נראה שמאז שיצא הסרט "לכל הנערים שאהבתי" כל אתר אמריקאי עם איזושהי זיקה לגילאי 12-25 התאהב לחלוטין בו ובצוות השחקנים שלו. ולא בכדי – סרט הנעורים החדש של נטפליקס, שמבוסס על ספרה של ג'ני האן, הוא סרט נעורים חינני ומקסים שמצליח איפה שהמון סרטי נעורים מהשנים האחרונות – גם הטובים שבהם – נכשלים.
הסיפור הוא פשוט – לארה-ג'ין קאבי היא תלמידת תיכון חמודה ומופנמת עם לב רגיש שנוטה להתאהב לעיתים קרובות. במקום לשלוח לקראש הנוכחי שלה בווצאפ משהו כמו "רוצה להיות חבר שלי? לייק אם כן ופרצוף כועס אם לא" , היא פשוט מוציאה דף ועט, וכותבת לו מכתב אהבה בלי כוונה לשלוח. העלילה מסתבכת ביום שבו כל המכתבים הללו – חמישה מכתבים לחמישה בחורים – נשלחים.
שניים מתוך חמשת הבחורים הנ"ל יעשו ללארה-ג'ין כאב ראש אימתני לאורך רוב הסרט. האחד הוא ג'וש – האקס הטרי של אחותה, והשני הוא פיטר קבינסקי, שבדיוק נפרד מהמנוולת הראשית של התיכון. כדי שג'וש לא יחשוד בטעות שלארה-ג'ין באמת מאוהבת בו, וכדי שפיטר יצליח לגרום לאותה מנוולת לקנא מספיק כדי לחזור לחיקו, פיטר ולארה-ג'ין מחליטים להעמיד פנים שהם זוג. וכמובן, כמו שמייקל ג'קסון מנוחתו עדן היה רוצה להזהיר אותם: תיזהרו ממה שאתם עושים, מפני שהשקר הופך לאמת.
ראשית, חשוב לשבח את השחקנים – לאנה קונדור בתפקיד לארה ג'ין מעוררת הזדהות ומקסימה, ומולה, בתפקיד פיטר קבינסקי נמצא נואה סנטינאו – שכמות הכריזמה אותה הוא מקרין יכולה להאיר את כל רמת גן. אני רוצה שנייה להתעכב על הבחור הזה – בגומת חן אחת של סנטינאו יש יותר קסם אישי ממה שראיתי אצל הרוב המוחלט של השחקנים הראשיים בשנה החולפת. סנטינאו, שיבדל לחיים ארוכים, מזכיר לעיתים את ההופעה האיקונית של הית' לדג'ר ב"10 דברים שאני שונאת אצלך" – חייכן, סקסי, ילד רע שרק מחכה לבחורה הנכונה שתוציא ממנו את הילד הטוב שהוא מסתיר. הוא מחדיר ים של אנושיות לדמות הספורטאי-השרמנטי-והרגיש, ופשוט כיף לראות את השניים מחזרים אחד אחרי השנייה סרט שלם.
בנוסף, "לכל הבנים שפעם אהבתי" מתנהג, בניגוד לרוב הסרטים שיוצאים בשנים האחרונות, כאילו הדמויות שבו אשכרה חיות ב-2018. רובנו מבלים את היום עם הפרצוף מופנה לאיזשהו מסך, אבל בגלל שרוב היוצרים מעדיפים (ובצדק) להציג דמויות שעושות פעולות יותר קולנועיות מתקיעת הפרצוף בסמארטפון, יוצא מצב שהוירטואליות שרובנו חיים מדי יום נעדרת כמעט לחלוטין מהקולנוע ומהטלוויזיה. סופיה אלברז, שעיבדה את הספר לתסריט, הצליחה לדלג מעל המשוכה הזאת – לארה ג'ין, פיטר וחבריהם נמצאים עמוק בתוך הרשתות החברתיות רוב היום, וזה מהווה חלק משמעותי מהעלילה. ברגע היפה ביותר בסרט (ובאחת ההברקות הויזואליות הנהדרות של השנה), סוזן ג'ונסון, שביימה בכישרון רב (וזהו רק סרטה השני), מראה איך האמוג'י הנכון בתזמון הנכון יכול להרים למעלה באוויר את לארה-ג'ין.
ובעוד שהמון מבקרים אוהבים להפליג בשבחים על החיוך ממיס הלבבות של נואה סנטינאו (וברוך השם, רק על החיוך לבדו לא חסרים שבחים להפליג) או על הליהוק הלא מובן מאליו של לאנה קונדור האסייתית לתפקיד הראשי, אשמח לדבר רגע על הצילום: בעוד הסרטים ההוליוודיים נהיו עם השנים דהויים ונטולי צבע, "לכל הבנים שפעם אהבתי" מתהדר במראה צבעוני וזרחני, לפעמים כמו תמונה שילדה משועממת ערכה יותר מדי זמן באינסטגרם, ולפעמים כמו חלום נעורים מתוק קצת יותר מדי, וזה לחלוטין תורם לעובדה שפשוט כיף לראות אותו.
וזה סוד הקסם שלו. לא נמצא ב"לכל הבנים שפעם אהבתי" בשורה חדשה, הוא לא נמצא שם למעלה עם מצטייני הז'אנר כמו "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (למרות שלארה-ג'ין מקפידה להבהיר שהיא תעדיף דווקא את "בת 16 הייתי" שלו), לא יצוטט לעולמי עד כמו "ילדות רעות" והוא ככל הנראה לא יועמד לאוסקר כמו "ליידי בירד", אבל הוא לוקח את נוסחת סרטי הנעורים המוכרת – הנערה הביישנית, החתיך של השכבה, המקובלת המרושעת, הנשף – ומבצע אותם בכל כך הרבה מקצועיות ובחן שקשה לעמוד בפניו. הקומדיה הרומנטית המשמחת ביותר שראיתי השנה עד כה.
אז אני לא היחיד ששם לב לזה?
מתנצל על האוף-טופיק, אבל כבר שנים אני שם לב שהסרטים נהיים יותר ויותר דהויים, מונוכרומטיים ובעלי קונטרסט נמוך, כולל סרטים שהייתי מצפה מהם להיות Eye candy (אקשן, קומיקס וכו'). רוב הסרטים החדשים פשוט נראים רע, ודווקא בתקופה בה אמצעי התצוגה טובים מאי פעם (הן בקולנוע והן בבית). פשוט לא מבין את המגמה הזו. מישהו שם מאחורי הקלעים באמת חושב שזה נראה טוב?
יש סרטון שמסביר את התופעה בהקשר של מארבל
אבל זה נהיה נכון בשנים האחרונות לרוב הסרטים, כמו שאמרת:
https://www.youtube.com/watch?v=hpWYtXtmEFQ
מה בעצם ההסבר?
"מארוול רוצים להראות שהם יכולים"?
לא, שילוב של המעבר לצילום דיגיטלי ושימוש "לא נכון" בו
מצלמות דיגיטליות (אלו שברמה גבוהה, לא אלו בטלפון וכו') מצלמות תמונה שנראית שטוחה ועם מעט מאוד ניגודיות (או "תמונה דהויה" כמו שאמרו פה), כדי לתפוס כמה שיותר פרטים ולאפשר לצבוע את הווידאו לאחר מכן איך שרוצים. בניגוד לצילום בפילמים שהיה נהוג לפני, שבו התמונה מגיעה "צבעונית" ישר ורוב השנים לא היה קיים בכלל תהליך תיקוני הצבע, והיום לצילומי פילם עושים אותו אבל יותר בקטנה.
הרבה פעמים משאירים צבע יחסית דומה לצילום המקורי וזו הסיבה לווידאו האפרורי שרואים היום בכל מקום. זה לא מגיע בהכרח מקמצנות או עצלנות, היות וזה קורה גם בסרטים עם תקציבי ענק (מארבל), פשוט כבר הרבה יוצרים רגילים לזה ומעדיפים ככה.
אז ההסבר הוא "רגילים לזה ומעדיפים ככה"?
את הסיבה הטכנית הבנתי, אבל עם תקציב של מאות מיליוני דולרים, נשמע תמוה שזורמים עם מה שיש.
טעם רע להחריד
היום בצילום דיגיטלי כל הפקה מצלמת או בRAW (הקובץ שיוצא למחשב גמיש לשינוים של הכל חוץ מחשיפה מכנית)
או בLOG (צילום ברמה הכי שטוחה שיש בלי קונטרס, צבעוניות וחדות)
ככה הטווח הדינמי (היכולת לתפוס כמה שיותר אור וחושך באותו הזמן) של הצילום גדל, והאפשרוית בעריכה הם כמעט בלתי מוגבלות.
הרבה יותר קל לתקן בעיות שנוצרו בצילום (חשיפה לא נכונה, טמפרטורת צבע ועוד)
מכאן והלאה זו תיאוריה שלי אז כך אותה בעירבון מוגבל.
גדל דור שלם של קולנוענים שהאפשרות לעשות את הסרט פחות קונטרסטי פתאום נראית להם מגניבה ויפה יותר.
תכנס לוימאו ותראה שכמעט כל הוידאו ארט שעושים היום הם 'שטוחים' לעומת הסרטים של פעם. אני חושב שבוידיאו ארט זה גם קשור לדעות של היוצרים. היום הרבה דברים הם לא טוב ורע. שחור או לבן. משהו באמצע. אפור.
אני מאוד מקווה שזה אופנתי וזה יחלוף במהירות. לא מזמן ראיתי את בחורים רעים של מייקל ביי. איזה צבע נהדר! ניגודיות חזקה, צבעים צבעונים. חגיגה בעיניים.
יש סרטים שפרופיל שטוח מאוד מתאים להם. לעדינות של הסיפור. ליידי בירד לדוגמה. אבל סרטי אקשן? זה כל כך פוגע בסיפור.
אגב, בסרטי סטודנטים, המצב הזה מגוחך להחריד.
הרי בסרטי סטודנטים מנסים לחכות את הקולנוע ה*אמיתי* וכמובן שעושים את זה בסירבל ובגסות האופייניים לבוסריות.
כך כל סרט סטודנטים היום הוא צבוע בצורה שטוחה, עם הרבה סלאו מושן, שוטים מהאוויר (כי יש רחפן אז למה לא?) ובוקה כל כך יפה עד שבא לי להקיא.
אופנה חולפת אני מתפלל.
אז, זה לא הבן של מארק רופאלו?
בעיקרון, מסכים לגמרי עם הביקורת. (שהייתה מאוד כיפית לקריאה אגב!)
סרט מקסים, מרענן, מלא בקלישאות בלי שזה יהיה מציק כמעט בכלל, הזוג הראשי כובש לגמרי (לכמה רגעים חשבתי שאני זה שמתאהב במקסימה הזאת) והאחות הקטנה נהדרת ממש, למרות שקצת דחפו לנו אותה ואת האבא יותר מידי שנבין כמה הם מגניבים וחמודים.
ההברקה הגדולה של הסרט בעיניי, היא שמתחילת הסרט מראים לנו זוג שכנראה הולך להיות הסיפור של הסרט, ואז, כדרך אגב, בזיוף, מתאר לנו סיפור אהבה אחר לגמרי. ועל הדרך הצליחו לעבוד עלי, כמו על כל שאר בית הספר.
אשכרה כל הסרט חשבתי שמתישהו היא תהיה עם ג'וש ולא הבנתי לאן הוא נעלם. שמחתי מאוד שזה לא קרה לבסוף.
נקודה נוספת, שאני לא יודע אם היא נכונה בכלל כלפי סרטים כאלה, אבל לשם שינוי היה מרענן לראות סדרת דייטים של זוג צעיר שלא מנקרים עיניים מצד אחד ולא מגושמים מידי מצד שני. אלא פשוט דייטים פשוטים, רגילים, עם שיחות רגילות וזה עבד לגמרי.
לדעתי חצי השעה האחרונה קצת פחות עובדת, פחות אמינה וממהרת יותר מידי (מה גם שהקלישאות בה מורגשות מידי), אבל זה לא באמת פגם בתוצאה הסופית.
בכל מקרה, נואה סנטינאו מהרגע הראשון, במראה ועם הקול והמבטא הייחודיים שלו, הזכיר לי כ"כ את מארק רופאלו וזה רק הוסיף לאהבה הגדולה שהוא קיבל ממני במהלך הסרט, אהבה שהגיעה לו לחלוטין גם בלי הטעות הזאת.
לא סרט גדול, אבל בהחלט יופי של סרט.
לגמרי מארק רופאלו הצעיר
באופן מעניין, הוא מככב בעוד סרט מאוד דומה לזו שיצא לאחרונה – סיירה בורג'ס היא לוזרית – גם של נטפליקס, שמנסה לעשות לסירנו דה ברז'רק מה שבאה בקלות עשה לאות השני. ההשוואה אל הסרט הזה גורמת לכל הנערים שאהבתי לבלוט יותר. הוא אמנם עושה את כל הקלישאות האלו של העמדת הפנים שאתה מישהו אחר, אבל פשוט יותר טוב.
גני אני אהבתי מאד את הסרט
סרט מרענן, לא קלישאתי והשחקנים מאד התחבבו עלי..
מקסים ומעולה
זה הסרט השני שאני רואה בנטפליקס והוא ממש הפתיע אותי לטובה, הפרמיס נהדר ומבוצע למופת. והבימוי ממש משובח.
כיף לראות קומדיה רומנטית עם דמויות עגולות שלא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות.
מה הראשון, בעצם?
(ל"ת)
הבוס שלי בדייט
התאכזבתי ממנו, תסריט בינוני וערכי הפקה של סרט טלוויזיה: עריכה לא עקבית, מוזיקת רקע מעצבנת, "מסיבת גג" עם מעט מידי ניצבים, קלישאות שמדברות את עצמן.
זה גרם לי להעריך הרבה יותר את "לכל הבנים שאהבתי", שרואים שהוקדשה מחשבה לפריימים ולעריכה. וגם התסריט יותר טוב ונמנע יחסית מקלישאות (אי אפשר להימנע בכלל, בכל זאת, קומדיה רומנטית).
מצחיק, לי היחס בין שני הסרטים אחר
אני מסכים שהבימוי ב"כל הבנים" יותר טוב אבל הדברים שציינת (מוזיקת רקע, מיעוט בניצבים) הרבה פחות הפריעו לי, ומבחינת תסריטים אני מרגיש ש"הבוס שלי" מצליח לאזן הרבה יותר טוב את כל הדברים שהוא רוצה לעשות.