-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
צעצוע של סיפור 3
Toy Story 3
אנימציה מבית פיקסאר. אנדי הולך לקולג', והצעצועים שלו – בינהם באז לייטייר (טים אלן) ווודי הקאובוי (טום הנקס) – נתרמים לגן ילדים, שם הם זוכים ליחס מזעזע.
עמוד הסרט בחסות דובי שרגא
סרט מס' 3 בסדרת צעצוע של סיפור
אורך: 1:43
תאריך הפצה בארה"ב: 17/06/2010
תאריך הפצה בישראל: 17/06/2010
הסרט הכי טוב בסדרה, הסרט הכי טוב של הקיץ והרבה הכי-טובים אחרים. במילים אחרות, סרט אופייני של פיקסאר.
סרט טוב, אבל בעייתי לילדים
זה סרט מצוין – אם כי לא הכי טוב של הסדרה, בגלל שהם קצת לוחצים על דוושת הקיטש יותר מדי – אבל הוא בעייתי לילדים. יש בו מוטיבים ברורים של אימה, שמפחידים לא רק את ההורים (דהינו, שאינם בגדר רפרנס תרבותי ותו-לא, כמו ב'צעצוע' הראשון) אלא גם את הילדים; ויש בו כמה וכמה סכנות לדמויות שהן ממשיות וגרפיות מאוד (מה שקורה במזבלה, למשל). הילדים – מגיל 2.5 עד 7 – נהנו מאוד, אבל גם התקפלו מרוב פחד בשלבים מסוימים.
האם זה רע כשילדים מפחדים בסרטים?
תמיד היו סרטים שילדים פחדו בהם, ועוד לפני זה בספרים וסיפורים (ראה אגדות האחים וכו'), האם זה רע/לא מתאים?
אני מניחה שאם לילד יש סיוטים אחר כך,
אז זה לא כל כך מתאים.
לי היו חלומות בלהה בלילה שאחרי הצפייה הראשונה באי.טי
הייתי בערך בן 7 כשההורים שלי לקחו אותי לראות את אי.טי בקולנוע.
אני זוכר שהחייזר והסיפור קצת הפחידו אותי ולא ישנתי טוב בלילה (ומדובר בדירוג PG, כן?) רק אחרי יום או יומיים שקעה בי ההבנה שדווקא נהנתי. בכל אופן אני לא חושב שהיה בזה משהו רע או לא מתאים.
מצד שני תמיד תהיתי למה בסרטים מצוירים (כח ג'י, רובוטריקים וכיו"ב) יש הפרדה ברורה בין טובים ורעים. הרי בחיים האמיתיים זה לא ככה.
הדוגמה היחידה שעולה לי לראש על העברת מסר לילדים שלפעמים אנשים רעים לא מיד נראים כאלה וצריך לחפש סימנים מחשידים זו אגדת כיפה אדומה.
אדם לא כתב שהיו להם סיוטים
נכתב שהילדים "התקפלו מרוב פחד בשלבים מסוימים", אבל לא צויין אם ומה היו ההשפעות מחוץ לאולם הקולנוע.
להבדיל מאמנון, אני לא סבלתי מסיוטים עקב סרטים ובכלל [לפחות כך נדמה לי], אז נורא קשה לי להבין מה המשמעות של זה עבור ילדים ובכלל.
אוקיי, אבל לא התייחסתי לאדם,
התייחסתי אך ורק לשאלה ששאלת.
לגבי המשמעות של "סיוטים"
אני מבינה שכמובן המשמעות המילולית היא חלומות בלהה בלילה, אבל כשאני מדברת על משהו ש"עושה לי סיוטים" אני דווקא מתכוונת לסיוטים בזמן שאני ערה – פחדים מכל מני דברים.
ספציפית אני חושבת שחלק מהכיף בהרבה סרטים הוא שהם גורמים לך לפחד קצת. השאלה היחידה היא כאמור, המינונים, ואם אתה נכנס עכשיו לפחדים במשך שבועות/חודשים, מסרב לישון בלי אור דולק וכו', אז כנראה שהסרט הזה לא התאים לך. אם קצת פחדת אחרי הצפייה ולמחרת שכחת למה אז נראה לי שזה באמת סרט טוב.
מסכים איתך
אני בכלל לא אוהב לסבול במהלך סרטים, אז בטח שלא ארצה שהסבל ימשך גם אחרי.
אז האם נראה לך
שהפחדים שילדים חווים בסרט הזה עלולים לגרום לסיוטים?
הממ, תלוי בילד :)
בעיקרון כל סרט שנראה הכי מטופש בטוח גרם סיוטים לילד כלשהו אי-שם. לאחי הגדול היו סיוטים מסרט של סופרמן כשהוא היה בן 4. לי היו סיוטים בגלל פרק של הסדרה המצויירת של "מכסכי השדים" שעסק בערפדים, וממשחק המחשב התמים "מונטוזומה". אף פעם אי אפשר לחזות איך בדיוק ישפיעו סרט או תוכנית על ילד, ובדיוק בגלל זה, כדאי מראש לצמצם כמה שאפשר צפייה בדברים שהם כן בבירור מפחידים, כי מהם, מן הסתם, הסיכוי לפחדים יותר גדול.
זו שאלה מצוינת
זה לא ברוח הזמן, דהינו, זה לא מקובל בימינו. האם זה רע או טוב? ברונו בטלהיים טען שאגדות צריכות להיות אפלות ומפחידות, כי זה מאפשר לילדים להתמודד עם הפחדים שלהם בצורה סמלית ובסביבה בטוחה, במקום פשוט להדחיק אותם (מה שגוזל אנרגיה נפשית). כמו כמעט כל תיאוריה פסיכו-דינמית, קשה מאוד להוכיח או להפריך את הטיעון הזה. אישית, הוא לא נראה לי – אם זה גורם לילד סבל, זה גורם לילד סבל, ועם זה כבר קשה מאוד להתווכח. יתרה מזאת, אני לא זוכר שפחדתי מ"לילה על פסגת הר קירח" מתוך פנטזיה כי חשבתי שהשד מסמל את חרדת הסירוס שלי, אלא כי מישהו גדול עם הרבה שיניים שגוזל נשמות זה דבר ממש מפחיד בפני עצמו – ואין שום ערך בהתגברות (או חשיפה) על פחד ממשהו דמיוני לחלוטין.
ספציפית, אני גם קצת מתקשה לראות מה זה תורם לסרט הזה. את המסרים הללו היו יכולים להעביר מבלי לדחוף כל דבר עד הקצה – הסיטואציות שבהן הגיבורים מוצאים את עצמם הן מעוררות חלחלה גם בלי ראשים מסתובבים.
האם זה גורם סבל לילד?
פחד = סבל, זו באמת המשוואה? אני חושב שלא, או לפחות לא תמיד.
כשעולים על מתקן כמו רכבת הרים, רוב האנשים חווים פחד במהלך הנסיעה, אך בסופה חשים תחושות טובות (בין השאר עקב הורמונים המופרשים בגלל הפחד או הגורמים לפחד). האם דבר דומה לא מתרחש גם כשמפחדים בסרט?
כדי שלא תבינו אותי לא נכון, אני לרוב לא אוהב סרטים שמטרתם העיקרית היא הפחדה (כמו סרטי אימה נוסחתיים), אבל בסרט טוב, אם יש קטעים מפחידים, הם בהחלט עשויים לתרום.
עכשיו השאלה היא, האם בהקשר הזה יש שוני בין מבוגר לילד? אני מניח שיש, ויש להזהר יותר עם ילדים, אבל עדיין יש פחד שיהיה חיובי עבורם.
בסופו של דבר, כשיורדים מהתאוריות, מה שהעלת בפיסקה האחרונה הוא שקובע – האם מה שעשו ספיצפית בסרט נכון? תורם? מוגזם? מיותר? יכול להיות שאי אפשר לענות על זה באופן מוחלט (באופן טבעי, דברים כאלו סוביקטיביים), אני מבין שעבורך התשובות לגבי זה *רק* שליליות(?)
וואו, נראה לי שהצלחנו לכתוב את אותה התגובה
בדיוק באותו רגע.
:)
ולכן לא ראיתי את התגובה השניה שלך כשהגבתי לקודמת...
(ל"ת)
אפשר להשתמש פה בקוד של גוגל וייב?
אם זה היה דיון בגוגל וייב, הייתם רואים בלייב אחד את השני… :-)
ובחזרה לטופיק, speaking of waking nightmares: את "הצלצול" ראיתי בקולנוע נגטיב (אונ' בן-גוריון) עם חבר מהלימודים והשותפה שלי לדירה.
בסוף הסרט אני והחבר קפצנו למעבדת המחשבים לסגור איזה פרויקט. השותפה באה איתנו והמתינה בסבלנות עד שנסיים את ענייננו מפני שהיא סירבה בתוקף לחזור לבדה אל הדירה…
אל תתחיל בכלל לדבר איתי על הצלצול!
דוגמא קלאסית לסיוטים שעליהם דיברתי.
אגב, באופן אירוני, דווקא מה שחיסל סופית את הפחד שלי בעקבות הסרט הזה היה צפייה ב"הצלצול 2".
ספוילרים לשני סרטי הטבעת בתגובה מעל
(ל"ת)
סרטי הטבעת?
אלא אם כן איכשהו התגובה שלי התקשרה לשר הטבעות, אני מבין שהכוונה לצלצול…?
טוב, אם אתה אומר. אני לא רואה איך זה ספוילר.
סרטי "הצלצול" נקראים כך בטעות
התרגום הנכון הוא "הטבעת", רק שרוב האנשים, כולל אלו שמודעים לעובדה הזו, קוראים לסרט בשם שנקבע לו פה, זה מונע את הבלבול הזה שנגרם לך.
ההודעה שלך בהחלט מכילה ספוילר לשני הסרטים בפסקה השניה, אני לא מבינה למה להתמם.
"בטעות"!?
למה איזה טבעת בכלל מופיעה בסרט? טבעת האור מהבאר? את באמת חושבת שעל טבעת האור הזו נקרא הסרט, ולא על צלצול הטלפון? כלומר, יכול להיות שהם באמת נקראים על הטבעת (אפשרות קלושה ביותר), אבל גם אם כן, אין שום דרך להוכיח ולהגיד ש'הצלצול' הוא שם שנקבע 'בטעות'.
אני מודה שתמיד חשבתי שthe ring מתייחס לטבעת
ועברתתי את שם הסרט בראש בצורה לא סטנדרטית, לא מתוך שום רצון להעביר פואנטה אלא סתם כי לא התקשר לי צלצול לשם הסרט.
לא ממש מאשים אותך,
כי גם בעין הדג כשיצא הטריילר תהינו כיצד יקראו לסרט בעברית. הופיעה שם טבעת אור וזה היה אחד השמות שחשבנו עליהם.
לעומת זאת כשהסרט יצא, וכולנו גילינו כי אחרי שבעה ימים מיום הצפייה בקלטת הטלפון מצלצל היה ברור לכולם כי השם 'הצלצול' יותר מתאים, מפני שכביכול על זה כל מהות הסרט.
לעומת זאת הקביעה ששם הסרט הוא טעות, ללא סייג אלא פשוט טעות, היא לא נכונה בעליל.
הטאגליין של הסרט הוא
Before you die you *see* the ring, המשפט גם מופיע בסרט עצמו, וטבעת אור היא הלוגו של הסרט.
אם גם ללכת "רחוק", משמעות השם של הסרט היפני המקורי הוא "טבעת" (ובכרזה שלו יש טבעות אור).
אז זו דוגמא לתרגום עברי מוצלח מהמקור.
אף אחד בסרט לא מת כשהוא רואה טבעת.
יש שם כפל משמעות. הוא מכוון.
אי אפשר לתרגם אותו לעברית אז המפיצים בחרו במשמעות שנשמעה להם יותר מפחידה. זה הכל. אין צורך לחפש תרגומים לא נכונים בכח, תודה לאל.
בסרט הזה, עבור ילדים, בהחלט - פחד=סבל
זו בהחלט לא המשוואה תמיד, כי ישנם סוגים שונים מאוד של פחד. הפחד שאנשים חווים ברכבת הרים אינו הפחד שהם חווים בסרטי אימה, ובוודאי שאינו הפחד שילדים חווים בסרטי אימה. במקרה הראשון, שים לב שהאנשים *צוחקים* מרוב פחד. במקרה השני, הם נהנים להרגיש תחושה קיצונית מבלי שיש סכנה ממשית. אבל אני לא מכיר אף ילד קטן שנהנה לפחד, גם לא בקולנוע – זה מגיע מאוחר יותר (בגיל 10? בגיל ההתבגרות? אני לא בטוח, אבל מתישהו זאת נהיית ממש אובססיה, ויעידו ספרי "צמרמורת"). לא, אני לא חושב שיש פחד שהיה חיובי עבור ילדים קטנים. מתח – כן. ציפייה דרוכה – כן. פחד, במובן של "הצילו!" – לא.
לכן, בשביל ילדים – לפחות בשביל הילדים שלי – קטעי האימה בסרט הזה גורמים סבל. זו לא החוויה המרכזית בסרט, אבל זו לא חוויה נעימה. ועכשיו נשאלת השאלה: בשביל אותם הילדים, האם קטעי האימה הללו תרמו לסרט? האם הם קידמו את העלילה? עיצבו יותר טוב את הדמויות? סייעו לשקוע בחוויית הצפייה?
להוציא הקטע במזבלה – שהמסר הפטליסטי שלו עשה לי לא טוב בלב, אבל הוא בהחלט מקורי – התשובה מבחינתי היא שלילית. את התינוק זה לא עוזר לנו להבין (אפילו ההיפך). את מצבם של הצעצועים בגן הבהירו מצוין גם בלי זה. אז בשביל מה זה טוב? בשביל הרפרנס התרבותי? זה טריק זול, ולא ברמתם של פיקסר (אלא, רד היה אומר, של דרימוורקס).
תחשוב, לשם השוואה, על השימוש במוטיבים מסרטי אימה בסצנה בחצר של סיד ב'צעצוע' המקורי. שם היה לזה תפקיד עלילתי ברור, וזה גם לא היה מפחיד. ואילו כאן? סתם.
"בגלל שהם קצת לוחצים על דוושת הקיטש יותר מדי"
אתה מוכן לפרט יותר בעניין?
לא ממש זכורה לי סצינה בה אמרתי לעצמי "אוי, כמה זה קיטשי…"
אגב, לא יודע מה איתך אבל העכביש מהסרט הראשון Creep the hell out of me.
הדיבוב של סדרת 'צעצוע של סיפור'
הדיבובים לעברית של 'צעצוע של סיפור' רצים עם אותו הצוות מאז הסרט הראשון, דהינו, כבר 14 שנה. במקרה של שני הסרטים הראשונים, אני גם יכול להשוות למקור האנגלי.
באמצעות האתר המועיל (שיעודו הכללי לא ברור לי) 'אישים', אפשר לראות את פרטי הדיבוב של שלושת הסרטים – http://www.ishim.co.il/s.php?s=%D7%A6%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%A2+%D7%A9%D7%9C+%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8. במקרה של השניים הראשונים, האחראית לדיבוב היא שפרירה זכאי המיתולוגית, שעל בימוי הדיבוב שלה גדלו דורות של ילדי ישראל. זכאי תמיד הקפידה על סטנדרטים גבוהים של דיבוב – למרות שעל התרגום אפשר להתווכח – ובאמת, בזכותה, שנים שהסרטים של דיסני לעברית דובבו בשלוש רמות מעל כל הסרטים המדובבים האחרים בארץ.
אלא שבין 'צעצוע של סיפור' הראשון לבין השלישי קרה משהו. ספציפית, קרה שרון כהן מאולפני אלרום – http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/866488.html – שהקפיץ את הדיבוב בארץ ארבע רמות כלפי מעלה. ופתאום, הדיבובים של 'צעצוע' בפרט, ושל כל סרטי פיקסר ודיסני בכלל, נשארו רמה אחת מאחור. פתאום אובדן חלק מהבדיחות בתרגום נהיה צורם יותר; פתאום שחקני המשנה הבינוניים נהיו בולטים. זה עדיין מהנה, ואני בספק עם הילדים שמים לב להבדל, אבל הדיבוב ל'צעצוע של סיפור 3' (עליו אחראית כבר לילית אמיר) גרם לי לרצות לראות את המקור, בשביל לגלות איך לוצו נשמע במקור, בשביל לתפוס את כל הבדיחות – בשביל הניואנסים, שנדמה שחלקם כבר אבדו בדרך. וזה כבר לא קרה לי מזמן: אין לי שום צורך לראות את 'גשם של פלאפל' במקור, או את 'חיים בזרם', או את 'גנוב על הירח'. הדיבוב לעברית היה מספק לחלוטין.
הבעיה המרכזית, בשבילי, היא שחקני המשנה. בתפקידים הראשיים מלווים את הסדרה הזו דרור קרן (וודי) ואלון נוימן (באז), והם נהדרים. גם תפקידים ראשיים מזדמנים יותר, כמו ג'סי (שרית וינו אלעד), ברבי (ליאת הר לב), פיט מחפש הזהב (יוסי יבלונקה) ואל (אברהם מור) מצוינים. בעיקר אני אוהב את אבי אוריה בתפקיד האם, שהוא לא פחות ממבריק. אבל יש חוסר אחידות מרגיז – לוצו, בגילומו של צביקה שוורצברג, רק בסדר; ויהודה אפרוני לא משכנע בתפקיד סלינקי. אבל, בעיקר, הפסדנו כמה מהברקות הליהוק של המקור – ליאור זוהר זרחין עושה רקס לא רע בכלל, אבל הוא לא מתקרב לוולס שון (ויזיני ב'הנסיכה הקסומה') הנהדר בסרטי המקור; ואת יכולת ההתנשפות והשירה של ויזי הפינגווין (ג'ון רנפט) אבי חדש (בהתנשפות) ומומי לוי (בשירה) לא ממש מצליחים לשחזר.
אבל הכי מעצבן הוא הליהוק של ראש תפוד, אחד מתפקידי המשנה הכי חשובים בכל שלושת הסרטים. במקור עושה אותו דון ריקלס האגדי, והוא לוכד את מהות הדמות – קצרת רוח ועקשנית, אבל עם כוונות טובות – בדיוק מושלם. ואת מי מלהקים בעברית? את שמעון כהן, שמדבב בטלוויזיה החינוכית מאז הקמתה. אתם זוכרים אותו בוודאי בתור צ'ומפי, אבל אפילו כילד חשבתי שהוא שחקן לא משכנע. אני מבין את המחווה – לקחת שחקן עבר מוכר לתפקיד פה וגם שם – אבל בכל פעם שמר ראש תפוד פותח את הפה, אני נזרק החוצה מהסרט. זה לאו דווקא בגלל שאני שומע את בר-כוח מדבר, אלא בגלל שכהן יודע לעשות רק דמות אחת, וגם היא לא מעודנת ומורכבת במיוחד. החיבה שלו לאשתו נשמעת בדיוק כמו הפחד שלו מהילדים, שנשמע בדיוק כמו החשדנות שלו כלפי וודי.
הדיבוב ב"גשם של פלאפל"
הדיבוב אמנם די מוצלח והדמויות נשמעות מאוד אמינות, אבל בגלל המעבר לעיברית יש פיספוס
גדול עם כל משחקי המילים על מזג אויר ועל אוכל.
"צעצוע של סיפור" מדובב היטב ואין לי בעיה עם צ'ומפי, הוא מוסיף לו פן קנטרני במיוחד.
דווקא הדיבוב לא מוצלח בעיניי השנה היה ב"הדרקון הראשון שלי" שהיקאפ, במקום להיות ציני, נשמע משועמם.
יא אללה, איזה סרט
אני לא יודע אם הוא הכי טוב בסדרה, אבל הוא בלי ספק הופך את הסדרה למשהו יותר שלם, מגובש ומורכב משהייתה בלעדיו. הוא לא רק עוסק בצורה מקורית ומרגשת בשאלות של זהות, ייעוד ושיוך, אלא שהוא מאיר את ניצני השאלות האלה בסרטים הקודמים. הוא גם לוקח את מה שמבחינתי מהווה את סימן ההיכר המובהק ביותר של הסדרה- הלהטוט האינטנסיבי בין הצחוק, הדרמה, האדרנלין והפחד שהוא יוצר בקהל- לקיצוניות שאני לא חווה הרבה בקולנוע, אם בכלל. אני די בשוק, כאדם שטעמו בסרטים משתנה תדיר, מזה שצחקתי, נעצבתי והתלהבתי מהסרט בגיל 20, באותן עוצמות שהרגשתי כשצפיתי בסרט הראשון, בגיל 6.
וזה די פלא טבע, המקרה הזה. סרט שלישי בטרילוגיה, שובר הקופות *הכי* גדול של הקיץ, והסרט הכי טוב שיצא לי לראות בשנה הנכחית, לפחות בשלב זה. אני לא חושב שזה קרה לי, מאז שפיתחתי איזשהו סוג של חוש ביקורת אמנותית. ממש לא יכולתי לדמיין את זה. בייחוד לאור האכזבה שלי מ'למעלה' והטריילרים הפושרים.
לא סרט לילדים
ככל שאני מבין את זה, הקהל האמיתי של הסרט הוא בכלל מי שהיו ילדים בזמן "צעצוע של סיפור" הראשון, והיום הם כבר מתבגרים לשעבר או מבוגרים צעירים. לדעתי, הנושא האמיתי של הסרט הוא התבגרות ופרידה מהילדות. מה שמקסים במיוחד זה שהטיפול בנושא מתרחש מנקודת המבט של הילדות, של הפרידה שלה מהמתבגר. כל מי שראה את הסרטים הראשונים כילד עבר כבר את מה שאנדי עובר בסרט, את השאלה מה לעשות עם כל הצעצועים האלה, אולי גם את העזיבה מהבית, ובעיקרון כל מה שכרוך בלוותר על שאריות הילדות.
מהסיבה הזאת, אנשים בני 18-23 (בחירה גסה של גילאים) יתחברו לתכנים של הסרט הרבה יותר, וימצאו אותו רגיש, מעניין ונוגע במידה ניכרת. אולי זאת הסיבה שהיוצרים הרשו לעצמם להגזים עם התכנים המפחידים (בשלב מסויים לקראת הסוף לא האמנתי למראה עיניי).
הרבה זמן לא נהניתי מסרט כמו שנהניתי מ"צעצוע של סיפור 3", והוא לדעתי הסרט הטוב של הקיץ. יותר מזה: לדעתי זה הסרט הטוב ביותר של פיקסאר. קצת קשה לקבוע את זה כשיש תחרות כל כך קשה, ועוד על המשכון, ובכל זאת. זה סרט מאוד, מאוד מצחיק, מאוד מרגש ומאוד מעניין. אוסיף ואומר שאילו היה הסרט פונה יותר לילדים (כמו כל שאר סרטי פיקסאר), זה כנראה היה גורע ממנו. אולי לא מבחינת פיקסאר (בטח לא מבחינת הצופים הצעירים), אבל מבחינתי, ובוודאי מבחינת איכותו של הסרט.
גם סרט לילדים
השאלה האם הסרט הוא מפחיד מדי או לא היא שאלה אחת; אבל לגבי כל מובן אחר – הסרט מתאים לילדים. מאוד. הוא עדות ליכולת המופלאה של פיקסר ליצור סרטים לילדים שהם *גם* סרטים למבוגרים. זה לא עובד באותה המידה בכל הסרטים שלהם, אבל כשזה עובד, אלוהים, זה נהדר.
כמו שההתייחסויות ב'משפחת סופר-על' לכל האלמנטים של תחזוקת משפחה והתמודדות עם תהילת עבר חלפו, אני מניח, מעל לראש של הילדים, גם נושא הפרידה מהילדות חולף מעל ראשיהם כאן. אבל, בשני המקרים, יש כאן גם עיסוק רחב יותר – במערכות יחסים וחברות בראשון, בפרידות וויתורים בשני – וגם הרבה מאוד דברים אחרים ועלילה מהודקת. וזה מספיק לכולם, ויותר מכך.
אפשר כבר לנפץ את בועת פיקסאר?
נכון שהיה להם סרט אחד שהוא יצירת מופת בכל קנה מידה (רטטוי) וסרט אחד שממש מתקרב לשם (משפחת סופר-על, בעיקר בגלל ויולט השווה) אבל שניהם יותר סרטים של בראד בירד מאשר של פיקסאר. WALL-E הוא אולי הסרט הכי אוברייטד בכל העשור הקודם, טכנוקרטי ואנטי-אנושי עד גועל ובעל מסר חינוכי יותר מקומם מכל סרט נסיכות ופיות הכי שמרני של דיסני. למעלה הוא סרט שממש דיכא אותי, לא סתם איכזב, דיכא. (את מכוניות כולנו מעדיפים להדחיק, נכון?) מה נשאר? נימו נחמד אבל נראה די מיושבן היום. מפלצות בע"מ אכן מעולה אבל אני יכול לדמיין גם את דרימוורקס עושים סרט בסגנון שלו. את סרטי צעצוע של סיפור אני זוכר כילד בתור סרטים נחמדים וכיפיים אבל בבגרותי לא מצאתי טעם מיוחד לחזור אליהם. כן, אני עדיין זוכר את העלילה המבריקה בצעצוע הראשון, אבל גם הם גימיקיים בדרכם שלהם.
אולי ההודעה הזאת נשמעת כמו פרפרזה על קריקטורת ה"לא מתעלה על פורסט גאמפ", אבל אני באמת חושב שכאן זה מתאים, שאפשר להגיד בווריאציה על פיקסאר "לא מתעלה על רטטוי"; כי אחרי סרט כל כך מופתי, אנושי, נוגע ללב ומעורר תיאבון בכל המשמעויות הם יכלו רק לרדת, לקפוץ מעל הכריש, וזה בדיוק מה שקרה להם עם WALL-E הקר והמנוכר ועם למעלה שלא מעורר שום הזדהות.
(אוהבי פיקסאר, זה הזמן לשלוף חרבות.)
En garde!
לדעתי, פיקסאר היו ונשארו המובילים בתחום.
כן, היו להם כמה אכזבות.כשמדברים על פיקסאר, "אכזבה" הוא סרט שהוא רק מעל הממוצע ולא סיפור סוחף.
אבל נראה שאחרי הנפילה של "למעלה" (הי הי), הם בהחלט חזרו לעצמם עם צעצוע 3.
יש הרבה, אני למשל, שיעדיפו 10 דקות מ"למעלה" על פני 2 סרטים באורך מלא של "שרק".
וול-E טכנוקרטי ואנטי-אנושי? אתה מתכוון לסרט הזה עם הרובוט המאוהב והמסר האקולוגי נגד תרבות הצריכה?
למעלה לא מעורר שום הזדהות?!
אנחנו צפינו באותו סרט? אני בכיתי נון-סטופ בסרט הזה (and don't even get me started on Toy story 3)
כנ"ל עם וול-E, איפה ראית קור וניכור?
מה ש- Zarra אמר
(אמר? אמרה?)
חוץ מהקטע עם הבכי, כמובן, כי אני גבר-גבר.
it's all in the תסריט
עניינים של טעם הם עניינים של טעם, אבל אי-אפשר לקחת מפיקסר את היכולת המדהימה שלהם לבנות תסריטים מהודקים וקולחים, שבהם סצינה מובילה לסצינה בצורה טבעית כמו גם יעילה, ואין שום דבר מיותר או נטול הקשר. לא בכל הסרטים שלהם זה עובד באותה המידה, אבל הכי נמוך שלהם זה הכי גבוה שרוב האחרים מגיעים אליו. סרטי 'צעצוע', אגב, הם אות ומופת בתחום הזה: כל פרט שתיחשף אליו בהתחלת הסרט יהיה רלוונטי בהמשך, ולמרות שזה מחושב עד הביט האחרון, זה גם מרגיש טבעי וזורם ובעיקר – מעניין ומרגש.
מה שלא הבנתי
הוא למה לנפץ את בועת פיקסאר, מכל המקומות האפשריים, דווקא בכתבה על סרט שאינו של פיקסאר. העברתי את הדיון לכאן.
הנקודה שלי היא
שצריך להפעיל את החוש הביקורתי ולא להלל כל סרט רק כי הוא של פיקסאר, והרי בשביל זה אנחנו כאן, לא? אז נכון שמעולם לא הייתי מחובבי שרק וה"פרודיות החתרניות שלו על דיסני" תמיד נראו לי די עלובות וצפויות, אבל כוורת בסרט ומפלצות נגד חייזרים הם סרטים הרבה יותר מהנים מהאטימות הרגשית של WALL-E או מהמופרכות התסריטאית של Up.
שמע, זכותך לחשוב ככה
אבל להאשים אותי שאני מעריך את הסרטים האלה אוטומטית רק כי זה פיקסאר – זה קצת מעליב. אני לא אוהב את "וול-E" ו"למעלה" כי הם סרטים של פיקסאר, אני אוהב את פיקסאר כי הם עשו את "וול-E" ו"למעלה". לטעמי האישי אלה סרטים נפלאים, ובמקרה הזה אני חלק מקונצנזוס מאוד רחב. וכמה שאני אוהב אותם, זה לא יפריע לי לומר שממש לא התלהבתי מ"מכוניות", ואם הסרט הבא שלהם יהיה גרוע – להגיד בדיוק את זה.
משעשע.
הסיבה שאני כבר פחות אוהב את פיקסאר היא שהם עשו את "וול-E" ו"למעלה" (ו"מכוניות", אבל זו לא חוכמה).
מש"א
(ל"ת)
כנ"ל
(ל"ת)
מה שכן,
מה העניין של קדחת הסיקוולים שנכנסה בהם פתאום?
כוורת בסרט היה סרט נוראי.
קלישאתי, לא מצחיק ובעיקר סתמי.
אני בקושי זוכרת משהו מהסרט הזה, נשארו כמה פיסות מידע, הפרצוף הקבוע לדמויות של דרים וורקס ותחושת הבזבוז והחמצה.
לפי מה שהבנתי מהכתבה בארכיון,
אני היחיד שאהב את כוורת בסרט. זה אחלה סרט, אותי הוא הצחיק הרבה פעמים, ומבחינה מילולית הוא ממש לא סרט ילדים.
אבל כמובן, לא טוב כמו המלך של סרטי האניציה – צעצוע 3. זה סרט כל-כך טוב, שדירגתי אותו במקום 5 ברשימת הסרטים האהובים עליי (הייתי משועמם) זה סרט גאוני שהתלונה היחידי שיש לי עליו היא אישזהו טון מסוים שוודי עושה במהלך הקרדטים (תראו תבינו). אני יודע שעין הדג לא אוהב שמישהו רק משבח את הסרט – אבל מה לעשות! THIS IS A FUCKING ASTERPIECE!
אהבתי את "סיינפלד",
אני עדיין אוהב אותה.
"כוורת בסרט" היה סרט ילדים כושל ש"סבל מדמויות שלא מספיק אכפת לי מהן ומהומור בינוני, עם מעט מדי הבלחות של בדיחות מצחיקות באמת."
גם אני חשבתי שאני הולך ל'כוורת בסרט' בשביל הכיף
אך אבוי, התברר שהוא גם שטחי וגם לא מצחיק. אם אתה אהבת את הסרט, זו דעתך ואני מכבד אותה. זאת בדיוק הנקודה. אני מניח ששמעת בעבר את הביטוי "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". אתה יכול עד מחר לנסות לשכנע אותנו ש'כוורת בסרט' הוא סרט מצחיק וכיפי ואנחנו יכולים לנסות לשכנע אותך ש-'Wall-E' ו'למעלה' הם סרטים מעולים, אבל כנראה שזה לא עומד להתקדם לשום מקום.
על טעם ועל ריח אין מה להתווכח
זה לא המשפט ששש השתמשה בו כדי לסגור את הדיון ההוא בדו"חקו של ארמדילו במאי 2004 אחרי שכולם לא הפסיקו לרדת על התאומות אולסן יקירות נפשה? (כנראה שאני באמת צריך לעזוב קצת את עין הדג ולצאת יותר מהבית. אני יוצא די הרבה אבל אולי זה בכל זאת לא מספיק.)
לא בא לשכנע כאן אף אחד, ואולי באמת אני משוחד מדי לטובת סיינפלד כך שאני מתייחס לכוורת בסרט בסלחנות יתרה. בכל זאת, זאת לא היתה הנקודה שלי. גם לא ניסיתי להתחיל פה מחדש את קרב האיתנים פיקסאר נגד דרימוורקס כשברור מי תמיד תנצח. אני רק אומר שאת שני הסרטים המאוד מסוימים האלה של דרימוורקס אהבתי יותר מאשר את שני הסרטים המאוד מסוימים האלה של פיקסאר, וגם הסברתי בפירוט למה. אם לאחרים לא מתחשק להמשיך להביא טיעונים נגדיים לכאן או לכאן – אין בעיה.
קראתי את הדיונים האלה חזור וקרוא
וכנראה שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב – לא התכוונתי לומר שפיקסאר מתיימרים להיות נועזים מעבר לבידור משובח לכל המשפחה, אלא שהם נתפסים בטעות כנועזים מעבר לבידור משובח לכל המשפחה ע"י המבקרים. בראד בירד הוא באמת יוצר אמיץ מאוד וחשבתי כך עוד הרבה לפני ימי הסופר-על והרטטוי, בימים האחרונים ממש של שנות התשעים, אז קראתי על איך הוא יצר סרט ילדים-לכאורה (ענק הברזל) על פי סיפור מאוד לא קאנוני שטד יוז היה מספר לילדיו לפני השינה במקום אימא שלהם, שלעולם כבר לא תוכל לעשות את זה במקומו. רק מהביקורת על ענק הברזל כמעט דמעתי. וסרטי חיות עושות צחוקים שאינם של ג'רי סיינפלד זה באמת מכה (תפוס ת'כריש? מעבר ליער?)
אבל עכשיו סיקרנת אותי – למה לדעתך רטטוי פחות טוב?
קשה לי לשים את האצבע על הסיבה
אני פשוט לא מתחבר לסיפור. ובהשוואה למשפחת סופר-על שאני יודע כמעט בע'פ מרוב הפעמים שראיתי הוא מרגיש לי חלש.
(וגם ללינגוויני יש קול ממש מעצבן)
גם אני העדפתי את סופר-על מול רטטוי
רטטוי בנוי על רעיון מצוין עם קריצת עין, אך מורכב משילוב של קטעים מצויינים (וואן-שוט בכניסה למטבח, טעמים בצבעים) ליד קטעים משמימים ומנופחים (הבריחה מהכפר, הניסיון להוציא את המידע מלינגוויני).
בסופר-על, אמנם הסיפור יותר בנאלי מרטטוי, אבל כל קטע, אפילו הפשוט ביותר כמו הייבוש אחרי הטפטפות בבית, הוא מיוחד גם מבחינת אנימציה, וגם מבחינת רגש וחיבור לעלילה.
זה בעיקר כי סופר-על הציג הרבה שיפורים טכנולוגיים
מעטים הסרטים שהציגו אפקטים של מים, להבות ובכלל כמו ש"סופר-על" הציגו, ללא ספק זו הייתה עליית מדרגה בהצגת היכולות של פיקסאר בתחום האנימציה וזה הורגש בלא מעט רגעים בסרט.
בעיני, לא רק שהמסר של בראד בירד איננה אנטי-הוליוודיים.
אלו *ה*מסר *ה*הוליוודי. כלומר, הוא המסר שמייצרת כמעט לכל התעשיה ההוליוודית (על שלל מוצריה, ולאו דוקא סרטים) ועליו היא בנויה.
את אותו המסר, שניתן לנסח באריכות בתור "שמע לי – אתה – כן אתה – אתה עילוי שיכול להצליח במקום בו כולם נכשלו! רוצה להגיע מהביוב לצמרת ענף המסעדנות/מחול/שזירת סלים? הכל שאלה של כוח רצון! (אה, ניסית ולא הצלחת? כנראה שפשוט נולדת להיות שוכן ביבים, פנה את הדרך למוצלחים ממך)" אפשר גם לנסח יותר בקצרה בתור "החלום האמריקאי".
בעיני, אגב, בראד בירד הוא גאון והסרטים שלו הם קלאסיקות אל-זמניות.
המסרים שלו, אלאס, לא בדיוק חתרניים.
ההודעה התחרבשה לגמרי.
כמובן שהתכוונתי – "המסר איננו אנטי-הוליוודי אלא -" וכו'.
אני מאשים את השעה (אך, נוסטלגיה).
מש"א
פעם, בדיון הזה:
(זהירות, קריאת הדיון הבא עלול להפוך את מוחך לעיסה)
http://www.fisheye.co.il/%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%A1%D7%90%D7%A8-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95-%D7%96%D7%94/?comNum=386385#li-comment-386385
(קראו אותי אז אשת החתול)
ניסיתי להסביר מה כ"כ מפריע לי בסרטים של בירד (רטטוי ומש' סופר על). נדמה לי שבסופו של דבר הצלחתי. וזה בדיוק מה שאמרת עכשיו (בגלל המסר).
באופן כללי בדיון שהתפתח פה לגבי פיקסר, אני חושבת ששלישיית הצעצועים היא טרילוגיית עילוי, והיא לבדה מצדיקה אולי את כל הטררם סביב פיקסר. שאר סרטי פיקסר (שהם לא של בירד) מתחלקים למוצלחים יותר ופחות, אבל לא במנעד כ"כ רחב.
בנוגע לדרימוורקס, יש להם כמה יצירות מופת לדעתי שהם: עבודת נמלים, נסיך מצריים ושני השרקים הראשונים (נניח, למרות שגם את השלישי אהבתי).
שאר הסרטים בערך שווים מבחינת הרמה לאלו של פיקסר (לא כולל את הצעצועים).
חוץ מכוורת בסרט, שהוא גרוע באופן מיוחד…
נאו-ליברליזם
זה !אוף טופיק!, אז אני אעשה את זה קצר (יחסית אלי, לפחות): למרות שאשת החתול (דאז) גרמה לי לחשוד בזה כבר בדיון אז, עכשיו הגעתי למסקנה סופית:
בראד בירד הוא נאו-ליברל, או אפילו ליברל קלאסי. ההבדל הוא שהראשונים טוענים שכל התערבות ממשלתית היא אסון, אבל התארגנויות של אנשים פרטיים הן בסדר גמור; והשניים טוענים שכל התארגנות של אנשים היא טעות, ושרק אינדיבידואליזם מוחלט יכול לעבוד.
אם לפשט, המסר של הסרטים של בירד הוא שהחברה צריכה לעזוב את האנשים לנפשם, ולתת להם למצות את הפוטנציאל הטמון בהם לבדם. כל נסיון להתערבות חברתית גורר סטריאוטיפים והגבלות (רטטוי), מלחמות ואיבה (ענק הברזל) או רגולוציה מדכאת (משפחת סופר על).
בכלל, בזמן האחרון אני מבין שהרבה סרטים שחשבתי שהם חדשניים ואמיצים הם רק כאלו בצורת ההגשה (או פשוט מיומנים מאוד בלספר סיפור) – אבל מבחינת המסר, הם אמצע לב-ליבו של המיינסטרים. 'סקוט פילגרים נגד העולם' הוא דוגמה טובה, למשל.
את סרטי 'צעצוע של סיפור', לעומת זאת, אני מסרב אפילו לנסות ולנתח בצורה כזו. אני אוהב אותם יותר מדי, וזה ישבור לי את הלב.
איזה ליברל אוסר על אנשים להתאגד באופן פרטי??
סימני הקריאה מביעים השתוממות ולא זלזול, והשאלה כנה גם אם אוף טופיקית.
אה, מרגרט טאצ'ר?
(ל"ת)
ליברל כלכלי קלאסי
נוסח אדם סמית', למשל. אבל זה כבר !אוף טופיק!, אז לא ניכנס לזה.
חבל, כי ההשכלה הפורמלית שלי בתחום לוקה בחסר
ומהמעט שקראתי מאדם סמית' לא זכור לי שום דבר כזה.
מה, באמת כולם פה כל כך שונאים את כוורת בסרט?
להגיד שאין רעיונות חדשים בשום מקום בכלל זה גובל בסטרוקטורליזם וולגרי; יותר נכון להגיד שיש הרבה רעיונות קיימים, ויש פיתוח שלהם, והפיתוח שלהם יכול להיות טוב/גרוע, מקורי/קלישאי. אין מה להתבייש בכך שסרטיו של בירד מקדמים את החלום האמריקאי; גם אין מה לקנא כי היום זה כבר החלום של כולם. משפחת סופר-על למשל מקורי בדרך הביצוע – סרטים על גיבורי על זה לא דבר חדש בכלל, אבל סרט על משפחה של גיבורי-על שנאלצת להתמודד גם עם בעיות של כל משפחה רגילה וגם עם בעיות של גיבורי-על זה כבר כן חידוש, וכשהביצוע כל כך מענג אז בכלל.
אוח, אני נורא רוצה להצטרף לדיון הזה, שגיליתי עכשיו במקרה, אבל בשביל לעשות את זה אני צריך ללנקק לתגובה מפעם, ולא זוכר איך עושים את זה + לא מוצא לינק להסבר. זה בכלל אפשרי במערכת החדשה? רד?
זה פשוט מאוד
כשהעכבר מרחף מעל התגובה שתרצה ללנקק אליה, יופיע בצד שמאל למעלה סמל של עוגן (כזה:
) – העתק את הקישור ממנו.
אוקיי. אז לגבי בראד בירד. קראו את התגובה הזאת של ניקי:
http://www.fisheye.co.il/%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9D/?comNum=172955#li-comment-172955
לדעתי, בראד בירד הוא אותו דבר כמו "סקס והעיר" "צ'ייסינג איימי", רק עם כלכלה במקום סקס. מה זאת אומרת? זאת אומרת שמאז ומתמיד הקולנוע ההוליוודי תמך בגלוי בגישה הליברלית של הקפיטליזם האמריקאי – שוק חופשי וכמה שפחות התערבות ממשלתית. גישה שטחית ושקרית לטעמי, אבל טומייטו טומאטו. אלא מה, שהמצדדים האמיתיים של הגישה הזאת בגרסה הקיצונית ביותר שלה (נניח, איין ראנד) באים אליה מתוך מחשבה שאסור לתת לבינוניים לעצור את החזקים, וזה, במילים קשות כאלה, לא ימכור לעניים שהולכים לראות סרטים את האשליה שהשיטה הזאת טובה לכולם. אז המציאו קלישאה פוליטיקלי קורקטית שתצדיק את השיטה ולקלישאה הזאת קוראים "רצון". זאת אומרת שכמו שבהודעה של ניקי היא מדברת על הגישה הלא בריאה לסקס, שבנוסף אליה גם אסור לומר "זין" ו"כוס", בקולנוע האמריקאי יש גישה כלכלית מסואבת שבנוסף אליה אסור לומר "החזק שורד" – במקום זה משתמשים ביופומיזם "מי שיותר *רוצה* שורד". ככה כל אחד יכול לדמיין שהשיטה עוד תשחק לטובתו.
בא בראד בירד והחזיר לקלישאה ההוליוודית את ה"זין" וה"כוס" – במקום לדבר בזכות קפיטליזם דורסני במונחים מכובסים של כוח רצון, הוא חזר לדבר על חזקים וחלשים. זה עדיין שטחי, מטומטם ומעצבן, וזה עדיין עומד בשירות אותה מטרה נאלחת כמו כל קיטש הוליוודי, אבל זה מינוס הצנזורה הפוליטיקלי קורקטית. וזה הכל.
יפה. אהבתי.
(ל"ת)
קוראים לזה מריטוקרטיה, וזו לא הסיבה להצלחה של בירד
מריטוקרטיה היא ההנחה ששוויון הוא רע לחברה ורע לחבריה, ושמה שצריך לעשות הוא לתת תגמולים לא שווים לאנשים. אלא, באותה נשימה, צריך שנקודת הזינוק תהיה זהה: שהגזע, המגדר והגיל שלך (וכל השאר) לא ישפיעו על היכולת שלך להגיע לאותם התגמולים. כיוון שהתגמולים מפתים, כולם ינסו להגיע אליהם – אבל רק החזקים ביותר יצליחו להתמיד במרוץ כולו, כמו גם להגיע ראשונים. כך כולם מורווחים: החזקים מקבלים יותר תגמולים, והחברה מקבלת את האנשים הטובים ביותר במשרות החשובות ביותר.
אני לא בא להגן על השיטה הזו, שאני לא מחבב במיוחד, אלא לזקק את מה שאתה טוען שבראד בירד טוען בסרטיו. אני לא חושב שהוא טוען את זה בכולם – זה לא עובד ב'ענק הברזל' – אבל מסכים שזה אחד המסרים המרכזיים של 'רטטוי' ושל 'משפחת סופר על'.
אבל, וזו הנקודה שלי, זו לא הסיבה שאנשים אהבו את הסרטים האלו. הם אהבו אותם בגלל הדמויות, ובגלל הסיפור, ובגלל הדינימיקה המשפחתית, ובגלל הבימוי, ובגלל העיצוב. כשבראד בירד אומר 'מריטוקרטיה', זה לא גורם לאנשים לנהור לקולנוע. זה לא כמו הגסויות (נגיד) של קארי או השדיים של סאמנת'ה. הרעננות של בירד נובעת מההתלהבות שלו ומהיכולות שלו, לא מכך שהוא הוריד שכבה של צנזורה מאותו המסר המוכר והלעוס.
או כך, לפחות, הייתי רוצה להאמין.
נראה לי שאם היית שואל את בירד, הוא היה מגדיר את עצמו ליברטריאני*, אבל לא מצאתי לזה עדות באינטרנט אז אני בטח ויי אוף. לגבי ההצלחה שלו – קטונתי, כי אני לא מבין בהצלחות וכי באופן אישי לא סבלתי את הסרטים הנדונים (והאמת שלא ראיתי את "ענק הברזל"…) אבל נראה לי שלפחות חלק ממנה קשור בעקיפין להסרת המסכה הפוליטיקלי קורטית מעל המסרים, שהופכת את הסרטים שלו לפחות סכריניים ויותר נועזים ו"בוגרים", ברמה כזאת או אחרת.
*אם להיות ממש ממש ספציפי, נדמה לי שיש שם לסוג האנשים שבירד מייצג בתקשורת: "סאות' פארק קונסרבטיב" או "סאות' פארק רפובליקן" –
http://en.wikipedia.org/wiki/South_Park_Republican
איך הצלחת להפוך את זה למרושע השם יודע
מריטוקרטיה היא הצעת תגמול למי שמסוגל להשיג אותו, בניגוד לעולם שבו אין תגמולים מיוחדים לאף אחד. לא יודע איך מזה הסקת ששוויון זה רע. שוויון זה נהדר, אם הוא משקף את המצב בשטח. נניח, אני מאמין בכל ליבי שאין שום הבדל יסודי בכישורים בין אנשים שחורים ללבנים, ולכן אפליה ביניהם בתחום שאינו נוגע לצבע העור היא טיפשית. לעומת זאת, זה שלעולם לא אוכל לזכות בתואר "מיס יוניברס" בגלל שאני לא אישה ולא יפה במיוחד, זה לא שוויוני ממניעים ענייניים למדי.
גם לגבי רטטוי וסופר על אני לא מסכים (לא ראיתי ענק הברזל). שני הסרטים עוסקים בהגשמה עצמית בחברה שלא מקבלת אותך, דבר מציאותי מאד גם לאנשים (או עכברושים) ברוכי כשרונות. קשה לי לדעת איך מפגר קליני (נניח) יתחבר למסר הזה כשהוא מועבר דרך הדוגמה הזו, אבל אני די בטוח שאנשים "ממוצעים למדי" חוו את זה בדרך כלשהי, שכן לרוב אנשים חותרים להגשמה עצמית במקומות שבהם הם מרגישים את עצמם חזקים, עם כל הכבוד להלן קלר ועמיתיה להתגברות על מכשולים.
לא הפכתי את זה למרושע, ולא על כזה שוויון דיברתי
ניסיתי להציג את התיאוריה הזו בצורה ההוגנת ביותר, למרות, כפי שכתבתי, שאני חושב שהיא לא מדויקת ואפילו אכזרית (בגלל שהיא מתעלמת משאלות כמו מי קובע את התגמולים, והעדר מוחלט של יכולת ליצור נקודות זינוק אחידות). כשדיברתי על שוויון התכוונתי לכך ששוויון כפוי בתגמולים – כפי שיש במערכת קומוניסטית או בסוגים מסוימים של סוציאליזם – נחשב לרעה חולה במריטוקרטיה.
אבל זה![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
, והדיון הרלוונטי לגבי בירד בכלל לא מאוד מתאים כאן. אם תרצה להמשיך בדף הביקורת של אחד משני הסרטים הללו, תרגיש חופשי.
גם אני הייתי קצת מופתעת מהסגידה לWALL-E.
ואני עדיין לא לגמרי מבינה אותה היום, אבל מסיבות הפוכות לגמרי.
כשיצאתי ממנו ודיברתי עם הילד שאני סוחבת איתי כתירוץ ללכת לסרטי ילדים, ציינתי בעיקר את החלק הראשון של הסרט שנראה לי מציק וטרחני. זה רובוט, והוא יודע להגיד רק אי-ווהההה. משעמם, מעצבן. וכמובן שזרקתי ניטפוקים מכאן ועד לטיוואן [חלקם עדיין מציקים לי היום, חלקם כבר שכחתי]. אל החלק השני כמעט לא התייחסתי, אולי רק אל תחושת ההקלה שבדיבור אנושי שהוא לא הצופים.
היום זה הפוך לגמרי. היום כשאני נזכרת בחלק הראשון הוא נראה מקסים ושובה וWALL-E נראה לי כמו אחת הדמיות המתוקות בקולנוע – כנראה הסיבה היא שפיתחתי טעם יותר אמנותי וגם הרבה מאד סבלנות [מעניין מה הייתי חושבת על 'הרשת החברתית' בגיל צעיר יותר]. לעומת זאת החלק השני נראה לי מוגזם, קריקטוריסטי ופופוליסטי. האנשים הפכו כ"כ שמנים ועצלנים שהם לא זזים ואוכלים מצינוריות או מה שזה לא יהיה. התאגידים אשמים בהכל. בואו נחזור לכדור הארץ, שם נוכל לרקוד כל היום ולגדל תפוחי אדמה אורגניים. לא אמין ובכלל לא ביקורת מעודנת. יותר כמו נבוט בראש.
את כל סרטי פיקסאר האחרים תמיד אהבתי ותמיד אוהב. לא יצאתי מ'מכוניות' בתחושת זעזוע עמוק כמו הרבה ממעריצי פיקסאר אבל גם לא התרגשתי ממנו עמוקות, לעומת 'רטטוי', 'למעלה' וטרילוגיית 'צעצוע של סיפור' שהיו בשבילי אהבה ממבט ראשון. יש לפיקסאר קסם מיוחד, או שהם עלו על הנוסחה המדויקת לסרט לכל המשפחה שא"א להישאר אדישים אליו. בכל מקרה אני אמשיך לרוץ לקולנוע כשהם רק יקראו לי, עד שאני ארגיש שהקסם מתמסמס.
ונקודה אחרונה- עוד לא היו הרבה דברים שמשכו ודחו אותי בו זמנית כמו הרעיון של סרט רביעי ל'צעצוע של סיפור'. מצד אחד זו סדרה אגדית, שתמיד תישאר מבחינתי גדולה מהחיים והסרט הבא יכול להיות עוד סרט אדיר [הרי הסדרה עוד לא אכזבה אותי], ומצד שני- סרט נוסף שלא יגיע לרמה של אחיו הבוגרים יהיה טראומה קלה עד בינונית, וגם יעכיר את האהבה שלי לסרטים. בסופו של יום אני בן-אדם "שונא סיכונים" ואם פיקסאר ישאלו לעצתי אמליץ להם לסגור את הבאסטה.
[הילד מאז ועד היום הוא לא מדד לכלום. הוא אוהב כל סרט שהוא יוצא ממנו- אפילו 'אלפא ואומגה' שראינו לא מזמן. הוא גם לא מפחד, ואם כן, אז בטח פחות ממני.]
גם החלק הראשון וגם החלק השני של WALL-E
היו מרשימים אמנותית אבל גם מעוקרים רגשית. אני גם חושב ש-WALL-E זאת מחווה מאוד ברורה לוולי מדילברט.
לא יהיה סרט רביעי ל"צעצוע של סיפור".
תהיה סדרה של סרטונים קצרים על הדמויות מתוך הסרט.
אתם לא יכולים לכתוב- סתם ככה סרט הקיץ הטוב ביותר
גם אם לא היו הרבה סרטים טובים.
היה את התחלה ואין לשכוח זאת.
והתחלה עולה על סרט קלאסי מצוייר זה, מכל הבחינות ומכל נקודה אפשרית, עד הפרט הקטן.
התחלה הוא בלי ספק סרט הקיץ הטוב ביותר.
למעשה,
רד יכול לכתוב מה שבא לו, זה האתר שלו.
ובתגובה קצת יותר רצינית, השורה של רד היא דעתו האישית על הסרט [זה אפילו כתוב ממש מתחת לזה] ובזמן שהוא ראה אותו הסרט כנראה היה יותר טוב לדעתו מכל סרט קיץ אחר, כולל התחלה. אתה לא יכול להתווכח עם זה, אתה יכול במקסימום להגיד שאתה לא מסכים איתו, וזו כמובן זכותך.
למעשה
המיני-ביקורת הזאת נכתבה לפני ש"התחלה" יצא (כן, אנחנו עובדים על האתר הזה הרבה הרבה זמן), על רקע האכזבה הכללית מרוב סרטי הקיץ האחרים.
דווקא גם בעייני צעצוע של סיפור 3 הוא הסרט הטוב של הקיץ
והתחברתי אליו הרבה יותר מל"התחלה", שככל שהזמן עבר ההערכה שלי אליו הלכה ופחתה (ולבאזז המוגזם יש חלק בזה). צעצוע של סיפור 3 היה מרגש, משעשע ועורר אצלי הרבה יותר הזדהות ממנו.
בעיניי יש שלושה מועמדים לסרט הטוב של השנה.
השלישי הוא 'הרשת החברתית'.
והראשון והשני?
(ל"ת)
כמו שאמרו לפניי:
'צעצוע של סיפור 3' ו'אינספשן'.
את מתכוונת לסרט הטוב של העין הדג או של האוסקר?
כי דווקא יש לי אחלה רשימה של המועמדים לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר השנה:
הרשת החברתית
אומץ אמיתי
התחלה
ברבור שחור
127 שעות
נאום המלך
הילדים בסדר
צעצוע של סיפור 3
הלוחם (השם ההגיוני של הסרט בעברית, אבל לא, קראו לו "פייטר" (?!)
קר עד העצם
שלי.
אלו היו הסרטים האהובים עליי. אין לי יכולת להעריך מה תהיה הבחירה של האוסקר [מעבר ללהקשיב לדעת קהל] ואני בדר"כ לא מצביעה בסקרי סוף השנה של עין הדג כי אני לא רואה מספיק סרטים.
בדרך כלל אני מעיר משהו
אבל ככה גם נראית הרשימה שלי כרגע. בכל אופן, נראה לי שדובר על סרט השנה של עין הדג. הדיון התחיל מהתייחסות למיני ביקורת בראש הדף.
ראיתי את צעצוע של סיפור 3, התחלה וסקוט פילגרים נגד העולם בתוך שבועיים. הלוואי שבועיים כאלה כל שנה.
צעצוע יישאר תמיד צעצוע.
אני מצליח להבין את השקיקה סביב הסרט הזה.
הוא סרט באמת נחמד, ובין סרטי האנימציה הטובים שיצא לי לראות (הממוחשבים לפחות).
הסוף של הסרט היה מצויין, ואפילו העלה בי רגש רב (אולי כדי שאחזור לשחק מעט בצעצועי הילדות שלי?).
צעצוע של סיפור הוא בלי ספק אחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה.
אך מנקודת מבטי אני יכול לומר כי 'התחלה" עולה עליו בהרבה.
צעצוע של סיפור הוא סרט מצויין, אבל הוא עדיין סרט ילדים נורמטיבי. הוא נכנע לקלישאות ולפתרונות חסרי פשר של מצבים בעיתיים אליהם נכנסים הדמויות.
הוא מגיע למצבי הקיטש הרגיליים שמופעים בהרבה מסרטי האנימציה, וזה עולה על העצבים.
למרות היותון סרט טוב בוא עדיין לא מוכיח כי אפשר לעשות גם סרטי ילדים קצת אחרת , דבר שמיאזאקי הראה, וכך גם הסרט וול-E. ולכן הוא לא יכול להתחרות ב"התחלה" המהפכני , אשר כריסטופר נולאן דאג בו לכך שישאר בדיוק כפי שתיכנן, ושלא יכנע לשום מותג, או קלישה בדרך.
ולו רק בגלל זה הוא יכול להתחרות בצעצוע של סיפור, וזה גם בלי העלילה החכמה בהרבה, והחלק הויזואלי המעולה.
וזהו לעת עתה.
למי שלא יודע,
התסריטאי הראשי הוא אותו אחד שכתב את הסרט "מיס סנשיין הקטנה", ואכן מצאתי קווי דמיון בין שני הסרטים:
הסטראוטיפיות (במובן הטוב, אפילו מצוין, של המילה) של הדמויות, ההומור הציני, המסר האופטימי וכדומה. אני היחיד שחושב שקן מזכיר את הסבא, בגלל המטורפות (?) שלו?
נראה לי שאין מה לעשות בקשר לזה.
יש לנו עולם מונחים שמתקשר באופן כ"כ אוטומטי לשואה, שההקשר פחות חשוב. גם רכבות מזכירות שואה באופן חזק מאד, ולא משנה מה הסיטואציה.
תיקון
בשואה גם שרפו אנשים חיים ואני מניחה שזה מה שעושה לאנשים את ההקבלה.
אגב, אסוציאציות זה משהו חברתי. ישראל/יהודים שגדלו בצל השואה יקשרו יותר דברים אליו.
בריטים יקשרו יותר למלחמת העולם השניה וכו'.
כל תרבות מקשרת לטראומה/חוויות שלה.
לא שרפו הרבה אנשים חיים דווקא.
זאת אומרת, אני לא היסטוריון, אבל האסוציאציה החברתית בישראל, לפחות, היא לשריפת גופות.
זה לא עניין של כמות.
אני יכולה להעיד רק על עצמי, אבל אצלי האסוציאציה היתה לשריפת אנשים חיים ולווא דווקא גופות.
הדיון הזה מתחיל להיות קצת הזוי, אבל אני חייב לשאול:
אסוציאציה מהיכן? כי אני לא מצליח לחשוב אפילו על ייצוג תרבותי אחד של אנשים נשרפים חיים בשואה (רגע, בעצם ב'הכל מואר' יש משהו, כשחושבים על זה – אבל חוץ מזה, כלום).
צעצוע שבור
יש לנו בבית בובה מושקעת של באז – בגודל של באז המקורי, עם הכנפיים, כפתורים שמפעילים את המשפטים שלו, הלייזר והכל. אבל היא גם ותיקה מאוד, חלקים ממנה שבורים וכל כולה אומרת ריפוט.
אתמול שיחקתי עם הבן הקטן שלי, שפתאום, לראשונה זה שנים, שלף אותה מקופסת הצעצועים וניסה ללחוץ על הכפתורים. שום דבר לא קרה, אז שלפתי מברג, שיחררתי את הבורג היחיד שלא נשבר מבין השלושה, הסרתי את הכנפיים וחשפתי את תיבת הבטריות (לא, אין כפתור Demo). הכנסתי בטריות חדשות וחיברתי מחדש את הכנפיים, אבל הבובה עדיין לא עבדה. הילד ניסה ללחוץ על כל הכפתורים, וכשכלום לא קרה, הציע לי להחליף בטריות. אז אמרתי לו:
"לא, כבר החלפתי בטריות. אין מה לעשות, באז כבר די ישן, ולפעמים צעצועים מתקלקלים. אולי נצטרך לזר.."
כאן עצרתי, תחושת הדהוד מוזרה מתפשטת בראשי, והנחתי את באז בעדינות בחזרה בקופסה. הקפדתי מאוד להמשיך ולהחזיק אותו מהכנפיים, עם הראש מופנה לכיוון הקופסה. לא רציתי להסתכל לו בעיניים.
נאמממממ... כן, זה מה שהסרטים המעצבנים האלה עושים לך
אני יודע שצעצועים לא קמים לחיים, זה ברור לי.
ובכל זאת, אחרי שראיתי את "צעצוע של סיפור 2" ו-3 עדיין עולים בי רגשי אשמה בכל פעם שאני חושב על כך שזרקתי את הצעצועים המסכנים שלי מהילדות באיזו מזבלה ולא שמרתי עליהם.
השיר הזה בעיקר:
http://www.youtube.com/watch?v=APD7JC7KVxo&feature=related
ארורים תהיו פיקסאר. למה אתם עושים לי את זה? אלה רק צעצועים!
ראיתי היום את הסרט הטלוויזיה ולא התלהבתי
איכשהו בצפיה 3 (או 4?)
הוא נראה רק כמו סוג של שילוב מאוד קיצ'י ביו "צעצוע של סיפור 2" ל"למעלה"
יש לך בעיה עם האות ב'?
(ל"ת)
למה שהילדה תלך דווקא לגן הספציפי הזה?
מי אמר לך אם היא בכלל גרה קרוב לגן? יש כנראה עוד עשרות או מאות גנים, הסבירות שהיא תלך דווקא לגן הזה היא די נמוכה.
אממ, הייתי צריך לסמן ספוילר?
(ל"ת)
אבל
כשהאמא הלכה לתרום לגן הילדה הייתה שם בכניסה.
איזו ילדה?
את הפנים של דייזי, הבעלים הקודמים של לוטסו, לא רואים בסרט אף פעם.
אז איחדתי בין הילדות...
(ל"ת)
הו לא
http://tinyurl.com/8hebgjg
סרט האנמיצה הטוב ביותר!!!
כשיצעתי ממנו הייתה לי תחושה של וואו.
הסוף הכי טוב שהם יכלו למצוא לטרילוגיה(אני אומר את זה בתור אחד שגדל על הראשון והשני ודמיין במשך שנים מאות גירסאות של סופים) ובכלל אחד הסופים הטובים לסדרת סרטים אי פעם.
סרט מושלם. הכול בו פשוט מצוין
מדהים.