הצבעוניות של הסרט לדעתי רק מוסיפה לו. הופכת את כל ה'טראש' להרבה יותר ריאלסטי. עוד נקודת מבט על חיי העוני בברזיל, שלא מחדשת יותר (בכללי אין אמירות גדולות מחדשות בסרט, בשונה מסרטי הבמאי עד עכשיו) מדי אבל בהחלט מהנת.
משחק, צילום, עלילה, מוזיקה, עריכה -באמת הכל אחלה. חבל שהסרט קצת צפוי מדי. וחבל שאחרי כל סצנה מהירה ומותחת הרגיעו עם סצנה איטית. תנו לסרט לזרום. וחבל שהנבל לא מפותח מספיק.
חוץ מזה-אחלה יומית. דלדרי נשאר תותח. וזהו.
העלילה שלו די מעניינת, אבל יותר ברמה הקונספטואלית מאשר בביצוע. ה"טוויסטים" צפויים מידי, הכל הולך לילדים קל מידי, הנבל לא מפחיד מספיק, ואם הסרט היה סרט הוליוודי הוא היה נראה קצת hack job. אבל הסרט הוא ברזילאי עם ילדים חמודים מהפבלות, אז יאללה שיהיה.
אני נהניתי (לא "וואו", יותר ברמה של "חביב, כזה"), אבל הגעתי עם ציפיות יותר גבוהות.
בעוונותי, פספסתי את "בילי אליוט" או כל סרט אחר של הבמאי (אני זקן מספיק כדי לזכור את הביקורת הכפולה מראשית ימי עין הדג), ואת "טראש" הלכתי לראות בעיקר בגלל סקרנות מורבידית בנוגע לתסריטאי. אני די מחבב את התסריטאי ריצ'ארד קרטיס, אבל כששמעתי שהוא כתב את התסריט לסרט הזה התגובה שלי היתה WTF. האיש שכתב את "ארבע חתונות ולוויה אחת", מלך הקומדיות הרומנטיות והפיל-גוד של הקולנוע הבריטי כותב תסריט על ילדים שחיים במזבלות בברזיל? מה הלאה? ספילברג עושה סרט על השואה?
ובכן, הופתעתי לטובה. ב-"טראש" אמנם אין את השנינויות הרגילות של קרטיס (תמהני, אגב, אם הוא זה שאחראי לדיאלוגים בספרדית לאורך הסרט) או את משחקי החיזור הכובשים בין נבעכים לחתיכות, אבל בסופו של דבר זה בהחלט סרט פיל-גוד מהסוג שקרטיס מתמחה בו – והוא מצליח לכתוב תסריט לסרט כזה, גם כשהסרט מתאר מציאות קשה, כמעט מבלי שכל העסק ירגיש נצלני.
זה נובע, לפני כל דבר אחר, מהעובדה שהסרט לא חוסך מהצופים לרגע את המציאות המכוערת שהוא מתרחש בה. "טראש" הוא סרט שמתחיל עם אנשים שגרים במזבלה, ממשיך לשיכוני העוני של תושבי ברזיל, עם גיחות קצרות גם למגורי הנובו-רישים של בעלי הכח והשררה, והכל נראה מכוער פחד. ובמקום מכוער, שאנשים חיים בו במזבלות ובבתים שלא תמיד יש בהם אספקת מים סדירה (שלא לדבר על גישה לטיפול רפואי נורמלי), אין אנשים יפים. לאורך רוב "טראש" לא תפגשו אנשים כאלה (אפילו את רוני מארה, בתפקיד השליחה ההומניטרית, מחלקת האיפור הפכה לדמות עייפה, מרוטה ומיואשת). האדם היחיד בסביבה שנראה כאילו הוא דואג למראה החיצוני שלו מתברר בתור הנבל של הסרט (ואם התבדחתי קודם על ספילברג, אני די משוכנע שסלטון מלו שמגלם את הדמות הזו שאב לא-מעט השראה מהאופן שבו רייף פיינס גילם את אמון גת ב-"רשימת שינדלר").
הסרט, לאורך רובו, לא עושה שום רומנטיזציה של הכיעור הזה. חלקו הראשון (והאיטי-משהו) של הסרט מבהיר שמדובר באנשים שנמצאים במאבק-השרדות מתמיד, עם מעט מאוד שמחת-חיים, אם בכלל. החיים בזבל ובסבל. מצד שני, הסרט מקפיד גם לא לנגן את העליבות הזאת בווליום גבוה מדי, ונותן לכל הסיפור תחושה של איזו שגרה אפורה ומייאשת. זה מתבטא לא רק בתיאור החיים של התושבים המקומיים, אלא גם בזו של כומר אמריקאי שנמצא גם הוא בשליחות הומניטרית במקום ומגולם על ידי מרטין שין. זו הברקת ליהוק של ממש, שמתכתבת ישירות עם התפקיד הכי ידוע שלו – האם תהיתם פעם איך נראה ג'ד בארטלט בעולם האמיתי? "טראש" עונה על השאלה הזאת ומציג לנו דמות אידיאליסטית אבל חסרת-תקווה, שנמצאת במאבק דון-קישוטי מתמיד מול כל הרשויות המושחתות שבעולם (מהכנסייה שהוא שייך אליה ועד לבריוני המשטרה המקומית), שכל הסיפור עושה אותה חולה פיזית. בטח לא מישהו שיבחר לנשיאות ארה"ב.
אבל שכשהעלילה של הסרט מתחילה לזוז, משהו קצת משתנה. הסרט עדיין מציג את העוני בברזיל בצורה חריפה, לא מתפשרת, אלא שהעוני הזה די נדחק לרקע לטובת סיפור הרפתקאות שכמדומני יונק מעט מהמורשת הבריטית של קרטיס (סיפורי החבורות של אניד בלייטון מהדהדים פה ושם) לצד שלל התייחסויות לקולנוע הז'אנר – "אני והחבר'ה", "הטוב, הרע והמכוער" ואפילו "רובע 13" הצרפתי. זה עשוי מצוין, ומרתק ומלהיב, אבל משהו מהמסר שנדמה שהסרט ניסה להעביר בהתחלה קצת מתמסמס לטובת אווירה הוליוודית יותר. החליפו את מיקום ההתרחשויות לסביבה עתידנית-דיסטופית, וקיבלתם להיט קולנועי סטייל "משחקי הרעב" (ואכן, אחרי הצפייה התברר שהסרט הזה מבוסס על ספר-נוער מוערך). הסוף של הסרט (הדקות האחרונות ממש) כבר חוצה לחלוטין את הקווים לכיוון הספילברגי, לא רק מבחינת ההפי-אנד אלא מבחינת חוסר האמינות הטוטאלי של אותו הפי-אנד.
ועדיין, סרט טוב בהחלט ומומלץ. מסתבר שקרטיס יכול לעשות מצוין עוד דברים חוץ מקומדיות רומנטיות.
אני מניח שהם לא יכלו לתרגם את זה ל"זבל" או "אשפה" מסיבה ברורה
אבל זה לא כאילו לקרוא לזה פשוט "טראש" זה הפתרון הנכון.
למה לא?
למה סרט ששמו בארץ הוא "אשפה" הוא יותר גרוע מסרט ששמו הלועזי הוא "Trash"? היו יכולים לקחת את Garbage לפסקול.
בכל מקרה, גם "טראש" היא מילה "עברית" נפוצה מספיק כך שאני לא רואה את השם כבעייתי. זה לא כמו לקרוא לסרט "סיינס".
נו, כי אם יקראו לזה "טראש" יהיו אנשים שיחשבו שזה... סרט טראש.
as in דם וציצים.
הסרט הספציפי הזה נראה גרוע, אבל לא נראה טראש.
אם הייתי צריך למצוא פסקול לסרט הזה
הייתי שם את זה:
https://www.youtube.com/watch?v=iyB35zZcNGk
סרט חביב ביותר
הצבעוניות של הסרט לדעתי רק מוסיפה לו. הופכת את כל ה'טראש' להרבה יותר ריאלסטי. עוד נקודת מבט על חיי העוני בברזיל, שלא מחדשת יותר (בכללי אין אמירות גדולות מחדשות בסרט, בשונה מסרטי הבמאי עד עכשיו) מדי אבל בהחלט מהנת.
משחק, צילום, עלילה, מוזיקה, עריכה -באמת הכל אחלה. חבל שהסרט קצת צפוי מדי. וחבל שאחרי כל סצנה מהירה ומותחת הרגיעו עם סצנה איטית. תנו לסרט לזרום. וחבל שהנבל לא מפותח מספיק.
חוץ מזה-אחלה יומית. דלדרי נשאר תותח. וזהו.
סרט חביב
העלילה שלו די מעניינת, אבל יותר ברמה הקונספטואלית מאשר בביצוע. ה"טוויסטים" צפויים מידי, הכל הולך לילדים קל מידי, הנבל לא מפחיד מספיק, ואם הסרט היה סרט הוליוודי הוא היה נראה קצת hack job. אבל הסרט הוא ברזילאי עם ילדים חמודים מהפבלות, אז יאללה שיהיה.
אני נהניתי (לא "וואו", יותר ברמה של "חביב, כזה"), אבל הגעתי עם ציפיות יותר גבוהות.
ממש לא טראש
בעוונותי, פספסתי את "בילי אליוט" או כל סרט אחר של הבמאי (אני זקן מספיק כדי לזכור את הביקורת הכפולה מראשית ימי עין הדג), ואת "טראש" הלכתי לראות בעיקר בגלל סקרנות מורבידית בנוגע לתסריטאי. אני די מחבב את התסריטאי ריצ'ארד קרטיס, אבל כששמעתי שהוא כתב את התסריט לסרט הזה התגובה שלי היתה WTF. האיש שכתב את "ארבע חתונות ולוויה אחת", מלך הקומדיות הרומנטיות והפיל-גוד של הקולנוע הבריטי כותב תסריט על ילדים שחיים במזבלות בברזיל? מה הלאה? ספילברג עושה סרט על השואה?
ובכן, הופתעתי לטובה. ב-"טראש" אמנם אין את השנינויות הרגילות של קרטיס (תמהני, אגב, אם הוא זה שאחראי לדיאלוגים בספרדית לאורך הסרט) או את משחקי החיזור הכובשים בין נבעכים לחתיכות, אבל בסופו של דבר זה בהחלט סרט פיל-גוד מהסוג שקרטיס מתמחה בו – והוא מצליח לכתוב תסריט לסרט כזה, גם כשהסרט מתאר מציאות קשה, כמעט מבלי שכל העסק ירגיש נצלני.
זה נובע, לפני כל דבר אחר, מהעובדה שהסרט לא חוסך מהצופים לרגע את המציאות המכוערת שהוא מתרחש בה. "טראש" הוא סרט שמתחיל עם אנשים שגרים במזבלה, ממשיך לשיכוני העוני של תושבי ברזיל, עם גיחות קצרות גם למגורי הנובו-רישים של בעלי הכח והשררה, והכל נראה מכוער פחד. ובמקום מכוער, שאנשים חיים בו במזבלות ובבתים שלא תמיד יש בהם אספקת מים סדירה (שלא לדבר על גישה לטיפול רפואי נורמלי), אין אנשים יפים. לאורך רוב "טראש" לא תפגשו אנשים כאלה (אפילו את רוני מארה, בתפקיד השליחה ההומניטרית, מחלקת האיפור הפכה לדמות עייפה, מרוטה ומיואשת). האדם היחיד בסביבה שנראה כאילו הוא דואג למראה החיצוני שלו מתברר בתור הנבל של הסרט (ואם התבדחתי קודם על ספילברג, אני די משוכנע שסלטון מלו שמגלם את הדמות הזו שאב לא-מעט השראה מהאופן שבו רייף פיינס גילם את אמון גת ב-"רשימת שינדלר").
הסרט, לאורך רובו, לא עושה שום רומנטיזציה של הכיעור הזה. חלקו הראשון (והאיטי-משהו) של הסרט מבהיר שמדובר באנשים שנמצאים במאבק-השרדות מתמיד, עם מעט מאוד שמחת-חיים, אם בכלל. החיים בזבל ובסבל. מצד שני, הסרט מקפיד גם לא לנגן את העליבות הזאת בווליום גבוה מדי, ונותן לכל הסיפור תחושה של איזו שגרה אפורה ומייאשת. זה מתבטא לא רק בתיאור החיים של התושבים המקומיים, אלא גם בזו של כומר אמריקאי שנמצא גם הוא בשליחות הומניטרית במקום ומגולם על ידי מרטין שין. זו הברקת ליהוק של ממש, שמתכתבת ישירות עם התפקיד הכי ידוע שלו – האם תהיתם פעם איך נראה ג'ד בארטלט בעולם האמיתי? "טראש" עונה על השאלה הזאת ומציג לנו דמות אידיאליסטית אבל חסרת-תקווה, שנמצאת במאבק דון-קישוטי מתמיד מול כל הרשויות המושחתות שבעולם (מהכנסייה שהוא שייך אליה ועד לבריוני המשטרה המקומית), שכל הסיפור עושה אותה חולה פיזית. בטח לא מישהו שיבחר לנשיאות ארה"ב.
אבל שכשהעלילה של הסרט מתחילה לזוז, משהו קצת משתנה. הסרט עדיין מציג את העוני בברזיל בצורה חריפה, לא מתפשרת, אלא שהעוני הזה די נדחק לרקע לטובת סיפור הרפתקאות שכמדומני יונק מעט מהמורשת הבריטית של קרטיס (סיפורי החבורות של אניד בלייטון מהדהדים פה ושם) לצד שלל התייחסויות לקולנוע הז'אנר – "אני והחבר'ה", "הטוב, הרע והמכוער" ואפילו "רובע 13" הצרפתי. זה עשוי מצוין, ומרתק ומלהיב, אבל משהו מהמסר שנדמה שהסרט ניסה להעביר בהתחלה קצת מתמסמס לטובת אווירה הוליוודית יותר. החליפו את מיקום ההתרחשויות לסביבה עתידנית-דיסטופית, וקיבלתם להיט קולנועי סטייל "משחקי הרעב" (ואכן, אחרי הצפייה התברר שהסרט הזה מבוסס על ספר-נוער מוערך). הסוף של הסרט (הדקות האחרונות ממש) כבר חוצה לחלוטין את הקווים לכיוון הספילברגי, לא רק מבחינת ההפי-אנד אלא מבחינת חוסר האמינות הטוטאלי של אותו הפי-אנד.
ועדיין, סרט טוב בהחלט ומומלץ. מסתבר שקרטיס יכול לעשות מצוין עוד דברים חוץ מקומדיות רומנטיות.