במקור: The Wrestler
במאי: דארן ארונופסקי
תסריט: רוברט די. סיגל
שחקנים: מיקי רורק, מריסה טומיי, אוון רייצ'ל ווד
"זה לא אמיתי", אני מלמל לעצמי. "זה מזוייף", אני חוזר בחצי-לחישה. על המסך בשר אדם אחד מתנגש בבשר אדם שני, מהלומות מוחלפות, בעיטות מתעופפות, אנשים נזרקים על הריצפה הקשה, מישהו עומד לחטוף כיסא בראש. אני רוצה שזה ייפסק כבר, אני מתחנן לרחמים. למרות שהכל מזויף.
'המתאבק' לא סתם מזוייף, הוא מזוייף פעמיים: סרט בדיוני על ספורט בדיוני. התאבקות זה קצת כמו גיבורי על: גושי שרירים בטייטס מרביצים אחד לשני בכוריאגרפיה חצי מרשימה וחצי מטופשת, התוצאה ידועה מראש, הדיאלוגים מטופשים. אבל איכשהו, בצורה שאני לא ממש יכול להסביר, זה אמיתי יותר וכואב יותר מכל "מבוסס על סיפור אמיתי" שניסו למכור לכם בשנים האחרונות. 'המתאבק' הוא אולי לא סיפור "אמיתי" כמו שהמפרסמים אוהבים לכתוב על הכרזות, הוא יותר מזה – הוא סיפור "נכון", הוא סיפור שנותן את ההרגשה כאילו יכול היה להתרחש ממש עכשיו, ממש כאן (או לפחות שם – בניו-ג'רסי, ארה"ב).
רנדי "הראם" רוברטסון (מיקי רורק, במה שהייתי קורא לו תפקיד חייו אלמלא היה עדיין בחיים) הוא מתאבק מפורסם לשעבר, וגרוטאה דהיום: חיי לו בקרוואן, מתפרנס מעבודה בסופר, סביבו כל המזכרות האהובות משנות השמונים – התקליטים, קלטות הוידאו, הפוסטרים, משחק הנינטנדו (8 ביט!) בכיכובם של 30 פיקסלים שנראים כמוהו. הוא חי בעבר, כי מה כבר יש לו בהווה? ומה כבר מצפה לו בעתיד? בסופי שבוע הוא עדיין מעביר את הזמן, ואוסף כמה ג'ובות, בקרבות האבקות. אבל בניגוד לקרבות העבר בזירות הגדולות, על מול עשרות אלפי אוהדים שצורחים את שמו, הוא נלחם מול כמה עשרות לכל היותר, רובם אנשים שהעריצו אותו כשהיו צעירים יותר. ואם גוש הבשר המיושן כבר לא בכושר כפי שהיה… נו, בשביל מה יש סטרואידים.
קרבות האבקות, כפי שהסרט מגלה ללא מבינים, הם לא בדיוק עסק נעים. נכון, זה מבויים, אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב. כשמישהו זורק אותך על ריצפת ברזל מגובה שני מטרים, לא משנה כמה אתה מוכן לזה – בסופו של דבר תפגע ברצפה בכח. כשמישהו מביא לך בעיטה מסובסבת באוויר אתה יכול רק לקוות שהוא יצליח לבלום כמו שצריך. וכשהבחור שמולך מודיע לך בקול חצי משועמם שכחלק מהגימיק שלו הוא ייצטרך לירות בך עם אקדח סיכות – אלה החיים. הקרבות האלה הם נוראים ומקסימים בו זמנית, ואילו אני עובד באחת מרשתות ההאבקות הגדולות הייתי שוקל לבקש מהבמאי דארן ארונופסקי ('רקוויאם לחלום') לעבוד בשבילי באופן קבוע. כל נפילה, כל בעיטה, כל כיסא לפנים ורגל תותבת (הו כן) לבטן כאבו לי כמו שהם כאבו לחבר'ה על המסך. אני לא יודע איך הוא הצליח לעשות את זה, אבל ארונופסקי מחק בקטעים האלה לחלוטין את ההכרה שלי בכך שאני צופה בסרט, או פשוט עקף את המחשבה שלי ופגע לי ישר בלבלב כמו אגרוף של מפלץ רווי סטרואידים. החיים האלה אולי כואבים ואלימים בלי סיבה, אבל אולי הם באמת עדיפים על "העולם האמיתי", על עבודה בסופר מול סבתות נודניקיות, שאפילו לא מזכה אותך בתשואות.
שני דברים מחברים את רנדי לעולם האמיתי שכל כך מעצבן אותו. הראשון הוא קאסידי (מריסה טומיי), חשפנית בעלת לב זהב שרנדי (ואנחנו) מקווה שתוכל להפוך ממישהי שמורידה בשבילך את החולצה כי אתה משלם לה כסף למישהי שמורידה בשבילך את החולצה כי היא אוהבת אותך. השני הוא הבת שלו (רייצ'ל אוון ווד), שהוא מעולם לא טרח ללמוד להכיר, אבל חושב אולי שעכשיו הגיע הזמן. היא שונאת אותו, הוא חושב שהוא אוהב אותה. אבל הקשרים האלה ייצטרכו לעמוד במבחן: החגיגה קרבה, 20 שנה לקרב האגדי שבו הביס "הראם" את "האייטולה" המרושע מאיראן (או כפי שהוא נקרא בחיי היומיום: בוב). זה יכול להיות הקרב שיחזיר את הראם למקום הראוי לו ויפטור אותו מעונש הבוס המעצבן בסופר.
זה נשמע כמו סרט ספורט קלאסי, סטנדרטי. יש המון סרטים עם עלילה זהה. אבל זה לא. אין פה איזה יריב מרושע שתוך הבסתו הגיבור יגשים את קיומו ויציל את משפחתו המתפרקת (ואולי את מועדון הנוער המקומי). אין בסרט תשובות, רק שאלות: עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת כדי לשחזר את רגעי התהילה שלך? איזו משפחה חשובה לך יותר? האם אתה מעדיף להיות רנדי רוברטסון או "הראם"? אני לא יודע, אני לא בטוח שהסרט יודע – אבל התהליך שבו הוא עוסק בשאלות הללו הוא מרהיב.
החלקים שבהם הסרט הוא רק סרט הם הסצינות עם צמד הגברות המקסימות. הן עושות את עבודתן נאמנה, אבל כשהן ניצבות מול מיקי רורק הן הרגישו לי קצת שטוחות – הן דמויות והוא בנאדם. הוא כל כך אמיתי שהייתי בטוח שהוא יגש אחרי ההקרנה לקהל, לחלק חתימות ולמכור קלטות Best Of של ימי התהילה. בניגוד אליו, ה"צעירה הדכאונית" וה"חשפנית טובת הלב" פשוט לא נראות מפותחות מספיק. אבל למה אני מתלונן? לכו תראו את 'המתאבק' – אני לא מבטיח שתהנו, אבל אני מבטיח שתחוו משהו.
אני מאוד אהבתי
גם בגלל שזה לא עוד סרט שכבר ראינו, גם בגלל שהדמות עצמה של רנדי חושפת עולם שעדיין קיים אי-שם אבל אף-אחד לא חושב עליה ביום יום (איפה לקס לוגר?), וגם בגלל הבימוי המעולה.
וכן, כמו שנכתב פה מיקי רורק שיחק מצוין. כנראה ששון פן באמת היה מעולה במילק אם הוא לקח את האוסקר במקומו.
לקס לוגר
באופן שמתאים לעלילת הסרט, חייו של לקס לוגר התדרדרו קשות. הוא נעצר מספר פעמים על אחזקת סמים ובעקבות פגיעה בעצבי הצואר (שלא קשורה להאבקות), משותק כיום ברגליו ומרותק לכסא גלגלים. זמן קצר לפני כן, הודיע שהוא חוזר בתשובה והפך לנוצרי אדוק.
מעבר לכך, מדהים לגלות כמה כוכבי התאבקות שהיו בשיאם בשנות ה-90, מתו בעשור האחרון כתוצאה מהתקף לב.
שון פן
נו באמת.
אני לא מזלזל בכישורי המשחק של מר פן.
(לא ראיתי אף אחד מהסרטים).
אבל אם יש לך סרט שעוסק במשהו "חשוב" כמו זכויות האדם של חד מיניים, מול משהו "בידורי" לאן לפי דעתך ילך האוסקר?
שלא לדבר על הצד הפוליטי של הסיפור בהתחשב בהצעה 8 שעברה בקליפורניה.
שון פן
אחרי שראיתי את שני הסרטים ונהניתי מאוד משניהם –
שון פן ראוי יותר, כ"כ מצוין, מדויק, קשה להאמין שהדמות הוא לא הוא.
ממיקי לא הופתעתי, ציפיתי ממנו לשחק את התפקיד בדיוק כך כי זה האימג' שלו גם בחיים האמיתיים.
ההישג המשחקי של שון גדול הרבה יותר.
שון פן מול מיקי רורק - מי לוקח ?
ההישג המשחקי שייחסת לשון פן הוא במקום : אכן משחק משובח (בכל זאת, חתיכת שחקן מה יש לומר). אבל הסרט, מה לעשות , לא מעניין. לקחתי אויר לא פעם כדי להמשיך ולצפות בו וממש שמחתי שג'וש ברולין נכנס לתמונה כי אמרתי לעצמי תוך כדי צפיה: יופי, הנה נקודת עניין להיאחז בה (זה לא עזר, על אף שג'וש ברולין היה מצויין).
ההישג המשחקי של רורק אולי נופל מזה של פן, אבל הסרט עצמו ריתק אותי ולא חשתי איך חלפו עברו להן שעתיים.
מסקנה ? בשבילי עדיף תמיד סרט טוב.
תודה על הביקורת, שכנעת אותי לראות את הסרט.
אני אוהב סרטים על אנדרדוגים, וסרטים שבהם אנשים הולכים מכות בצורה מוגזמת, אז השילוב נשמע טוב.
אגב, הייתה כוונה מיוחדת בזה שטענת שהחשפנית טובת הלב *לא מפותחת*? (כמובן, אני שואל רק בעקבות טענה שעלתה כאן לאחרונה בנוגע לנתוניה הפיסיים של מגי ג'ילנהול, וגרמה לי להיות חשדן מהרגיל לגבי כפלי משמעות פוטנציאליים. זה לא שיש לי חוש הומור דבילי או משהו כזה.)
מריסה טומיי לוהטת
ורגעים מסויימים איתה בסרט הזה גרמו לגוף שלי לדגדג במקומות שלא ידעתי שיכולים להתדגדג.
שוב פעם סרט שמטרתו לגרום לצופה לסבול ככל הניתן?
לא תודה, רקוויאם לחלום הספיק לי. עושה רושם שדארן ארונופסקי מתמחה בסוג הזה של סרטים…
זה לא רקויאם לחלום
למרות שכמה סצנות בהחלט נראות כואבות באופן מציאותי, הסרט לא מנסה לזעזע בכח. מדובר בסיפור מאוד נגיש שעוסק יותר בקשיים הנפשיים של כוכב עבר שירד מגדולתו ומכיר לראשונה באנושיותו, מאשר בקשיים הפיזיים של להתרסק על שולחן זכוכית.
סרט מעולה.
למעשה זה הסרט שהכי אהבתי מכל סרטי 2008 חוץ מהאביר האפל.
סרט אמיתי ומרגש שמציג גיבור שניתן להזדהות איתו ברמה הגבוהה ביותר.
גם ההופעה של מיקי רורק היתה לדעתי הכי טובה ב-2008 (מלבד הית' לדג'ר כמובן).
בושה שהאקדמיה לא נתנה לו אוסקר.
לשאול מה קרה בסוף המתאבק עם רנדי
זה בערך כמו לשאול מה קרה בסוף לוק סטוק עם הרובים.
זו הפואנטה, אתה ממשיך את הסיפור איך שבא לך, והבמאי מראה לך כמה אתה רוצה שיסגור בשבילך את הפינה, ומסרב.
זה לא משנה
לא מסכים איתך, ליברגל.
כאוהד היאבקות אדוק, עשר הדקות האחרונות משקפות לחלוטין איך שקרב כזה היה נבנה.
חוץ מזה – יאללה קטמון.
רגע של ציניות
מכיוון שאני אדם ציני שדעתו הושחתה על ידי התאגידים המסחריים ועכרור, לא יכולתי שלא לחשוב בסצינה הזאת שהפרסומת שהסרט עושה ל-Call of Duty 4 היא שניה רק לפרסומות לרד בול ב'יס מן'.
(לשם הבהרה, אני לא באמת חושב שזה היה מכוון. כל השיחה בין הילד לרנדי נראית מאולתרת).
אויש, נו...
גם אני אדם ציני ורע, אבל לא בכל פעם שמזכירים מרצ'נדייז כלשהו בסרט כלשהו זה בגלל שזו פרסומת. לפעמים זה גם בגלל שצריך להזכיר משהו.
ואגב, אולי זה לא דבר כל כך נורא אם במקום להזכיר משחק אקראי כלשהו, מזכירים משחק ששילם מעט למען קיום הסרט. כל עוד לא מבצעים את ההזכרה לצורך התשלום.
אבל האילוסטרציה לא-משהו.
כאילו, מה המסר בהקשר של הסצנה הזאת? "תזרקו כבר לפח את הנינטנדו 8-ביט, לכו לשחק ב-Call of Duty 4?" נראה לי שמרבית צרכני המשחק הפוטנציאליים כבר מימשו את החלק הראשון של המשפט.
בעצם לא, נראה לי שמרבית צרכני המשחק הפוטנציאליים אף פעם לא שיחקו בנינטנדו 8-ביט, ויש להם רק מושג מעומעם (אם בכלל) לגבי מה זה.
בדיוק בגלל זה לא מדובר בפרסומת.
אלא פשוט בשיחה מעוגנת במציאות בה אנו נחשפים לחוסר ההבנה של רנדי באיך אנשים חיים בשנות האלפיים.
אחד מהסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה
לדעתי הוא נשאר בחיים – לא סתם נשאר בחיים, הוא קיבל הקאמבק שלו. אבל הוא היה צריך לשלם את המחיר, להתנתק סופית מכל מה שקשר אותו לחיים ה"אזרחיים" (הבת, החברה, העבודה). מתישהו הקאמבק הזה ייגמר והוא יצמא עצמו בודד ועזוב ו(שוב) שואל את עצמו האם זה היה שווה את זה.
…. אם אתה רוצה להיות אופטימי מאוד הוא שרד ובוב החליט לתת לו עבודה בסוכנות הרכב שלו.
סרט מעולה
גם לי סצינות הקרבות היו קשות במיוחד לצפיה, וזה די מוזר בהתחשב בזה שעל סצינות קשות הרבה יותר אני עוברת באדישות מוחלטת, ואפילו שצפיתי בקרבות אמיתיים (go undertaker! yeah!) אף פעם לא הזדהיתי עם הכאב כמו בסרט הזה.
יש לי קצת בעיה עם השורה הבאה מהביקורת:
"זה יכול להיות הקרב שיחזיר את הראם למקום הראוי לו ויפטור אותו מעונש הבוס המעצבן בסופר."
לי נראה שהקרב הזה לא יפטור את רנדי מכלום, לא הובטח לו סכום גבוה וכמה כסף כבר אפשר לעשות מארוע של כוכב מלפני 20 שנה שהכניסה אליו עולה 3 דולר (כמה עלוב)? אין לו שום מפלט מהמציאות העלובה שמחכה מחוץ לזירה.
בבקשה הקפידי לסמן ספוילר כשאת מדברת על סוף הסרט.
לא סרט מוצלח במיוחד.
הדמות של ראם נהדרת; היא מאופיינת היטב ומשוחקת נפלא ע"י מיקי רורק, ממש מרגישים את שנות ה-80' ספוגות לו בשרירים. סצינות הזירה טובות גם כן. אבל פה בערך נגמר הפן החיובי.
רייצ'ל אוון ווד בתפקיד הבת רעה מאוד (אולי דארן לא הדריך אותה נכון?); היא היסטרית שלא לצורך ושהיא לא היסטרית היא מתנהגת כמו קלישה מהלכת. גם התפקיד שלה קטן מאוד (אולי אם התסריט היה מאפשר לה היא היתה מצליחה לבנות דמות אמינה. בכל מקרה מדובר פה בבזבוז מוחלט).
מריסה טומיי מצליחה לעורר מעט סימפתיה אבל עניין בדמות לא מצאתי, ההופעה שלה סטנדרטית למדי, וודאי לא כזו המצדיקה מועמדות לאוסקר (האם ללא חשיפת השדיים היא היתה זוכה להיות מועמדת? אני בספק).
עבודת הבימוי של דארן חסרת יחוד. בסצינות הזירה מצלמת הכתף מעניקה לקרב נופך ריאליסטי (כאילו אנחנו השופט הבוחן את המשתתפים בקרב) אבל בשאר הזמן הבימוי האחים דארדני פשוט לא מעניין. OK, דארן רוצה להתרחק מתדמית בוגר-ביה"ס-לקולנוע-שמתלהב-משטיקים, סבבה, אבל לעבור בדיוק לצד השני? לא ברור לי למה זה טוב.
המשחק של רורק מציל את הסרט מלהפוך לדרמת הולמארק גנרית. מי היה מאמין שהייתי חושב כך על סרט של דארן ארונופסקי, הסמאח החביב עליי.
אאז''ן ראם אומר שדווקא
היו כמה נסיונות לאחות את הקרעים לאורך השנים שלא צלחו. בכל מקרה, הבעיה שלי עם הדמות מופנת יותר לדארן מאשר לרייצ'ל; הוא בחר את נקודת המבט של ראם כנקודת מבט יחידה לסיפור ולעזאזל עם כל השאר. השלב שאת מתארת כ"בחורה שבהתחלה מסרבת בכלל להקשיב, ואחר כך קצת נשברת ונפתחת ומאמינה, ואחר כך כשהכל חוזר על עצמו והאבא שוב שוכח מקיומה – אז היא לחלוטין מתחרפנת" – הוא בערך הזמן שלקח לי להקליד את המשפט הזה. אני לא מאמין שתהליך נפשי של אדם יכול להשתנות בצורה כה קיצונית ומהירה. הדיכוטומיות הזו גרועה ולא אמינה. כתוצאה מכך הדמות שלה נראת כמו אוסף של מאניירות ולא כמו משהו תבוני. ג'ננה נעימה לך.
מסכימה עם הניתוח שלך, כך הרגשתי אף אני.
אורנה,
תחשבי לרגע על הקשר שלך עם אבא'לה או אמא'לה. תתרכזי בזה לרגע.
עכשיו תחשבי שלא היה שום קשר כזה, שכן הם, מיוזמתם, החליטו לנטוש אותך כשהיית קטנה.
יש לך מושג בכלל כמה זעם היית מצליחה לצבור כלפיהם? כמה טינה? כמה עלבון?
את אמרת – לא קשור לניסיון חיים. זה עניין של היגיון. אז הנה, במיוחד בשבילך:
בין הורה לילד תמיד יש קשר. תמיד. תרצי או לא תרצי – זה ביולוגי.
יתר על כך, כשאת גדלה בחברה שבה לכל הילדים יש שני הורים – ולחלקם יש הורים שמתגרשים ואז רבים עליהם – העובדה שההורה שלך פשוט לא רוצה אותך היא משהו ענק, בלתי נתפש.
אי אפשר בשום אופן להשוות את זה ל"וואלה, אתה איזה זר ואני לא מכירה אותך, ולכן לא ממש אכפת לי מה קורה אתך" ואז, בלי שום פרופורציה לכלום, לאבד את הצפון ולהיכס להיסטריה.
בחייאת, אני מכירה בחורות שנכנסו להיסטריה יותר גדולה כשבחור הבריז להן בדייט השני או השלישי.
אז כשהורה עושה את זה כל חייך, ואת מאבדת את הצפון, *זה* נראה לך לא אמין?
ככה סתם, עצה לחיים – אין דבר כזה התנהגות אנושית לא אמינה. כל אחד מגיב לדברים באופן אחר. בדרך כלל, לדברים הבאמת קשים (ואבא שמתעלם ממך זה בהחלט נופל תחת "קשים") יש שתי תגובות שהן הכי נפוצות – והן מנוגדות זו לזו והפוכות לגמרי:
קורבנות אונס בדרך כלל מתחלקות לאלה שמתרחקות מסקס וקרבה, ולאלה שהופכות למכורות למין.
קורבנות להתעללות גופנית בדרך כלל מתחלקים לאלה שהופכים למתעללים בעצמם, ואלה שבחיים לא יוכלו לפגוע יותר בזבוב.
ילדים של אלכוהוליסטים או מתרחקים מהטיפה המרה כמו מאש, או שותים והופכים לאלכוהוליסטים בעצמם.
(אגב, להבא שימי לב לפרטים. אני מסכימה אתך שאוון עצמה לא אמינה. הסיטואציה, מנגד, אמינה לחלוטין)
מיקה, אז אנו נמשיך לחלוק זו על זו...
לא השתכנעתי אבל זה ב"שי.
כן אהבתי את שתי שורות הסיכום שלך, כי הצלחת לשים האצבע על מהות המחלוקת בדיוק רב :
בשונה ממך, אני סבורה שאיוון רייצ'ל ווד יכולה לשחק כבתו של רורק – רנדי , אלא שתגובותיה (כלשונך "הסיטואציה") לא אמינות, בשל מוקצנותן הבלתי נתפשת (בעיניי, כמובן, בעיניי), מוקצנות שבוודאי מכוונת ע"י הבמאי.
מאמר מעניין (ועוד של בלייזר) על קרבות מבויימים
"כשמביאים בחשבון את כל מקרי המוות של מתאבקים מקצועיים מאז הבום הגדול של הרסלינג בשנות ה?80 ועד היום, מתקבלת תמונה מחרידה: נכון ל?2008, מניין המתים עומד על יותר מ?100. ואף אחד מהם לא זכה לראות את גיל 50 מהצד של הפלוס."
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3671920,00.html
התאבקות = לשים על עצמך אבק.
מדובר ב"היאבקות".
בכל מקרה – סרט מצוין, אין מה לומר עוד על ההופעה של רורק. איך הוא לא קיבל אוסקר, איך…
מצד שני,
לאנשים שעוסקים בענף הספור הזה קוראים "מתאבקים", ולא "נאבקים". מוזר.
סרט טוב, אבל לא הרבה יותר מזה.
בסך הכל, דרמה די שגרתית על ספורטאי (?) שנפל מהצמרת. אין ספק: ארונופסקי יודע לכתוב ולביים את הדרמה הזאת, ועושה עבודה טובה בזה. אבל זו עדיין דרמה סטנדרטית. לא ה-"רקוויאם לחלום" הבא (מצד שני, עם כל הערכתי הרבה ל-"רקוויאם לחלום", אני לא בטוח שהייתי שורד עוד אחד כזה).
ארונופסקי לא כתב את התסריט
טעות שלי.
זה יכול להסביר למה הסרט הזה מרגיש כל-כך שפוי ונורמלי בהשוואה למה שארונופסקי הביא עד היום.
בהחלט
נראה לי שארונופסקי הפחיד לא מעט אנשים דווקא עם המעיין. ברקויאם לחלום, אפשר לפחות להבין מה קורה. את המעיין צלחתי בלי שום הבנה מה לעזאזל רוצים ממני ולמה אמור להיות לי אכפת. המתאבק, לעומת זאת, הוא סרט הרבה יותר נגיש ו"סטנדרטי" מבחינה סיפורית.
כשאני חושב על זה פעם נוספת,
ארונופסקי אולי לא כתב את התסריט, אבל זה כנראה הסרט הכי אוטוביוגרפי שלו. כמעט אוטוביוגרפי: לגיבור של הסרט לקח קצת יותר מעשור להתדרדר מפסגת העולם אל הביבים. לארונופסקי זה לקח קצת פחות מעשור.
אנחנו מדברים פה לא רק על האיש שעשה לפני שמונה שנים בסך הכל את "רקוויאם לחלום" וזכה בסקר הסמאח הצעיר של האתר – אנחנו מדברים פה על האיש שעמד לכבוש את הוליווד. זה האיש שעמד לביים את "באטמן: שנה א"' למי ששכח. זה הסרט שהיה מביא אותו למיינסטרים, ומביא אחר-כך את הקהל ליצירות היותר אישיות שהוא היה מביים בין פרנצ'ייז אחד לזה שבא אחריו.
וכל זה באמת קרה, רק לא לארונופסקי. זה קרה לבמאי אחר מהסקר ההוא, כריסטופר נולאן, שלקח את כל הקופה עם "באטמן מתחיל" ו-"האביר האפל", ובין לבין הביא את "יוקרה" ובקרוב עוד סרט מד"ב פרינג'י יותר (דומה מאוד לטים ברטון לפניו, שבין שני הבאטמנים שלו הביא את "המספריים של אדוארד").
והאירוניה היא שאין לי ספק שארונופסקי הוא במאי מוכשר יותר מנולאן. נולאן תלוי מאוד בתסריט שהוא מקבל – נתת לו תסריט מורכב, הצלחת לרתק את הצופים עם "ממנטו", נתת לו תסריט שבלוני, הצלחת להרדים אותם עם "אינסומניה". ארונופסקי, לעומת זאת, מכניס לצופים שלו אגרוף בבטן – בממוצע, פעם כל שתי דקות. אני מנסה לתאר לעצמי מציאות חלופית שבה ארונופסקי היה מביים את באטמן, עם מיליוני מעריצים תמימים שמציפים את בתי הקולנוע, ואז בזמן הצפייה מתחננים שהכל יגמר – אבל גם לא יכולים להוריד את העיניים מהמסך. אני מנחש שאחרי זה, "המעיין" אולי לא היה יוצא סרט טוב יותר, אבל הוא היה מביא אליו הרבה יותר אנשים. כי ארונופסקי היה מרגיל אותם לשתות את המילקשייק שלו, וגם לבקש עוד אחר-כך (כזכור, אצל נולאן וברטון זה עבד מצוין).
אבל ארונופסקי החליט לא לא לעשות את באטמן – הוא החליט לדלג ישר אל המגנום-אופוס שלו. והוא נפל על הקרשים. לא בגלל שהקהל עוד לא התרגל לסגנון שלו, אלא בגלל שהקהל לא ידע בכלל מי הוא.
ועכשיו, האיש שהיה אמור להיות בפסגת העולם רואה את נולאן מנופף לו משם לשלום, מביים סרט – סרט טוב בהחלט, אבל גם מאוד סטנדרטי – על מתאבק, ויש לו בתכנון עוד סרט על מתאגרף. והג'וב בפרופיל הכי גבוה שמציעים לו, זה להחיות את רובוקופ. האיש שפעם עמד להחיות את באטמן בקולנוע, הולך להחיות את רובוקופ. עצוב. זה באמת מזכיר את הסיפור של גיבור הסרט הנדון בביקורת הנוכחית.
איזו הגזמה.
ארונופסקי לא התדרדר לשום ביובים. הוא לא כבש את הוליווד כי הוא לא מעוניין לכבוש את הוליווד, כנראה (נראה לך שסרט כמו "המעניין" מכוון להוליווד?).
באטמן מודל 05 לא היה סחורה לוהטת לפני שנולן נגע בו ותיאורטית ארונופסקי יכול לעשות ל"רובוקופ" את אותו הדבר. פרט לכך אני לא רואה נקודות השקה בין הקריירות שלהם.
''המעיין'' עלה 35 מיליון דולר.
זה אמנם לא התקציב שנהוג לשפוך על בלוקבאסטרים פוטנציאליים, אבל זה בהחלט לא סוג הכסף שאולפן נותן לסרט שהוא מצפה ממנו להיות קטן ונישתי (חוץ מזה, לפי חלק מהשמועות, עוד 17 מיליון הלכו על פרה-פרודקשן בפעם הראשונה שארונופסקי ניסה להרים את הסרט ולא הצליח – מה שבטח לא הביא לו יותר מדי חברים בקרב האולפנים). וגם אם לא מסתכלים על הכסף: יחסית למי שנחשב לילד-הפלא הקולנועי בערך חמש שנים לפני שהסרט הזה יצא, "המעיין" ספג כמות נאצות מבהילה ממש ממבקרים נחשבים. כן, נדמה לי שאפשר לקרוא לזה התדרדרות, גם אם הוא פגש בדרך את זוגתו.
35 זה תקציב סביר לסרט בינוני
עם ג'קמן ו-וויס בתפקיד ראשי (ואאז"ן הם צילמו את הרוב באוסטרליה/קנדה שם מקבלים החזרי מס מופלגים על הפקות זרות). בכל מקרה, אין לי מושג מה חשבו בWB בזמן ישיבת התיקצוב של הסרט אי שם ב-2005 כי רק מקריאת התסריט אפשר להבין שמדובר בסרט נישה לחלוטין (והרי התקיעה הראשונה של הפרוייקט נבעה מהפרישה של בראד פיט – שפרש כי התווכח עם דארן על התסריט הבעייתי לדידו).
אין לי ויכוח על הקביעה שקרנו של דארן מעט דעכה. לדעתי "המתאבק" הוא צעד אחורה בקריירה שלו. אבל האולפנים יודעים טוב מאוד מי הוא ואת יכולתיו והוא בלי שום בעיה יכול לקבל פרוייקט של 100 מיליון דולר (והוא אכן קיבל). להשוות את מצבו לזה של ראם זה זילות המושג אשפתות.
תיקון קל.
"באטמן חוזר" יצא אחרי "המספריים של אדוארד".
ולכן כתבתי ש-''המספריים'' יצא בין שני הבאטמנים של ברטון.
ובגלל זו היתה טעות מצידו לא לכתוב את התסריט של ''אינסומניה''.
יהיי!
גם ככה רציתי ללכת, עכשיו אני מחוזקת בהחלטתי.
גם אותי הביקורת שכנעה ללכת לסרט
אם כי זאת לא כזאת חוכמה כי מקודם לא הייתי מודע לדברים משמעותיים בסרט, כמו הבמאי והעובדה שזה לא עוד סרט על חייו של ספורטאי (סטייל 'הוריקן'), או שמדובר בהתאבקות ולא באגרוף.
אני שונא לראות ספורט ושונא סרטים על ספורט אבל נראה לי שאני אלך לראות אותו מתישהו בקולנוע.
והקטע החדש - האינראנים מצאו ממה להיעלב....
פורם היום ב-YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3679253,00.html
לפחות הם לא מאשימים את היהודים (ארונופסקי וסניידר).
וקצת עצוב לראות את אנט בבנינג מציצה מתוך הרעלה.
והקטע החדש - האינראנים מצאו ממה להיעלב....
אה, אז רגע, אם המתאבק ה"רע" היה שרוליק, עם כובע טמבל ומדי צה"ל, ה-signature move שלו היה זריקת תפוזים מתפוצצים, ובסוף רנדי היה שובר את דגל ישראל וזורק אותו לקהל השורק/צוהל, לא היית נעלב?
וגם מ-300 אין להם מה להיעלב, כמו שאנחנו לא נעלבנו קולקטיבית מזה שהיהודים הרגו את מל-ישו-גיבסון?
והקטע החדש - האינראנים מצאו ממה להיעלב....
על 300 בהחלט אפשר לדבר כחומר מעליב, אבל אין שום דיון בנושא של המתאבק מכמה סיבות:
1. הבחור לא באמת איראני- סתם איזה מישהו שקוראים לו בוב ממוצא אתני לא ברור שהוחלט ללהק אותו בתפקיד איראני.
2. הדמות "משחקת" מישהו רע – בוב עצמו הוא בחור נחמד שמסתחבק עם ראנדי ומראה דאגה כשהוא מתחיל להרגיש רע באמצע הקרב ("תסיים את זה עכשיו")
3. אם כבר מי שצריך לעלב זה האמריקנים – כל קהל המעריצים מוצג (במידה מסוימת) כאדיוטים מתלהמים שנהנים ממפגני אלימות ולאומנות (סטייל זריקת הדגל המוזכרת).
4. אם בוב- הבחור הנחמד וטוב הלב שהצליח בחיים גם אחרי קריירת ההאבקות ומוצג בניגוד לארנדי ("האמריקאי") שהוא כישלון כמעט מושלם באמת שאין לאיראנים מה להתלונן.
הפסקול
הפסקול במתאבק הזכיר לי נשכחות את הלהקה האוסטרלית ACDC שגם היא כמו מיקי רורק
כנגד כל הסיכויים קמה מהקרשים ומוכיחה את עצמה לטוב ולרע.
נזכרתי בכל הטוב ששכחתי,רגעי התהילה מהעבר החלו לנצנץ שוב באוזנים שלי.
זו לא היתה אותה התלהבות קיטשית משירי ABBA זורמים .
זו היתה הערצה והערכה אמיתית
שרק היתה צריכה שיעירו אותה.
זה היה אמיתי וזה היה שונה ,
כמו לפגוש אהוב ותיק ולגלות שכל הרגשות עדין שם ובעצם רק הסתתרו מאחורי צללים ואשליות צבעוניות ע"ע ABBA
הסרט הזה החזיר את מיקי רורק לספסל השחקנים שקימים בתודעה.
זה היה יותר טוב מ9 וחצי שבועות,(שזו הייתה גולת הכותרת של הקרירה שלו עד המתאבק) לא בגלל הישבן.
זה היה אותו מיקי ,רק בוגר יותר,משובח יותר,אמיתי ונוגע. ממש כמו יין היו אומרים.
עוד על הפסקול ורורק
ממה שקראתי הבנתי שהיו 2 מחוות מוסיקליות בסרט שההפקה שלו נחשבת צנועה ביותר סה"כ 6 מליון דולר :
"גאנס & רוזס" אישרו השימוש בשיר שלהם ללא חיוב תגמולים, כסיוע לרורק במינוף מחדש של הקריירה שלו, וכתרומה חברית להצלחת הקמאבק .
כך גם ברוס ספרינגסטין שהלחין את שיר הנושא של הסרט . אף הוא ביצע עבודתו ללא תמורה כתרומה למתקמבק רורק.
רורק אולי ישב כמה שנים על הספסלים האחוריים של הוליווד אבל לא שרף את כל הגשרים מאחוריו וזה לזכותו.
אגב "9 וחצי שבועות" לא נמנה עם הסרטים המוערכים שלו דוקא. אם יש את נפשך כדאי לך לראות "ראסטי ג'יימס" (שם מקורי: "דג קרב סיאמי" = "ראמבל פיש") בו הוא משחק כאחיו הבכור, המהורהר והנערץ של מאט דילון הצעיר.
עוד סרט שווה אם כי מוזר בתכלית הוא "לבו של אנג'ל", שמוכר יותר אוירה, ומשחק משובח מאשר עלילה ראויה.
בסרט "כחום הגוף" יש לו תפקיד משנה קטן כפושע לשעבר שיוצא לעזרת ויליאם הארט המבקש להתנקש בבעל האשה הנשואה שברישתה נפל. רורק עושה את תפקידו בחן כובש ושווה לראות – זהו סרט טוב והמשחק של כולם כולל קתלין טרנר, מצויין.
לאחרונה ראיתי את הסרט "עיר החטאים" אבל לא זיהיתי את רורק. הוא עוטה שם איזה מסכה על פניו ולא ניתן לזהות שום דבר ממנו חוץ מהקול (שיאה לו התואר שהדביק לו אחד המבקרים שדוקא שיבח את משחקו ב"המתאבק" – קול של "חצץ גרוס"…).
יש סיבה שהסרט הזה לא מוקרן בכל איזור הצפון?
השערה
המתאבק שייך לרשת לב, שאין לה בתי קולנוע צפונית לאבן יהודה. יכול להיות שהוא לא מוכר כל כך טוב והרשתות שפעילות בצפון החליטו שלא שווה לרכוש עותקים.
זה מה שאני חשבתי, אבל בכל זאת..
זה סרט שהיה מועמד בכמה קטגוריות לאוסקר, ושצבר סביבו הרבה הייפ.
נראה לי קצת תמוה שהרשתות האחרות לא מעוניינות להפיץ אותו.
שמחה בשבילך... לא סרט מופת אבל מצדיק יציאה מהבית
למען האמת, הוא לא גרם לי לצאת מהבית (
)
זאת אומרת, אם מחיר הדלק שהייתי צריך לבזבז על הנסיעה עד הקולנוע לא היה כפול ממחיר הכרטיס באמת הייתי יוצא מהבית בשבילו, אבל הוא לא.
Fat City סרט שעוסק באותם נושאים ובאופן משכנע יותר
הבטחתי לעצמי שאראה את הסרט הזה, וכך עשיתי. מצאתי ש"המתאבק" מתכתב עם הסרט הזה במידה מסויימת. גם ב Fat City הגיבורים הם באופסייד, סטייסי קיץ' משחק גיבור אגרופן חובב , שתהילתו חלפה , ג'ף ברידג'ס הצעיר עתידו לפניו אבל המימוש ממש לא מבטיח והוא חוטף בזירה כל הזמן, והחברה של סטייסי היא אלכוהוליסטית אבודה למדיי בעצמה. הסביבה שלהם אפורה, מדכאת והכי רחוקה מתהילה ובכל זאת הם חולמים על תהילה, רוצים לשחזר רגעי עבר וחולמים על איזה עתיד.
סצנות הקרבות הן הכי קרוב לתהילה שהגיבורים האלה אי פעם יחוו, אבל המחיר הוא שטף דם בעין, אף מרוסק, ועוד אי אלו חבלות. כמובן בסוף סטייסי לא שוכח לגשת לאותו חורלדיסו או מישהו בשם דומה , מולו נאבק בזירה , לחבקו ולומר לו "היית טוב". אותי זה שעשע ואז נזכרתי גם במחוות דומות ב"המתאבק".
רציתי גם לציין שהדמויות בסרט של יוסטון משכנעות, ואין כמעט תחושה שזה משחק.
יוסטון גם נותן לצופים אפשרות לראות את הרגעים שאחרי ה"קרב הגורלי" ,מה שאין ב"המתאבק". בהפקה הסרט בכללו נראה קצת מיושן, בכל זאת שנת 1972, אבל הסרט עצמו לא התיישן. ממליצה מאוד.
היה לי רק דבר אחד לומר על המתאבק בסיומו, הוא שבר לי את הלב. פנינה קולנועית מינורית מהולה בכל כך הרבה עצב וכאב. הפאתטיות והבדידות של ראנדי כל כך נוגעים ללב. הסרט הזה הרס אותי.
והייתי רוצה להרחיב עוד קצת.
הביקורת שלי:
איך נופלים גיבורים, רק לפני 20 שנה היה רנדי "הראם" רוברטסון, אחד המתאגרפים הטובים בעולם. והיום? הוא עובד בסופר מרקט במהלך השבוע ובסופי שבוע הוא מתאגרף תמורת כמה דולרים במועדון קטן שבו כמו כל תחרויות האיגרוף מהלך ותוצאת הקרב מתוכננים מראש. אך משהו קורה לחיים האלה, ראם עובר התקף לב והרופאים אומרים לו שאסור לו יותר להתאגרף.
לאחר בשורה קשה זו הוא מנסה להתנחם בעזרת שתי נשים: הראשונה היא קאסידי(במשחקה המשובח של מריסה טומיי), חשפנית מבוגרת יחסית שרנדי מתחיל להתאהב בה והיא גם מתחילה לפתח קשרים אליו. השנייה היא בתו ( רייצ`ל אוון ווד, גם כן במשחק מצויין), שאיתה לא דיבר זמן רב ורוצה לפצות אותה על זה. לאחר אירועים אלו מתחיל עניין המתח: האם רנדי יחזור להתאגרף? האם הוא ישלים אם בתו? והאם הוא יצליח לצאת עם קאסידי החשפנית?
אני חייב להודות שציפיתי לסרט הרבה מאוד זמן כיוון שהבמאי של הסרט הוא דארן ארונופסקי שביים את מה שלטעמי הוא אחד הסרטים הגדולים בהיסטוריה (רקוויאם לחלום). וממש לא התאכזבתי, שוב פעם מוכיח לנו ארונופסקי שבעהברת רגשות לקהל הוא המלך הבלתי מעורער, כל איגרוף וכל נעץ שנתקע בגופו שלרנדי(ככן יהיו גם קרבות הם אקדח נעצים) וכל טיפת דם שיורדת מורגשת.
וכמובן אי אפשר לדבר על הסרט הגדול הזה בלי להזכיר את משחקו המדהים של מיקי רורק. יהיו כאלו שיגידו שהוא בעצם משחק את עצמו, לי זה ממש לא הפריע למעשה היה קשה לראות שחקן אחר מבצע את התפקיד הזה בצורה יותר טובה. למעשה סופר שבתחילת דרכו של הסרט שקלו לתת אותו לניקולס קייג`(כן, כן, מה ששמעתם!).
לסיכום לטעמי האישי מדובר בסרט ענק (שקצת לא מובן איך לא קיבל מועמדות לאוסקר). סרט שלטעמי היכנס לפנתאון של סרטי האיגרוף הטובים בהיסטוריה לצד: רוקי והשור הזועם.
למה כדאי לראות: בגלל שארונופסקי אחד הבמאים הגדולים בעולם היום, בגלל שמיקי רורק נותן את תפקיד חיו(תרתי משמע) ובגלל שזה פשוט סרט ענק.
למי כדאי ללכת: לאוהבי סרטי איגרוף, לאוהבי דרמות ולכאלה שלא מפחדים מדם או מסצינות קשות לצפייה.
ציון:חמישה גביעים (מתוך שישה).
אשמח להערות ולהארות..
תודה רבה למי שיגיב.
הביקורת כמובן מתוך הבלוג שלי:
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=TOMOVIES
מתאמן בנתיים שם עד שיהיה לי מספיק ביצים לשלוח ביקורת לעורכי האתר….
כבר המון זמן לא התאפשר לי לבקר בדג, טוב לחזור ישר לתגובה כזאת.
אז סוף סוף יצא לי לצפות בסרט
אני לא מסכים עם הדעה הרווחת לגבי הבחירה של רנדי לעלות לבמה בסוף. זו לא בחירה בין חיים אמיתיים או חיים מזוייפים, זה הרצון של performer להשאר כמה שיותר זמן באור הזרקורים, לא משנה כמה חלש אותו אור. יש סיבה למה השתמשו במונח the show כדי לתאר את ה-WWE שמתאבק אחר אמר לרנדי שיהיה סקאוט מטעמם (מונח שבדר"כ מתאר את הליגות הבכירות בבייסבול). performers אמיתיים חיים בשביל אותם רגעים בודדים של הערצה מקהל אוהב, בשבילם זו האהבה הכי טהורה שהם יכולים לקבל, והם באמת ובתמים אוהבים בחזרה את המעריצים שלהם.