היו לי לא מעט חששות לפני הצפייה אבל הן התבדו ברגע שהסרט התחיל. בניגוד לדי הרבה המשכונים מאוחרים, 'טריינספוטינג 2' מצדיק את קיומו בכך שהוא מציג סיפור חדש עם הדמויות האהובות ונותן להן להתפתח ולהתמודד עם מה שקרה בסרט הקודם במקום פשוט לעשות רימייק של הסרט הקודם עם המון קריצות למעריצים.
יש גם את כול היתרונות של הסרט הקודם: הפסקול משגע, הויזואליה והעריכה ממש מגניבים, השחקנים טובים, הבימוי מלהיב והכול ממש כיף. אם כי בכול זאת, לא נראה ש'טריינספוטינג 2' יהיה הסמל של שנות ה-2010 כמו שהסרט הראשון ייצג את הניינטיז.
אבל בינינו, למי אכפת. אם אתם מעריצים של הסרט הראשון, 'טריינספוטינג 2' הוא בגדר צפיית חובה עבורכם. גם בלי קשר, מדובר בסרט מעולה שמאוד נהנתי ממנו ובהמשכון מאוחר שלשם שינוי מצדיק את קיומו ומכבד את המורשת של הסרט הראשון (!).
7
Iter Impius, assafTV, Wonderwall, MasterPiece, שופל, מילה כשרה, yinon1524?
״טריינספוטינג 2״ הוא צפייה נחמדה מאוד, נוסטלגית ומרגשת, למי שאוהב את הסרט הסרט הראשון, אבל רחוק מלהיות צפיית חובה. ״טריינספוטינג״ המקורי היה שנון, חד ומתקתק בקצב מדהים. הסרט החדש הולך לאיבוד בתוך סנטימנטליות דביקה. והדמות הנשית הראשית כאן היא קלישאה בלתי נסבלת. והכי עצוב זה שהבדיחה המוצלחת ביותר בסרט מופיעה כבר בעשר הדקות הראשונות (שעון הקיץ).
לא גדלתי על טריינספוטינג המקורי. הייתי צעיר מידי, למעשה ראיתי אותו לראשונ רק לפני חודש בערך.
אבל עדיין היה בו קסם שתפס אותי, משהו בשילוב בין המוזיקה לאווירה הכללית לחיתוך הדיבור הסקוטי.
הדברים האלה לא היו קיימים בסרט ההמשך. זה לא שהוא היה סרט רע – אבל הוא פשוט לא הצליח להוסיף על המקור, לא בצורה כזאת שתצדיק המשך לסיפור המקורי.
"טריינספוטינג 2" ממשיך את סיפורו של רנטון, 20 שנה לאחר "טריינספוטינג" המקורי. רנטון, בעבר נרקומן עם חברים בעייתים חוזר לאדינבורו לאחר גלות באמסטרדם ומגלה שאולי הרבה השתנה אבל החברים שלו נשארו אותו הדבר- לטובה, אבל בעיקר לרעה. ספאד עדיין מכור להרואין, סיק בוי עדיין נוכל דרג ב' ובגבי עדיין פסיכופט רצחני נטול עכבות מוסריות.
אבל בכל זאת משהו כן השתנה – בניגוד לאנרגיה הצעירה שפתחה את הסרט המקורי עם "תשוקה לחיים" של איגי פופ, היום רנטון כבר יותר מבוגר. לכאורה יש לו הכול – אישה, עבודה, עתיד. זה טוב ויפה, אבל משהו חסר לו. כי בעצם, גם רנטון לא השתנה יותר מדי – הוא אומנם מבוגר ב20 שנה, ובמקום לרוץ במרדף אחרי שגנבו ספרים מהספרייה, הוא רץ בהליכון. אבל בסופו של דבר אין מקום שיותר מתאים לו מאשר אדינבורו – עכשיו כבר פחות מזוהמת בנרקומנים מבעבר, ובכל זאת לא מקום נקי לחלוטין. קצת כמו רנטון וחבריו.
אם אתם לא בדיוק הבנתם מי זה כל הדמויות האלה מהפסקאות הקודמות, תפסיקו לקרוא עכשיו ולכו לראות את "טריינספוטינג" המקורי. לא בגלל שאי אפשר ליהנות מסרט ההמשך או להבין אותו בלי לראות את המקור אלא בגלל ש"טריינספוטינג 2" הוא סרט ששזור בסרט המקורי שקשה לי לדמיין איך צפייה בסרט ההמשך מרגישה עבור מישהו שלא ראה את הראשון ונתן לו זמן לחלחל פנימה. האם הוא מקבל את אותו אגרוף בבטן כשמזכירים את התינוקת? האם הוא נזכר בחיוך בכל הרפרנסים הויזואלים? יותר מזה, האם מי שלא קרא את הספר מזהה שכל קטעי הכתיבה בספר הם אחד לאחד מה שרשום בו? האם זה משנה לו? "טריינספוטינג 2" הוא יותר מסרט המשך – הוא נבירה במיתולוגיה והעבר של הראשון, חיטוט פתוח בפצעים הפעורים שנשארו ועל הדרך גם אלה שנסגרו מזמן. בזמן שסרטי המשך ורימייקים הולכים על בטוח ומשחזרים את הסרטים הקודמים אבל מקווים שלא נרגיש, "טריינספוטינג 2 "עומד על גג בניין גבוה וצועק "ווהוו! הנה! אני עושה מה שעשיתי בסרט הקודם!". כי הסרט בוחן מחדש את כל ההיסטוריה והעבר שלו, ועל הדרך משנה לחלוטין את היחס לסרט המקורי בצורה שמעמיקה את ההערכה ומחמיאה הן לסרט המקורי והן לסרט ההמשך. מה שסרט ההמשך מצליח לעשות נדמה נדיר בתוך ים סרטי ההמשך – סרט שאחרי 20 שנה ממשיך מאותה נקודה בסיפור, שופך אור חדש על הסיפור המקורי והסיום שלו, מסתכן בהחרבה של שניהם ויוצא מכל הסיפור הזה בלי פגע.
אולי הוא מצליח לעשות את זה מכיוון שאולי "טריינספוטינג 2" נעשה 20 שנה אחרי המקורי, אבל מבחינת הדמויות בסרט נדמה שאפילו שנה לא עברה. כן, יש להם ילדים בגילאים שונים והם כבר לא צעירים ורעננים אבל האקט הסופי שחתם את "טריינספוטינג" עדיין נשאר כפצע פתוח שהזמן לא ריפא ולאנשים יש חשבון לסגור אחד עם השני. במקום להתגבר על המעשה ולזוז קדימה, נדמה שב20 שנה אף אחת מהדמויות לא טרח ללמוד מהטעויות שלו ולהתבגר באמת וכתוצאה מכך,ההרפתקאות והשטויות שהדמויות נכנסות אליהן בסרט ההמשך היו מרגישות בבית גם לפני 20 שנה.
ומצד שני, היה אפשר לעשות את הסרט רק אחרי 20 שנה. כי אלמנט הנוסטלגיה והזכרון כל כך טבועים בו שקשה לדמיין אותו אחרת. הסרט טובע בציטוטים לסרט המקורי – דמויות שמדברות על מאורעות הסרט הקודם, אנשים שמתחילים לנגן את "תשוקה לחיים" ואז מפסיקים כדי להתגרות בנו, ושיחזורים ויזואליים של הסרט הראשון, ומונולוג "בחרו בחיים" חדש לחלוטין ונפלא. אם הדברים האלה היו מתרחשים שנה לאחר מכן, זה היה מריח מאהבה עצמית או ניסיון שיחזור של נוסחה שעבדה. אבל 20 שנה לאחר מכן, הסרט מודע למעמד שהוא יצר ולכן הוא הרוויח את היכולת לצטט את עצמו. כי הציטוטים לא שם רק לשם ה"איזה מגניבים היינו!". הם שם כי הדמויות עצמם הם עדיין באותו המצב מאז הסרט הקודם – ולכן אותם המאורעות שבים ורודפים אותם. לכן הסרט לא היה עובד אם הוא היה יוצא בשנות ה90 המאוחרות. הוא עובד רק במצב הזה שבו הדמויות לכאורה התבגרו אבל בעצם עדיין תקועים. רק עכשיו, 20 שנה לאחר מכן הסרט עובד.
והסרט עובד. השוואה בין "טריינספוטינג" 1 ל2 היא אולי מתבקשת, אבל היא כל כך לא נחוצה מכיוון שבסופו של יום הם יצירה אחת. אולי לא הבנתי את זה בזמנו, אבל הסיום של "טריינספוטינג" הראשון הוא לא סיום אלא קליפהאנגר – והסרט השני בא לסגור אותו כמו שצריך, עם אותו הקאסט ואותם האנשים מאחורי המצלמה, שלמזלנו, כולם עדיין בשיאם. יואן מקרוגר עדיין אחד הממזרים היפים והמוכשרים שמסתובבים בלי מועמדות לאוסקר והוא גורם לדמות הנלוזה של רנטון להיות סימפטית איכשהו, ג'וני לי מילר עדיין מצליח לתעל את האנרגיות הנכלוליות שלו לדמותו של סיק בוי, רוברט קרלייל גאון קומי בתור בגבי הפסיכופט וגם שחקנית החיזוק החדשה , אנג'לה נדילקובה, תורמת לאווירת הסרט – למרות שהוא בעיקר משחק של גברים. אבל אולי הגילוי המפתיע של סרט ההמשך הוא דמותו של ספאד בגילומו של יואן ברמר.
בסרט המקורי, ספאד היה בדיחה – אולי בדיחה שוברת לב אבל בסופו של דבר הוא היה ההפוגה הקומית בסרט שחור וכבד. אבל אחרי 20 שנה, הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה. כלומר, הוא כן – מונולוג הפתיחה שלו לגבי האגנוסטיות שלו בכל הנוגע לשעון קיץ נהדר. אבל אם כל הדמויות לפחות זזו משבצת אחת קדימה בחיים, ספאד עדיין תקוע עם ההרואין. ולכן התהליך שהוא עובר בסרט הוא ככל הנראה זה שהכי נוגע ללב. בעוד שהאחרים מנסים לעשות את המכה הבאה ומוכנים ללכת אחורה כי הם לא מרגישים שיש להם מה להפסיד, ספאד הוא זה שמחפש גאולה כי הוא מבין שהוא חייב להתקדם הלאה. גם בגזרת התסריט נשמרה הגחלת – הסרט הפעם לא בדיוק מועבד מהספרים של וולש, אבל ג'ון הודג' ממשיך את הקו הכללי שהוא הציב בעבודותיו על רנטון וחבריו – אומנם יש בסרט פחות צואה ,הרואין ותינוקות שהופכים את הראש שלהם אבל יחסית לעובדה שמדובר על גברים בני 45 שהיה מצופה שישבו במשרד ויחיו חיים נוחים הם עדיין נתקלים בשפע עירום, קיא וקוקאין, כל זה מלווה בדיאלוגים נהדרים ושנונים.
אבל רוח הנעורים הגדולה ביותר מופגנת מצידו של הבמאי דני בויל. בויל, שאחרי הזכייה באוסקר על "נער החידות ממומביי" נזרקו האשמות שהוא כבר לא הנער המרדן שהיה, מראה שבכל הנוגע ל"לשים זווית צילום לא קשורה, ואז להקרין דברים על הקירות, ואז להחליט להטות את המצלמה אלכסונה" ועוד שטויות סינמטיות שעשו את סרט המקור למה שהוא, הוא עדיין אותו נער צעיר שהיה לפני 20 שנה. אין שנייה ויזואלית משעממת על המסך, ובויל גורם בכך לסרט ההמשך להיות חוויה כיפית לכל אורכה.
האם "טריינספוטינג 2" יותר טוב מהמקורי? כנראה שלא, אבל זה לא משנה. "טריינספוטינג" הוא המיתוס אותו ההמשך מנתח ומרסק, והמיתוס תמיד יותר מרשים מהניתוח שלו. אבל בכל זאת מדובר בסרט מהנה, מצחיק ומעניין שעשוי נהדר. וכלומר, אולי "טריינספוטינג 2" הוא לא "טריינספוטינג" אבל איזה סרט מהשנה האחרונה הוא כן "טריינספוטינג"?
תודה. תודה על התגובה הנפלאה הזאת, הטובעת בין שלל ביקורות רעות ומחמירות, של אנשים הרואים רק את חצי הכוס הריקה בכל דבר. לא יכולתי להסכים יותר וסרט ההמשך היה מדהים בעיני. עכשיו ניתן לראות את הסיפור בשלמותו, מלא חידושים מרעננים וכמובן לחוש את הנוסטלגיה מעוררת הדמעות אשר קיימת בסרט הזה. אני פשוט גאה בכולם שהחליטו לקום על רגליהם ולצאת למסע מחודש מאותה נקודת סיום רחוקה כל כך. לעולם ועד יישאר הסרט הטוב ביותר מבחינתי.
סוף סוף ראיתי אותו. הראשון הוא אחד הסרטים שאני יותר אוהב, ואחד הסרטים שגרמו לי לאהוב קולנוע. ראיתי אותו לראשונה כשהייתי הרבה יותר מדי צעיר כדי להבין אותו, אבל זה בסדר, בזמנו הבימוי והעשייה המיוחדת שלו גרמו לי להתאהב בקולנוע ואת הסרט עצמו למדתי לאהוב עם הזמן בצפיות שבות וחוזרות עם קצת יותר שנות ותק בחיים.
זה בעצם אחד הדברים שעושים את הראשון כל כך טוב: בכל צפייה מקבלים זווית טיפה שונה, טיפה מפוכחת יותר, על מה הוא בעצם אומר.
פחדתי לראות את השני וכבר כמעט שנה שאני כל הזמן כמעט רואה אותו אבל בסוף לא. יש לא מעט תגובות חיוביות לגביו (כאן ובעולם) אבל הרושם שלי הוא שהקונצנזוס מדבר על סרט טוב אבל מאכזב. ולמה שארצה להרוס את אחד הסרטים האהובים עלי עם המשך מאכזב? מי בכלל רצה המשך בכל מקרה? הראשון היה מושלם.
אבל הנה, סוף סוף ראיתי אותו. ומסתבר שהיה צריך המשך כי כן, בלי ששמנו לב הסרט הראשון פשוט נגמר באמצע, מסתבר. ולכל החלטה ולכל בגידה (בטח ובטח גדולה כמו זו) יש השלכות, והגיע הזמן להתמודד איתן.
אמנם ראיתי את הסרט רק פעם אחת, אבל לא נראה לי שהוא בעל אותו אפקט כמו הראשון. אני לא חושב שיש פה משהו שיכול ללכת שנים על גבי שנים עם צפיות חוזרות שמשנות את החוויה, אבל יש פה משהו אחר לגמרי. זה פשוט סרט עם אימפקט רגשי ישר לבטן, מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. הסרט לוקח את הדרך הקשה ומכריח את כל הדמויות להתמודד עם הבור שהן יצרו לעצמן, וזה מרגש, ומעניין, ועוצמתי, ומטלטל, והכל נעשה בעשייה קולנועית מופתית בדיוק כמו הראשון.
סרט שמראה שגם אם הדמויות לא השתנו, העולם כן. והקולנוע, ובכלל זכרונות העבר של כולנו, סוף סוף ראיתי את הסרט ורק רציתי להגיד שהוא ממש, ממש טוב.
ה-opening של הסרט המקורי הוא ככל הנראה אחד מהמוכרים ביותר אי פעם, ובצדק. הוא אנרגטי בטירוף ובעל מונולוג מחשמל.
ה-opening של הסרט השני מודע לכך, ולעצמו. בסרט הראשון פגשנו את רנדי רץ, השמש הכהה מאירה את הרחובות הסקוטיים כאשר הוא בורח מאיזה בעל חנות, נע בין סמטאות וקופץ מעל גדרות. הוא נתקע במכונית נוסעת, אך במקום לכעוס הוא דופק לנהג חיוך. הוא מלא בחיים.
בסרט השני אנו פוגשים אותו רץ במקום סגור. גוון אפור. מזגן. פרסומות מטומטמות בטלוויזיה. רץ על מכונה אבל לא זז לשום מקום.
סרט מעולה
היו לי לא מעט חששות לפני הצפייה אבל הן התבדו ברגע שהסרט התחיל. בניגוד לדי הרבה המשכונים מאוחרים, 'טריינספוטינג 2' מצדיק את קיומו בכך שהוא מציג סיפור חדש עם הדמויות האהובות ונותן להן להתפתח ולהתמודד עם מה שקרה בסרט הקודם במקום פשוט לעשות רימייק של הסרט הקודם עם המון קריצות למעריצים.
יש גם את כול היתרונות של הסרט הקודם: הפסקול משגע, הויזואליה והעריכה ממש מגניבים, השחקנים טובים, הבימוי מלהיב והכול ממש כיף. אם כי בכול זאת, לא נראה ש'טריינספוטינג 2' יהיה הסמל של שנות ה-2010 כמו שהסרט הראשון ייצג את הניינטיז.
אבל בינינו, למי אכפת. אם אתם מעריצים של הסרט הראשון, 'טריינספוטינג 2' הוא בגדר צפיית חובה עבורכם. גם בלי קשר, מדובר בסרט מעולה שמאוד נהנתי ממנו ובהמשכון מאוחר שלשם שינוי מצדיק את קיומו ומכבד את המורשת של הסרט הראשון (!).
שמח שנהנת, אבל אני לא חושב שמדובר בצפיית חובה
״טריינספוטינג 2״ הוא צפייה נחמדה מאוד, נוסטלגית ומרגשת, למי שאוהב את הסרט הסרט הראשון, אבל רחוק מלהיות צפיית חובה. ״טריינספוטינג״ המקורי היה שנון, חד ומתקתק בקצב מדהים. הסרט החדש הולך לאיבוד בתוך סנטימנטליות דביקה. והדמות הנשית הראשית כאן היא קלישאה בלתי נסבלת. והכי עצוב זה שהבדיחה המוצלחת ביותר בסרט מופיעה כבר בעשר הדקות הראשונות (שעון הקיץ).
לא רע אבל לא מצדיק את קיומו
לא גדלתי על טריינספוטינג המקורי. הייתי צעיר מידי, למעשה ראיתי אותו לראשונ רק לפני חודש בערך.
אבל עדיין היה בו קסם שתפס אותי, משהו בשילוב בין המוזיקה לאווירה הכללית לחיתוך הדיבור הסקוטי.
הדברים האלה לא היו קיימים בסרט ההמשך. זה לא שהוא היה סרט רע – אבל הוא פשוט לא הצליח להוסיף על המקור, לא בצורה כזאת שתצדיק המשך לסיפור המקורי.
ביקורת קצת יותר ארוכה:
https://gal015.wordpress.com/2017/02/23/t2-trainspotting/
"טריינספוטינג 2" ממשיך את סיפורו של רנטון, 20 שנה לאחר "טריינספוטינג" המקורי. רנטון, בעבר נרקומן עם חברים בעייתים חוזר לאדינבורו לאחר גלות באמסטרדם ומגלה שאולי הרבה השתנה אבל החברים שלו נשארו אותו הדבר- לטובה, אבל בעיקר לרעה. ספאד עדיין מכור להרואין, סיק בוי עדיין נוכל דרג ב' ובגבי עדיין פסיכופט רצחני נטול עכבות מוסריות.
אבל בכל זאת משהו כן השתנה – בניגוד לאנרגיה הצעירה שפתחה את הסרט המקורי עם "תשוקה לחיים" של איגי פופ, היום רנטון כבר יותר מבוגר. לכאורה יש לו הכול – אישה, עבודה, עתיד. זה טוב ויפה, אבל משהו חסר לו. כי בעצם, גם רנטון לא השתנה יותר מדי – הוא אומנם מבוגר ב20 שנה, ובמקום לרוץ במרדף אחרי שגנבו ספרים מהספרייה, הוא רץ בהליכון. אבל בסופו של דבר אין מקום שיותר מתאים לו מאשר אדינבורו – עכשיו כבר פחות מזוהמת בנרקומנים מבעבר, ובכל זאת לא מקום נקי לחלוטין. קצת כמו רנטון וחבריו.
אם אתם לא בדיוק הבנתם מי זה כל הדמויות האלה מהפסקאות הקודמות, תפסיקו לקרוא עכשיו ולכו לראות את "טריינספוטינג" המקורי. לא בגלל שאי אפשר ליהנות מסרט ההמשך או להבין אותו בלי לראות את המקור אלא בגלל ש"טריינספוטינג 2" הוא סרט ששזור בסרט המקורי שקשה לי לדמיין איך צפייה בסרט ההמשך מרגישה עבור מישהו שלא ראה את הראשון ונתן לו זמן לחלחל פנימה. האם הוא מקבל את אותו אגרוף בבטן כשמזכירים את התינוקת? האם הוא נזכר בחיוך בכל הרפרנסים הויזואלים? יותר מזה, האם מי שלא קרא את הספר מזהה שכל קטעי הכתיבה בספר הם אחד לאחד מה שרשום בו? האם זה משנה לו? "טריינספוטינג 2" הוא יותר מסרט המשך – הוא נבירה במיתולוגיה והעבר של הראשון, חיטוט פתוח בפצעים הפעורים שנשארו ועל הדרך גם אלה שנסגרו מזמן. בזמן שסרטי המשך ורימייקים הולכים על בטוח ומשחזרים את הסרטים הקודמים אבל מקווים שלא נרגיש, "טריינספוטינג 2 "עומד על גג בניין גבוה וצועק "ווהוו! הנה! אני עושה מה שעשיתי בסרט הקודם!". כי הסרט בוחן מחדש את כל ההיסטוריה והעבר שלו, ועל הדרך משנה לחלוטין את היחס לסרט המקורי בצורה שמעמיקה את ההערכה ומחמיאה הן לסרט המקורי והן לסרט ההמשך. מה שסרט ההמשך מצליח לעשות נדמה נדיר בתוך ים סרטי ההמשך – סרט שאחרי 20 שנה ממשיך מאותה נקודה בסיפור, שופך אור חדש על הסיפור המקורי והסיום שלו, מסתכן בהחרבה של שניהם ויוצא מכל הסיפור הזה בלי פגע.
אולי הוא מצליח לעשות את זה מכיוון שאולי "טריינספוטינג 2" נעשה 20 שנה אחרי המקורי, אבל מבחינת הדמויות בסרט נדמה שאפילו שנה לא עברה. כן, יש להם ילדים בגילאים שונים והם כבר לא צעירים ורעננים אבל האקט הסופי שחתם את "טריינספוטינג" עדיין נשאר כפצע פתוח שהזמן לא ריפא ולאנשים יש חשבון לסגור אחד עם השני. במקום להתגבר על המעשה ולזוז קדימה, נדמה שב20 שנה אף אחת מהדמויות לא טרח ללמוד מהטעויות שלו ולהתבגר באמת וכתוצאה מכך,ההרפתקאות והשטויות שהדמויות נכנסות אליהן בסרט ההמשך היו מרגישות בבית גם לפני 20 שנה.
ומצד שני, היה אפשר לעשות את הסרט רק אחרי 20 שנה. כי אלמנט הנוסטלגיה והזכרון כל כך טבועים בו שקשה לדמיין אותו אחרת. הסרט טובע בציטוטים לסרט המקורי – דמויות שמדברות על מאורעות הסרט הקודם, אנשים שמתחילים לנגן את "תשוקה לחיים" ואז מפסיקים כדי להתגרות בנו, ושיחזורים ויזואליים של הסרט הראשון, ומונולוג "בחרו בחיים" חדש לחלוטין ונפלא. אם הדברים האלה היו מתרחשים שנה לאחר מכן, זה היה מריח מאהבה עצמית או ניסיון שיחזור של נוסחה שעבדה. אבל 20 שנה לאחר מכן, הסרט מודע למעמד שהוא יצר ולכן הוא הרוויח את היכולת לצטט את עצמו. כי הציטוטים לא שם רק לשם ה"איזה מגניבים היינו!". הם שם כי הדמויות עצמם הם עדיין באותו המצב מאז הסרט הקודם – ולכן אותם המאורעות שבים ורודפים אותם. לכן הסרט לא היה עובד אם הוא היה יוצא בשנות ה90 המאוחרות. הוא עובד רק במצב הזה שבו הדמויות לכאורה התבגרו אבל בעצם עדיין תקועים. רק עכשיו, 20 שנה לאחר מכן הסרט עובד.
והסרט עובד. השוואה בין "טריינספוטינג" 1 ל2 היא אולי מתבקשת, אבל היא כל כך לא נחוצה מכיוון שבסופו של יום הם יצירה אחת. אולי לא הבנתי את זה בזמנו, אבל הסיום של "טריינספוטינג" הראשון הוא לא סיום אלא קליפהאנגר – והסרט השני בא לסגור אותו כמו שצריך, עם אותו הקאסט ואותם האנשים מאחורי המצלמה, שלמזלנו, כולם עדיין בשיאם. יואן מקרוגר עדיין אחד הממזרים היפים והמוכשרים שמסתובבים בלי מועמדות לאוסקר והוא גורם לדמות הנלוזה של רנטון להיות סימפטית איכשהו, ג'וני לי מילר עדיין מצליח לתעל את האנרגיות הנכלוליות שלו לדמותו של סיק בוי, רוברט קרלייל גאון קומי בתור בגבי הפסיכופט וגם שחקנית החיזוק החדשה , אנג'לה נדילקובה, תורמת לאווירת הסרט – למרות שהוא בעיקר משחק של גברים. אבל אולי הגילוי המפתיע של סרט ההמשך הוא דמותו של ספאד בגילומו של יואן ברמר.
בסרט המקורי, ספאד היה בדיחה – אולי בדיחה שוברת לב אבל בסופו של דבר הוא היה ההפוגה הקומית בסרט שחור וכבד. אבל אחרי 20 שנה, הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה. כלומר, הוא כן – מונולוג הפתיחה שלו לגבי האגנוסטיות שלו בכל הנוגע לשעון קיץ נהדר. אבל אם כל הדמויות לפחות זזו משבצת אחת קדימה בחיים, ספאד עדיין תקוע עם ההרואין. ולכן התהליך שהוא עובר בסרט הוא ככל הנראה זה שהכי נוגע ללב. בעוד שהאחרים מנסים לעשות את המכה הבאה ומוכנים ללכת אחורה כי הם לא מרגישים שיש להם מה להפסיד, ספאד הוא זה שמחפש גאולה כי הוא מבין שהוא חייב להתקדם הלאה. גם בגזרת התסריט נשמרה הגחלת – הסרט הפעם לא בדיוק מועבד מהספרים של וולש, אבל ג'ון הודג' ממשיך את הקו הכללי שהוא הציב בעבודותיו על רנטון וחבריו – אומנם יש בסרט פחות צואה ,הרואין ותינוקות שהופכים את הראש שלהם אבל יחסית לעובדה שמדובר על גברים בני 45 שהיה מצופה שישבו במשרד ויחיו חיים נוחים הם עדיין נתקלים בשפע עירום, קיא וקוקאין, כל זה מלווה בדיאלוגים נהדרים ושנונים.
אבל רוח הנעורים הגדולה ביותר מופגנת מצידו של הבמאי דני בויל. בויל, שאחרי הזכייה באוסקר על "נער החידות ממומביי" נזרקו האשמות שהוא כבר לא הנער המרדן שהיה, מראה שבכל הנוגע ל"לשים זווית צילום לא קשורה, ואז להקרין דברים על הקירות, ואז להחליט להטות את המצלמה אלכסונה" ועוד שטויות סינמטיות שעשו את סרט המקור למה שהוא, הוא עדיין אותו נער צעיר שהיה לפני 20 שנה. אין שנייה ויזואלית משעממת על המסך, ובויל גורם בכך לסרט ההמשך להיות חוויה כיפית לכל אורכה.
האם "טריינספוטינג 2" יותר טוב מהמקורי? כנראה שלא, אבל זה לא משנה. "טריינספוטינג" הוא המיתוס אותו ההמשך מנתח ומרסק, והמיתוס תמיד יותר מרשים מהניתוח שלו. אבל בכל זאת מדובר בסרט מהנה, מצחיק ומעניין שעשוי נהדר. וכלומר, אולי "טריינספוטינג 2" הוא לא "טריינספוטינג" אבל איזה סרט מהשנה האחרונה הוא כן "טריינספוטינג"?
תשובה לכך
תודה. תודה על התגובה הנפלאה הזאת, הטובעת בין שלל ביקורות רעות ומחמירות, של אנשים הרואים רק את חצי הכוס הריקה בכל דבר. לא יכולתי להסכים יותר וסרט ההמשך היה מדהים בעיני. עכשיו ניתן לראות את הסיפור בשלמותו, מלא חידושים מרעננים וכמובן לחוש את הנוסטלגיה מעוררת הדמעות אשר קיימת בסרט הזה. אני פשוט גאה בכולם שהחליטו לקום על רגליהם ולצאת למסע מחודש מאותה נקודת סיום רחוקה כל כך. לעולם ועד יישאר הסרט הטוב ביותר מבחינתי.
סרט ממש, ממש טוב
סוף סוף ראיתי אותו. הראשון הוא אחד הסרטים שאני יותר אוהב, ואחד הסרטים שגרמו לי לאהוב קולנוע. ראיתי אותו לראשונה כשהייתי הרבה יותר מדי צעיר כדי להבין אותו, אבל זה בסדר, בזמנו הבימוי והעשייה המיוחדת שלו גרמו לי להתאהב בקולנוע ואת הסרט עצמו למדתי לאהוב עם הזמן בצפיות שבות וחוזרות עם קצת יותר שנות ותק בחיים.
זה בעצם אחד הדברים שעושים את הראשון כל כך טוב: בכל צפייה מקבלים זווית טיפה שונה, טיפה מפוכחת יותר, על מה הוא בעצם אומר.
פחדתי לראות את השני וכבר כמעט שנה שאני כל הזמן כמעט רואה אותו אבל בסוף לא. יש לא מעט תגובות חיוביות לגביו (כאן ובעולם) אבל הרושם שלי הוא שהקונצנזוס מדבר על סרט טוב אבל מאכזב. ולמה שארצה להרוס את אחד הסרטים האהובים עלי עם המשך מאכזב? מי בכלל רצה המשך בכל מקרה? הראשון היה מושלם.
אבל הנה, סוף סוף ראיתי אותו. ומסתבר שהיה צריך המשך כי כן, בלי ששמנו לב הסרט הראשון פשוט נגמר באמצע, מסתבר. ולכל החלטה ולכל בגידה (בטח ובטח גדולה כמו זו) יש השלכות, והגיע הזמן להתמודד איתן.
אמנם ראיתי את הסרט רק פעם אחת, אבל לא נראה לי שהוא בעל אותו אפקט כמו הראשון. אני לא חושב שיש פה משהו שיכול ללכת שנים על גבי שנים עם צפיות חוזרות שמשנות את החוויה, אבל יש פה משהו אחר לגמרי. זה פשוט סרט עם אימפקט רגשי ישר לבטן, מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. הסרט לוקח את הדרך הקשה ומכריח את כל הדמויות להתמודד עם הבור שהן יצרו לעצמן, וזה מרגש, ומעניין, ועוצמתי, ומטלטל, והכל נעשה בעשייה קולנועית מופתית בדיוק כמו הראשון.
סרט שמראה שגם אם הדמויות לא השתנו, העולם כן. והקולנוע, ובכלל זכרונות העבר של כולנו, סוף סוף ראיתי את הסרט ורק רציתי להגיד שהוא ממש, ממש טוב.
מבריק
ה-opening של הסרט המקורי הוא ככל הנראה אחד מהמוכרים ביותר אי פעם, ובצדק. הוא אנרגטי בטירוף ובעל מונולוג מחשמל.
ה-opening של הסרט השני מודע לכך, ולעצמו. בסרט הראשון פגשנו את רנדי רץ, השמש הכהה מאירה את הרחובות הסקוטיים כאשר הוא בורח מאיזה בעל חנות, נע בין סמטאות וקופץ מעל גדרות. הוא נתקע במכונית נוסעת, אך במקום לכעוס הוא דופק לנהג חיוך. הוא מלא בחיים.
בסרט השני אנו פוגשים אותו רץ במקום סגור. גוון אפור. מזגן. פרסומות מטומטמות בטלוויזיה. רץ על מכונה אבל לא זז לשום מקום.
דני בויל הוא גאון אמיתי.