אייג' אוף קייג': איש הקש

"איש הקש" הוא יצירת מופת. לא הסרט מ-2006. ממש לא הסרט מ-2006. "איש הקש", סרט האימה הסקוטי הייחודי מ-1973 (למרות שיחסית לסרט אימה יש בו מעט מאוד דברים אשכרה "מפחידים") על שוטר שמגיע לאי נידח לתוך קהילה סגורה במטרה למצוא נערה שהלכה לאיבוד ומתאר מתחים דתיים וקהילתיים, הוא יצירת מופת: האווירה הסהרורית והמלחיצה, התחושה שאדם הולך לאיבוד בתוך עצמו, הסיום – הכל פה פשוט מעולה. 

גם הרימייק של "איש הקש" הוא סרט טוב מאוד. שוב, לא הסרט מ-2006. "מידסומר", אותו "מה פתאום רימייק, אני, אני רק פלוס מינוס אותו הדבר" של ארי אסטר מ-2019 עם הופעה מנצחת של פלורנס פיו והלך רוח פסיכוטי ומדמם, מתובל בהומור שחור. הוא לא חסר בעיות, אבל הוא שיפור ניכר מסרטו הקודם של אסטר והוא עושה כבוד לסרט המקורי.

"איש הקש" גרסת 2006, לעומת זאת? ובכן, "איש הקש" גרסת 2006 נחשב לאחד הסרטים הכי גרועים אי פעם. ואין מה להגיד – הוא רחוק מאוד מפסגות "איש הקש" המקורי שיצא לפניו ו"מידסומר" שיצא אחריו. אבל קשה שלא להבחין בכך שכאשר אנשים מדברים עליו כ"סרט כל כך גרוע עד שהוא שוב טוב" הם מפספסים את העובדה שההומור השחור הקיצוני והמוזר שהפך את הסרט לשלל תבניות וסרטוני ממים הוא לא "לא מכוון". כאילו, בחייאת, אף אחד לא שם את ניקולס קייג' בתחפושת דוב ואומר לו להרביץ לאנשים במטרה ליצור דרמה רצינית.

"איש הקש" יתגלה, בדיעבד, כנקודת המפנה בתפיסת הקהל את קייג'. הופעתו תהפוך למועמדות הראשונה שלו (מבין שש) בפרס הראזי לשחקן הגרוע ביותר (פלוס עוד שתי מועמדויות ל"זוג הגרוע ביותר"), ומכאן והלאה נראה שהקריירה שלו התחילה צניחה חופשית. בחירת תסריטים מחפירה לא תעזור לכוכב, אבל מאותו רגע שהוא כיכב ברימייק הידוע לשמצה סומנה על גבו מטרה, ולמרות שבמהלך העשור שלאחר מכן הוא עוד ימשיך להופיע בסרטים טובים לצד סרטי פח, הוא עדיין יהפוך לאיזה מם בפני עצמו – בדיחה לא מוצלחת שיצאה משליטה. רק בשנים האחרונות קייג' מצליח קצת להתנער מזה. לא בגלל שבחירת התסריטים שלו השתפרה (היא כן, אבל זה לא משנה) אלא יותר בגלל שנראה שהקהל סוף סוף נפתח למתודת המשחק של קייג' והטירוף שרק הוא יודע להבין. ועל זה יש לומר – כל הכבוד, אבל מה לקח לכם כל כך הרבה זמן.

כי השאלה האמיתית היא למה אנשים ציפו ש"איש הקש" יהיה סרט רציני בכלל. אני מניח שיש כאן עניין של ציפיות: ניק קייג' של 2006 עדיין לא היה ניק קייג' של שנות העשרה – אמנם כבר אז הרבה אנשים לא הבינו איך הוא ממשיך לקבל עבודה, ומה הקטע עם הצעקות! המוגזמות! שלו! אבל הוא בסך הכל היה שחקן מוערך ששיחק בסרטים עם הערכה ביקורתית או ביצועי קופות מרשימים. קומדיות שחורות אבסורדיות עם סצנות מטורללות על סיוטים/חלומות מטריארכלים פשוט לא היו חלק ממה שציפו ממנו.

אבל אם אתה צופה ב"איש הקש" אחרי מרתון חלקי של סרטי קייג', משנות השמונים ועד היום, התמונה מתחילה להתבהר: כן, ניק קייג' מתנהג פה כמו מטורף חסר מעצורים וזה ממש מצחיק בקטע "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" – אבל קייג' ובמאי הסרט יודעים שזה מצחיק. "הדבורים!!!" הוא לא טון צורם שמפספס מה שאמור היה להיות פינאלה רגשי ומעורר אימה. "הדבורים!!!" הוא בדיחה שחורה נוספת באמצע סצנה ארוכה שכזאת שכל המטרה שלה היא לבעוט בדמות של קייג' בזמן שהוא למטה. 

אפשרי שלא כולם יסכימו איתי, כמובן. זאת הבעיה של סאטירות ופארודיות עדינות מדי (גם פול ורהובן סבל מזה): מדי פעם אנשים מתעקשים לקחת אותן ברצינות. וכן, אני מניח שאפשר להמשיך לדוש בזה אבל לטעמי השאלה האם "איש הקש" הוא קומדיה מכוונת או לא, מסיטה את הדיון מהנקודה הכי מעניינת בסרט, והיא: האם זה אחד הסרטים הכי מיזוגניים אי פעם?

גם פה, היכרות עם הבמאי נותנת הקשר – ניל לביוט היה מבמאי האינדי של שנות התשעים שלא הצליחו לפרוץ כל כך. הוא כנראה הכי מוכר מ"האחות בטי" או הרימייק ל"מוות בלוויה", אבל (ממה שראיתי) הסרט הכי מרתק שלו הוא סרטו הראשון – "בחברת גברים": סרט שהוא כולו פירוק של שוביניזם, מיזוגניה, "גברים נחמדים" ועוד. הסרט, שיצא אי אז ב-97' מוכיח שדיוני הפוליטיקלי קורקט, מקומן של נשים בחברה ועוד היו פה הרבה לפני העשור האחרון, לו רק מישהו רצה להקשיב. אהרון אקהרט נותן בסרט הופעה נפלאה כאחד הדושים הכי נוראיים אי פעם, הצ'אד שאחריו לא צריכים עוד צ'אד, שכתוב בצורה כל כך משכנעת שאתה קצת חושש שזה בגלל שלביוט באיזה מקום מזדהה איתו. 

"איש הקש" מרחיב על הנקודה הזה: אם "בחברת גברים" עוסק בצורה מאוד ישירה בנושאים שציינתי, "איש הקש" קצת יותר עקיף בנושא. אם בגרסת איש הקש 73' הפערים בין השוטר והאי היו פערים דתיים – הוא נוצרי אדוק, הם פגנים (טכנית ניאו פגנים, אבל נגיד), כאן הפער הוא מגדרי – הוא בן, וכל תושבות האי שהוא מדבר איתן הן בנות. ברגעים הספורים שהוא פוגש איזה גבר ומנסה לפתוח איתו בשיחה, הם נראים מזועזעים מהרעיון שמישהו פונה אליהם ושומרים על שתיקתם. ובכך, האווירה הזדונית שמישהו משקר ועובד על קייג', שמשהו רע קורה פה תופסת מימד ברור מאוד של "נשים נשים שק של ניאו-פאגניות-עם-קטע-מוזר-לדבורים". בתגובה לכך, קייג' צועק, צורח, משפיל ואף מרביץ לרובן הגדול. האם לביוט עוסק כאן בגברים פרנואידים שמפחדים מנשים בעמדות כוח? או האם לביוט הוא בעצמו כזה? לא הצלחתי לשכנע את עצמי לכאן או לכאן עד סוף הסרט. העובדה שהסרט מעסיק שחקניות מאוד מוכשרות (אלן בורסטין, פרנסס קונרוי) ונותן להן מעט מאוד לעשות לא משפרת את התחושה. 

אבל, בסופו של דבר – "איש הקש" גרסת 2006 הוא בעיקרו דבר אחד: קייג'. הסרט (וכל סרט אחר של קייג') רחוק מאוד מפסגות הטירוף של "נשיקה נשיכה", באופן שבו קשה לי לקרוא למה שהולך שם באמת "קייג' צועק ומתחרפן כל הסרט". אבל אין ספק שההתחרפנות שלו, כשהיא סוף סוף מגיעה, היא בין תצוגות החרפון הטובות ביותר שלו. אפילו אם אפשר להתווכח אם זה מתאים לטון של הסרט או לא, וראוי להתווכח האם לביוט שונא את המין הנשי או רק מציג הלך רוח שוביניסטי כדי לבקר אותו – אין ספק שנטו מבחינת טירוף: קייג' יודע מה הוא עושה.