דיואי קוקס מת.
זאת אומרת, זה שהוא מת לא מפתיע. זה שהוא שרד כל כך הרבה זמן – זה מפתיע. הרי הביוגרפיה שלו הייתה, בסופו של דבר, האב-טיפוס של כוכב הרוק הפרוע: חתך בטעות את אחיו לשניים בגיל שמונה (ובאותו יום ניגן לראשונה בגיטרה ושר את הבלוז הראשון שלו, בקול של אדם בן 40), התחתן בגיל 14, זכה להצלחת ענק, התמודד איתה ממש רע, התמכר לכל סוג של סם עלי אדמות בערך; פגש את אלביס, בוב דילן ואת הביטלס; בגד בנשותיו והוליד שלושים ושישה ילדים מעשרים ומשהו נשים שונות; עלה וירד בכל שלבי סולם הקריירה האפשריים; והשמיד כמות בלתי הגיונית של כיורי אמבטיה. תכלס, זה שהוא הפך לסמל אמריקאי בשנותיו האחרונות זה נס. נס שקרה בזכות האהבה: האהבה של אהובתו הנצחית דארלן, אחת משלושת נשותיו; האהבה המאוחרת של ילדיו; וכמובן, האהבה העצומה, חסרת התנאים, של דיואי קוקס לעצמו.
"הולך חזק", שביים ג'ייק קסדן (והפיק ג'אד אפאטו), היה קומדיה מוזיקלית כושלת להפליא: הוא הכניס בארה"ב בקושי חצי מהוצאות הפקתו (18 מליון הכנסות, 35 מליון הוצאות). יכול להיות שזה בגלל כמויות העירום הנדיבות והמיותרות בסרט (גם אם סצנה אחת מצחיקה למדי), חסרון בעיני וגם הסיבה שהסרט קיבל דירוג R שהגביל מאוד את קהל היעד שלו. אולי זה גם בגלל שהסרט בקולנועים היה קצר בחצי שעה לעומת גרסת הבמאי שראיתי, וקשה לי לראות איך, למעט הורדת קטעי העירום המיותרים, היה אפשר להתקרב לקיצוץ כזה. בפרט שבגרסה הקולנועית לא הורידו את קטעי העירום המיותרים. בכל מקרה, למעט ההסתייגות לעיל, "הולך חזק" הוא אחת הקומדיות המוזיקליות הטובות שראיתי, וכמו העולם גם הוא עומד על שלושה דברים: על השחקנים, על ההומור, ועל המוזיקה.
השחקנים הם קודם כל ולפני הכל ג'ון סי. ריילי, כוכב הסרט, שמתגלה לא רק כשחקן מעולה אלא גם כזמר מצויין. כיוון שהוא יצא להופעות חיות בתור 'דיואי קוקס' לקידום הסרט אפשר לראות שהוא יודע לשיר גם מחוץ לאולפן. אבל מעבר לזה, הוא מפליא לעשות בגילום גיבור ש, בוא נאמר את האמת, אמור היה להיות טיפוס די גועלי. דיואי קוקס בגד בבנות זוגו בסיטונאות, פגע בכל מי שהיה קרוב אליו, והתנהג כמו אימבציל מוחלט בכל הזדמנות כמעט ("מה הטעם בילדים אם אתה לא יכול להיפטר מאחריות אליהם?"). אבל איכשהו ריילי מצליח לעצב אותו בתור דמות סימפטית – מין נבעך מטומטם כזה שמסתובב כמו פיל בחנות חרסינה, אבל בלי כוונה רעה – גם אם בגלל שהוא מטומטם מכדי לפתח כוונה שכזו. לצידו יש אוסף נרחב של קומיקאים וכולם עושים עבודה טובה בסך הכל, אם כי חלקם עושים עבודה טובה בגילום מרושל להדהים, ומכוון לגמרי, של מוזיקאים מפורסמים (בולטים במיוחד: ג'ק בלאק וג'ק וייט, הראשון כפול מקרטני והשני כאלביס חובב הקראטה).
אבל ריילי מתעלה מעל כולם: הוא אדיר. והוא אפילו מצליח להכניס רגש לקשיו של קוקס מול אביו (שנוהג לצעוק בכל רגע "הילד הלא נכון מת!"), הגם שאותם קשיים מזכירים לא פעם את האמירה המיוחסת לאוסקר ויילד, לפיה רק אדם עם לב אבן מסוגל לקרוא על מותה של נל הקטנה ב"בית ממכר עתיקות" בלי להתפוצץ מצחוק.
הדבר השני הוא ההומור. ההומור בסרט פרוע, גס לפרקים (אחד השירים, 'Let's Duet' , שנשמע בדיוק כמו מה שאתם חושבים שהוא נשמע, מכיל כנראה את כמות דו-המשמעויות הגסות הגדולה ביותר לדקה בתולדות המוזיקה), ו"הולך חזק" נוקט בשתי שיטות עיקריות, למעט כמובן אלתורי בדיחות: הוא עושה פארודיות מדוייקות להפליא על יצירות ותקופות במוזיקה האמריקאית, ומהצד השני מקפיד לקחת דמויות או תופעות אמיתיות ולהשתמש בהן בצורה טפשית ככל הניתן. כשדיואי קוקס מופיע בפעם הראשונה, בתוך חצי דקה הוא גורם להיסטריה ולהתפשטות המונית בקהל; היהודים שולטים בשואוביזנס, ואני מתכוון למשפחות החסידים משפחת לחיים ומשפחת מזלטוב; כל פעם שדיואי פוגש דמות מפורסמת הוא קורא לה בשמה ובתאריה, משום מה ("גורג' האריסון מהביטלס, מה אתה חושב?"), ומקפיד להיות חסר רגישות או מטופש. לביטלס הוא אומר שהם מאוד טובים, כמעט כמו להקת המאנקיס; סצנה המבוססת על קשיי הפקתו של האלבום 'סמייל' של הביץ' בוייז מוקצנת בצורה כמעט לא תאומן ומצחיקה להפליא, בהשתתפות נגנים מכמה יבשות וכבשה מוזיקלית במיוחד; את דיואי מלווה דרך-קבע רוחו של האח המת, שמקפידה ללחוש לו דברי עידוד כשהוא ברגעי משבר, למעט כשהוא מתמודד מול אלביס. אז האח לובש ארשת פנים רצינית, שוקל בדבר ומכריז שאין לדיואי סיכוי, תעזוב את זה; ומשום מה, כל פעם שדיואי סובל משבר משפחתי, הוא עוקר כיורים. לפעמים גם מרים מכוניות. ולתוך כל זה נזרקות אינספור קריצות לסרטים ולשירים שונים.
וכל זה לא היה עובד אילולא העובדה שהשירים ממש מעולים.
בדרך-כלל, שירים הם חולשה של פארודיות מוזיקליות. "ג'וזי והפוסיקאטס", סרט שמאוד אהבתי, דרש סיספונד קשה כדי להאמין שהשירים היו יכולים לבדם לעלות לצמרת. השירים ב"סקוט פילגרים" מסתדרים רק בגלל שברור לנו שהלהקה של הגיבור היא לא להקה מוצלחת במיוחד. ואפילו ב"ספיינל טאפ", שנחשב לגדול הפארודיות המוזיקליות רוב השירים הם, נו, בסדר כזה.
לעומת זאת ב"הולך חזק", חלק מהשירים טובים, חלק מצויינים, וחלק מעולים ממש. עד כדי כך מעולים, שכאשר סיימתי לראות את הסרט, למרות שידעתי מראש שהוא ביוגרפיה בדיונית, בכל זאת בדקתי שלא באמת היה אמן כזה שהחמצתי. כי היה קשה להאמין ששירים טובים כאלו נכתבו רק בשביל סרט פארודי. במילים אחרות, בסרטים כאלה השירים בדרך כלל נשמעים כאילו הם מהז'אנר של הדבר האמיתי. ב"הולך חזק", השירים הם הדבר האמיתי.
השיר היחיד שהוא זוועה – ביצוע דיסקו צ'יזי ל'סטארמן' של דיוויד בואי – הוא זוועתי במכוון, כי הוא נקודת שפל הקריירה של דיואי קוקס. אבל השאר – משכנעים. 'נגרו מן', השיר חסר הנימוס על אודות גבר שחור שאשתו לא מוכנה לתת לו להיכנס הביתה, יכול היה בקלות להיות קלאסיקת רוק'נ'רול מוקדמת; 'הולך חזק', שיר הנושא, אולי לא הגיוני מבחינת המילים, אבל הוא שיר עד כדי כך טוב, שתגובת המפיקים הפוצחים בריקוד באולפן יחד עם היהודים השולטים בשואו-ביזנס נראית לי הגיונית לגמרי; ובאופן כללי, כמעט כל שיר הוא פארודיה על סיפור מסויים בתולדות תעשיית המוזיקה או על תופעה מסויימת – כך, למשל, דיואי קוקס כותב את 'רויאל ג'לי' כנסיון להתמודד עם בוב דילן, ויוצר פארודיית דילן מדוייקת ואפילו פחות מובנת מהשירים של דילן עצמו.
ולמרות שהשירים הם פארודיה, יש בהם גם לא מעט רגש, כמו שניכר שיש בסרט בעצמו. גם כשהשירים הם פארודיה, רואים שמי שכתב אותם אהב אותם. כמו שכאשר הסרט צוחק על גיבוריו, רואים שהוא עדיין אוהב אותם. וכך, למרות שברור שהשירים נכתבו רק לצורך הסרט, אפשר לגמרי להאמין לג'ון סי. ריילי כשהוא שר:
And then, in the end,
It's family and friends.
Loving yourself
But not only yourself.
ומה עוד אפשר לבקש מסרט?
טוב, להוריד את העירום המיותר. אבל מלבד זאת?
קראתי והנהנתי, עד שהגעתי לקטע הבא:
"…אפילו ב"ספיינל טאפ", שנחשב לגדול הפארודיות המוזיקליות רוב השירים הם, נו, בסדר כזה.". WTF???!
לצערי, כן. יש שם מעט שירים שאם אתה מנתק מההקשר של הסרט אפשר לדמיין אותם מתחרים בתקופה בזמן אמת.
Tonight I'm Gonna Rock You Tonight – כן.
סטונהנג' – בערך.
אבל יש פשוט יותר מדי שירים שקשה לדמיין אותם הופכים ללהיטים. החל מהשירים הראשונים – Flower People, Gimme some money והמשך בשירים כמו The Majesty of Rock שהם בנויים על שטאנץ אבל לא מתעלים עליו בכלל (האחרון דווקא נראה שמתקדם לאנשהו יפה באמצע הבית, אבל אז הוא עוזב את זה). ויש שירים כמו Big Bottom ו-Bitch School שכבר הם פארודיה ברורה על הז'אנר. המבחן שלי הוא כמה השירים יכולים להחזיק מעמד *בנפרד* מהסרט. ובספינאל טאפ – רובם, לדעתי, לא מחזיקים מעמד, בניגוד לפסקול של 'הולך חזק' שכבר כמה שנים הוא אחד מהקבועים ב-CD של הרכב שלי.
אגב, אלבום שמעניין מהבחינה הזאת הוא "פופסטאר"
כי ההפקה שלו היא ברמה כזאת שהשירים שם אמינים לחלוטין שהיו מצליחים כלהיטים (ובכלליות, ההפקה בשירים של "האי בודד" כמעט תמיד מרשימה ומהווה חלק גדול מההצלחה שלהם), אבל המילים שם פשוט טיפשיות *מדי*. בעולם של "פופסטאר", בו כולם קצת מטומטמים, זה עובד – אבל קשה לי להאמין שבמציאות אפילו שיר יחסית "מתון" כמו "אני כה צנוע" היה מטפס לראש מצעד הפזמונים. בניגוד ל"הולך חזק" שם הטיפשיות קצת יותר עדינה, לתחושתי.
מצד שני, הוא לחלוטין אלבום שחרשתי את כולו (למעט כמה שירים בודדים) עם שירים נהדרים. אז לא יודע.
דיואי קוקס
אני בן 22, ראיתי את הסרט שהייתי בן 10 בערך, והוא אחת מהסיבות שהחלטתי להכנס לתחום הקולנוע. שם הבנתי לראשונה מה היא קומדיה פרועה, הבנתי מה היא פארודיה, והבנתי שליצור שירים טובים אך ורק בשביל סרט זה דבר אפשרי. ריילי כובש. הומור פארודי במיטבו
מגל הביקורת הזו לא הבנתי
האם דיואי קוקס באמת היה איש אמיתי או לא.
הוא לא
גם אני חשבתי שהוא איש אמיתי כמעט עד סוף הביקורת
אפילו שראיתי את הטריילר מתי שהסרט יצא – אבל שכחתי ממנו.
השיר הכי טוב מהפסקול של הסרט הזה הוא Black Sheep
המחווה לסמייל של הביץ' בויז. הוא פארודיה חדה שבאותו זמן היא פשוט אחלה שיר בפני עצמו, היופי בולט אפילו עם הגיחוך. בכל אופן, אחלה סרט.
ראית את The Rutles?
הישן, לא השני שעשו לפני כמה שנים. כי השירים שם כל כך נשמעים כמו שירים של הביטלס שזה מדהים.
בוודאי, וכתבתי עליו פה:
https://www.facebook.com/yagil.henkin/posts/10154645162520476
נראה לי שהדבר האחרון שריינר רצה זה להיטים אמיתיים בספיינל טאפ
השירים בסרט עשויים לעילא והם פתטיים בכוונה תחילה.
ואם כבר פארודיות מוזיקליות – ראוי להזכיר את all you need is cash שאריק איידל הצדיק עשה כבר ב-78, כמה שנים לפני ספיינאל טאפ.
מקריאת הביקורת הזו "הולך חזק" נשמע כמו סרט של וויל פארל בלי וויל פארל.
למה עכשיו?
סרט מ-2007. למה בעצם להוציא עכשיו ביקורת עליו?
למה לא?
אנחנו לא אתר שעוסק רק בסרטים חדשים ועתידיים, אלא גם בסרטים ישנים, על מנת לתת כבוד לקלאסיקה שלא זכתה לביקורת או לחשוף ליותר אנשים לסרט פחות מוכר שמגיעה לו יותר הכרה.
נראה לי שהתגובה שלי נתפסה כטרוניה. זו לא הייתה טרוניה, סתם סקרנות.
לא נתפס כטרוניה
אבל אין סיבה מיוחדת, אם זאת השאלה.
כי לחזור בזמן ל-2007 זה מסובך.
(ל"ת)
כי הרבה זמן רציתי ורק עכשיו התפניתי לכתוב את הביקורת.
(ל"ת)