האוכל תמיד נוכח ברקע, ומוזכר פעם-פעמיים. השוק, הבישול, המתכונים, המסעדות ובתי הקפה.
גם השפה נוכחת, אפילו עוד יותר. הדמויות האיטלקיות מדברות כל הזמן באיטלקית. לא באנגלית עם מבטא. וזה נהדר.
אבל הרחובות והאתרים והאווירה הם הכוכבים הרומאיים האמיתיים.
הסיפורים לא היו מעניינים מספיק, הסיטואציות היו נדושות, הפואנטות רדודות והמסר, כמו שקורה די הרבה אצל אלן בשנים האחרונות, הוצג באופן בוטה וחסר תחכום. הדמות של אלק בולדווין, למשל, היתה מיותרת לחלוטין. לא רק שהיא העיקה בנוכחות מסך שלה והאריכה שלא לצורך את הסצינות בהשתתפותה, אלא שהיא לא תרמה כלום מעבר ללומר את המובן מאליו ולנתח את הסיטואציות עבור הצופים המתקשים, כאילו אלן פחד שלא יבינו לבד מה הולך שם. כנ"ל לגבי הסצינה שבה הנהג של רוברטו בניני מסביר לו את המסר של הסיפור שלו. נראה לי שיכולנו לקרוא את זה בין השורות איכשהו.
בנוסף, כמו שקרה ב"חצות בפריז" בשנה שעברה, היתה הרגשה שחלקים גדולים בסרט בויימו ע"י משרד התיירות האיטלקי. יותר מדי תמונות נוף לא רלוונטיות וסצינות שמתרחשות בלי סיבה נראית לעין בנקודות מפתח תיירותיות בעיר, כאילו מישהו הכין לאלן איזה צ'קליסט עם מקומות שצריך להראות: הקולוסאום, מזרקת טרווי, המדרגות הספרדיות וכו'. וכמובן שהכל נראה נקי ומצוחצח, מאוכלס בלעדית ע"י דמויות לבנות (כאילו שאין מהגרים באיטליה) ושמשי תמידית.
אבל בעיקר, הפריעה לי העובדה שהסרט פשוט לא מצחיק מספיק. יש פה ושם פאנצ'ים חביבים (כולם, בלי יוצא מהכלל, נאמרים ע"י הדמות של אלן), אבל הם לא מספיקים בשביל 100 דקות. היו בסרט יותר מדי רגעים מתים וסיטואציות עם פוטנציאל קומי לא ממומש, שמסקרן אותי איך וודי אלן של שנות השבעים היה מגיב אם היה רואה את זה.
מה שכן, הביקורות בעיקר מעידות לדעתי על ציפיות שגויות של המבקרים או על חוסר הבנה מוחלט של מה שהלך בסרט. כך למשל קליין מתרעם על כך שאחת הדמויות היא בלתי נסבלת לחלוטין ושאין לנו שום סיבה לרצות שדמות אחרת תתאהב בה. אבל הרי זה בבירור בדיוק מה שוודי אלן רוצה שנרגיש ביחס לאותה דמות…
הוא לא טיפש, לרוב. אני חושב שכשהוא רואה סרט שלא מתאים לציפיות שלו או לסגנון מסויים או מה שלא יהיה, הוא פשוט נאטם ורואה את הסרט רק כי חייבים ולא כי הוא באמת רוצה להבין מה קורה שם.
"לרומא באהבה" יותר שטחי ויותר מפוזר (ארבעה סיפורים לא קשורים במקום אחד). נראה לי שזה מה שהכתיב את הטון בביקורות.
מצד שני, המסרים אמנם עדיין מועברים בסיוע פטיש (ככה זה *תמיד* אצל אלן, כולל בסרטים שנחשבים ליצירות מופת כמו "פשעים ועבירות קלות" שעליו קליין התרפק) אבל זה לפחות פטיש 5 קילו ולא פטיש 10 קילו כמו בחצות בפריז, והניימדרופינג שיש כאן הוא בפירוש לעג לאלו שמבצעים אותו (להבדיל מחצות בפאריז, ששם הניימדרופינג היה של וודי אלן עצמו).
אני פשוט לא מבין את המבקרים לפעמיםרצוּץ ומצוּץב-10/07/2012 11:42
אני פשוט לא מבין את המבקרים לפעמים
רצוּץ ומצוּץ
פורסם יולי 10, 2012 ב 11:42
סרט כל-כך כיפי. סרט "Feel Good" איכותי. למה לקטול? רק כי זה לא וודי אלן של שנות ה-70? למי אכפת? הרי זה עדיין תענוג של סרט והקהל מתענג על כל שוט ועל כל סצינה.
בגלל ביקורות כאלה הקהל לא נחשף לסרטים שהוא היה נהנה מהם. במיוחד סרטים כאלה, שבהם למבקרים יש השפעה גדולה על הקהל.
תפקידו של המבקר הוא לא לפרגן לסרט או להביא קהל. הוא לא יחצ"ן. התפקיד שלו הוא לכתוב ביקורת שיפוטית שמבוססת על העמדה שלו. אם הוא לא אהב את הסרט, אז הגיוני ומתבקש שהוא יקטול אותו, אחרת הוא חוטא לתפקידו.
"העמדות שהמבקרים בוחרים" מבוססות על הטעם הקולנועי שלהם, לא? או שאתה חושב שיש להם איזה אינטרס מוסתר כלשהו?
אני באמת מאמין שאורי קליין לא אהב את הסרט, אז למה שקוראים המסתמכים על טעמו לא יקבלו את הרושם הזה מהביקורת שלו?
ביקורת טובה היא כזו שגורמת לך להבין שאם יש לך טעם מסוים, אז אתה תאהב את הסרט חרף דעת המבקר. למשל, רד כותב לפעמים שהוא לא אוהב סרט מסוים אבל מי שאוהב או נהנה מ-X או Y דווקא יהנה ממנו.
לכן, כשהקהל נשפך מצחוק ונמס מהנאה, זה משהו שהייתי מצפה לראות לו זכר בביקורת, אפילו אם המבקר עצמו לא נהנה. ביקורות כמו זו של קליין לא נותנות לסרט הזדמנות להגיע לקהל שבאמת יהנה ממנו. רבים מסתמכים על הביקורת מבלי לדעת עד כמה רחוק טעמו של המבקר מזה שלהם.
אבל באופן כללי אני חושב שדעתו של המבקר צריכה לשקף את טעמו האישי בלבד. אם הוא לא אהב סרט מסוים – זה מה שהביקורת שלו צריכה לשקף, ולא איכפת לי אם 200 אנשים אחרים ישבו באולם וצחקו ונהנו. יש סיבה שהוא מבקר מקצועי והם לא, ושאני בוחר לקרוא אותו ולא אותם. חוץ מזה, אם אני ארצה לקרוא את דעתו של ההדיוט המצוי – בשביל זה יש את הטוקבקים בוואיינט, וואלה ודומיהם ואת הביקורות ב- IMDB.
ולהגיד שהוא נהנה אם הוא לא, אבל מבקר כן צריך לדעת להגיד "הסרט לא היה בשבילי מטעמים כאלה ואחרים אבל אנשים אחרים יוכלו להנות ממנו"
עוד פעם, דורש המון ביטחון להגיד דבר כזה אבל יש מספיק דוגמאות כאלו.
לדוגמה אם יהיה סרט שמלא באלמנטים שאני לא אוהב אני אדע להגדיר את הסרט ככזה, ואני אכנס בו ואגיד שבגלל זה לדעתי הוא נוראי ושהאלמנטים שהוא משתמש בהם הם חילול אמנות הסיפור אבל אני אודה בכך שמישהו יכול להתעניין בסרט הזה, במידה שמישהו יכול והסרט הוא לא לחלוטין נוראי.
ביקורות קולנוע הם לא טור אישי. יש להם תפקיד והוא לשקף לקהל איזה מין סרט הוא הסרט המדובר. הם יכולים להגיד שהוא גרוע לדעתם ולמה. אבל לתקוף בלי להבין שיש קהל לסרט הזה חוטא לסרט, למבקר ולקהל.
מה שכתבת נכון אולי למקרים שבהם המבקר סולד באופן גורף מז'אנר כלשהו או מסגנון קולנועי מסוים. אבל פה נכנסת היכולת שלך כקורא להשליך מדעתו של המבקר על טעמך האישי. נניח אם יש מבקר שבאופן עקבי מתעב את וודי אלן, ואתה אוהב את וודי אלן, אתה אמור לדעת לא להסתמך על הביקורת שלו על סרטו החדש.
אבל זה לא המקרה פה. הביקורות על "לרומא באהבה" – לפחות אלו שאני קראתי ושאני מניח שאליהן התייחסו כאן – נכתבו ע"י אנשים שמכבדים את אלן ובקיאים ביצירתו לאורך השנים, ולכן דעתם רלוונטית לקהל היעד. יתרה מזאת, אני יכול להעיד באופן אישי שכמעריץ ענק של אלן אני מסכים לחלוטין עם הביקורת של אורי קליין.
ובכלל, כל הדיון הזה התחיל מכך שרצוץ טען שזה סרט כיפי ושהקהל שהיה סביבו התמוגג, ולכן לא ברור לו למה לקטול את הסרט. אז קודם כל, אני סקרן לדעת איך בדיוק הוא הסיק שהקהל התמוגג כל כך. הוא עבר צופה-צופה בסוף ההקרנה ושאל אותם? אני מניח שלא, ושהוא הסיק את זה מהצחוקים ומחיאות הכפיים. הבעיה היא שאת הצופים שנהנים שומעים הרבה יותר חזק מאת הצופים שלא נהנים. אם 50 אנשים מתוך 200 שישבו באולם צחקו בקטע מסוים זה יישמע כמו צחוק גדול, אבל זה עדיין רק רבע מהקהל. כלומר, ייתכן שהיו 150 אנשים באותו רגע שלא צחקו וסבלו בשקט. שנית, צחוק לא בהכרח מעיד על איכות של סרט.
לא ראיתי התייחסות של המבקר לכמה הקהל נהנה. יש לפעמים מבקרים שמתייחסים לדעת הקהל הרחב כדעת אספסוף, כמו אחת הביקורות שראיתי על משחקי הרעב (לא בסדר בעייני, אני רק אומר שיש כאלה). חוץ מזה לא ראיתי אף התייחסות.
ולמרות שאני מסכים איתך, שלקטול סרט כזה חביב זה לא בסדר, וידחה אנשים מהקולנוע, אני לא חושב שיהיה לך אכפת אם יקטלו באותה מידה סרט של אדם סנדלר (כמו שמבקרים אוהבים לעשות) למרות שהקהל בקולנוע צחק. וזה מניסיון אישי, לחצו עליי לבוא לראות את הסרט האחרון של אדם סנדלר, וזה הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים שלי, זה לא מנע מהמעט שהיו באולם לצחוק מהבדיחות קרש. זה שהם צחקו לא יגרום לי ללכת להגיד שהסרט מצחיק. לדעת אורי קליין הבדיחות שאותי מצחיקות בסרטים של וודי אלן, לא מצחיקות.
נראה לי שאתה יותר כועס על כך שאורי קטל סרט של וודי אלן מאשר קטל סרט באופן כללי, כי הוא קוטל הרבה סרטים.
אני מסכים שרוב המבקרים לוקחים כתור הנחה שמי שקורא אותם הוא בערך באותה רמה שלהם בחינת הנאה תרבותית אבל עדיין יש מבקרים שאומרים " לא נהנתי, אבל אנשים אחרים יכולים"
ולגבי ההשוואה של אדם סנדלר – צריך לדעת להעריך או לזהות סוג הומור. אדם סנדלר הוא לרוב הומור נמוך, אבל הומור נמוך שנעשה טוב. בסרטים האחרונים שלו לעומת זאת, גם מעריציו התאכזבו מרמת העייפות והחפיפניקיות שנוצרה. גם אתה מודה שאנשים נהנו בהקרנה שהיית, אנשים שלדעתך הם עם חוש הומור נמוך או שונה משלך. אז אם ישאלו אותך על החוויה תגיד " היה נוראי, אבל כל הקהל שמסביבי צחק ולא הבנתי מה עובר להם בראש" שזה בצורה מסוימת, כן התייחסות לקהל.
וגם אם לא עושים את הדברים האלה עדיין בביקורות, תמיד אפשר לקוות לשיפור.
היא:
א. שהוא לא הבין חלקים מהסרט
ב. שהוא לא שופט את הסרט כסרט, אלא את הסרט כנגד יצירות אחרות של וודי אלן שזה לא פייר. אם כל פעם שאני אראה סרט אני אשפוט אותו כנגד יצירות אחרות שראיתי אני לא אהנה מהמון סרטים.
ולהלן חיבוק הדוב שעליו דיבר רצוץ ומצוץ – הקהל, כמו שאתה אומר סומך על המבקר, ובמקום להגיד להם " תקשיבו הסרט לא הצחיק אותי והרגיש מטופש, אבל בהחלט יכול להיות שתהנו ממנו" הוא אומר " הסרט נוראי, בייחוד לאור הסרטים האחרים של הבמאי" ואז הקהל שיכל ללכת לסרט ולהנות לפחות מחלקים ממנו, לא הולך לסרט בכלל.
( הסתייגות- לא יודע כמה זה המקרה, ממש קשה לי לדמיין אנשים שעל פיו של מבקר אחד ילכו או לא ילכו לסרט, אבל בשביל הסיכוי שיש, עדיין שווה להשקיע במה שאתה כותב)
ובהקרנה של אנשים שיצאו מאוכזבים מהסרט מרגישים את זה. אנשים רוטנים, זועפים, צועקים ומסננים דברים. כמובן שזה לא מדע מדויק, אבל בהחלט אפשר לקבל תחושה מהקהל.
וכמו שאמר רצוץ ומצוץ, צחוק מעיד על האם הבדיחות עובדות. בקומדיה, זה חלק משמעותי. על השאלה מה היא איכות אנשים טובים איבדו את השכל הישר, אז נסתפק בזה, אבל אני מסכים שצחוק הוא לא האומדן היחיד שלו.
האתר הזה הוקם בתור קונטרה למבקרים מסוגו של קליין (מאיר שניצקליין), בדיוק בגלל שהביקורות של המבקרים האלה איבדו את הקשר לטעם הקהל.
לכן נראה לי הגיוני מאוד, דווקא באתר הזה, לרטון בדיוק על הנקודה הזו. שקליין איבד קשר עם הקהל ומה שעושה לו טוב. אם יש מקום שבו הייתי מצפה שהטענה שלי תישמע טבעית, היא האתר הזה.
כמו שנאמר בויקיפדיה:
"האתר הוקם ב-13 באוקטובר 2000 בכותרת 'ביקורות קולנוע לאנשים שאינם סובלים ביקורות קולנוע' ובמטרה ליצור אלטרנטיבה לביקורות הקולנוע בכלי התקשורת הגדולים, שלדעת עורכי האתר, אינן קשובות לטעמו ולצרכיו של הקהל. בהתייחסם לביקורות אלו מרבים משתמשי האתר להשתמש בשם הפיקטיבי 'נחמן שניצקליין' (הלחם של שמות מבקרי הקולנוע נחמן אינגבר, מאיר שניצר ואורי קליין) ככינוי בוז לביקורת אשר נתפסת לדידם כיומרנית, מתעלמת מערכו של הסרט כבידור, ושופטת אותו בקריטריונים צרים…"
הבעיה עם מבקרים כמו קליין ושניצר היא שיש אצלם איזו התנשאות טבעית כלפי קולנוע הוליוודי מסחרי, וזה הופך חלק גדול מאוד מהביקורות שלהם ללא רלוונטיות עבור קהל מסוים.
אבל זה לא המקרה כאן. אי אפשר להאשים את קליין (או כל אדם אחר, לצורך העניין) שהוא מתנשא על וודי אלן. ההיפך, דווקא בסרטים כמו זה הביקורת של קליין יכולה להיות אחלה אינדיקציה, כי היא באה מנקודת מבט של מישהו שמעריך את היוצר ואת פועלו. לכן הטרוניה השניצקליינית הרגילה אינה תופסת פה.
ובכל מקרה, אני מניח שאתה לא באמת מצפה שאני אסכים לכל דבר שאתה אומר נגד קליין רק בגלל שזה עין הדג. גם פה מותר לפעמים להסכים איתו, ואני מקווה שזה לא עילה לנידוי שלי מהאתר.
א. לגבי הטענה הראשונה שלך – הטרוניה תופסת. כפי שציינו גם כמה מגיבים אחרים, נראה שקליין די מתעלם מערכו של הסרט כבידור, ועסוק יותר (כמו שגם אתה אמרת, וכמו שאני אמרתי בהודעה המקורית הראשונה) בהשוואה שלו ליצירות ישנות של וודי אלן. מרוב הצורך לדון בוודי עצמו ובערך האמנותי של הסרט, מאבדים את ערכו העצמאי והבידורי של הסרט עבור הקהל.
ב. לגבי הטענה השניה שלך – אתה הופך את היוצרות. זה לא שאני אמרתי שאתה צריך להסכים לכל מה שאני אומר. זה אתה שאמרת שהטרוניה שלי לא לגיטימית בהגדרה. ניסיתי להראות למה היא כן לגיטימית.
כל סרט נשפט בקונטקסט מסוים. סרטים לא נוצרים בואקום. ברור שאי אפשר להשוות כל סרט של וודי אלן ל"אנני הול", כי זה לא פייר, אבל כשאני הולך לסרט של וודי אלן אני כן מצפה ממנו למשהו, כמו למשל שיהיה אינטיליגנטי, משעשע ומקורי, ואם הוא לא עונה על כך אז לגיטימי לציין זאת.
ואגב, קליין כן התייחס גם לערך הבידורי ולא רק האמנותי של הסרט, אך הוא פסל אותו גם בהיבט הזה.
לסקופ בנראה לי אחד ממגזיני התרבות הרבים של מעריב לאורך השנים, שאמרה משהו בסגנון:
זה סרט ממש חלש של וודי אלן וגרוע, אבל אפילו סרט גרוע של וודי אלן הוא טוב ביחס לכל שאר הדברים שהולכים פה.
זה משהו שנחמד והגיוני לשמוע מביקורת. קליין אפילו לא טורח להבין מה קרה בסרט, אז בכל מקרה הדעה שלו לא תקפה.
מבין את מי הוא קורא ויודע עם מי יש לו עסק. הוא יודע שיש סרטים שהוא יאהב ויש שלו, וכשאתה מכיר את המבקר אתה יודע להשליך את מה שהוא אמר לטעמך האישי. מי שלא קורא ביקורות באופן קבוע של מבקר מסוים, שלא יקבע לפיו אם הוא ילך לסרט או לא.
לא אומר שהוא חייב להסביר כמה כל אחד עם כל טעם שונה יאהב את הסרט. אתה יודע מה הטעם שלך, ואם אתה קורא אותו בקביעות אתה יודע גם את הטעם שלו, אתה יכול לעשות אחד ועוד אחד.
אבל אני חושב שמבקר קולנוע שעובד במרחב הציבורי צריך להשקיע יותר ממי שקורא אותו.
אתה חושב שבן אדם צריך לדאוג לעצמו ולהבין עם איזה מבקרים ועם איזה לא.
אני מבין את דעתך, וביום-יום מיישם אותה, אבל עדיין חושב שזה דפוק שמבקרי הקולנוע שפועלים במרחב הציבורי מתנהגים כאילו הם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, והצרכנים צריכים לעשות את העבודה של להבין לא מתוך הביקורת אלא מתוך ביקורת על הביקורת אם הסרט טוב. אם זה המצב למה מישהו משלם לו? הוא לא עוזר לציבור, הוא סתם כותב בלוג קולנוע בעיתון.
אני טוען שמבקרים (וכל אדם אחר) בוחרים את "העמדה" שלהם כלפי סרט. כלומר, הם חושבים (לפחות קצת), ואז מחליטים מה דעתם המנומקת על הסרט. חשוּב לא פחות – הם בוחרים מה לומר על הסרט לקהל הקוראים שלהם, במה להתמקד, איך להציג אותו, ומה הנקודות החזקות והחלשות שאותן הם יזכירו.
אין ספק שהעמדה הזו מבוססת גם על תחושה אישית של המבקר, אבל זה לא נגמר שם. הוא מבצע גם תהליך של חשיבה ובחירה. ההחלטה הסופית "מה עמדתי על הסרט" ו"מה להגיד על הסרט" היא בהחלט החלטה מודעת שיש בה בחירה.
סוכנות הנסיעות של וודי אלן ממשיכה לעבוד במרץ
אהבתי מאד את "חצות בפאריס", ומחכה בשמחה לטיול לרומא.
נראה אחלה סרט
קאסט מצוין [מתה על אלן פייג' ופנלופה קרוז] ונראה שהוא נותן כבוד לעיר היפהפיה הזו.
השאלה אם ימכרו אספרסו [איכותי!] בכניסה לסרט כדי להשלים את החוויה.
שאלה עבור מי שראה את הסרט
האם הסרט מתרכז רבות ברומא עצמה כעיר? האם יש התייחסות לאוכל איטלקי, לשפה?
בתודה, בחור צעיר שיש לו קראש לא ברור על כל מה שקשור לאיטליה.
פחות לאוכל ולשפה,
אבל הרבה באתרי התיירות המפורסמים שלה והלוקיישנים היפים.
גם קצת לאוכל ולשפה
האוכל תמיד נוכח ברקע, ומוזכר פעם-פעמיים. השוק, הבישול, המתכונים, המסעדות ובתי הקפה.
גם השפה נוכחת, אפילו עוד יותר. הדמויות האיטלקיות מדברות כל הזמן באיטלקית. לא באנגלית עם מבטא. וזה נהדר.
אבל הרחובות והאתרים והאווירה הם הכוכבים הרומאיים האמיתיים.
יש לזה קבוצת תמיכה או משהו?
כי גם לי יש את זה ואני חייבת לטפל בזה לפני שזה יחצה את הגבול לאובססיה.
יש קבוצת אוהדים
לנבחרת/מילאן, אם את טיפוס של כדורגל![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
רק 49% בעכבניות.
מישהו פה ראה ויכול להביע דעה?
אהבתי מאוד,
הרבה דימיון לסרטים הקומים הרגילים שלו מהתקופה האחרונה, אך למרות השטיקים הרגילים עדיין מצליח להצחיק ולרגש. לחובבי הז'אנר פלוס, כזה.
כיף חיים
לא מתוחכם או עמוק במיוחד, אבל הרבה רעיונות טובים וביצוע מצוין. מי שאוהב את וודי אלן בדרך כלל ייהנה מאוד לדעתי.
אנחנו מאוד נהננו.
ובהצגה שבה היינו (אמש באולם 1 בקולנוע לב) כל האולם רעם מצחוק, ובסוף אנשים מחאו כפיים (למקרין?). סרט תענוג.
וואלה, גם אצלנו (יס פלנט חיפה) מחאו כפיים
(ל"ת)
סרט לא מאוד מוצלח
הסיפורים לא היו מעניינים מספיק, הסיטואציות היו נדושות, הפואנטות רדודות והמסר, כמו שקורה די הרבה אצל אלן בשנים האחרונות, הוצג באופן בוטה וחסר תחכום. הדמות של אלק בולדווין, למשל, היתה מיותרת לחלוטין. לא רק שהיא העיקה בנוכחות מסך שלה והאריכה שלא לצורך את הסצינות בהשתתפותה, אלא שהיא לא תרמה כלום מעבר ללומר את המובן מאליו ולנתח את הסיטואציות עבור הצופים המתקשים, כאילו אלן פחד שלא יבינו לבד מה הולך שם. כנ"ל לגבי הסצינה שבה הנהג של רוברטו בניני מסביר לו את המסר של הסיפור שלו. נראה לי שיכולנו לקרוא את זה בין השורות איכשהו.
בנוסף, כמו שקרה ב"חצות בפריז" בשנה שעברה, היתה הרגשה שחלקים גדולים בסרט בויימו ע"י משרד התיירות האיטלקי. יותר מדי תמונות נוף לא רלוונטיות וסצינות שמתרחשות בלי סיבה נראית לעין בנקודות מפתח תיירותיות בעיר, כאילו מישהו הכין לאלן איזה צ'קליסט עם מקומות שצריך להראות: הקולוסאום, מזרקת טרווי, המדרגות הספרדיות וכו'. וכמובן שהכל נראה נקי ומצוחצח, מאוכלס בלעדית ע"י דמויות לבנות (כאילו שאין מהגרים באיטליה) ושמשי תמידית.
אבל בעיקר, הפריעה לי העובדה שהסרט פשוט לא מצחיק מספיק. יש פה ושם פאנצ'ים חביבים (כולם, בלי יוצא מהכלל, נאמרים ע"י הדמות של אלן), אבל הם לא מספיקים בשביל 100 דקות. היו בסרט יותר מדי רגעים מתים וסיטואציות עם פוטנציאל קומי לא ממומש, שמסקרן אותי איך וודי אלן של שנות השבעים היה מגיב אם היה רואה את זה.
ובינתיים, הביקורות בארץ קוטלות
אני חייב להודות שאני מופתע למדי. אורי קליין הגדיל לעשות ואומר ש"לשפל כה נמוך וודי אלן עוד לא הגיע".
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/1.1751927
מה שכן, הביקורות בעיקר מעידות לדעתי על ציפיות שגויות של המבקרים או על חוסר הבנה מוחלט של מה שהלך בסרט. כך למשל קליין מתרעם על כך שאחת הדמויות היא בלתי נסבלת לחלוטין ושאין לנו שום סיבה לרצות שדמות אחרת תתאהב בה. אבל הרי זה בבירור בדיוק מה שוודי אלן רוצה שנרגיש ביחס לאותה דמות…
אז קליין לא הבין את הסרט בכלל
וואו. זה יכול להסביר הרבה מאוד לגבי כל דבר שהוא אי פעם כתב, כי אם הוא לא הבין סרט כל כך פשוט אז הוא בעצם גם לא יבין… כל סרט אחר.
אז למה הוא מבקר קולנוע עוד פעם?
אם לגונן טיפה על קליין
הוא לא טיפש, לרוב. אני חושב שכשהוא רואה סרט שלא מתאים לציפיות שלו או לסגנון מסויים או מה שלא יהיה, הוא פשוט נאטם ורואה את הסרט רק כי חייבים ולא כי הוא באמת רוצה להבין מה קורה שם.
מוזר
לפי מה שאני זוכר, הוא אהב את חצות בפריז. לפי מה שאומרים (לא ראיתי את "לרומא באהבה") זה אותו סגנון.
זה דומה, אבל
"לרומא באהבה" יותר שטחי ויותר מפוזר (ארבעה סיפורים לא קשורים במקום אחד). נראה לי שזה מה שהכתיב את הטון בביקורות.
מצד שני, המסרים אמנם עדיין מועברים בסיוע פטיש (ככה זה *תמיד* אצל אלן, כולל בסרטים שנחשבים ליצירות מופת כמו "פשעים ועבירות קלות" שעליו קליין התרפק) אבל זה לפחות פטיש 5 קילו ולא פטיש 10 קילו כמו בחצות בפריז, והניימדרופינג שיש כאן הוא בפירוש לעג לאלו שמבצעים אותו (להבדיל מחצות בפאריז, ששם הניימדרופינג היה של וודי אלן עצמו).
אני פשוט לא מבין את המבקרים לפעמים
סרט כל-כך כיפי. סרט "Feel Good" איכותי. למה לקטול? רק כי זה לא וודי אלן של שנות ה-70? למי אכפת? הרי זה עדיין תענוג של סרט והקהל מתענג על כל שוט ועל כל סצינה.
בגלל ביקורות כאלה הקהל לא נחשף לסרטים שהוא היה נהנה מהם. במיוחד סרטים כאלה, שבהם למבקרים יש השפעה גדולה על הקהל.
אז אתה טוען שצריך לכתוב ביקורת טובה כדי שיבוא קהל לסרט?
תפקידו של המבקר הוא לא לפרגן לסרט או להביא קהל. הוא לא יחצ"ן. התפקיד שלו הוא לכתוב ביקורת שיפוטית שמבוססת על העמדה שלו. אם הוא לא אהב את הסרט, אז הגיוני ומתבקש שהוא יקטול אותו, אחרת הוא חוטא לתפקידו.
אתה צודק, אבל זה לא מה שאני טוען
אני טוען שהעמדות שהמבקרים בוחרים הן מוזרות לפעמים, ועושות שירות דוב לאותם קוראים שמסתמכים עליהן.
"העמדות שהמבקרים בוחרים" מבוססות על הטעם הקולנועי שלהם, לא? או שאתה חושב שיש להם איזה אינטרס מוסתר כלשהו?
אני באמת מאמין שאורי קליין לא אהב את הסרט, אז למה שקוראים המסתמכים על טעמו לא יקבלו את הרושם הזה מהביקורת שלו?
ובכן,
ביקורת טובה היא כזו שגורמת לך להבין שאם יש לך טעם מסוים, אז אתה תאהב את הסרט חרף דעת המבקר. למשל, רד כותב לפעמים שהוא לא אוהב סרט מסוים אבל מי שאוהב או נהנה מ-X או Y דווקא יהנה ממנו.
לכן, כשהקהל נשפך מצחוק ונמס מהנאה, זה משהו שהייתי מצפה לראות לו זכר בביקורת, אפילו אם המבקר עצמו לא נהנה. ביקורות כמו זו של קליין לא נותנות לסרט הזדמנות להגיע לקהל שבאמת יהנה ממנו. רבים מסתמכים על הביקורת מבלי לדעת עד כמה רחוק טעמו של המבקר מזה שלהם.
טוב, אנחנו קצת גולשים פה לאוף טופיק
אבל באופן כללי אני חושב שדעתו של המבקר צריכה לשקף את טעמו האישי בלבד. אם הוא לא אהב סרט מסוים – זה מה שהביקורת שלו צריכה לשקף, ולא איכפת לי אם 200 אנשים אחרים ישבו באולם וצחקו ונהנו. יש סיבה שהוא מבקר מקצועי והם לא, ושאני בוחר לקרוא אותו ולא אותם. חוץ מזה, אם אני ארצה לקרוא את דעתו של ההדיוט המצוי – בשביל זה יש את הטוקבקים בוואיינט, וואלה ודומיהם ואת הביקורות ב- IMDB.
אף אחד לא מבקש ממבקר לשקר
ולהגיד שהוא נהנה אם הוא לא, אבל מבקר כן צריך לדעת להגיד "הסרט לא היה בשבילי מטעמים כאלה ואחרים אבל אנשים אחרים יוכלו להנות ממנו"
עוד פעם, דורש המון ביטחון להגיד דבר כזה אבל יש מספיק דוגמאות כאלו.
לדוגמה אם יהיה סרט שמלא באלמנטים שאני לא אוהב אני אדע להגדיר את הסרט ככזה, ואני אכנס בו ואגיד שבגלל זה לדעתי הוא נוראי ושהאלמנטים שהוא משתמש בהם הם חילול אמנות הסיפור אבל אני אודה בכך שמישהו יכול להתעניין בסרט הזה, במידה שמישהו יכול והסרט הוא לא לחלוטין נוראי.
ביקורות קולנוע הם לא טור אישי. יש להם תפקיד והוא לשקף לקהל איזה מין סרט הוא הסרט המדובר. הם יכולים להגיד שהוא גרוע לדעתם ולמה. אבל לתקוף בלי להבין שיש קהל לסרט הזה חוטא לסרט, למבקר ולקהל.
אוקיי, מקובל
מה שכתבת נכון אולי למקרים שבהם המבקר סולד באופן גורף מז'אנר כלשהו או מסגנון קולנועי מסוים. אבל פה נכנסת היכולת שלך כקורא להשליך מדעתו של המבקר על טעמך האישי. נניח אם יש מבקר שבאופן עקבי מתעב את וודי אלן, ואתה אוהב את וודי אלן, אתה אמור לדעת לא להסתמך על הביקורת שלו על סרטו החדש.
אבל זה לא המקרה פה. הביקורות על "לרומא באהבה" – לפחות אלו שאני קראתי ושאני מניח שאליהן התייחסו כאן – נכתבו ע"י אנשים שמכבדים את אלן ובקיאים ביצירתו לאורך השנים, ולכן דעתם רלוונטית לקהל היעד. יתרה מזאת, אני יכול להעיד באופן אישי שכמעריץ ענק של אלן אני מסכים לחלוטין עם הביקורת של אורי קליין.
ובכלל, כל הדיון הזה התחיל מכך שרצוץ טען שזה סרט כיפי ושהקהל שהיה סביבו התמוגג, ולכן לא ברור לו למה לקטול את הסרט. אז קודם כל, אני סקרן לדעת איך בדיוק הוא הסיק שהקהל התמוגג כל כך. הוא עבר צופה-צופה בסוף ההקרנה ושאל אותם? אני מניח שלא, ושהוא הסיק את זה מהצחוקים ומחיאות הכפיים. הבעיה היא שאת הצופים שנהנים שומעים הרבה יותר חזק מאת הצופים שלא נהנים. אם 50 אנשים מתוך 200 שישבו באולם צחקו בקטע מסוים זה יישמע כמו צחוק גדול, אבל זה עדיין רק רבע מהקהל. כלומר, ייתכן שהיו 150 אנשים באותו רגע שלא צחקו וסבלו בשקט. שנית, צחוק לא בהכרח מעיד על איכות של סרט.
צחוק הקהל בהחלט מעיד על *קומדיה* אם היא טובה
וכל מי שנמצא באולם יכול להתרשם ממידת הצחוק של הקהל ורמת הנאתו. אלה אכן לא דברים מדויקים ב-100%, אבל אתה גם לא יכול לבטל את ההתרשמות הזו כחסרת ערך.
בשום ביקורת שקראתי בחיים
לא ראיתי התייחסות של המבקר לכמה הקהל נהנה. יש לפעמים מבקרים שמתייחסים לדעת הקהל הרחב כדעת אספסוף, כמו אחת הביקורות שראיתי על משחקי הרעב (לא בסדר בעייני, אני רק אומר שיש כאלה). חוץ מזה לא ראיתי אף התייחסות.
ולמרות שאני מסכים איתך, שלקטול סרט כזה חביב זה לא בסדר, וידחה אנשים מהקולנוע, אני לא חושב שיהיה לך אכפת אם יקטלו באותה מידה סרט של אדם סנדלר (כמו שמבקרים אוהבים לעשות) למרות שהקהל בקולנוע צחק. וזה מניסיון אישי, לחצו עליי לבוא לראות את הסרט האחרון של אדם סנדלר, וזה הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים שלי, זה לא מנע מהמעט שהיו באולם לצחוק מהבדיחות קרש. זה שהם צחקו לא יגרום לי ללכת להגיד שהסרט מצחיק. לדעת אורי קליין הבדיחות שאותי מצחיקות בסרטים של וודי אלן, לא מצחיקות.
נראה לי שאתה יותר כועס על כך שאורי קטל סרט של וודי אלן מאשר קטל סרט באופן כללי, כי הוא קוטל הרבה סרטים.
אני חושב שיש מספיק מקומות שכתוב
" לא מצחיק. לבני נוער ומטה" או דברים כאלה.
אני מסכים שרוב המבקרים לוקחים כתור הנחה שמי שקורא אותם הוא בערך באותה רמה שלהם בחינת הנאה תרבותית אבל עדיין יש מבקרים שאומרים " לא נהנתי, אבל אנשים אחרים יכולים"
ולגבי ההשוואה של אדם סנדלר – צריך לדעת להעריך או לזהות סוג הומור. אדם סנדלר הוא לרוב הומור נמוך, אבל הומור נמוך שנעשה טוב. בסרטים האחרונים שלו לעומת זאת, גם מעריציו התאכזבו מרמת העייפות והחפיפניקיות שנוצרה. גם אתה מודה שאנשים נהנו בהקרנה שהיית, אנשים שלדעתך הם עם חוש הומור נמוך או שונה משלך. אז אם ישאלו אותך על החוויה תגיד " היה נוראי, אבל כל הקהל שמסביבי צחק ולא הבנתי מה עובר להם בראש" שזה בצורה מסוימת, כן התייחסות לקהל.
וגם אם לא עושים את הדברים האלה עדיין בביקורות, תמיד אפשר לקוות לשיפור.
הבעיה עם הביקורת של קליין
היא:
א. שהוא לא הבין חלקים מהסרט
ב. שהוא לא שופט את הסרט כסרט, אלא את הסרט כנגד יצירות אחרות של וודי אלן שזה לא פייר. אם כל פעם שאני אראה סרט אני אשפוט אותו כנגד יצירות אחרות שראיתי אני לא אהנה מהמון סרטים.
ולהלן חיבוק הדוב שעליו דיבר רצוץ ומצוץ – הקהל, כמו שאתה אומר סומך על המבקר, ובמקום להגיד להם " תקשיבו הסרט לא הצחיק אותי והרגיש מטופש, אבל בהחלט יכול להיות שתהנו ממנו" הוא אומר " הסרט נוראי, בייחוד לאור הסרטים האחרים של הבמאי" ואז הקהל שיכל ללכת לסרט ולהנות לפחות מחלקים ממנו, לא הולך לסרט בכלל.
( הסתייגות- לא יודע כמה זה המקרה, ממש קשה לי לדמיין אנשים שעל פיו של מבקר אחד ילכו או לא ילכו לסרט, אבל בשביל הסיכוי שיש, עדיין שווה להשקיע במה שאתה כותב)
ובהקרנה של אנשים שיצאו מאוכזבים מהסרט מרגישים את זה. אנשים רוטנים, זועפים, צועקים ומסננים דברים. כמובן שזה לא מדע מדויק, אבל בהחלט אפשר לקבל תחושה מהקהל.
וכמו שאמר רצוץ ומצוץ, צחוק מעיד על האם הבדיחות עובדות. בקומדיה, זה חלק משמעותי. על השאלה מה היא איכות אנשים טובים איבדו את השכל הישר, אז נסתפק בזה, אבל אני מסכים שצחוק הוא לא האומדן היחיד שלו.
בוא נזכיר גם משהו בסיסי
האתר הזה הוקם בתור קונטרה למבקרים מסוגו של קליין (מאיר שניצקליין), בדיוק בגלל שהביקורות של המבקרים האלה איבדו את הקשר לטעם הקהל.
לכן נראה לי הגיוני מאוד, דווקא באתר הזה, לרטון בדיוק על הנקודה הזו. שקליין איבד קשר עם הקהל ומה שעושה לו טוב. אם יש מקום שבו הייתי מצפה שהטענה שלי תישמע טבעית, היא האתר הזה.
כמו שנאמר בויקיפדיה:
"האתר הוקם ב-13 באוקטובר 2000 בכותרת 'ביקורות קולנוע לאנשים שאינם סובלים ביקורות קולנוע' ובמטרה ליצור אלטרנטיבה לביקורות הקולנוע בכלי התקשורת הגדולים, שלדעת עורכי האתר, אינן קשובות לטעמו ולצרכיו של הקהל. בהתייחסם לביקורות אלו מרבים משתמשי האתר להשתמש בשם הפיקטיבי 'נחמן שניצקליין' (הלחם של שמות מבקרי הקולנוע נחמן אינגבר, מאיר שניצר ואורי קליין) ככינוי בוז לביקורת אשר נתפסת לדידם כיומרנית, מתעלמת מערכו של הסרט כבידור, ושופטת אותו בקריטריונים צרים…"
זה ממש לא המקרה
הבעיה עם מבקרים כמו קליין ושניצר היא שיש אצלם איזו התנשאות טבעית כלפי קולנוע הוליוודי מסחרי, וזה הופך חלק גדול מאוד מהביקורות שלהם ללא רלוונטיות עבור קהל מסוים.
אבל זה לא המקרה כאן. אי אפשר להאשים את קליין (או כל אדם אחר, לצורך העניין) שהוא מתנשא על וודי אלן. ההיפך, דווקא בסרטים כמו זה הביקורת של קליין יכולה להיות אחלה אינדיקציה, כי היא באה מנקודת מבט של מישהו שמעריך את היוצר ואת פועלו. לכן הטרוניה השניצקליינית הרגילה אינה תופסת פה.
ובכל מקרה, אני מניח שאתה לא באמת מצפה שאני אסכים לכל דבר שאתה אומר נגד קליין רק בגלל שזה עין הדג. גם פה מותר לפעמים להסכים איתו, ואני מקווה שזה לא עילה לנידוי שלי מהאתר.
א. לגבי הטענה הראשונה שלך – הטרוניה תופסת. כפי שציינו גם כמה מגיבים אחרים, נראה שקליין די מתעלם מערכו של הסרט כבידור, ועסוק יותר (כמו שגם אתה אמרת, וכמו שאני אמרתי בהודעה המקורית הראשונה) בהשוואה שלו ליצירות ישנות של וודי אלן. מרוב הצורך לדון בוודי עצמו ובערך האמנותי של הסרט, מאבדים את ערכו העצמאי והבידורי של הסרט עבור הקהל.
ב. לגבי הטענה השניה שלך – אתה הופך את היוצרות. זה לא שאני אמרתי שאתה צריך להסכים לכל מה שאני אומר. זה אתה שאמרת שהטרוניה שלי לא לגיטימית בהגדרה. ניסיתי להראות למה היא כן לגיטימית.
ההשוואה ליצירות אחרות של אלן מתבקשת
כל סרט נשפט בקונטקסט מסוים. סרטים לא נוצרים בואקום. ברור שאי אפשר להשוות כל סרט של וודי אלן ל"אנני הול", כי זה לא פייר, אבל כשאני הולך לסרט של וודי אלן אני כן מצפה ממנו למשהו, כמו למשל שיהיה אינטיליגנטי, משעשע ומקורי, ואם הוא לא עונה על כך אז לגיטימי לציין זאת.
ואגב, קליין כן התייחס גם לערך הבידורי ולא רק האמנותי של הסרט, אך הוא פסל אותו גם בהיבט הזה.
הייתה פעם ביקורת
לסקופ בנראה לי אחד ממגזיני התרבות הרבים של מעריב לאורך השנים, שאמרה משהו בסגנון:
זה סרט ממש חלש של וודי אלן וגרוע, אבל אפילו סרט גרוע של וודי אלן הוא טוב ביחס לכל שאר הדברים שהולכים פה.
זה משהו שנחמד והגיוני לשמוע מביקורת. קליין אפילו לא טורח להבין מה קרה בסרט, אז בכל מקרה הדעה שלו לא תקפה.
מי שקורא את קליין
מבין את מי הוא קורא ויודע עם מי יש לו עסק. הוא יודע שיש סרטים שהוא יאהב ויש שלו, וכשאתה מכיר את המבקר אתה יודע להשליך את מה שהוא אמר לטעמך האישי. מי שלא קורא ביקורות באופן קבוע של מבקר מסוים, שלא יקבע לפיו אם הוא ילך לסרט או לא.
או שלא?
זאת דרך אחת להסתכל על זה, שיותר תקפה כשאתה קורא בלוג או אתר אינטרנט או טור אישי, שלא חייב לך שום דבר כי הוא לא לקח ממך שום דבר.
אבל כתבה בעיתון ציבורי שלוקח ממך כסף אמורה בגדול לשרת את הציבור, ולא שהציבור יתפשר עם העיתון.
זה שאתה משלם
לא אומר שהוא חייב להסביר כמה כל אחד עם כל טעם שונה יאהב את הסרט. אתה יודע מה הטעם שלך, ואם אתה קורא אותו בקביעות אתה יודע גם את הטעם שלו, אתה יכול לעשות אחד ועוד אחד.
לא נראה לי שנסכים
אבל אני חושב שמבקר קולנוע שעובד במרחב הציבורי צריך להשקיע יותר ממי שקורא אותו.
אתה חושב שבן אדם צריך לדאוג לעצמו ולהבין עם איזה מבקרים ועם איזה לא.
אני מבין את דעתך, וביום-יום מיישם אותה, אבל עדיין חושב שזה דפוק שמבקרי הקולנוע שפועלים במרחב הציבורי מתנהגים כאילו הם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, והצרכנים צריכים לעשות את העבודה של להבין לא מתוך הביקורת אלא מתוך ביקורת על הביקורת אם הסרט טוב. אם זה המצב למה מישהו משלם לו? הוא לא עוזר לציבור, הוא סתם כותב בלוג קולנוע בעיתון.
יותר מזה,
בפועל, אנשים מסתמכים על הביקורות האלה ולא באמת לומדים לעומק על המבקר הספציפי. זאת המציאות.
"בוחרים"?
אתה טוען שהמבקרים בוחרים אם לאהוב סרט או לא? זאת האשמה מאוד רצינית.
האשמה? ועוד רצינית?
אני טוען שמבקרים (וכל אדם אחר) בוחרים את "העמדה" שלהם כלפי סרט. כלומר, הם חושבים (לפחות קצת), ואז מחליטים מה דעתם המנומקת על הסרט. חשוּב לא פחות – הם בוחרים מה לומר על הסרט לקהל הקוראים שלהם, במה להתמקד, איך להציג אותו, ומה הנקודות החזקות והחלשות שאותן הם יזכירו.
אין ספק שהעמדה הזו מבוססת גם על תחושה אישית של המבקר, אבל זה לא נגמר שם. הוא מבצע גם תהליך של חשיבה ובחירה. ההחלטה הסופית "מה עמדתי על הסרט" ו"מה להגיד על הסרט" היא בהחלט החלטה מודעת שיש בה בחירה.
אורי קליין לא מוותר
וכותב מאמר שלם שמוקדש להוקעת וודי אלן:
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1781202
אחרי שאגייס את הכוחות הנפשיים לקרוא אחווה את דעתי.
אוי ואבוי, סרט די חלש ונוראי
אני מתגעגע לוודי אלן הישן והטוב.