פעם בחו"ל הזמנתי מנה שאיש לא הזהיר אותי שהיא חריפה כמו סופרנובה, והתחלתי להתפתל כמו רון וויזלי באמצע שיקוי פולימיצי. הושטתי יד לכוס המים הקרובה ושתיתי כאילו הרגע גיליתי מה זה מים – רק כדי לגלות שאלה לא מים, אלא וויסקי (מה שהיה די מוזר ב-9 בבוקר במסעדה שבה איש מאיתנו לא הזמין וויסקי). מיותר לציין שזה הכאב הכי גדול שאי פעם סבלתי ממנו.
עד שצפיתי ב-"טום וג'רי".
לא יודע מה הביא אותי לנסות את הסרט, כי זו בטח לא הייתה נוסטלגיה; ראיתי בערך תריסר סרטוני טום וג'רי במהלך חיי, מחציתם אני כנראה מבלבל עם טוויטי וסילבסטר. אני גם לא יכול להאשים את אהבתי לקלואי גרייס מורץ, כי יש המון סרטים אחרים בכיכובה שטרם ראיתי. אני גם לא יכול להאשים את אהבתי הגדולה למייקל פניה כי היא לא קיימת. אפילו להשתמש במגן שלי כאבא לילדה בת 3 אי אפשר, כי היא ראתה כמה דקות מהסרט לפני שהתחננה שאעביר לכל דבר אחר, אפילו "חוצה ישראל עם רינו צרור" זה סבבה. לא, אין לי את מי להאשים אלא את עצמי.
הסיפור, עד כמה שאפשר לקרוא לו כזה, עוקב אחר קיילה (קלואי גרייס מורץ), צעירה כלומניקית שמגיעה לניו-יורק, גונבת קורות חיים ומתקבלת לבית מלון יוקרתי שבו צפויה, במקרה, להיערך חתונה יוקרתית שעולה מיליונים – וקיילה שלנו מקבלת מייד תפקיד עם אחריות.
במקרה, העבודה הראשונה שלי הייתה גם היא בבית מלון – ועבור הזכות להחליף מצעים מלוכלכים למשך חודשיים בקיץ של גיל 16, הייתי צריך להביא אינספור אישורים כאילו אני מנסה להגר ליפן. אבל הצצה חטופה בפיסת נייר? זה די והותר כדי לאפשר לקיילה להיות חלק משמעותי באירוע הנוצץ. אתם תהיו מופתעים, אגב, אך העבודה שלה מסתבכת משום שקיילה – שיודעת הפקות אירועים כפי שאני יודע אינטגרלים (גילוי מלא: אני לא) – מפקששת!
נו, אבל אתם יודעים איך זה. עם קצת אמונה, כוונות טובות ולב טהור אפשר להתגבר על כל מכשול לוגיסטי. גם לי אגב הייתה כוונה טובה ולב טהור, ובכל זאת צעקו עליי כשהחלפתי סדין מלוכלך אחד בסדין מלוכלך אחר (להגנתי ייאמר שהייתי בן 16 ועצלן). קיילה אפילו מתיידדת עם הכלה העשירה והופכת להיות אשת הסוד שלה, מה שוודאי מבאס עבור השושבינה.
מלבד קיילה שמתמודדת עם שלל צרות, ובהן המנהל מייקל פניה שחושד בה, גם הזוג המאושר (פאלאווי שרדה וקולין ג'וסט… משום מה) אינו מאושר כפי שחשבנו שהיה. מסתבר שלשניים יש חששות ופחדים שאותם הם מסתירים אחת מהשני. אילו הם רק ילְמדו לתקשר יוכלו שניהם להתגבר על כל מכשול באהבתם האינסופית וחסרת התנאים שמעניינת לי את נחיר שמאל, כי זה זוג של טחונים בכיינים ואני לא מצליח להבין למה אני מבזבז עליהם את הזמן במְקום לעשות משהו מהנה יותר כמו לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן.
ובתוך דרמת ערוץ הולמארק הזו שעלתה 79 מיליון דולר נמצאים גם טום וג'רי.
הסרט מתרחש בעולם שלנו, הלא-מצוייר, אבל צמד החתול והעכבר המפורסם הוא אותו צמד מונפש שכולנו מכירים – רק שבניגוד לסרט כמו "הדרדסים" (יצירת מופת של פליני לעומת מה שהולך כאן) הם לא פליטים מממד אחר או עובדים בהוליווד כמו ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט", אלא פשוט ככה נראים בעלי החיים בעולם הסרט (מה שגורם לי לתהות מדוע אוכל בשרי לא נראה מצויר גם הוא).
מעט העלילה שנתפרה לטום וג'רי בסרט שנקרא "טום וג'רי" מביאה גם את השניים האלה אל התפוח הגדול, היכן שטום (טום זה החתול, נכון?) מנסה להתפרנס ממוזיקה בסנטרל פארק, אבל עכבר מניאק כלשהו לא מאפשר לו להתפרנס בכבוד. אותו עכבר מחליט לעבור דירה אל המלון היוקרתי למורת רוחם של כאלה שפחות בקטע של עכברים אוכלי חינם, וטום נשכר ללכוד אותו (הם כנראה לא גדלו על סרטוני טום וג'רי, אחרת היו יודעים עד כמה הוא גרוע בזה).
כן, ילדים, אין לכם ממה לחשוש. תוכלו בהחלט ליהנות ממרדפי חתול-עכבר משעשעים למשך כמות נכבדת של דקות (במצטבר, לפחות תריסר!) ועל הדרך ליהנות ממלודרמה של עשירים שמתחתנים, ממש כמו שאתם אוהבים!
או שלא. אני לא יודע עבור מי הסרט נוצר כי אני לא יכול לחשוב על טווח גילאים שעשוי ליהנות מהקטבים המנוגדים פה. אולייייי בני… תשע? לא לא, ישתעממו מהחתונה. בני 12? קצת גדולים מדי לשטויות של טום וג'רי. אוקיי, נתפשר על בני 10. בני 10 יעופו על הסרט (כמובן שלא כל בני ה-10, רק כאלה שנפלו על הראש כשהיו תינוקות).
לזכות הסרט אגיד שיש לו בערך בדיחה וחצי שחיבבתי, אבל יכול להיות שכוס היין השמינית ששתיתי השפיעה על כושר השיפוט שלי, ומבחינתי קלואי גרייס מורץ יכולה לחטט שעתיים באף ועדיין אחבב אותה. אני מוכרח לומר גם מילה טובה על טום וג'רי עצמם שמוטמעים בצורה נהדרת בסביבת הלייב אקשן, ואני בעיקר מרחם פה על האנימטורים המוכשרים שהשקיעו את זמנם ומרצם עבור פרויקט חסר ערך ונשמה (וזאת כשגם יש להם את "ספייס ג'אם 2" על הראש, מסכנים. זו הפרה בוטה של אמנת ז'נבה).
אפילו אם הפסדתם בהתערבות אל תצפו בסרט הזה. המירו את העונש במשהו נוראי פחות, כמו לתת אגרוף לכוורת דבורים. גם "לשרוף זמן בחופש הגדול" זו לא סיבה לגרום לכם או לילדים שלכם סבל, אלא אם אתם שונאים את הילדים, ובמקרה הזה מי אני שאעצור אתכם. אם משום מה יש לכם נוסטלגיה לטום וג'רי, פשוט היכנסו ליוטיוב וצפו בסרטונים ישנים. זה קצר יותר, בחינם ולא יגרום לכם לדמם מהעיניים.
הבעיה הגדולה עם הסרט מתחילה בזה שהחליטו לעשות סרט על טום וג׳רי
כל מי שראה מספר סרטונים של טום וג׳רי מבין שזה רעיון אווילי לעשות עליהם סרט באורך מלא.
הם לא מדברים, הם נטולי כל שמץ לאישיות או עומק ובעצם אין פה כלום מלבד ״חתול ועכבר בהיפוך תפקידים״. הקונספט הזה הוא נהדר כדי ליצור בדיחות קרטוניות מצחיקות בהחלט, אבל אין בו שום דבר שמאפשר לספר סיפור עם עלילה ופיתוח דמויות.
יש סיבה שהגיבורים הגדולים של ימי הזוהר של הסרטונים הקרטוניים כמעט אף פעם לא קיבלו סרטי קולנוע באורך מלא (יוצאי דופן זה סרטים כמו ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״ ו״ספייס ג׳אם״ שמודעים לעובדה שהדמויות הקרטוניות הם לא יותר מפלקט חד מימדי ובונים בהתאם את העלילה כשהדגש העיקרי הוא דווקא על הדמויות האנושים שמובילות את הסרט). עם כל הפופולאריות שלהם, אפשר היה לצפות שיהיו שפע של סרטים בכיכובו של באגס באני או סרטים בכיכובו של מיקי מאוס, אבל בשל הבעיתיות של הדמויות האלה זה פשוט לא קרה.
העלילה של הסרט מטופשת פשוט בגלל שלאף אחד לא היה מושג איזה עלילה צריכה להיות בסרט שנושא את השם ״טום וג׳רי הסרט״, ולמען האמת אני לא חושב שיש מישהו שהיה יכול למצוא עלילה טובה לסרט בשם הזה.
לפעמים בהוליווד צריכים להבין שזה שמשהו מסויים הוא מותג זה לא בהכרח אומר שאפשר לעשות עליו סרט (אבל זה כנראה לא יקרה, אנחנו חיים בעולם שכבר עשו בו סרט על אימוג׳י).
זה נכון גם לגבי "טום וג'רי: הסרט"
מ-1992, יש בו עלילה חביבה ומוזיקלית שמזכירה יותר מהכל סרט של דון בלות' על ילדה שאביה נעדר והאפוטרופוס המרושעת שלה מגדלת אותה, ובמקביל טום וג'רי (שבגרסה הזאת גם מדברים) עושים שטויות של טום וג'רי.
"עיירה ושמה פאניקה" מבוסס גם הוא על סדרה שלא היתה שום סיבה בעולם לעשות עליה סרט באורך מלא. זה עבד כי הם פשוט עשו את אותו הדבר כמו בסדרה, וניצלו את האורך כדי לבנות בדיחות יותר ארוכות טווח.
אני לא יודעת, אני חושבת שזה לא חסר פוטנציאל
הסרטים הקצרים הקלאסיים של טום וג'רי מעולים בעיניי ובחלקם גם עטורי פרסים (The Yankee Doodle Mouse ו-The Two Mouseketeers למשל, שזכו בפרס האוסקר לסרט המונפש הקצר הטוב ביותר). אני חושבת שעם יצירתיות והיכרות וחיבה למקור אפשר ליצור משהו ממש מגניב – נגיד סרט שמחולק לפרקים אבל מרכיב משהו שלם…
אני גם מוכרחה לומר שאני לא כל כך מבינה את ההיגיון בלעשות "סתם" סרט על טום וג'רי – זה כזה פרנצ'ייז לוקרטיבי? איזה ילד מכיר היום טום וג'רי?
כל הילדים היום מכירים טום וג'רי. ויש לזה הרבה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהדור שלנו, של הילדים של היום, נולד בתקופת הDVD והפיצו במשך הרבה שנים בדיסקים אוספים של סרטים קצרים של טום וג'רי שמכרו המון עותקים (ראו טום וג'רי: האוסף הגדול). יש לי המון מכרים בני גילי שיש להם DVDs כאלה ואף הם מתלהבים לשמוע שאני מחזיק בבית את כל האוספים האלה. סיבה שנייה היא שבמהלך המאה ה21 הופצו סרטי אנימציה באורך מלא וסדרות טלוויזיה בכיכובם של טום וג'רי שהנציחו את הדמויות, על אף שנוצרו בשנות ה40. סרטים אלה נמצאים בשירותי סטרימינג למיניהם, לדוגמה yes. אבל על דבר אחד ניתן להסכים – הסרטים המקוריים של האנה-ברברה פשוט עושים את זה הכי טוב והסרט החדש לא משתווה להם, על אף שהוא בסך הכל כיפי (ובסופו של דבר יצא גם מאוד רווחי ופופולרי).
קלואי גרייס מורץ, יקירת עין הדג של תחילת העשור הקודם...
בכלל שכחתי מקיומה עד שקראתי את הביקורת הזאת. בשביל זה היא חזרה? מי שעדיין מאוהב בקלואי כדאי לו שישלים קודם את נערה כפרית (שהוא קצת בעייתי מבחינת התכנים והמסרים שלו וגם קצת קלישאי אבל היא פשוט נהדרת שם) ואת החידוש שלה לקארי שמתעלה על המקור המיושבן (את סאמר כולם פה כבר ראו, נכון?); אבל מי שחושב שהסרט המבוקר הוא הסרט המביך היחיד בפילמוגרפיה שלה כנראה הדחיק ממש טוב את סרט 43 או איך שלא קראו לחרא הזה.
אגב, מילה בקשר לביקורת – היא מצחיקה מאוד, אבל למה תמיד בביקורות קוטלות המבקר (כל מבקר, לא רק רם) אומר שהוא מעדיף לחוות דברים מכאיבים פיזית מאשר לצפות בסרט הכל-כך גרוע שהוא בדיוק מבקר? (גם סרט אימוג׳י לא כזה גרוע כמו שעושים ממנו, סתם נוסחאתי וסתמי ויותר מדי לפי הספר.) על משקל המשפט הידוע של של מארק טוויין, ״מי שאומר לך שעינוי נפשי קשה יותר מעינוי פיזי, אל תאמין לו, אני יודע, אני חוויתי את שניהם״. במקרה של סרט גרוע ומטומטם לפחות כיף לצחוק עליו וללעוג לו, על מצב של לתת אגרוף לכוורת דבורים זה כבר יותר קשה.
הקצנה הומוריסטית לצורך העברת מסר
מן הסתם אני לא באמת רוצה להרביץ לכוורת דבורים במְקום לצפות בטום וג'רי, כפי שדורון פישלר לא באמת ידפוק את הראש של עצמו בקיר כאלטרנטיבה לרובוטריקים 5 (אני… חושב?).
את הביקורת ההיא של דורון קראתי לראשונה בזמן אכילה במסעדה. זה... לא מומלץ.
(ל"ת)
פחות מומלץ לקרוא ביקורות סרטים
בזמן ארוחה במסעדה באופן כללי.
למה לא? ביקורות ודיונים על רטטוי משתלבים אחלה.
גם על ספרות זולה.
אם כבר, הנקודה היא שדורון *בחר בפועל* לדפוק את הראש בקיר
ולא רק להצהיר על זה מראש! הוא ממש סיפר על החוויה שלו, והכל! זו מחוייבות, רם. תלמד, לפני שעין הדג ידרדר עוד יותר. איפה הכותבים של פעם איפה. הפוסט הבא שלך הוא חוויית תקיעת אגרוף בכוורת. יהונתן כבר מעודכן, אין צורך לתאם איתו.
מה אשמות הדבורים?
לא קראתי את כל רשימת הקרדיטים של טום ו׳גרי, אבל אני די בטוח שאף דבורה לא עבדה על הסרט
האם זה אומר שמי שכותב ביקורת קוטלת על כוורת בסרט צריך לבעוט בעכברים?
(ל"ת)
אני דווקא אהבתי את סרט 43.
זה סרט שהיום לא ניתן לעשות יותר בעולם הפוליטיקלי קורקט החדש.
הוא מצחיק ופוגעני וביקורתי ומלא שחקנים טובים שמוכנים לא לקחת את עצמם ולא את העולם שסביבם ברצינות יתרה…
כמו שכבר אמרתי, ועוד איך אפשר לעשות דברים כאלה בעידן הפי.סי., כי רובוט צ’יקן.
ומי שבכל זאת חסר לו הומור מחראות, הפרשות, החפצות והשפלת חלשים, גם היום יש יותר מדי ממנו, עם לופים אינסופיים של שני גברים וחצי במקום של חברים ועם מספיק סרטי נעורים/הפרשות/תרבות האונס מפה ואחורה עד שנות השמונים (כולל הזבל הצרוף שהוא מעודדות צמודות שמאוד מוערך כאן משום מה.)
הסרט יצא ב-2013
מה השתנה בצורה כ"כ מהותית בעולם בשמונה השנים האחרונות שהוא "פוליטיקלי קורקט" מדי לטעמך?
"מלא שחקנים טובים" זה נכון
ר חבח שכולם מביכים את עצמם בסרט המגעיל הזה (תרתי משמע), שהרגשתי צורך להתקלח אחרי הצפייה בו. הוא לא היה צריך להיעשות מלכתחילה, לא בעולם של היום ולא בעולם לפני עשרים או שלושים שנה.
לגבי קלואי, באמת לא היו לה תפקידים בולטים במיוחד (מאלו שראיתי) פרט ל"קיק-אס"ים. נראה שהיא מתמחה בלהשתתף ברימייקים של סרטי אימה שמחווירים לעומת המקור ("קארי" ו"תן לי להכנס". לא ראיתי את "סוספיריה" המקורי אבל החדש כל-כך סתמי שאני לא אופתע אם המקורי אכן יותר טוב)
מה, אף אחד פה לא ראה את צל בענן?
נכון זה לא סרט גדול אבל ברובו הוא די כיפי וקלואי גרייס מורץ ממש מחזיקה את הסרט.
בביקורת הזו היו לפחות 6 בדיחות שיותר מחיבבתי
ולקח לי בערך 5 דקות לקרוא אותה. מה שאומר שיחס הבדיחה המוצלחת לדקה של הביקורת היא פי 80 מהסרט שלא נאלצתי לצפות בו! מרגיש שהפקתי את המיטב מהסרט הזה.
*מחיאות כפיים*
כל הכבוד על הביקורת המצויינת שגרמה לי להתגלגל מצחוק. ועכשיו כל שבב של רצון שהיה לי לראות את הסרט ירד לחלוטין. נשמע כמו משהו שאפילו לא ראוי לשים ברקע כשמקפלים כביסה.
חבל שעוד סרט מצויירים – לייב אקשן נופל ככה. אולי ספייס ג'ם 2 יהיה מוצלח יותר.
מצפייה בטריילר אתמול בקולנוע
אין מה לפתח ציפיות.
אין לי מושג איך יהיה ספייס ג׳אם 2 מבחינת הסרט עצמו, אבל דבר אחד אי אפשר יהיה לקחת ממנו
וזה שמדובר באחד מסרטי האנימציה האמריקאיים היחידים שעדיין מכילים אנימציה ידנית.
טום וג׳רי, לדוגמא, מכיל אנימציה שמנסה לחקות את האנימציה הידנית, אבל כל אחד יכול לראות שמדובר ב-CGI שהורידו לו את העומק והתוצאה לא משהו.
אבל פה חלק מהסרט (אם כי לא ברור מה יהיה אורכו של החלק הזה) צפוי להיות באנימציה ידנית מסורתית ולראות דבר כזה בסרט קולנוע אמריקאי זה כיום לגמרי דבר נדיר שכמעט לחלוטין עבר מן העולם.
אז לגבי הסרט עצמו, אצטרך לראות כדי להחליט, אבל כבר עכשיו אני מעניק לסרט נקודות זכות על השימוש באנימציה ידנית בסרט קולנוע אמריקאי.
לקחו דמויות שהיו חלק מהילדות של רובנו ופשוט הרסו אותן.
לא מבין איך הסרט הזה מלכתחילה מוגדר לילדים,הסרט מלא באלימות אבל לא מהסוג שעוד איכשהו יכול להתאים לילדים בחצי חיוך.
פשוט סרט שלא הייתי רואה(לא מעניין ולא משעשע)ובטח לא נותן לילדים שלי לראות.בזבוז זמן וכסף