שיעור פילוסופיה מעניין וצבעוניMorinב-13/09/2018 23:26
שיעור פילוסופיה מעניין וצבעוני
Morin
פורסם ספטמבר 13, 2018 ב 23:26
בעונה הראשונה כל פרק מעלה תיאוריה של פילוסופיה מוסרית, מתאר אותה בקצרה ומדגים את היתרונות והחסרונות שלה דרך הדמויות והעלילה. אחר כך היחסים הופכים למורכבים יותר, אבל הסדרה, בבסיסה, מאד הומניסטית, ומראה את האנושיות של דמויות שמבחינה מוסרית הן רחוקות ממושלמות, אבל כולן מנסות.
תגובה שמכילה ספוילר להמקום הטוב (הפרק האחרון ובכלל) מאת Tom
ספוילר להמקום הטוב (הפרק האחרון ובכלל)
רגע אחד של חסד
Tom
פורסם פברואר 2, 2020 ב 18:35
בשורה אחת: בא לי לבכות.
בפירוט: כל רגע בחלק השני של העונה האחרונה היה תמצית מזוקקת של טוב לב טהור ושל אמת שקשה למצוא כמותה בטלוויזיה האמריקאית כיום. אמת שלא צריכה אלימות או מין כדי להוכיח כמה היא בוגרת. פשוט להסתכל בגובה העיניים של בני האדם, בלי לשפוט, ולתאר בהגזמה אך באותנטיות מה עובר עליהם.
הדמויות שליווינו שנים הגיעו למנוחה ולנחלה כמה וכמה פעמים. גם לאחר שהגיעו למקום הטוב האמיתי היו צריכים לחפש את הטוב שבמקום. לא מספיק שכל הצרכים שלהם יענו באותו רגע. לא מספיק שאת מסופקת ושבעה. את צריכה את האיום – או ההבטחה – שבסוף.
והסוף אכן הגיע. הסדרה נגמרה בדיוק בזמן. אם לא הייתה נגמרת, אם לא היו יודעים מתי לסיים, הסדרה הייתה מאבדת את עצמה לדעת, הופכת לגוש של דמויות קאמפיות, הומור מופרע, ויזואליזציה מטורפת, ושעמום מופרך וחסר משמעות. הסוף נתן לה משמעות. בדיוק כמו הדלת שדרכה עברו הדמויות.
בין לבין, נשמעה ביקורת מוסווית אך קשה על תפיסת הטוב האולטימטיבי המערבי. טוב שבא לידי ביטוי בגן עדן הדוניסטי מופלא, שבה כל הצרכים שלך מתגשמים מיידית. אין שום דבר שאתה רוצה שלא מתקיים. אבל האם זה באמת הטוב? האם זה הסוף הטוב שכולנו מצפים לו? אולי הסוף הטוב הוא גל שחוזר לים הגדול, לשקט הנצחי. להיות אחד עם הבריאה. אלה מילותיו של צ'ידי השכלתן, הפילוסוף, שתיאר את התפיסה הבודהיסטית, של המוות. אבל המילים התגשמו על ידי ג'ייסון, הזבל מפלורידה, הנזיר בסוף ימיו. האם זה באמת מפתיע שהדמות הכי בסיסית היא זה שחוותה את ההארה הזו לקראת הסוף? הוא זה שהיה אחד עם הבריאה, עד שנפגש שוב עם בת זוגו, הלא-בחורה והלא-רובוט, היודעת כל, ולימד אותה משהו חדש שלא ידעה קודם. שהוא שם, מחכה לה להזכיר לה שהוא קיים. הדמות הלא חושבת, האימפולסיבית, זו שחיה בשביל הרגע , למדה לחכות בשקט, לא לחשוב אבל הפעם גם לא לפעול. ובזה מצאה את האושר שלה.
הסדרה מסתיימת ברגע אחד של חסד קטן, טריוויאלי, לאחר שורה של מעשי חסד גדולים שעשו הגיבורים שהצילו את היקום. מישהו מחזיר מכתב למישהו אחר, ששמח מכך מאוד, ומודה מכל הלב, ובכך מחזיר לו במעשה חסד משלו. זה כל מה שנותר לנו. זה הטוב האמתי. להיות בתוך הרגע הזה, הקטן, לעשות טוב אחד לשני, בלי לצפות לתמורה. בלי לדעת מה הולך להיות.
בא לי לבכות.
7
רם קיץ, חתול, sillywabbit, Morin, אור ענבר, maayanzil, שופל?
והסדרה אכן מלאה אופטימיות וטוב לב.
אבל יחד עם הביקורת שיש בסדרה על העולם המערבי היא עדיין חלק ממנו. משום מה גן העדן שכולל אנשים מכל העולם ומכל הזמנים נראה כמו ארה״ב של זמננו במצב מעט משודרג.
זה בלט עוד מהפרק הראשון. אבל הסדרה הזו נוצרה בכל זאת בארה"ב, מתוך תפיסה מערבית, והיא מכילה בתוכה ניתוח וגם ביקורת של תרבות המערב. אני מתייחס אליה כמשל בלבד, ובוחר להתעלם מהמשמעויות הקונקרטיות של התפיסה האתנוצנטרית שלה. אולי כי היא כן ניסתה להכיל בתוכה תפיסות אחרות, ואולי כי הביקורת שלה מושחזת יותר דווקא כי היא נובעת מתוך אותה תפיסה ולא כביקורת חיצונית, מה שהופך אותה לקשה יותר לדעתי.
אני מבין למה אתה חושב ככה. אומנם הסדרה כן מתמודדת עם שאלת האינסוף וזו יומרה אדירה, שלא תמיד מצליחה. אני חושב שמה שהיא אומרת זה שאנשים עוברים עידן ועידנים ונותרים הם עצמם, כי זה מי שהם. השינויים שהם עוברים קטנים אך משמעותיים. גם לאחר שהם הופכים לאנשים "טובים" הם לא משנים את עורם. הם לא הופכים לצדיקים תמימים, לקדושים, אלא רק לאנשים שמנסים להשתפר ולהפוך לטובים יותר, צעד אחרי צעד. וכשאין יותר צעדים, אין יותר התפתחות, וצריכים לעזוב. הבעיה היא החתירה כל הזמן להשיג עוד ועוד הישגים, להשתפר בדברים קונקרטיים. לבנות את הכיסא הכי טוב, להכין את האורז הכי טעים שיש, לנצח את המשחק בציון הגבוה ביותר. זה לא מספק בסופו של דבר . בסוף כל הדברים, אתה תמצה את הכול, מילולית, ולא יהיה לך יותר מה להשיג. המטרה של הסדרה לדעתי היא לא לייצג התפתחות אנושית בדיוק כפי שהיא מול האינסוף או בכלל. אחרת הסדרה הייתה נראית ומתנהגת שונה לחלוטין. המטרה היא להראות, באמצעות הקצנה, טירוף והומור, את ההתמודדות של אנשים מול החיים האלה, לא מול האינסוף. כמו שלא נסתכל על קריקטורה ונשאל "למה האף של הדמות הזו כל כך גדול? לאנשים אין אף כזה גדול", אלא נבחן את תווי הפנים, נזהה דרכם את האדם שצויר לנו, ננסה להבין באמצעות רמזים שהטמינו בציור מה רצו להגיד לנו, איזה מסר. כן, אני מודה: הסדרה הזו היא בהחלט לא רק קריקטורה. ובזה היא מטעה. היא ציור מדויק להחריד של המצב האנושי ובתוכו משובצות דמויות קריקטוריות ונוף קריקטורי, וקשה לאכול אותה ככה. מתי היא רק הדמות המוקצנת ומתי היא אומרת אמת? היוצר נותן לצופים את הקרדיט להבחין בין השניים.
הבעיה היא לא ההנחה שמתישהו משתעממים מגן עדן. נניח. הבעיה היא שאחרי מיליארדי שנים, החברים הכי טובים אחד של השני זה עדיין אותה רביעיה שהם בילו אותה, באופן יחסי, חלקיק מהזמן שבו הם קיימים? זה.. לא רציני.
אנשים נשארים אותו דבר, כן – אבל הנסיבות משתנות ואנשים גם משתנים, והרבה. הסדרה מדברת על האינסוף במובן הסיטוקמי של "העולם מוגבל לארבע הקירות וארבע הדמויות האלה" אבל האינסוף הוא.. ובכן, אינסופי. הוא אולי ידפוק לך את המוח ומתישהו תרצה לצאת ממנו, אבל אין סיכוי שתשאר אותו הדבר, עם אותם חברים, ואותם תחביבים ואותו הכל. זה פשוט.. לא מרגיש רציני.
עם "פטי". האינסוף די דפק אותם במקור. הם מקבלים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים והופכים להיות זומבים. הדבר ששומר עליהם בסופו של דבר שלמים ובריאים הוא החברות שלהם, היכולת שלהם להסתמך וללמוד אחד מהשני. מתוך החוויות של החיים שלהם, הלימודים הפילוסופיים שעברו עם צ'ידי, הם מבינים שצריך להציע את האפשרות לסיים את החיים בעולם הבא, תוך ידיעה שגם הם יעברו בסופו של דבר בדלת. האפשרות להתמזג עם היקום, מה שזה לא אומר. זה נאמר די במפורש, אז כן הייתה התמודדות עם השאלה הזו. מציאותי? לא. מוגזם? מאוד. אבל זה משל על המציאות שלנו בחיים האלה, קריקטורה מוגזמת ומלאה פרטים, שנראית כמו ציור אימפרסיוניסטי. הסדרה עוסקת במצב האנושי בעולם הזה באמצעות משל, או אגדה, על העולם הבא. אני לא מצפה מאגדה או משל שיהיו 100% מציאותיים. אני מצפה ללמוד מהם משהו על העולם שלי כאן ועכשיו, איזשהו מוסר השכל. אני לא שואל איך יכול להיות שהשועל אכל את הענבים. שועלים לא אוכלים ענבים! אני נהנה מהכתיבה הספרותית, מהתיאורים, ובעיקר מהמסר המובלע. ואם המסר הזה מועבר בצורה מספיק מתוחכמת אני אתענג גם על זה.
ויותר ענייני, לטענות שלך: נסיבות משתנות ואנשים משתנים ומתרחקים, וזה מה שקורה כאן. אבל אנשים לא משנים את עורם לחלוטין. אני לא יודע בוודאות כי אף אחד לא חווה את זה אף פעם, אבל בטווחי זמן הגיוניים ואנושיים אף אחד לא הופך להיות אדם שונה לחלוטין, לא משנה מה חוויות החיים שעוברות עליו. במקרה שלנו, צ'ידי מסיים לקרוא את כל הספרים בעולם ועובר לספרי זבל. טהאני הופכת להיות אדריכלית, התרומה האולטימטיבית, אחרי שנים של התחזות לפילנתרופית אלטרואיסטית. ג'ייסון (אפילו הוא!) הופך להיות נזיר לכל דבר ועניין. המהפך המוחלט. במהלך הסדרה ג'נט הופכת מלא-רובוט לאמנם לא אדם, אבל קרוב מאוד, ואולי מעבר. אלינור, שלא מוותרת לעולם לאף אחד, שלא מוכנה להתקרב לאף אחד, מתחננת בפני צ'ידי שלא יעזוב אותה ובסוף מוותרת לו ונותנת לו לעזוב. ואחרי שני מעשים טובים של נתינה לאחר באופן מוחלט (תוך כדי שהיא לועגת להם, כי זו עדיין היא) גם היא בוחרת לעבור בדלת. מייקל מפסיק להיות אדריכל, מה שתמיד הגדיר אותו. הוא, שתמיד שאף להיות אדם, לא רק שמקבל את מבוקשו אלא הופך להיות אדם טוב. בתוך העולם הזה, על פי החוקיות שנקבעה בתוכו, השינויים הללו, המהפכים שעברו הדמויות, הגיוניים לחלוטין. בעולם שלנו, לא. בהחלט לא. אבל היא מעולם לא התיימרה להיות העולם שלנו, אלא להגיד משהו עליו. אם לא היה מדובר על מליארדי שנים (ואני לא משוכנע שמדובר בכל כך הרבה זמן, אבל אין ספק שמדובר לפחות באלפי שנים, על פי קו הזמן שהוזכר בפרק עם פטי), אלא בכמה עשרות שנים, זה לא היה הגיוני יותר? עשרות שנים, בדיוק חיים של אדם ממוצע, מגיל ילדות עד גיל בגרות ואפילו זקנה. תקופת הזמן הזו שהסדרה מדברת עליו, ולא על העולם הבא.
אבל הסדרה רוקדת על קו הכן-לא בנוגע לדברים מסוימים וכמה צריך לקחת אותם ברצינות. אני בסדר עם זה בדרך כלל, אבל כאן חוץ מהקריאה המשלית זה מאוד צורם ולא עומד בכללי הגיון סבירים. כי כן, גם במהלך חיים "רגילים" של אדם הוא משתנה מאוד או לפחות מספיק ולא בצורה המינורית והסיטקומית שהראו לנו.
וגם באינסוף בפרק הקודם לפני כן אני לא לחלוטין מסכים, אבל הוא יותר הגיוני כי הוא יותר מוגבל – אף אדם חדש לא נכנס כבר אלפי שנים, אז בהחלט אפשר להגיע לאיזשהו סיום – אבל הוא בעיקר מדבר על דברים אחרים.
בקיצור, זה לא בעיה רצינית, אבל זה כן מבאס מסדרה שהצליחה ללכת על הקו בצורה סבירה עד כה.
.אני יכול להבין את הטיעונים שלך ולהסכים עם חלקם. הם לא מפריעים לי במיוחד כי אני ככל הנראה מחפש דברים אחרים בסדרה או שיש לי רגישויות אחרות. שמח בשבילי שנהניתי וחבל לי מאוד שאתה לא הצלחת. כי אני חושב שהסדרה הזו העניקה לי חוויה מדהימה. טוב, יש מספיק סדרות לכולם :)
קומדיה מקסימה
דמויות חביבות, סיפור מיוחד וצבעוניות יפייפייה.
ובדיוק יצא הצצה לקראת העונה השלישית
הסרטון
כטובה לחבר, הכרחתי את עצמי לצפות עד שהתרגלתי והתחלתי ליהנות.
ההקרבה השתלמה. מומלץ מאוד, למרות שלאורך שני הפרקים הראשונים רציתי לעקור לעצמי את העיניים ולתקוע לעצמי מקוש במצח, עד שהפסקתי להתנגד.
שיעור פילוסופיה מעניין וצבעוני
בעונה הראשונה כל פרק מעלה תיאוריה של פילוסופיה מוסרית, מתאר אותה בקצרה ומדגים את היתרונות והחסרונות שלה דרך הדמויות והעלילה. אחר כך היחסים הופכים למורכבים יותר, אבל הסדרה, בבסיסה, מאד הומניסטית, ומראה את האנושיות של דמויות שמבחינה מוסרית הן רחוקות ממושלמות, אבל כולן מנסות.
What the fork?
יש עמוד לסדרה הזו ולא ידעתי עד עכשיו(סמיילי מופתע).
מה שמניין אותי זה האם בעונה השלישית יתייחסו לעובדה שבלייק בורטלס איבד את המשרה שלו
הסיום היה בהחלט מרגש
והסדרה אכן מלאה אופטימיות וטוב לב.
אבל יחד עם הביקורת שיש בסדרה על העולם המערבי היא עדיין חלק ממנו. משום מה גן העדן שכולל אנשים מכל העולם ומכל הזמנים נראה כמו ארה״ב של זמננו במצב מעט משודרג.
נכון, וזה הפריע גם לי
זה בלט עוד מהפרק הראשון. אבל הסדרה הזו נוצרה בכל זאת בארה"ב, מתוך תפיסה מערבית, והיא מכילה בתוכה ניתוח וגם ביקורת של תרבות המערב. אני מתייחס אליה כמשל בלבד, ובוחר להתעלם מהמשמעויות הקונקרטיות של התפיסה האתנוצנטרית שלה. אולי כי היא כן ניסתה להכיל בתוכה תפיסות אחרות, ואולי כי הביקורת שלה מושחזת יותר דווקא כי היא נובעת מתוך אותה תפיסה ולא כביקורת חיצונית, מה שהופך אותה לקשה יותר לדעתי.
כן, מבאס
.אני יכול להבין את הטיעונים שלך ולהסכים עם חלקם. הם לא מפריעים לי במיוחד כי אני ככל הנראה מחפש דברים אחרים בסדרה או שיש לי רגישויות אחרות. שמח בשבילי שנהניתי וחבל לי מאוד שאתה לא הצלחת. כי אני חושב שהסדרה הזו העניקה לי חוויה מדהימה. טוב, יש מספיק סדרות לכולם :)
אירוע עם מייקל שור
הוא יתארח באירוע (חינמי ודי אינטימי) בשישי הקרוב, 19:30 שעון ניו יורק (2:30 בבוקר שעון ישראל) כדי לדבר על הספר החדש שלו.
הרשמה לזום או קישור ליוטיוב בעמוד האירוע, למעוניינים
https://citycongregation.org/events/shabbat-service-and-cultural-program-81/
תזכורת
זה קורה בעוד 3 שעות בערך, למעוניינים.