"אני חושבת לגמור עם זה" הוא צ'ארלי קאופמן עושה מה שצ'ארלי קאופמן עושה הכי טוב: סרט ז'אנר שבוחן את מערכות היחסים בין נשים לגברים ובין אנשים לעצמם, בהקשרים שהמציאות הרגילה לא ממש מאפשרת. הפעם הז'אנר הוא אימה פסיכולוגית בחיק המשפחה, כמו "תורשתי", ולמקרה שלא הייתם בטוח שזה כמו "תורשתי" הוא גם הלך וליהק את טוני קולט כאמא אקסצנטרית כדי שההשוואה הזאת בוודאות תופיע לכם בראש.
הסרטים של קאופמן כוללים, לרוב, איזה גימיק חיצוני: עולם שבו אפשר להפוך לג'ון מלקוביץ', סיפור בתוך סיפור, עולם שבו אפשר למחוק את האקס שלך, במאי שמביים את המציאות, אדם שכולם נשמעים לו אותו דבר. שני הסרטים הפחות גימייקים שלו – "הטבע האנושי" ו"וידויים של מוח מסוכן", לרוב מוצאים מחוץ לקאנון הקאופמנ-י. "אני חושבת לגמור עם זה" לא ממש מציג גימיק שכזה, או יותר נכון, לא מתמקד בגימיק אחד: הסרט מדלג בין משחקי זמן, משחקי זהות, משחקי עריכה ואיזה סצנת בלט כדי ליצור דיוקן של זוג שככל שהזמן עובר הצופה מבין פחות ופחות מה קורה בו.
אם להיצמד בכל זאת לעלילה כלשהי, הסרט מתאר זוג: ג'ייק (ג'סי פלמונס, "שובר שורות") וחברה שלו (ג'סי באקלי, "השיר של רוז") שהולכים לבקר את ההורים שלו (קולט ודיוויד ת'יוליס [לופין מ"הארי פוטר", "עירום"]). אם זה נשמע לכם כמו מעט מאוד, זה כיוון שהסרט לא מבוסס על התפתחות עלילתית כלשהי (כאילו, בכלל) אלא על שיחות, מונולוגים והרהורים של בני הזוג (ובעיקר של הצלע הנשית).
אפשר להגיד, בעצם, ש"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סוג של "לפני חצות" (או כל סרט אחר בטרילוגיה) אם הוא היה סרט אימה פסיכולוגי: שלל דיאלוגים על פילוסופיה, קולנוע ואמנות (ניימדרופינג חלקי: דיוויד פוסטר וואלאס, אנדרו ואיית', ג'ון קסווטס, בילי קריסטל), רק שחלקם טעונים בנבזיות וארסיות שלא שייכת לזוג צעיר ומאושר. בשאר הזמן, אנשים חוזרים על עצמם, סותרים את עצמם, מופיעים ליד עצמם, נהפכים לזקנים, צעירים, מתוקים, מנייאקים – אם תצטרכו צפייה שנייה לסרט הזה לא תהיו לבד. גם לא בצפייה הרביעית.
אה, ומדי פעם גם אנחנו רואים שרת מנקה בית ספר, כי למה לא.
שם הסרט, "אני חושבת לגמור עם זה", הוא ציטוט שהגיבורה מהרהרת בו שוב ושוב לאורך הסרט. "זה" הוא מערכת היחסים שלה עם ג'ייק, שנמשכה מספר שבועות אבל מרגישה כאילו נצח. בכל פעם שהיא חושבת את זה, התחושה היא שג'ייק מאזין למחשבות שלה. בכל פעם שהיא מתחילה להגיד את זה בקול רם, הוא מסב את תשומת ליבה למשהו חדש ומונע ממנה להשלים את המשפט. התחושה שמשהו דפוק פה, ומאוד, רק הולכת ומתעצמת ככל שהסרט נמשך.
וזה די כיף, למען האמת. כלומר, כיף הומור שחור פינת קרינג', כן? אבל קאופמן מציג כאן כמה מהדיאלוגים הכי מצחיקים שלו, אם זה סוג ההומור שלכם. מדי פעם פשוט כדיאלוגים שמצחיקים בפני עצמם, מדי פעם כדיאלוגים שקורעים מצחוק בגלל הסיטואציה שקאופמן ממקם אותם בה. אבל ההומור המטורף של הסרט מוכיח שקאופמן היה יכול להיות אחלה של במאי ותסריטאי של סרטי אימה על אמת, אם הוא רק היה רוצה, וההופעה הנהדרת של טוני קולט, שגורמת למה שעשתה ב"תורשתי" להחוויר, רק מחזקת את התחושה שקאופמן יכול לעשות סרט אימה נפלא, אם הוא רק היה רוצה.
לצערנו, זה לא קרה – "אני חושבת לגמור עם זה" לא לחלוטין הולך עד הסוף עם אלמנט האימה המטורפת שלו. באיזשהו שלב, נראה שקאופמן נרתע מהסיום המתבקש לסוג הסרט אז ברגע האחרון הוא מוותר על האימה הפסיכולוגית ובוחר כיוון אחר – ארט האוס-י יותר, אמנותי יותר, WTF-י יותר. הוא משנה בצורה רצינית את הטון של הסרט והופך אותו לסרט הכי פחות תקשורתי שיצר עד כה. זכותו של קאופמן לסיים את הסרט איך שהוא רוצה, כמובן, אבל זה מרגיש כאילו הוא התעקש על הבחירה הזאת רק כי הוא רצה לעשות משהו "מקורי" יותר, בלי לבחון אם ה"מקורי" הזה הוא גם בהכרח טוב יותר.
אם אפשר להתאכזב מעט מהתסריט של קאופמן הפעם, אז למזלנו יש שיפור גדול בגזרת קאופמן הבמאי: גם אם החל ממחר הוא יכריז שהוא מביים רק תסריטים של אחרים, עדיין יהיה שווה לראות את הסרטים שלו. הוא מוציא הופעות נהדרות מרביעיית השחקנים הראשיים שלו (דירוג אישי, מה"תנו לזה מועמדות" ועד ה"נהדר": ג'סי פלמונס, טוני קולט, ג'סי באקלי, דיוויד ת'יוליס), שולט באווירה ובטון ביד רמה ומוציא סצנות שנראות נהדר. הוא קצת מתלהב מדי ממשחקי סאונד שבהם אנחנו לא שומעים מישהו בכוונה, אבל זה בקטנה.
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סרט לא קל, נדמה לי. כלומר, לי הוא עבר ברובו בנעימים כקומדית אימה שחורה. אבל אין ספק שיש בו סצנות רבות שמראות או מתארות דברים לא נעימים שקשה להתמודד איתם – זקנה, מערכות יחסים מתפוררות, יחסי משפחה טעונים וגם כמה מראות קשים למדי. קאופמן לא בוחל באמצעים, אם כי גם לא מפריז. נטפליקס הכריזו שהסרט כשיר לצפייה מגיל 13 ומעלה, למרות שאני לא בטוח איזה ערב צפייה לכיתות ח' הם מדמיינים לו.
אני חושב (אבל לא בטוח, וכבר הימרתי כמה פעמים וטעיתי) שרבים יחשיבו את "לגמור עם זה" כיצירת המופת הגדולה של 2020, בעוד אחרים יסבלו מכל שנייה שלו. מדובר בסרט הראשון של 2020 (אם לא מכלילים את שאריות עונת הפרסים של 2019) שהוא לא רק איכותי בעשייה שלו, אלא גם "קולנועי" בהוויי שלו. מסוג הדברים שמתרחשים כשמוח יצירתי מקבל תקציב גדול, צוות שחקנים נהדר ויכולת להוציא חזון לפועל. אני לא בטוח שאני אישית עומד מאחורי כל השבחים שהסרט עתיד לקבל (כאמור, הסיום שלו נראה לי מתחכם יתר על המידה), אבל אין ספק שמדובר ביצירה המשמעותית הראשונה מזה כמה חודשים – מהסוג ששום סיכום שנה לא יהיה שלם בלעדיה.
עדיין לא צפיתי בסרט
אבל העובדה שהזכרת פה את "תורשתי" שלוש פעמים אוטומטית גורמת לי לחשוש מפניו.
אתה מכיר את דעתי על "תורשתי"
אז אני רק אגיד שזה כמו להשוות בין כרישים לדגי טונה. שניהם טכנית דגים, אבל זה שמיים וארץ.
ובכן, חששותי אומתו. אני מהקבוצה השניה.
לעשות משחק מילים עם השם זה קל מדי, אז במקום אגיד שזאת קשקשת מתישה ופסואדו-עמוקה שמסרבת להיגמר. מוגזם לבקש משירותי הסטרימינג סרט מוצלח אחד בתקופה הזאת?
לא ראיתי פה שום דבר קשה או מעניין או חכם. גם לא משהו שאפילו מעלה חצי חיוך, בטח לא קורע מצחוק (מה אפילו). מצד שני, תמיד שנאתי הומור מבוכה. שום הופעה לא ראויה לציון, ואם מחר הוליווד תוקיע מתוכה את טוני קולט לא תראה אותי בוכה (די, זה כבר מביך). בינתיים הסרט הזה הבטיח לעצמו מקום ב"גרועים ביותר" בסיכום השנה שלי. איזו ערימה של שטויות.
עלה ביום שישי לנטפליקס "repo man"
זה סרט מדע בדיוני ממש טוב. סתם המלצה.
הי לכל החיים בסרט רעעעעעעע!
הסרט היה ממש אבל ממש גרוע. אני מרגישה שבזבזו לי שעתיים ורבע… מהחיים שלי.
סרט בלי פואנטה, לא מובן ולא ברור בעליל. במאי הסרט אידיוט גדול
לכל אלו שביקרו את הסרט וניסו להסבירו, איך בדיוק הבנתם את כל העלילות השונות מהסרט הזה בלבלני שכלללללללל ?
ממליצה לא צפות בו אפילו לא עשר שניות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לא הצלחתי להבין איך סצנת הבלט הייתה קשורה לסרט.
אם זה הדבר היחידי שלא הצלחת להבין אז מצבך מצוין
(ל"ת)
(; כמובן שלא הצלחתי להבין כמעט את כל הסרט אבל הסצנה הזאת לא הייתה לי ברורה בכלל ואני לא יכולה אפילו להתחיל לשער למה היא קיימת. היא עזרה להוכיח שהסרט הזה לא ברור ואהבתי אותה ואותו מאוד אבל עדיין מנסה לחשוב על למה היא שם.
חופש
אולי לסמל מקום יותר טהור וילדותי שקיים בהם ויכול לרקוד בין אנשים/סיטואציות.. והיה קיים לפני מעתה הכבדות שרואים בשאר התמונות?
יש גם את הקטע שאנשים יוצאים מאחוריהם במן ריקוד כזה שיכול להתכתב עם עצמי אמיתי/כוזב של וויניקוט
וואו!! תודה על ההסבר המפורט. הרבה דברים עכשיו מתחברים לי. מאוד נהניתי מהסרט ועכשיו עם ההסבר שלך זה עלה בכמה וכמה רמות.
אתה הצלחת להבין מה היתה אותה שאלה שהיה צריך לענות עליה כל פעם שהייתה שיחת טלפון?
אני אוהב שהגיחות של רד חזרה לאתר מגיעות במקומות הכי רנדומליים.
(ל"ת)
סרט של צ'ארלי קאופמן, אחרי אנומליסה שזכה בפרס דג הזהב ל2016?
לא הופתעתי בכלל. אני משוכנע שדורון ראה אותו ברגע שהתאפשר לו.
תודה רבה!
זה הסבר מעולה. עכשיו סיימתי את הסרט וכל מה שהיה לי בראש זה מה לעזאזל קרה פה.
אז תודה:)
זה בדיוק מה שאני הבנתי מהסרט
תודה שהבאת את הספר כגיבוי לפרשנות הזו, זה בהחלט משפר את דעתי כלפי הסרט.
אני מניחה שהסרט מבוסס על הספר באותו השם. יכול להיות שהסוף הוא בעייתי כי גם בספר הוא מפוספס לחלוטין
סרט נהדר עד שמגיע הסוף והורס הכול
קאופמן יצר פה משהו באמת מעניין, הצילום נהדר, המשחק של כל המעורבים נהדר (גם אלה עם תפקיד של 5 דקות)
כל הסרט אתה על קצה האצבעות רק מחכה לראות מה הולך לקרות, בניית מתח ברמה גבוהה וקרינג' באמת קשה לצפייה לעיתים. כל הסרט באווירה של מה קורה פה לעזעזל, והציפייה שלי הייתה שכשיגיע הסוף נקבל קצת תשובות או לפחות רמזים להבין משהו אבל בסוף אתה רק יוצא יותר מבולבל ודי מרומה, חבל.
סרט הזוי ולא אחיד.
החצי הראשון שלו ממש מלחיץ הוא עשוי כמו סרט אימה פסיכולוגי, כזה שמלחיץ אותך.
ואז בחצי השני ווג'ערס אחד גדול.
למרבה המזל ההסבר של zeev123 למעלה עוזר לעשות סדר בבלגן.
סה"כ חבל. פספסנו סרט אימה כביר.
רק לי היו ווייבים של דיויד לינץ'?
הסרט (שלא אתיימר להגיד שהבנתי) הזכיר לי משום מה את Eraser head.
כנראה בגלל שאת כמות הסרטים הסוריאליסטים שראיתי אפשר למנות על יד אחת (כמעט).
אולי התרגלתי לסרטים פשוטים יותר אבל קשה לי עם סרט שאפילו לא הצלחתי להבין מי הדמות הראשית בו. (שלא לדבר על עלילה, תמה (theme) ודמויות).
גם אני
גם אני מצאתי דמיון מסויים לדייויד לינץ' אבל רק בפאן המאוד כללי, אם תסתכל בפרטים הספציפיים תוכל לראות כמה ההתייחסות של קאופמן למסתורין שונה מזו של לינץ'. קאופמן יותר מתמקד במסתורין שחבוי ביחסים בין הדמויות לעומת דייויד לינץ' שמתמקד יותר ברעיונות מסתוריים סוריאליסטיים וחסרי כל בסיס מעיקרם.
סרט רע. ממש.
זה שאם קראת את הספר אתה יכול להבין מה לעזאזל קורה בסרט לא הופך את זה לסרט טוב, רק הופך את זה ליומרני נורא. אם אתה צריך לקרוא ביקורות כדי להבין משהו קלוש על הסרט זה לא סרט טוב.
זה לא שאין דברים טובים בסרט. הצילום נהדר, השחקנים נהדרים, חלק מהשוטים מהפנטים, אבל קצת כמו עם חלק מהסרטים של דייוויד לינץ', ביזאריות לא הופכת סרט אוטומטית לטוב. גם "שמש נצחית" הוא סרט ביזארי, אבל הוא מספיק קוהרנטי כדי שאדם ממוצע יוכל לקחת אותו משהו מהסרט.
אכן, סרט שצריך לקרוא עליו ביקורות שיסבירו כדי שישתפר, הוא לא סרט טוב
חבל.
סרט נפלא...?
מדובר בסרט שברובו מבלבל ולא מחזיק לצופים את היד, ובסוף מתפוצץ לגמרי למחוזות המטאפורה. בגלל זה אני חושב שמאוד לא סביר להבין מה הסרט אומר בצפייה הראשונה, ושאני לא היחיד שהיה מתוסכל ומייד צלל למחוזות היוטיוב.
אולי זאת הייתה הציפייה של קאופמן, שכמו הרבה יצירות קלאסיות בעבר, אני אצטרך הדרכה מסויימת. או אולי הסיבה שהוא יצא דווקא לסטרימינג היא מתוך הזמנה לצפות בו פעם נוספת כדי להבין אותו. אני מאוד מסוכסך לגבי זה, אבל בסופו של דבר החוויה שלי היא שלאחר ששמעתי הסבר לרעיון המרכזי של הסרט, הכל התחבר וישר ראיתי בו יצירה נפלאה, וכך אני גם זוכר אותו.
וגם
זה ללא ספק הסרט הכי עצוב של קאופמן אי פעם והשני הכי מפחיד אחרי סינקדוכה; כלומר, מה ש"באמת" קורה בסרט הוא ששרת מגיע לגיל תשעים פלוס בתול וערירי, ללא שום משפחה או חברים והוריו מתו מזמן. אין לו אומץ לפנות לאף אחת במציאות ואפילו בפנטזיות שלו הוא לא מצליח לגרום לבת זוגו לרצות להישאר איתו או בכלל להחליט מי היא ולמקם אותה על ציר הזמן. בסוף נמאס לו והוא מתאבד. בהשוואה לזה סינקדוכה ניו יורק נראה, כמו שאומרים באיזה אתר אינטרנט ישראלי עצמאי על קולנוע, כמו סרט של דובוני אכפת לי.
בינתיים, אני לא מוצא את עצמי במין הנמלי.
קאופמן עצמו אמר שהוא כתב בכוונה ספר שלא ניתן להסריט וזאת זכותו, אבל התוצאה היא גיבור ראשי שפשוט לא מעורר שום אהדה או הזדהות (בינתיים) והעיקרון האינטלקטואלי הרגיל של קאופמן להעמיס ולהעמיס ולהעמיס ולהעמיס. יש כאן פרודיה/סאטירה ברורה על התרבות המוערת של שנות העשרים ובכללה עין הדג אבל היא ממצה את עצמה די מהר. חלקים רבים בספר כמובן מהדהדים או פשוט ממחזרים את סרטיו הידועים של קאופמן (את אדפטיישן הוא מאזכר כבר בעמוד השני.) אנשים אומרים שזה ספר מצחיק ושבכל עמוד יש בדיחה. זאת קצת הגזמה; הספר אמנם מצחיק ושנון לפרקים אבל לא קניתי ספר בדיחות. מצד שני, גם את סינקדוכה ואת אחלע״ז לא אהבתי בצפייה ראשונה אבל בצפיות חוזרות הם השתפרו לבלי הכר אז יש תקווה; מצד שני, גם סרט של שעתיים יותר קל לצפיות חוזרות מספר של 700 עמודים.