לעבור את הקיר זאת משימה לא פשוטה. אתה שם עלייך אפוד, מימיות, מחסניות, רץ רץ רץ קופץ ומנסה לעבור את המטר ומשהו הדוממים שצוחקים לך בפנים. בזמן שכל חברייך האתלטיים יותר מצליחים בזה אחר זה לקפוץ מעליו באלגנטיות, אתה נתלה עליו, כמו דוב קואלה בעסק ביש, ומושך את עצמך מעלה בניסיון לעבור אותו, ושואל את עצמך מה אתה עושה לא בסדר. זה קשה, זה מתיש, זה מעצבן ושום דבר לא מבטיח לך שתצליח. במובנים מסוימים, אפשר לדמות את זה לעולם הדייטים - חברים שלך מצליחים לדלג מעליו באלגנטיות, ואתה נתקע, דייט אחר דייט ומנסה להבין מה אתה עושה לא בסדר. אבל הקיר הוא אותו קיר, אומרים לך התומכים מהצד. ואתה יכול לעבור אותו! רק תאמין! היי, אתם יודעים מה עוד אפשר לדמות לעולם הדייטים אם רוצים מספיק? פאקינג הכל. רק תאמינו!
"לעבור את הקיר" הוא סרט שנוגע בשני עצבים פתוחים בלב האדם – האמונה בהשגחה עליונה והרצון למצוא אהבה. בסרט, מיכל דרימר היא אישה, חוזרת בתשובה, שמחפשת זיווג זה שנים, ולאחר שהיא מוצאת אותו והם מחליטים על חתונה, הבחור מודיע לה ש-אופס, הוא לא אוהב אותה. אבל מיכל בחורה עם חלום (לא שמעתם מה שם המשפחה שלה?) שלא מוכנה להתייאש, והיא החליטה שאם היא כבר קבעה מועד לחתונה, עם אולם והכל, אז לסדר חתן זה בקטנה. הרי מה זה מציאת אדם איתו אתה רוצה לגדל ילדים ולבלות את שארית חייך לעומת המשימה הקשה של בחירת קייטרינג. אז, בעזרת מה שהוא קצת נחישות ויותר יאוש מתקדם, מיכל יוצאת לחפש לעצמה חתן לקראת החתונה. זאת שתתרחש בעוד 22 יום.
"לעבור את הקיר" הוא בעיקרו קומדיה רומנטית, ז'אנר עם מוסכמות, מגבלות וציפיות משל עצמו, וגם ז'אנר שנפקד כמעט לגמרי מעולם הקולנוע הישראלי המודרני. אבל התקדמנו, והיום כבר יש לנו מותחנים, סרטי אימה וסרטי מד"ב משלנו, אז רמה בורשטיין פורצת קדימה גם עם הקומדיה הרומנטית. ובגלל שאי אפשר לעשות סתם סרט בארץ, זאת קומדיה רומנטית עם טוויסט. בניגוד לרום-קומים שבהן המתח הוא בין האישה לגבר, והשאלה הגדולה היא האם הם יצליחו לגשר על ההבדלים ביניהם וליפול זה לזרועות זו לפני סוף הסרט, כאן במשך רוב הסרט לא ברור בכלל מי הגבר שמולו הסרט מתנהל. במקום מתיו מקונוהיי נמצאת שורת גברים שמופיעים כל אחד לסצנה אחת או מספר סצנות, והצופה צריך לנחש האם זה יהיה הגבר המיועד, או שלא. עוד טוויסט הוא שהסרט לא ממהר לפאנצ'ים קומיים. סצנות הדייט של מיכל מהנות, אבל בין לבין ישנם בעיקר היאוש והספקות שמלווים את ההחלטה שעשתה. מי שמצפה לסרט קיצי ושמח, עלול למצוא כמה עננים באמצע הסרט.
"לעבור את הקיר" מתרחש בעולם מיסטי שכזה, שבו לנשים ולגברים יש מטרה אחת בחיים, והיא להתחתן. עולמן הפנימי של כל הנשים השוכנות בסרט נע סביב גברים וחתונות. אם אמורה להיות בסרט אמירה חתרנית שנובעת מכך, פספסתי אותה לחלוטין: לדמויות המשנה אין אפיון מעבר לזאת שמחפשת, זאת שבעלה מזמין עליה משטרה, אמא שלה שרוצה שתמצא שידוך, ועוד באותו הגוון. אפילו הנשים עם שורה אחת בתסריט מנצלות אותה כדי לדבר על ענייני חתונה וגברים. וכל זה מוצג בלי טיפת ביקורת. הסרט מקבל כמצב נורמלי שעולם שלם של דמויות מכרכר סביב המעמד המקודש ולא עוצר לשאול לרגע כמה שאלות חיוניות. וכן, למרות שבהחלט יש לחץ חתונה בעולם הדייטינג הדתי, התחושה היא שהסרט עושה לו מעט עוול. לא כל רווק או רווקה דתיים חיים את חייהם סביב החתונה, ובעולם שבו אפילו דיסני דורשת שהנסיכות יכירו את הנסיכים שלהם לכמה ימים לפני שירוצו להתחתן איתם, הסרט די זורם עם הרעיון של חתונה עם מישהו שהכרת למשך שעה וחצי.
אבל אם נסתכל על הסרט לא כקומדיה רומנטית אלא אולי כמעשיה אמונית, כמו אלו של רבי נחמן מברסלב שהשפעתו נחה על הסרט – במקרה הזה… הוא נהיה יותר מוזר. במקום אלוקים שבוחן את איוב על ידי העמסת קשיים כמבחן אמונה, נראה שהדמות הראשית היא זאת שבוחנת את אלוקים: היא לא רוצה סתם נס, היא רוצה נס עם חלב סויה מוקרם, שתיים וחצי כפיות סוכר דמררה, כוס זכוכית שעשויה מויטראז' ושיגיש לה אותו עוז זהבי על סוס לבן. לא שזה לא טוויסט מעניין על סוגי המעשיות החסידיות של מבחני אמונה כאלה ואחרים, אבל אני לא בטוח שהרבי היה חותם על המסר הזה. הסרט לוקח את המעשיות האמוניות של מבחני אמונה שמראים שצריך לדעת לקבל את רצון הבורא, משלב אותם עם המעשיות הרומנטיות שמלמדות על כך שלעולם לא צריך להתפשר על אהבת אמת, ומוציא בליל לא לחלוטין נעים למאכל.
ומעבר לכך, הוא גם סרט די גרוע.
יש לו רגעי חסד, אין ספק: נועה קולר עושה עבודה טובה בתפקיד בעייתי, וסצנות הדייטים מהוות לא רק את השיא של הסרט, אלא גם יכולות לעמוד בפני עצמן כסדרת סרטוני אינטרנט מצחיקה על עולם הדייטינג הדתי. השינוי שעובר בין דייט לדייט, הדמויות הייחודיות שנוצרו והדיאלוגים השנונים בפיהן גרמו לי לקוות לסרט אחר, שפשוט מדלג בין דייט לדייט. אבל הסרט שקיבלנו ערוך רע, מצולם כמעט בלעדית בקלוז-אפים שלא מצליחים ליצור לסרט שפה ויזואלית ייחודית או להגיד לך משהו על הדמויות והיחסים ביניהן, עם תסריט שבו אנשים מדברים בחידות זן במקום בשפת אנוש – מספר הפעמים שבו דמות כלשהי שואלת דמות אחרת "למה אתה מתכוון"? בתשובה למשפט סתמי כלשהו יכולה לספק משחק שתייה שיגמר עם כבד אחד פחות. והסוף, אוי, איזה סוף מעצבן שמצליח לתסכל הן כקומדיה רומנטית והן כמעשייה אמונית, מה שמתעצם לנוכח העובדה שהיה לו סוף מושלם שהוא החליט להמשיך אחריו, על מנת לספק תשובות שהיו יותר טוב שלא נענות.
הייתי רוצה להיות יותר בצד של "לעבור את הקיר": הוא סרט שניסה משהו חדש בקולנוע הישראלי והצליח, לפחות כלכלית, ויצירת סרטים מעניינים בז'אנרים חדשים היא בדיוק הבשורה שחלק מהקהל הישראלי מחכה לה. רואים שהייתה השקעה ורצון טוב מאחורי הסרט, ולא סתם חלטורה. אבל בסופו של דבר, לא מדובר בסרט טוב. יש לו יותר מדי פגמים, תוכניים וטכניים יחדיו, מכדי שאוכל פשוט לשבת בקולנוע וליהנות ממנו. אז נותר לי רק לקוות שכאשר יעשו קומדיה רומנטית חדשה בישראל, או סרט נוסף על העולם הדתי הלא מיוצג מספיק, הוא לא רק יהיה הצלחה כלכלית – הוא יהיה גם מוצלח.
תודה שחסכת לי שעה וחצי
(ל"ת)
תגובה קצת מוגזמת, לא?
אני מתכוון, איש באמונתו יחיה, אבל זה שקרקר אחד (טוב, טכנית שניים) נותן ביקורת פושרת לסרט לא הופכת אותו לבזבוז של שעה וחצי, אני חושב.
כדאי לך ללמוד רבי נחמן
בספריו הוא מלמד אותנו לנצח את הקדוש ברוך הוא ולא לוותר לו, כל העניין של ההתבודדות זה להפציר בו ולבקש את שליבך חפץ. יחד עם זאת הוא מלמד אותנו לקבל באהבה אם לא קיבלת עדיין וגם אם לא תקבל.
רגע?! את מבחן בכדל הוא עובר?
בחיי שאני באמת סקרן
תלוי אם אלוהים הוא גבר או אישה
(ל"ת)
בתור מישהי שראתה את הסרט לפני חודש בערך...
אני חושבת שיש שיחה לגבי האם להוציא את הנחש לליטוף או לא.
אז עובר, אבל באמת בקושי.
ראיתי אותו עם ידידה וממש חיבבנו אותו.
לדעתי זה ממש לא היה בזבוז של זמן.
הרגשתי שהסרט עשה עבודה ממש טובה בלהעביר אותנו מסע רגשי.
"2 בלילה" הוא בעיני דוגמה נהדרת לקומדיה רומנטית ישראלית
למרות שלקראת הסוף הוא לא מתאפק, והמרירות האופיינית לקולנוע הישראלי משתלטת עליו. כתבתי עליו בשעתו בדף הסרט:
http://www.fisheye.co.il/movies/two_night/#target-comment-494840
הקטע העצוב הוא שלפי ימד"ב במאי הסרט בחר אחר-כך לממש את הפוטנציאל שהוא הפגין שם דווקא בעבודה כצלם ב-"האח הגדול".
יש אילוץ בחיים שנקרא פרנסה
לא יודעת אם הייתי קוראת לזה בחירה. יצא לי לאורך השנים להכיר בסיסט מאוד מוכשר ששונא את המוזיקה ("התועבה") שהוא מנגן עם להקה מאוד מצליחה, מוזיקאי רב רעיונות שנסיונותיו לכבוש את הקהל נכשלו והוא מתפרנס מסאונד, שני קולנוענים פוטנציאליים שויתרו על הרעיון שהקרנות הישראליות יממנו את התסריט שלהם- אחת עשתה הסבה מקצועית ואחר מתפרנס מתעשיית הטלויזיה הישראלית ואומר למקורבים לא לראות את "היצירה שלו".
זה קצת חבל כשהמציאות פוגשת את החלומות בכזה מקום, אבל זה קורה לא מעט.
אני לא מזלזל בזה בכלל
ואם הבמאי של "2 בלילה" היה הולך לביים טלנובלות יומיות בטלוויזיה הייתי אומר "חבל" וזהו. "האח הגדול" הוא ליגה אחרת לגמרי – זה אשכרה לקחת חלק במשהו לא מוסרי. זה לא בידור פופולארי שטחי ודבילי, זו אפילו לא "תועבה" אמנותית מהסוג שחברך המוזיקאי דיבר עליה – זו השתתפות פעילה בהתעללות בבני אדם, בניסוי חברתי מהסוג שהודגר כלא-אתי ומסוכן עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת וזו תרומה לא צנועה מדי להתבהמות הכללית של החברה. זה אמנם לא משהו ברמת התגייסות לצבא אסד, אבל זה חמור מאוד.
אחלה ביקורת
אבל אני נוטה שלא להסכים. דווקא בעיני, הפגמים שמצאת בסרט הם הסגולה שלו; סרט שמדבר מצד אחד על אשה מאמינה ומצד שני אשה שמעמידה את אלוהים במבחן, סרט שמדבר על האובססיביות של נשים סביב חתונה ושום אפיונים מעבר לכך, סרט שמדבר על הרצון הנואש לאהבה ולתלות רוחנית. בעיני, דווקא האופן הקיצוני שבו הסרט מציג את הדברים, זו הביקורת – ההקצנה הזו, היא הסאטירה. אני גם הייתי מוסיף רובד שאני מאמין שהדמות הראשית פשוט לא אוהבת את עצמה, היא לא בטוחה בשיט בכל משפט שהיא אומרת וזה גם מוביל אל הכאוס שהיא גוררת את עצמה אליו. היא תולה את כל האהבה שבחיים שלה באלוהים ובחתונות, לא בעצמה. אני מאוד נהניתי מהדמות הזו בקטע הזה.
על החלק הטכני אני חייב לחלוק עליך; בעיני, הצילום היה נפלא (גם אם קטעי המכוניות נוסעות בכביש לא היו הכי 'הוליוודיים' במובן הטוב של המילה) והעריכה הפסקולית מעולה. גם העריכה באופן כללי נתנה סוג של ווייב רגוע, כזה הלוקח את הזמן ולא ממהר, מעין איטיות שגורמת לצופה להרהר ולחשוב, קצת כמו ב"למלא את החלל" הנהדר (הרבה הרבה יותר, אגב).
קיצר, בעיני דווקא מי שמחפש קומדיה רומנטית קצת שונה וכזו שמסוגלת לעורר שאלות, מסוגל לגמרי ליהנות מהסרט, אבל גם די ברור לי שהוא לא מתאים לכל אחד. אגב, גם "למלא את החלל", אותו הסיפור.
מעניין אם הוא עובר את מבחן בכדל...
(ל"ת)
דווקא חיבבתי
לא מדובר ביצירת מופת, אבל זה טייק מקורי ומרענן לז'אנר שאני לרוב לא מתחבר אליו.
נועה קולר כבשה אותי לגמרי למרות, ואולי בגלל, שהדמות שלה קצת (הרבה) מעצבנת. היא אנושית וקל להזדהות איתה.
גם אהבתי את האופן שבו הסרט הניח את הרמזים לטוויסט הסופי בצורה שלא תהיה צפויה, אבל בכ"ז תפתיע ואפילו תשמח.
הצילום והעריכה הם באמת נק' תורפה של הסרט.
העריכה נוטה למשוך סצנות ושוטים באופן שמתאים יותר לסרטים כמו למלא את החלל, נניח, ופחות לז'אנר הזה. והצילום באמת נראה סתמי ומרושל, ולא הבנתי את הערך של זה.
אבל בסה"כ הסרט הפתיע, שעשע וריגש אותי למדי.
אפשר ספוילר לסוף בבקשה?
לא אלך לראות את הסרט, אבל אני כן רוצה לדעת מה קרה בסוף. יש חתן? אין חתן? מישהו מוכן לספיילר לי בבקשה?
זה הסרט הכי טוב שראיתי
נועה קולר משחקת מדהים
צפיתי בסרט נפעם ונרגש
לא היה ולא יהיה סרט שכזה
באחריות
אמונה
אני חושבת שזה אחלה סרט למרות שיש בו קטעים קצת לא מובנים..אני חושבת שמה שרמה בורנשטיין ניסתה להראות לנו מה היא אמונה…זה נושא מאוד מורכב ביהדות ויש הרבה ויכוחים עליו ובטוח שיש המון ביקורות על העניין הזה בסרט כמו"אין סומכים על הנס" וכו'..אבל אני חושבת שאנחנו צריכין לקחת את זה קצת כנקודה למחשבה בשבילינו..עד איפה האמונה שלנו מגיעה..ברור שה רק סרט ולא יהיה לנו את אותו סוף לסיפור אם ננהג כמו מיכל..אבל זה הזדמנות להעמיד אותנו מול עצמנו ולהגיד-"האם אני אדם מאמין באמת"?!
מה אם אני בת אדם ממש לא מאמינה באמת?
הסרט הזה גרף המון שבחים, גם כאן וגם בין חברים ומכרים שלי.
שני המאפיינים של הסרט הזה, להבנתי כמי שלא צפתה בו, הם:
1. אלמנט הקומדיה הרומנטית [למעשה, לא יצא לי להודות לקרקר על הביקורת הזו שמנעה ממני עוגמת נפש גדולה, כי היא פורסמה ביום שהייתי אמורה ללכת להקרנה של הסרט ואני לא אוהבת קומדיות רומנטיות.]
2. סוגיית האמונה. וזה מסובך, משום שהסרט הזה לא נעשה למען/עבור קהל של מאמינים, אלא נעשה במטרה להגיע לקהל אדוק פחות. ובתוך הקהל ההטרוגני הזה, סיפורים שמגדירים אמונה ואת גבולותיה זה ז'אנר שמתאים לקהל שאמונה מעניינת אותו כשאלה עצמית.
אחרי שהבנתי שזו מהות הסרט, גם היה לי מאוד קל להבין למה המכרים שהמליצו עליו, אהבו את הרעיונות שעולים בו והשיח המאוד ספציפי. אני מאוד נהנית מדיונים פילוסופיים על אמונה, אבל לא כל כך מעניינים אותי דיונים תיאולוגיים על מה נכון לאמונה. אלו נשמעים דברים דומים אבל הם מאוד מאוד רחוקים זה מזה.
אני מזמן לא בשלב בחיי שבו נראה לי הגיוני להתווכח על האם נכון או לא נכון להאמין, לקח לי הרבה זמן להבין שאמונה זו תחושה שאני פשוט כניראה לא מסוגלת לתפוס, ואין לי איך או על מה להתווכח.
פשוט רציתי לדייק את האבחנה שלך ולומר שאני לא אוהבת סיכומים מכלילים על הזדמנות להעמיד אותנו מול עצמינו. מיהם "אותנו" ומיהם "עצמינו"? את מאוד מחזקת את התחושה שהלכה והתגברה אצלי, שהסרט הזה נכנס לז'אנר של דיון על מהי אמונה ואיך להאמין, מה שהופך אותו לפוטנציאלית רלוונטי ומעניין להרבה מאוד אנשים ששאלות על אמונה מעניינות אותם.
תשובה
אני חושבת שאת שהסרט באמת נועד ל'קהל המאמינים' ולא אמרתי שהסרט מראה לנו איך אנחנו צריכים לנהוג בעניין האמונה..אלא רק אמרתי שזו הזדמנות לכל אדם מאמין(=אותנו) לבחון מהי רמת האמונה שלנו כלפי עצמינו..לא אמרתי שאנחנו צריכים להעמיד את עצמינו ברף שקבעה מיכל אלא רק שזה הזדמנות לעורר אותנו להתבונן בעצמינו ולשהשוות את המצב הקיים והמצב הרצוי..
אבל איך למען השם הסרט הזה קומדיה רומנטית???
ראיתי עכשיו – בבית. הסרט הזה לא רק שהוא לא מצחיק, הוא אפילו מדכא. זה סרט דרמה. לא רואה בשום קונסטלציה איך אפשר להגדיר אותו כקומדיה רומנטית, כשאין שום בדיחה, שום רגע קומי, וכולו כבד, איטי ודכאוני.
זה סרט שהיה ברובו הגדול משעמם., והזוי, וסחבתי בייאוש עד הסוף, רק כדי לראות אם היא מוצאת חתן או לא.
הצילום רע ממש, זה הזכיר לי את הסרטים סטייל נורית משנות השבעים, העריכה גרועה – יש שיחות שמתחילות ולא נגמרות, מלא קטעים לא ברורים והרצף ממש לא קיים, זה אכן סרט על אמונה, אבל הוא לא אומר שום דבר חדש או מעניין לגבי זה, אין הזדהות עם הגיבורה, כי היא מעצבנת, ואין התפתחות בכלל של האישיות שלה לאורך הסרט או התפתחות של הקונפליקט הפנימי שלה והיא נשארת אותה נודניקית "אני לא עוקבת, מה אתה בעצם אומר לי?" עד הסוף ממש. בקיצור: שטחי ומשעמם.
מסכימה עם הביקורת ושמחה שיש קולות אחרים לגבי הסרט המשמים הזה, שמשום מה מהללים אותו וממש לא בצדק.
אריאל, לקחת לי את המילים מהפה. אם זאת אמורה להיות קומדיה, למה יש לי רצון לבכות בסיומו?
סרט גרוע ממש.
לא הייתי אומר שזה הופך את הסרט אוטומטית לגרוע.
ואם הסרט לא אמור להיות מצחיק? הופך אותו ליותר טוב? כי אמור זו מילת מפתח כאן לדעתי, אמור זה לפעמים ציפיות לא נכונות של הקהל שאין להם קשר לסרט עצמו