או בין המכשפה למכשפה – אבל בדמיון שלי זה היה או פורטונה, כי איזו עוד נעימה תתאים לקרבות אפיים בכזה סדר גודל? כשמארוול עושים שרירים אין להם תחרות, והמדהים הוא שזו סדרת טלוויזיה. בכל הקשור לאפקטים ויזואליים, וונדהויז'ן לא רק טִשטשה את הגבול בין המסך הגדול לקטן אלא ביטלה אותו כמו ש-"וונדהויז'ן" ביטלה את שנות התשעים.

אבל יותר משהיא סדרת אקשן, פרק הסיום לימד אותי שאם מזקקים את וונדהויז'ן לְמה שהיא באמת: מדובר בכלל בסיפור אהבה, וסיפור אהבה טוב, דאמיט. הפרידה של וונדה מויז'ן גרמה לי לייבב בבכי מר כי לא רק שאנשי האפקטים של מארוול עשו פה שרירים, אלא גם התסריטאים, שכנראה תהו איזה משפט סיום יותיר את האימפקט הרגשי החזק ביותר – ובסוף הם הלכו על כולם. התוצאה היא רכבת הרים של רגשות שהתנקזו לתוך סצנה מרגשת במיוחד, מהסוג שמארוול לרוב לא מרשים בלי נוכחות של איזו בדיחה, כי יותר-מדי פרצופים בדיכי זה אסור.

אולם יפה ככל שתהיה הסצנה המדוברת (אבל וונדה, בחייאת – זו דרך מחורבנת להיפרד מהילדים שלך) דווקא השיחה בין ויז'ן לויז'ן הלבן היא אחת שאזכור יותר, בעיקר כי יש בה פחות קלישאות. אני אמנם לא יודע מה ח.ר.ב חשבו שיקרה כשהם שלחו מחשב-על תבוני להילחם במחשב-על תבוני אחר, אבל לא הם, והאמת שגם לא אני, ציפו לשיח מעמיק על פרדוקס הספינה של תסאוס. התיאוריה שלי בתחילת הפרק הייתה ששני הויז'ן יתמזגו לסופר-ויז'ן חזק במיוחד (הדרגון-בוליות של הפרק השפיעה עלי יותר משחשבתי) ובדיעבד אני שמח שזה לא קרה; אני לא יודע איפה ויז'ן הלבן עכשיו ומה התכניות שלו, אך לפחות היקום של מארוול אינו נטול ויז'ן לחלוטין.

את השבחים שלי על אגת'ה כבר כתבתי בפרק הקודם ואין לי הרבה מה להוסיף. היא הנבלית הכי מוצלחת שהסדרה יכלה לבקש וכל פריים איתה הוא תענוג ממזרי. אגת'ה מאיימת כפי שהיא מדליקה, וצר לי שבגזרה הקולנועית אין למארוול כאלה חבר'ה רעים וכיפיים. לפחות היא עדיין בחיים, אז אולי עוד נשמע עליה בעתיד (אם הייתי קווין פייגי, הייתי הופך אותה לסטן לי החדשה עם הופעות אורח רנדומליות בתור אגנס).

ובכל זאת, עד כמה שהטיפול בשלוש הדמויות הנ"ל היה נהדר אי אפשר שלא להרגיש החמצה, ואם לדייק – החמצות. מאיפה להתחיל? אולי מהסיום המאכזב עם פייטרו. לא אכפת לי שהוא לא קשור לאקס-מן, אבל אחרי הבילד-אפ שעשו לו כדמות אפופת מסתורין – בסוף הוא התגלה כסתם בולבול.

ומה עם דארסי שלנו, שהופיעה לשנייה וחצי כדי לדרוס את הייווארד (הידעתם? זו הפעם הראשונה בביקורת המתגלגלת שכתבתי את השם שלו – וכנראה האחרונה) ונעלמה בלי סגירת מעגל או אפילו לומר איזה פאנץ' פרידה שנון.

אם כבר הייווארד (אוקי, שיקרתי), הבחור הפך במחי פרק מנבל גנרי לנבל הכי גנרי בתולדות הנבלים הגנריים – כי הרי מה זה לספר לסוכן FBI את התוכנית המשעממת שלך ואז לירות בילדים כי "אל תדאג, סמוך על אח"?

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת מוניקה – מי שעד לאחרונה חשבתי היא הגיבורה האמיתית של הסדרה, אך יכלה להיעלם מהפרק בלי שזה היה משנה משהו (שינוי של שורה אחת בתסריט ומישהו אחר כבר היה מציל את טומי ובילי, או – אתם יודעים – התסריטאים יכלו לא לכתוב את הסיטואציה הזו מלכתחילה כי היא מטומטמת). תמצית הקיום של מוניקה מסתכמת פה בהעלאה בדרגה וכוחות-על חדשים (כוחות שלא הסבירו בכלל אם עדיין יש לה). וונדה מקסימוף יכלה, למשל, "לאבד את זה סופית" – כפי שכמעט וקרה – ומוניקה יכלה להיות זו שמצילה אותה מתהום הנשיה; אמנם זה היה תורם עוד קלישאה לאוסף הקלישאות שלא חסרות בסדרה (וספציפית בפרק) אבל ככה מוניקה הייתה מקבלת תכלית כלשהי.

ולמה אין הופעת אורח של דוקטור סטריינ… טוב נו התחלתי להגזים. לא אשקר, כן ציפיתי שהוא יופיע, וזה שינוי מרענן מצד מארוול לא ליפול למחוזות הפאנסרוויס הזולים. לפחות נעימת הנושא שלו הושמעה בסצנת הפוסט קרדיטים (לא ששמתי לב לזה בעצמי, כן? זה פרט מידע שלמדתי מרדיט, כי איזה בן-אדם שפוי אמור לזכור את נעימת הנושא של דוקטור סטריינג'?).

יש לא מעט אנשים שהתאכזבו מ"וונדהויז'ן", חלקם כי היא לא הייתה השלב הראשון בהצגת ארבעת המופלאים והאקס-מן, וחלקם בגלל שלבסוף הסדרה התגלתה לא כפרויקט הפרינג' שהיא הבטיחה שתהיה. אבל אישית, הבנתי את זה אי שם באמצע הדרך ולמדתי לקבל אותה בזכות מה שהיא: עוד פרויקט מבית מארוול, אבל לא בדיוק פרויקט טיפוסי. יש בו לא מעט מהקלישאות הסטנדרטיות שלמדנו לצפות מהחברה, אך עם זאת, זכינו בה לרגעים שחלקם לא נזכור בכיכוב דמויות שלא נשכח (חוץ ממך, הייווארד). היא הייתה לפרקים סיטקום משעשע, דרמה יוצאת דופן ורומן גדול מהחיים.

מארוול ניסו לעשות פה משהו שהם לא עשו קודם, וגם אם הם עשו פניית פרסה רק כדי להכניס עוד אקשן ובדיחות תוצרת בית – הם כן למדו שהקהל מוכן לקבל על עצמו את הניסויים האלה, אז אולי בעתיד נקבל סדרה בסגנון וונדה-ויז'ן שלא מפחדת להיות מוזרה עד הסוף (אולי מ-"לוקי" תבוא הבשורה?).

נהניתי לצפות בוונדה-ויז'ן כמו שנהניתי לכתוב עליה. אמנם על המנדלורי נהניתי לכתוב יותר (כי, לטעמי, מדובר בסדרה מוצלחת בהרבה) אבל בואו לא נמעיט מההישג שלפנינו: שתי סדרות נהדרות ומדוברות ברצף מבית דיסני+ זו התחלה פנומנלית. תגידו מה שתגידו על בית העכבר, הם יודעים ליצור שואו. בכל אופן, את הביקורת המתגלגלת הבאה (על "פלקון וחייל החורף") יכתוב מתן, כי להוציא ביקורת מדי שבוע לאורך מרבית השנה זו אכזריות לשמה (לא יודע אם שמתם לב, אבל אנחנו עכשיו בעידן בו לא יחלוף יותר מחודש בין סדרה מדוברת אחת של דיסני+ לסדרה הבאה, ומסתובבת אגדה לפיה יש סדרות טלוויזיה שאינן של דיסני).

להציע רעיונות אגב לא עולה כסף, ואם יש עונה בשידור שבועי שנמצאת בדרך אלינו שאתם רוצים שנכתוב עליה ביקורת מתגלגלת (והיא לא "רק רוצים לרקוד") אתם מוזמנים להציע.

תגיות: