ביקורת: שליחות קטלנית – ג'נסיס

האסטה לה ויסטה, שליחות קטלנית.

בסדרת "טרמינייטור", "שליחות קטלנית" בעברית, יש בדיוק שני סרטים‏. שליחות קטלנית 1 ושליחות קטלנית 2. ‏שני ‏הסרטים שכתב וביים ג'יימס קמרון.‏ הסרט הראשון הוא קלאסיקה. הסרט השני מחזיק מעמד ‏עד ‏היום כאחד מסרטי האקשן הטובים ביותר שנעשו אי פעם. וזהו – שם הסדרה הזאת נגמרה. ‏נכון ‏אמנם שטכנית, קיימים סרטי המשך נוספים ל"שליחות קטלנית" – שלושה מהם, נכון לכרגע, ‏פלוס ‏איזו סדרת טלויזיה תמוהה, אבל זה לא נחשב. הסרטים האלה לא אמיתיים, הם לא באמת ‏חלק ‏מהסיפור, בדיוק כמו ש"אינדיאנה ג'ונס 4" לא קיים באמת. הם פאנפיקשן. יצירה נגזרת. לא ‏הדבר ‏האמיתי. "שליחות קטלנית 3" היה תוספת מאוחרת, מיותרת למדי אבל די מבדרת בפני ‏עצמה. ‏‏"שליחות קטלנית: התעוררות" (המכונה גם: 4) היה ניסיון מעניין אבל לא מוצלח במיוחד ‏לקחת את ‏הסדרה לכיוון חדש. ועכשיו, מגיע "ג'נסיס". ואם חשבתם שהסרטים הקודמים פגעו ‏בכבודו של ‏המקור, לא ראיתם כלום.‏

‏"שליחות קטלנית: ג'נסיס" הוא המקרה הכי קשה של רצח של סדרה אהובה מאז "מת לחיות ‏ביום ‏טוב". זה מה שקורה כשהזכויות לסדרה נופלות לידיים של אנשים שאין להם מושג ירוק מה ‏היה ‏טוב בסדרה הזאת מלכתחילה.‏

בתחילת העבודה על הסרט החדש בוודאי היתה איזו ישיבת תסריט, ובה תסריטאים ‏ומפיקים ‏שונים התבקשו להציע רעיונות לסרט ההמשך החדש. חלק מהרעיונות היו דווקא מגניבים. ‏מה אם נראה את "שליחות 1", אבל הפעם דרך עיניו של קייל ריס? מה אם המחסל ‏הראשון ‏בעצם ‏מצא את שרה קונור כבר בגיל תשע, וליווה אותה מאז? מה אם טרמינייטורים יכולים ‏להזדקן? מה ‏אם שרה קונור תיסע בעצמה בזמן אל העתיד? מה אם סקיינט היא בעצם גוגל? מה ‏אם המנהיג ‏הכריזמטי ג'ון קונור יגולם על ידי טיפוס זחוח ומעצבן עם פרצוף דורש אגרוף? ‏מפיקי ‏‏"שליחות קטלנית: ג'נסיס" החליטו לא לבחור מבין הרעיונות האלה אלא לעשות את כולם. ‏באותו ‏הזמן.‏

אז זה מתחיל בקייל ריס (הפעם בגילומו של ג'יי קורטניי), שבעתיד הפוסט-אפוקליפטי שנשלט ‏על ‏ידי המכונות, נשלח על ידי ג'ון קונור אל שנת 1984 כדי להציל את אמא שלו מידי השוורצנגר, ‏ואם ‏כל זה נשמע לכם כמו סלט מילים לא ברור זה משום שלא ראיתם את "שליחות" המקורי. צפו ‏בו ‏ותחזרו הנה. הסרט מניח שאתם מכירים את המקור; כל החלק הראשון שלו הוא רצף ארוך ‏של ‏שיחזורים, מחוות, קריצות ונאדג'-נאדג' לתקופה שבה הסרטים האלה היו טובים. הכל נראה ‏כמעט ‏בדיוק כמו שנראה ב-1984, אבל גם אחרת: שרה קונור היא לא מלצרית תמה אלא באד-‏אסית ‏המלווה בשוורצנגר משלה, אם כי דגם זקן יותר, והאייטיז, מתברר, מלאים עד אפס ‏מקום ‏ברובוטים מהעתיד, חלקם משני צורה, חלקם לא. וכאן נשאלת השאלה שעוד תחזור ביתר ‏שאת ‏בהמשך הסרט: מה לעזאזל?‏

למה 1984 היא פתאום אחרת? למה קייל ריס זוכר זכרונות שאינם שלו? למה העתיד ‏שעכשיו ‏שונה מהעתיד שהיה, ומה פתאום אנחנו מנסים למנוע מסקיינט להתעורר ב-2015 כשכולם יודעים ‏שהיא ‏התעוררה לחיים ב-1997? בסרטים עם מסעות בזמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יש ‏פרדוקסים. ‏קחו כל סרט מסע בזמן, ועם קצת מחשבה וקצת קטנוניות תוכלו למצוא כמה וכמה ‏סיבות למה ‏מה ‏שקרה שם הוא בעצם לא הגיוני או סותר את עצמו. אם מכניסים לעניין קווי זמן שונים, ‏העסק ‏מסתבך עוד יותר. אז אפשר לסלוח לסרט על כמה בעיות לוגיות בענייני זמן; גם ‏סדרת ‏‏"שליחות קטלנית" המקורית לא נקיה מכאלה. אבל "שליחות קטלנית: ג'נסיס" משתמש ‏במסע בזמן ‏כרישיון להיפרד לשלום מכל הגיון עלילתי ‏מכל סוג שהוא. אנשים נמצאים במקומות ‏ובזמנים שהם ‏פשוט לא יכולים להיות בהם. קייל ריס מגיע מקו זמן אחד, אבל יש לו זכרונות מקו ‏זמן אחר, ‏וכשמישהו מעז לומר "אבל זה לא יכול להיות…" ‏הסרט צועק "קוואנטים!" ובורח. ג'ון קונור מבלה את רוב הסרט בקו זמן שבו הוא לא אמור להיות קיים, וכששואלים אותו איך לעזאזל הגיע לשם, הוא אומר "נסעתי בזמן", כאילו שזה מסביר משהו. כשהחורים נהיים כל כך גדולים שאפילו הדמויות עצמן לא יכולות שלא להעיר ‏על כך, ‏הסרט כמעט מילולית עונה ב"מה אכפת לי". לקרוא לכל זה "פרדוקסים" יחמיא לסרט שלא לצורך. אלה לא פרדוקסים, זאת סתם עלילה מטומטמת, וזה ‏הורס את כל הכיף שברעיון של מסע בזמן; אם הכל יכול לקרות, למי אכפת מה ‏יקרה? ‏

אל תטעו לחשוב, חלילה, שהסיבה היחידה לשנוא את הסרט הזה היא חורים בעלילה. לא, חורים בעלילה יכולים להפוך סרט למטופש, אבל להפוך סרט לבלילת קלישאות חסרת עניין – בשביל זה צריך כמה סוגים שונים לגמרי של עליבות, והסרט הזה מציע את כולם. יש לו את אחד התסריטים האלה שנשמעים כמו טיוטה ראשונה שמישהו כתב מגזירי תסריט מסרטים אחרים, כדי לנסות לשפץ אחר כך ולהכניס שורות שיישמעו כאילו אנשים באמת אומרים אותן, אבל אז שכח מזה. בדקות הראשונות של הסרט הוא מביא "נאום מעורר-השראה" שנשמע כמו כל נאום כזה אי פעם, מ"היום אנחנו חוגגים את יום העצמאות!" ועד "היום אנחנו מבטלים את האפוקליפסה!" מנוגנים ברוורס. אנשים מגלים בדרך אגב פרטים על עצמם באותה האמינות האנושית ודקות האבחנה שכל כך מאפיינות אופרות סבון יומיות המשוחקות על ידי קרנפים.

אבל יותר מכל זה מטריף אותי האופן שבו אנשים לא מתנהגים כמו אנשים אף פעם. אנשים מעלים ‏זכרונות דקה אחרי ‏שהם נסעו בזמן. תקשיבו. אף אחד לא מעלה זכרונות אחרי שהוא נסע בזמן. אף אחד. גם אם יום הולדת שמונה שלכם היה מה-זה מרגש, אין שום מצב שאתם תתחילו לספר עליו בתוך עשר דקות מהרגע שבו נכנסתם (ערומים) למכונת זמן ויצאתם ממנה שלושים שנה מאוחר יותר! במשך הדקות האלה אתם עדיין עסוקים בלהסתכל מסביב נדהמים על העולם העתידני ‏המופלא שאליו הגעתו ‏ולהגיד "איזה קטעים, נסעתי בזמן!". הרגע קרה לכם הדבר הכי מדהים בחיים שלכם או של כל אחד אחר, תתנהגו בהתאם!

כשמדובר באקשן, הסרט לא מרגש. כל המחסלים, אלה מדגם שוורצנגר ואלה מדגם ‏המתכת ‏הנוזלית, הם כבר חדשות ישנות, והסרט לא מחדש בעניינם. סצינות האקשן מוגשות ‏בכזאת אגביות – סבא-שוורצנגר וגב' קונור יודעים בדיוק מאיפה ומתי יבוא כל מחסל (איך?! אני לא יודע. קוואנטים?), כך שלסצינות הקרב יש הרגשה של עבודות רס"ר, משהו טכני שצריך לעבור. אף אחד לא במתח, ואין הרגשה כאילו מישהו נמצא בסכנה. ואני יודע שאנשים תמיד אומרים את זה ובדרך כלל זאת סתם נוסטלגיה, אבל חי סקיינט הגדולה שבמרומים, האפקטים ב"שליחות קטלנית ‏‏2" לפני 24 ‏שנים היו טובים יותר – הרבה יותר – מהסמטוכה הדיגיטלית בסרט הזה. ראיתי קטעים מ-GTA5 שנראים ריאליסטיים יותר מסצינת המסוק בסרט הזה.

בתור הדובדבן על קצפת הטמטום, הסרט מצליח – וזה בטח לא היה קל – לשבור את שיא ‏ה"תאונת דרכים המזעזעת ‏ביותר שאין שום שמץ של סיכוי קלוש שמישהו מבני האדם שנמצאים ‏בה יישארו בחיים, לא יקרה, ‏אין מצב, כאילו כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו, אבל ברור ‏שהגיבורים שבתוך האוטו יצעדו ‏הלאה בלי אף שריטה. קוואנטים".‏

אם יש דבר אחד שעובד בסרט, זה המכונה שאינה ניתנת לעצירה, ארנולד שוורצנגר. לכאורה, ‏הוא ‏לא יכול כבר לגלם את המחסל שגילם לפני 31 שנה – הוא פשוט זקן; אבל הסרט הופך את ‏החסרון ‏הזה ליתרון, ונותן ל"מחסל הזקן" להיות פרט משמעותי בעלילה. גם אמיליה קלארק בתור ‏שרה ‏קונור זה לא רעיון רע במיוחד. היא לא לינדה המילטון, כי לינדה המילטון יש רק אחת, אבל ‏היא ‏תחליף סביר. סרט "שליחות קטלנית" בכיכובם, פלוס הרעיון הזה בקשר למחסל הזקן, היה יכול להיות ממש נחמד, לו רק היה לסרט ‏הזה ‏תסריט פחות דבילי.‏

כשמדובר בסרטי אקשן קייציים, בדרך כלל עולה הטיעון "מה אתם רוצים, כולה אקשן, ‏תלמד ‏לכבות את המח". מקובל עלי – אם אתם רוצים לכבות את כל הפעילות המוחית שלכם ולצפות ברצף ‏של ‏צבעים בוהקים ללא משמעות על המסך, תעשו מה שבכיף שלכם. אבל אתם תמיד יכולים לעשות את זה מול "רובוטריקים" או ערוץ ‏הופ. ‏אין שום סיבה ללכלך בשביל זה סדרת סרטים קלאסית, כזאת שבעברה הצריכה, ואפילו עוררה, פעילות מוחית. הסרטים האמיתיים ב"שליחות ‏קטלנית" ‏היו יצירות פאר. "שליחות קטלנית: ג'נסיס" הוא סרט למוחות כבויים.


פורסם במקור בוואלה‏