ביקורת: האפיפיורים

"האפיפיורים" הוא מה שנהוג לכנות "דו קרב" או "דואט" שחקנים. אמנם יש בסרט לא מעט שחקני משנה אבל החלקים שבו הסרט מתרומם לחיים הם כאשר שני השחקנים הראשיים מחליפים מהלומות מילוליות אחד עם השני בתזמון מושלם של רגשות. בשביל זה צריך שני שחקנים מעולים, תסריט חד ובמאי שיודע איפה ללחוץ ואיפה לוותר. הבעיה היא של"אפיפיורים" יש את כל זה, ואז גם קצת נסיון יחצ"ני לגרום לנו לחבב בכוח את שני האפיפיורים. ובכל זאת, למרות כל זה, משהו קצת חסר. 

"האפיפיורים" הוא סרט שהתוכן שלו לא מודע לשם שלו. הוא מתאר היסטוריה קרובה, אז כולנו זוכרים שהאפיפיור פלפט-כלומר, בנדיקטוס ה-16 פרש והוחלף באפיפיור פרנציסקוס (אפילו פה, במדינה לא מאוד קתולית או בכלל, הנושא עורר עניין תקשורתי כי מי לא אוהב שליטים בעלי השפעה עצומה עם היסטוריה ארוכה וכובעים מצחיקים, בייחוד כשהם עושים משהו שלא נעשה למשך מאות שנים), וכלומר, אפילו השם של הסרט הוא "יש יותר מאפיפיור אחד". אבל הקטע הוא שהשלב הזה בסרט מגיע מאוד מאוד מאוחר, והסרט עצמו, בניגוד למסע השיווק שלו, בהחלט מתייחס למאורעות כאילו הצופה לא יודע מה הולך לקרות הלאה. זה קצת מוזר.  

מה שקורה בסרט, בכל מקרה, זה דיאלוג ארוך בין בנדיקטוס ה-16 (במקור יוזף רצינגר, שזה שם הרבה יותר מגניב) ובין עוד-לא-פרנציסקוס-כרגע-סתם חורחה ברגוליו. לאחר פתיחה לא קצרה שמראה את הליך בחירת האפיפיור ב-2005 ואת מה שלא היה בדיוק מפגש בין רצינגר לברגוליו, שני קצוות שונים בשאלת הכיוון אליו הכנסייה הקתולית צריכה ללכת. רצינגר בפינת השמרנים, ברגוליו בפינת הליברלים. בעצם, הכנה לקראת הויכוח בין שתי המתודות התיאולוגיות שילוו את עיקר הסרט.

עיקר הסרט: השנה היא 2012. הכנסייה שוב מוכת סקנדלים וברגוליו, לא מרוצה מהכיוון שאליו היא הולכת, רוצה לפרוש. בנדיקטוס מזמן אותו לדבר על העניינים ומפה מתחיל שלל סצנות בין שני הגיבורים בהם הם מדברים בשלל מצבים על שלל נושאים, מהביטלס ("צוללת צהובה? איזה רעיון טיפשי"), הומור ("זאת בדיחה גרמנית, היא לא צריכה להיות מצחיקה"), ועד לאלוהים ("אולי נפגוש אותו בדרך. אני אכיר ביניכם"). על הדרך, הסרט מנסה "להנגיש" את שתי הדמויות הללו, ולהראות כמה הן אנושיות, ממש כמוני וכמוכם – אוכלים פיצה, רואים טלוויזיה, מוציאים תקליטים ב"אבבי רוד", מטייחים פדופיליה – אנחנו ממש בדיוק אותו דבר!

כמו רוב הסרטים שהם דו קרב בין שני שחקנים, גם "האפיפיורים" התחיל כמחזה אבל במאי הסרט, פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים", שום דבר אחר מאז ברמה של "עיר האלוהים"), עושה כל שביכולתו כדי לגרום לסרט להיות סרט. זה מתחיל מצילום ועבודת סאונד שמעצימות את הופעות השחקנים ואת הניגוד ביניהם ובין הסביבה שלהם, אבל בעיקר מתמקד בעריכה. "האפיפיורים" הוא עוד קורבן לטרנד שסוחף סרטים וסדרות ב-2019, עם הקטע הזה של שילוב קטעי טלוויזיה ארכיוניים מציאותיים עם הסיפור הבדיוני שלו (שני האפיפיורים לא נפגשו ב-2012 לדיון, בעיקר כי ברגוליו מעולם לא רצה לפרוש מהכנסייה) כולל דגש על ענייני חומות (הידעתם? חומות מפרידות בין אנשים), כנראה בהשראת טראמפ. הדיון נותן לסרט הזדמנות להשוויץ בגדר ההפרדה הישראלית ולהציג אותה עם מינימום הקשר אלא פשוט כ"חומה, וואו רע". זה טיפשי. 

אבל בסופו של דבר, הסרט שייך לשלושה אנשים: אנתוני מקרטן (כנראה מלך הביוגרפיות הקולנועיות של העשור האחרון. "רפסודיה בוהמית", "שעה אפלה", "התאוריה של הכל" – כולם פרי עטו), ג'ונתן פרייס ואנתוני הופקינס. 

טוב, עקרונית יש עוד מחלקה שצריך לשבח כאן לפני שנגיע לשלושתם – הליהוק. על ליהוק הסרט אחראי צוות של אנשים, ומשום מה אף אחד מהם אינו "אלוקים", כי כאשר הודיעו על בחירתו של פרנציסקוס, הבן של ג'ונתן פרייס שלח לו הודעת טקסט עם "אבא, נבחרת להיות אפיפיור?". הדמיון בין פרייס ופרנציסקוס הוא כמעט יותר מדי, כמו שרה פיילין וטינה פיי בזמנו. העובדה הזאת (בנוסף לכשרון העצום של פרייס) גורמים לך לפעמים פשוט לשכוח שפרייס הוא לא פרנציסקוס ושהסרט אינו תיעודי. אי אפשר לומר בדיוק את אותו הדבר לגבי בנדיקטוס, שאם היו רוצים להביא לו תאום היו צריכים, כאמור, לקחת את הקיסר המרושע מסדרת "מלחמת הכוכבים", אבל הופקינס הוא הבחירה הטובה הבאה, וגם הוא נבלע לחלוטין בתפקיד בצורה יוצאת דופן. 

למרות שם הסרט ("האפיפיורים"), השם שיותר מתאים לו הוא "האפיפיור" שכן הסרט מספר את סיפורו של פרנציסקוס הרבה יותר מאת סיפורו של בנדיקטוס. אמנם להופקינס יש זמן מסך אימתני, אבל דמותו מפוענחת רק דרך הגילוי של פרנציסקוס. ובעוד שפרנציסקוס זוכה לפלאשבקים נרחבים על עברו (למזלנו, בלי עבודת הצערה דיגיטלית) שמראה את המורכבות והתלאות שהיה צריך לעבור תחת המשטר הטוטליטארי בארגנטינה בשנות ה-70, בנדיקטוס ועברו כחייל גרמני, נניח, פשוט זוכים לדיאלוג של "הוא היה נאצי!", "לא הוא לא" ובכך נסתם הגולל על הדיון. 

פרייס, כראוי למעמדו ככפיל של הדמות המקורית ואחרי ששיחק דמויות דת בכירות (ב"משחקי הכס") ואף דמויות ארגנטינאיות בכירות (ב"אוויטה"), בא מוכן. זה די בקלות ה"תפקיד שהוא נועד לגלם" (אפילו אם אהבתי אותו קצת יותר ב"האיש שהרג את דון קיחוטה") והוא רחוק מלאכזב. הסרט מתמקד בעיניים שלו, תמיד מלאות חמלה – אך גם זעם, ביקורתיות, הומור, אירוניה ועוד שלל מחשבות ורגשות שמראות את חדותה של הדמות. 

אבל עם כל הכבוד, זה קל. פרנציסקוס זאת הדמות הכיפית – הוא כיפי, הוא חבר של כולם, הוא כריזמטי, הוא מכיר את אבבא, הוא חובב כדורגל, וכמובן – יש לו את כל השורות הטובות שאפשר להקרין באוסקר על איך הכנסייה צריכה לעשות את מה שכל מי שלא בכנסייה חושב שהיא צריכה לעשות. זה שזה קל לא אומר שאי אפשר היה לפשל עם זה או להפוך את זה לדידקטי ומעצבן, אבל זה בכל זאת תפקיד שקל לזכות עבורו באהדה. 

וזה לא שבנדיקטוס הוא תפקיד "קשה", אבל הוא בהחלט יותר מאתגר והופקינס מתמודד עם האתגרים שלו ומעמיק את המורכבויות שלא תמיד נראה שיש בתסריט. בניגוד לפרנציסקוס, שם רוב העניין הוא על פני השטח, אצל בנדיקטוס רוב הזמן העניינים חבויים יותר: הם במבט, בבדיחה לא מובנת, בבחינה, בהאזנה, בצקצוק לשון.  בנדיקטוס לא אומר את רוב מה שיש לו להגיד (זה לא מונע ממנו להגיד לא מעט) כי הוא אומר דברים בשתיקה שבין לבין. בעוד שפרנציסקוס מוקף אהבה ולכן חייב לדבר, גם עם אנשים שלא ממש בנויים לכך, בנדיקטוס הוא אדם מסוג אחר.

אם הופקינס ופרייס מגישים משחק מהמדרגה הראשונה, הרי שמקרטן הוא החלק שלפעמים קצת מקרטע(ן). הבחירה לחתוך לפלאשבקים, למשל, חותכת את המתח שבין שתי הדמויות למשהו שהוא קצת פשטני ולשיעור היסטוריה שרבים אולי לא מודעים אליו ולכן יש בו עניין, אבל מוסיף מעט מאוד לסרט יחסית לעשר דקות (או ככה זה הרגיש) שהוקדשו לו. 

בנוסף, לסרט שאמור להיות דו קרב תיאולוגי, מקרטן פשוט לא ברמה הנדרשת. יש לו כמה אבחנות יפות, אבל הכוח שלו הוא בסיפור האנושי, ברגשות, וגם בפוליטיקה, ולכן לא פלא שהסיפור נלקח לשם. וכמו בסרטים האחרים שלו, בהם מקרטן דילג מעל הקטעים הלא נעימים והמורכבים באותם ביוגרפיות, גם כאן אין דיון מעמיק מדי בעמדות הכנסייה בנוגע לגירושין, להט"ב ושלל דברים נוספים. הסרט רוצה להציג את פרנציסקוס כ"ליברלי בנושאים האלה", אבל במציאות עמדותיו הליברליות (שאכן ליברליות יחסית לכנסייה) הן עדיין שמדובר בחטא. האם הייפוי הוא בשל הנסיון ליצור איזה סרט יח"צ לכנסייה (תחושה לא נוחה שקיימת לכל אורך הסרט), או שמא פשוט עולם המושגים שאותם מכיר מקרטן? התשובה לא ממש חשובה.

לקרוא ל"האפיפיורים" פוטנציאל לא ממומש ייחטא לאמת. יש ב"האפיפיורים" הרבה מאוד ודי והותר. פרייס והופקינס מספקים את הסחורה בכל צורה שהיא והסיפור שלוקח מקרה יוצא דופן מהמציאות והופך אותו למעין באדי-קומדי כמעט תיאולוגית הוא כיפי ומסקרן. ובכל זאת, הפלאשבקים מיותרים ומכבידים על הסרט ואולי הדיאלוגים היו צריכים מישהו קצת יותר מושחז ממקרטן שטוב בפאנצ'ים אבל פחות בדיונים כבדי משקל. זה סרט במשקל נוצה שיש מה להתבאס שאינו משמעותי יותר, אבל מה שהוא עושה במשקל נוצה הוא עושה טוב. אפילו אם עמדתכם בנוגע לכנסייה שלילית לרוב, כדאי לבדוק את "האפיפיורים", שהוא יותר ממסע יח"צ אפיפיורי (למרות שבואו לא נשלה את עצמנו – הוא לחלוטין כזה).