יש קטע אחד ב"טד 2" שמערב דגני בוקר והופעת אורח של שחקן מפורסם, וקרע אותי לחלוטין. אבל לגמרי. בדיחה מנותקת לגמרי מכל עלילת הסרט, בלי קשר לכלום, שפשוט השכיבה אותי על הרצפה. ביצוע מושלם. חמישה כוכבים.
וישנו שאר הסרט.
ב"טד" מארק וואלברג הביע משאלה, ודובי הצעצוע שלו קם לתחיה והתחיל לקלל ולחשש. מכיוון שמדובר היה בסרט של סת' מקפרליין – יוצר "איש משפחה", וגם "מיליון דרכים להתפגר", אבל למה להתמקד בשלילי – הסרט לקח את הרעיון הזה וקפץ ממנו להמון בדיחות אקראיות על כל מה שעבר בסביבה. אם למקפרליין יש רעיון לבדיחה, הוא יכניס אותו לסרט, ולא משנה אם יש או אין לבדיחה קשר לעלילה. הוא יקרא לדמות ראשית בשם "סם ג'קסון" רק בשביל להכניס בדיחה על סמואל ל. ג'קסון. הוא יכניס לסרט גיטרה, כובע קאובוי ורובה שאין להם שום משמעות בעלילה רק בשביל גאג של שניה אחת. צ'כוב היה מתאבד.
אבל כל עוד זה מצחיק, זו לא בעיה. להיפך. החלקים שבהם הסרט כן זוכר שיש לו עלילה הם הבעיה.
ב"טד 2", טד מתחתן ורוצה לאמץ ילד, אבל המדינה לא מכירה בזכויות האזרח שלו, כי הוא לא בן-אדם, אלא דובי. הוא מחליט לתבוע את המדינה (כלומר, קודם הוא מחליט לגנוב את הזרע של טום בריידי, אבל כשזה לא עובד, הוא מחליט לתבוע את המדינה). ומכאן מגיעים דיונים רציניים על זכויות האזרח ומהות האנושיות. לא, באמת.
אפילו אם זה לא היה סרט עם בדיחות על פורנו, גולום, גוגל וקורנפלקס, רמת הרצינות שבה הוא מתייחס לדיון המשפטי על זכויותיו של טד היתה ביזארית. סצינות ארוכות להפליא עוברות בנאומים ודיונים על זכות הקניין והנשמה והיכולת לאהוב, בלי שנראה סימן לכך שמשהו מכל זה אמור להצחיק אותנו ברמה כלשהי. ככל שנוקפות הדקות מתבררת העובדה המדהימה שמקפרליין באמת מצפה מאיתנו להתייחס ברצינות למאבק על זכויות הדובי. יכול להיות שהוא ניסה להגיד בדרכו המשונה משהו על זכות הנישואין לגייז, אבל אם זאת היתה הכוונה, טוב שבית המשפט העליון האמריקאי אישר את זה כבר אתמול, לפני שמישהו הספיק להקשיב לטיעונים של מקפרליין בעניין. מי צריך אויבים כשיש חברים שמשמיעים טיעונים כמו "לכולם מגיעות אותן זכויות, אפילו אם הם דובי צעצוע או הומואים".
הבדיחה הבסיסית – טד עצמו – כבר לא מצחיקה, פשוט משום שאנחנו כבר מכירים את טד. דובי מעשן זה מצחיק כל עוד זה מפתיע; אבל עכשיו כשאנחנו כבר יודעים שהוא פשוט טד, אין בזה שום דבר מצחיק. הרי כל הקטע של הסרט הוא מאבקו של טד כדי שנקבל אותו כאדם, גם אם נמוך ושעיר יותר מהממוצע. ברגע שאנחנו מקבלים את זה, אין שום דבר משעשע בכך שהוא מתנהג כמו אדם. למשל: בתחילת הסרט יש סצינת מריבה של גבר ואשתו. הם צועקים ומקללים זה את זו, זה לא נעים. אין בדיחות. מה שאמור להפוך את זה למצחיק הוא רק העובדה שה"גבר" בסצינה הזאת הוא דב צעצוע. אז כן, אם זה היה מפתיע זה היה אולי מצחיק, אבל זה טד. הוא איש. ואם מקבלים את זה שהדב הוא איש, לא נשארת פה שום בדיחה. סתם סצינה דרמטית לא נעימה וארוכה מדי.
כל זה לא אומר שהסרט לגמרי לא מצחיק: כרגיל אצל מקפרליין, הרגעים המוצלחים יותר הם האקראיים לחלוטין, אלה שמנחיתים משום מקום בדיחה שלא קשורה לשום דבר. ויש כמה בדיחות מוצלחות מאוד בסרט – צחקתי בקול רם – אבל הן מעטות, ומפוזרות על פני יותר מדי זמן. וזו הבעיה האמיתית של הסרט הזה: הקצב. קצב הוא דבר חשוב מאוד בקומדיה; המומחיות של "איש משפחה" היא לירות בדיחות במהירות כזאת שגם אם חלקן מפספסות, קשה לשים לב כי אתם עדיין צוחקים מהבדיחה הקודמת. אז זה שחלק מההומור ב"טד 2" לא עובד, על זה אפשר לסלוח – אבל אי אפשר לסלוח לו על זה שהוא כל כך איטי, לעזאזל. בשביל מה אנחנו צריכים את כל הנאומים האלה? למה אנחנו צריכים לשיר שיר שלם לאור ירח? למה לכל הרוחות כשטד ושות' יוצאים למסע במכונית אנחנו צריכים חמישה שוטים שונים של המכונית דוהרת בכביש הפתוח לפני שהסרט מואיל בטובו להמשיך לבדיחה הבאה? הסרט הזה נמשך כמעט שעתיים, דורות במונחים של קומדיה, ואילו היו מקצצים ממנו חצי הוא היה רק מרוויח.
אבל וואו, הדבר הזה עם הקורנפלקס היה קורע.
פורסם במקור בוואלה
שנאתי את הסרט הראשון כל כך.
וזה תרוץ טוב לשאול מה הייתה הבדיחה עם הקורנפלקס?
לדעתי קצת קשה להעביר בכתב את הבדיחה ושהקורא יבין בדיוק למה היא מצחיקה את מי שצפה בסרט,
כך שחבל סתם לספיילר. 50% מהקסם של הקטע הוא הביצוע והבחירה בשחקן הספציפי, שביחד עם הופעת אורח קצרה ומשעשעת בסרט קיץ בעייתי אחר, הוא מזכיר לנו איך הוא בעיקר "מתבזבז" בשנים האחרונות.
אה, תיירי הנרי גם בסרט הזה?
#מעטים_יבינו
אני מתבייש מאוד, אבל לא הבנתי את הבדיחה על תיירי הנרי
מיותר לציין שאני ארוץ לכל סרט עם הופעת אורח שלו.
היה לו קמאו ב"הפמלייה" מסתבר.
(שזה בדיוק סרט קיץ בעייתי אחר).
נ.ב.: COYG.
טוב אז שיקרתי
גם הנרי לא יגרום לי ללכת לראות את 'הפמליה'.
100%.
אין שום טעם לספר את הבדיחה הזאת.
אפשר אולי הסבר כולל ומקיף
של מה בדיוק הייתה הבדיחה ולמה היא עד כדי כך מצחיקה? אני מבטיח לא לשפוט אתכם על כך שצחקתם כל כך, ואני לחלוטין לא מצפה לצחוק בעצמי אני נשבע אני רק חייב להשביע את יצר הסקרנות.
כנ''ל
אני לא רוצה לראות את הסרט אבל נורא סקרנתם אותי עם הבדיחה הזו.
מוזר, הייתי בטוחה שהסרט כבר יצא מזמן
(ל"ת)
שני הסנט שלי
היו לפי דעתי הרבה בדיחות טובות, ואני צחקתי די הרבה בסרט, אפילו די הרבה ביחס לסרט שהוא קומדיה-לצורך-קומדיה (כמו "ג'אמפ סטריט" או "שכנים", אני לא מדבר על קומדיה-רומנטית עם שתי בדיחות וחצי).
הבעייה כאן היא שהסרט עצמו ארוך מידי, ומרגיש מנופח ומרופד. אני תופס את העלילה בסרט כתפאורה לבדיחות, וכאן יש אינפלציה. השאלה היא אילו אנשים אתם: אם אתם רוצים כמות אבסולוטית של בדיחות – יש כאן מלא. אם אתם רוצים יחס טוב של בדיחות/זמן, אולי תשעממו מידי.
אף פעם לא הסכמתי כל כך עם ביקורת. כל מילה מדויקת.
(אגב, סצנת הקורנפלקס הצדיקה את קיומו של הסרט גם בעיניי.)
הרבה פחות מוצלח מהראשון
וגם מהראשון לא התהלבתי… האמת שזה יכל להיות יותר מצחיק אם הוא היה פוגש דובה במקום בת אנוש.
אני לא מתכוון לראות את הסרט אז שאלה
מה עשו עם העדר הדמות של מילה קוניס?
בכלל מסבירים למה היא לא שם? או שמא יש לה הופעת אורח שלא הופיעה בטריילר.
סצינה ראשונה: "מה? עוד לא התגברת על הגירושים שעברת לפני חצי שנה?"
שאר הסרט זה מוזכר אולי פעם-פעמיים שוב פעם.
אני חושב שזה פתרון נוראי. הסרט הראשון, מעבר לטד, היה על מערכת היחסים של וולברג וקוניס, ולזרוק את זה ככה כאילו כלום לא קרה זה מבזה ומעצבן.
באמת, היית מעדיף שהיו מזכירים באותה צורה שהדמות מתה ופשוט ממשיכים הלאה.
אומנם לא ראיתי את הסרט השני
אבל אני מסכים איתך, בסרט הראשון המיקוד המרכזי היה על מערכת היחסים ביניהם ואיך טד משפיע עליה לרעה, ופתאום להיפטר מקוניס כאילו כלום ולתרץ את זה ככה כאילו היא לא היתה חשובה נשמע מבזה ודבילי לחלוטין.
יש לי הרגשה שבגלל זה הסרט גם סבל, לפי מה שנשמע מהביקורת בגלל שאין את מערכת היחסים הזו יותר המיקוד עבר להיות יותר על טד עצמו מאיך הוא משפיע על הדמויות האחרות וזה חלק ממה שהרס את ההמשך.
טוב, קיימת שם אמנדה סייפריד, שהיא לאב אינטרסט בהחלט,
אבל אתה צודק, זה משהו שמתפתח עם העלילה של הסרט, בניגוד ליחסים בסרט הראשון, שהם ה-עלילה של הסרט.
זאת הבעיה עם הומר חסר-הקשר. העובדה שהוא תלוש מרצף עלילתי מקשה על ההנאה ממנו לאורך זמן.
טד הצחיק אותי כמה פעמים, וגם פאמילי גאי לפעמים מצליחה להצחיק, אבל ההנאה הזאת מתפוגגת באופן כמעט מידי ומרגישה תמיד כמו בזבוז של זמן. קומדיות שדואגות לבנות דמויות עקביות עם אופי של ממש ועלילה קוהרנטית אולי נאלצות לוותר על כמה בדיחות, אבל מצליחות ליצר רגעים של הומור עם משמעות שאפשר להיזכר בהם שוב ושוב ולחייך.
אני בכלל לא בטוח שזה נכון
האבירים שאומרים ני הם עלילה קוהרנטית עם אופי של ממש?
הרבה מאוד קומדיות קלאסיות מלאות בקטעים בלתי נשכחים שלא מגיעים מהדמויות והסיטואציה אלא בעיקר מזה שהיוצרים חשבו שזה עכשיו יהיה ממש מצחיק. האחים צוקר (בימים הטובים), מל ברוקס, מונטי פייטון, וודי אלן וכן, גם סאות' פארק מוכנים להקריב מהעלילה בשביל עוד בדיחה מוצלחת ביותר.
אני מסכים שאני לא מצליח שום בדיחה מוצלחת מ"טד" וזאת שאלה מעניינת למה – אבל זה לא בגלל הומור חסר הקשר כי יש הרבה סרטים מלאים בהומור חסר הקשר עם בדיחות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של כולנו.
לא חשבתי על זה ככה, אבל כנראה שההבדל בין הגביע הקדוש (שהוא יותר אוסף מערכונים עם קשרים רופפים מסרט של ממש) ליצירות של מקפארלן
הוא הקצב שבו הבדיחות נזרקות, והקצב שבו הן נשכחות. בתוך כל סצינה של מונטי פייתון הרצף הוא הגיוני והבדיחות מותאמות אליו. אף פעם אין תחושה שהבדיחה הוכנסה בכוח לסצינה, ושאם תחתוך אותה החוצה עדיין תוכל לשמור על רציפות. האחים צוקר, למשל, יותר דומים למקפארלן בעובדה שהבדיחות הן לעיתים קרובות מאולצות, ורק החזרה עליהן שוב ושוב הפכה אותן לזכירות.
אני נורא אהבתי את הבדיחה שבה טד זכה בדייט עם גארי קולמן במקסיקו.
או את זאת שבו הוא שר לה קוקרצ'ה לפול מקרטני.
או את הרגע האדיר ההוא שבו טד קיבל קסדת סלמון מהנביא מוחמד בזמן שהוא לבש טוגה.
שתי מילים
פלאש. גורדון. (אהההההה!)
בכל שנייה אקראית שבה תפתח את טד 1 אתה תיפול על בדיחה מוצלחת
אם כי זה בד"כ לא מסוג הבדיחות שאתה יכול לשלוף ולצטט בשיחה.
Fuck You Thunder
https://www.youtube.com/watch?v=LuWAtdOGfGs
יש עוד הרבה אבל זו הראשונה שעלתה לי
ממש לא מסכימה עם הקביעה הזו
אמנם מבין סרטיו של מקפרלנד צפיתי רק בטד הראשון ואכן אני לא זוכרת כמעט בדיחות ספציפיות.
את הסרט עצמו אני כן זוכרת כסיפור התבגרות די סטנדרטי על שני חברים הכי טובים, עם האבחנה המאוד מדוייקת בסוגיית "ניסיי ילדות קלישאתיים" כמו בובה שמקבלת חיים- בטווח הרחוק זה לא נגמר טוב. וזהו גם כר פורה לבדיחות.
כמו סרט אקשן שתופר עלילה מאוד בסיסית ומנפח מסביב באפקטים, גם טד זו קומדיה עם עלילה בסיסית כדי לאפשר נפח גדול של בדיחות. וזה אחלה לסוגה הספציפית הזו ולסת' מקפרלנד שהוכיח בפאמילי גיי שהוא טוב בזה. חבל ששאר הפילמוגרפיה שלו לא מצליחה לשחזר את ההצלחה בשני אלו.
לא אהבת? לא נורא, לא כולם אוהבים הכל.
כמובן שהייתי צריכה לטעות בשם של מקפרלין (ועוד פעמיים)
(ל"ת)
לא אמרתי שלא אהבתי, דווקא אהבתי. אמרתי שהסרטים גרועים
(ל"ת)
אני דווקא אהבתי את הפול-גז, ברקס, פול גז, ברקס עם הבדיחות
זה עשה את הכל יותר מעניין
לא ראיתי את 'טד 2' ואין לי כוונה לראות אותו
אבל הביקורות הזאת מתמצתת את הבעיה שלי עם הקומדיות של היום: הם מנסות להיות 'חשובות' ועם יותר מדי דגש על עלילה ודמויות ובדיחות על איברי מין במקום פשוט להשתולל. נניח היה לא מזמן את הסרט של בובספוג. הדגש שם לא היה על פיתוח דמויות (כי ממילא מתעלמים מזה בסדרה) ולא על העלילה אלא רק על הומור נונסנס חסר מעצורים. התוצאה הייתה אחד הסרטים הכי מצחיקים שהיו לאחרונה. מצחיק שדווקא סת' מקפרליין, אדם שנראה כמישהו שמבין בהומור נונסנס, לא עושה זאת.
לא מסכים לגבי הסרט השני של בובספוג, אבל זה לדיון אחר.
אילו קומדיות היום מנסות להיות חשובות בדיוק? ואיך ״בדיחות על איברי מין״ נכנס אצלך ל״קומדיות חשובות״?
הניסוח שלי לא מדויק
ב'חשובות' אני לא מתכוון למסר לאומה אלא בקומדיות שמנסיות להיות 'רציניות'. כאלו עם עלילה חזקה ודמויות שאכפת לך מהן, שיהיה לסרט עוד מלבד צחוקים (שעיקרן הן בדיחות על איברי מין). מעטות הקומדיות שמצליחות להיות גם רציניות מבחינת עלילה וגם מצחיקות עד כאב בטן. לכן טוב שיש סרטים כמו בובספוג ששמים את פיתוח הדמויות ואת העלילה בצד בשביל הומור נונסנס.
אז אתה כן רוצה לדבר על בובספוג?
הייתה לסרט עלילה, היה לסרט פיתוח דמויות.
אופס, נשלח לפני שסיימתי.
בכל מקרה, אם מה שהיה שם עם פלנקטון לא פיתוח של דמות אז מה זה?
היה פיתוח דמויות דל
והעיקר בסרט היה ההומור המטורף (ובסוף הם צוחקים על זה שהכול חזר לקדמותו מה שמסביר את עמדת הסרט בנוגע לפיתוח הדמויות שלו). לא אמרתי שלבובספוג אין עלילה, אמרתי שהעלילה שם הייתה דלה והיא הושמה לא מעט פעמים בצד בשביל הומור הנונסנס. לדעתי יותר קומדיות צריכות להיות כאלה: עם עלילה דלה ויותר דגש על ההומור.
לא מסכים
זה שהכל חוזר לקדמותו בסוף זה נכון, וזו גם כן סוג של בדיחה עם מודעות עצמית לסדרה עצמה (וסדרות מצוירות אמריקאיות רבות באופן כללי, כולל הסדרות של מקפרלן), אבל זה לא משנה את העובדה שלסרט כן היתה עלילה, כן היתה התמקדות על אותה עלילה, וכן היה פיתוח דמויות (לפלנקטון, שאגב להפוך אותו למיקוד של הסרט החדש היה רעיון מעולה, אבל זה נושא לדיון אחר).
ועכשיו הוא גם מסתמן ככשלון קופתי מרשים
בניגוד לתחזיות, הולך להיות לו סופ"ש די זוועתי בארה"ב (ההערכות כרגע הן סביב ה-30 מיליון כשטד הראשון עשה 54).
גם ביתר העולם זה לא נראה יותר טוב.
זה היה צפוי
הסרט הראשון היה הפתעה, הסרט הנוכחי נוצר בגלל הרצון לרכב על גל הצלחת הסרט הראשון כדי לעשות כמה גרושים. אם הם יגיעו לחצי ממה שהסרט הראשון עשה אני חושב שזה יהיה בסדר מבחינתם.
טד הראשון עשה 218.8 בארה"ב
כרגע מסתמן שלשני יהיה קשה להגיע ל-90 מיליון.
יוניברסל כנראה לא יפסידו עליו כסף, כי התקציב לא היה עצום, אבל קשה להאמין שהם מרוצים מהתוצאות האלה.
קצת פחות מחצי ועדיין
זה קצת פחות מחצי ועדיין אני בטוח שהם ציפו למשהו בסגנון. רוב סרטי ההמשך לא מצליחים להתעלות על המקור.
שמע עם תקציב של ~50 מיליון אני חושב שאם הסרט יעבור את ה 80 כולם יחזרו הביתה שמחים, כולל יוניברסל. זה אומר שכנראה לא נקבל סרט שלישי אבל כל עוד הסרט מכסה את ההוצאות זה נחשב לסביר.
אני לא בטוח שזה עדיין נכון
יש לי הרגשה שבשנים האחרונות דווקא די מקובל שסרטי המשך מתעלים על המקור. זה נכון במיוחד אם המקור היה מוצלח, והספיק לעשות סיבוב באינטרנטים, אבל עולם היורה מוכיח שאפילו זה לא חובה.
אבל סרטי המשך אלה הם ממותגים מוכחים כמו פארק היורה סרטי מארוול, באטמנים למיניהם ושרי טבעות עוצרי נשימה. כשמדובר על קומדיה זה שונה לחלוטין. קשה להפתיע אנשים בז'אנר הזה וכמעט בלתי אפשרי להתעלות על המקור שבזמנו היה משהו מרענן.
סרט איטי
צפיתי בו אתמול בלילה והסרט היה פשוט איטי להחריד. אני וחבר שלי הסכמנו שאולי משרד החינוך (מחדש) האמריקאי מימון חלק מהסרט כדי לחנך את הצעירים האמריקאים.
מבחינתי, הבדיחה המצחיקה ביותר היא זו על האימפרוב. בתור מאלתר חובב, השפרצתי מהאף.
אימפרוב - תשובה
מאלתרים טובים לא אומרים "לא" לשום דבר אני חושש. מהדברים שלהרכב הצנוע שלי יצא לעשות (חלק פשוט מתוך זרימה טבעית וללא הצעות קהל).
– שריפת תינוקות (זרימה טבעית)
– מסחר באצבעות וגפיים (כנ"ל).
– לספר סיפור בסגנון "פורנו שואה" (הצעה מהקהל).
אני אישית הייתי עושה את הקטע על קוסבי כי אפשר לשחק עם זה בכל כך הרבה מובנים.
לרב משתדלים להימנע מבדיחות או ליתר דיוק, לא להיכנס לאזור שיכול לפגוע בציבורים שלמים כמו דתיים או טבעוניים וכמובן שלא מעלים פוליטיקה כי אז מה שיקרה זה שאתם תראו שחקנים מתווכחים על פוליטיקה.. לא נראה לי להיט.
אמרתי שהוא יהיה פלופ או לא אמרתי?
זה היה לי ברור, ואני ממש שמח מזה כי זה אומר פחות הפרעות ל"עולם היורה" בדרך לקרוע את כל הקופות!
"פלופ" זה קצת חזק מדי לסרט שמרוויח 35 מיליון דולר ושציפו ממנו 55 מיליון. "אכזבה" נראה לי יותר מתאים.
כל כך כיף לעקוב אחרי ההצלחה של הסרט הזה
כבר שבוע שלישי ברציפות שהוא לוקח מקום ראשון בארה"ב (והשבוע לא הרבה ציפו לזה), ושובר שיאים בקצב מסחרר.
יהיה ממש מעניין לראות איך יראה שבוע הבא. גם שליחות קטלנית וגם מג'יק מייק נראים כמו פלופס אין דה מייקינג לדעתי.
לא בטוח שעולם היורה יהיה מקום ראשון הסופ"ש.
(ל"ת)
הסופ"ש הנוכחי (שנגמר) או הסופ"ש הקרוב?
הקרוב, בוודאי שלא בטוח – יש סיכוי לא רע שהקול בראש יעקוף אותו אפילו אם שליחות קטלנית ומג'יק מייק לא יאכזבו.
הסופ"ש הנוכחי – יצאו כבר ההערכות של האולפנים והוא 2 מיליון מעל הקול בראש (זו הערכה זהירה של יוניברסל, הסיכויים גבוהים שמחר יתברר שהוא עשה יותר מזה).
סרט חביב
לגמרי מסכים עם הביקורת.
אבל בנוסף, הייתי שמח לדעת מה דורון פישלר או שאר המגיבים חושבים על הסרט בהתאם להכתבה הזו – http://www.fisheye.co.il/gone_girl_gone/
אנשים ממש מתעלמים מהעובדה שהסרט הזה נורא לא חינוכי, ומשדר מסרים שלמרות השימוש בסמים אפשר להיות עורך דין מוצלח וזה לא מפריע לחיי היום יום. היו אפילו אנשים בקהל שאמרו שהסרט עשה להם חשק לחשיש, וזו השפעה מאוד ישירה ושקופה לדעתי.
אה...
לא ראיתי את הסרט אבל אני יכולה להניח שזה קשור לעובדה שבכל הקשור למריחואנה – אין שום בעיה להשתמש בסמים ולהיות עורך דין טוב?
אני אמנם מתחום המדע, אבל אני מכירה כמה חוקרים נהדרים שמעשנים להנאתם, וזה ממש לא פוגע בעבודה שלהם. כמו כל דבר זה תלוי בכמות ובתזמון.
(גילוי נאות – הכותבת מעולם לא השתמשה בסמים, לא התעניינה בסמים, לא מעשנת ולא שותה אלכוהול – זה מיותר בעיני. עם זאת, אני מכירה מספיק אנשים שכן מעשנים – ונשבעת לך – הם מתפקדים בדיוק כמוני וכמוך, למרות שהם מעשנים).
יהיו שיגידו ש-"אפשר להיות עורך-דין מצליח"
זה מסר לא-חינוכי, עם או בלי קשר למריחואנה.
סרט שמרני במסווה של קומדיה פרועה.
למרות כל הסמים, הסקס ושטף הקללות הבלתי פוסקות, המסר של הסרט הזה מדהים בכמה שהוא רגרסיבי: "תביאו תינוק או שהנישואים שלכם גמורים". תינוק הוא מה שיפתור לכם את הבעיה? למה? כי לא יהיה לכם זמן לריב, הבנתי. ולא בגלל, נגיד, שתקיימו שיחה מלב אל לב, כנה ואמפתית על מה שבאמת פוגע בחיים המשותפים שלכם. הסרט הזה הוא דוגמה מצוינת לצביעות ההוליוודית (ומכאן, האמריקאית) שנותנת לנו דמויות שלוחות רסן לכאורה שבסופו של דבר, כל מה שהן רוצות זה להתמסד ולעשות ילדים. מצטער, אני לא מזדהה עם זה בשום צורה.
ואם לצטט את ג'ונתן פראנזן ב"חירות": "שני ילדים זה טוב, בלי ילדים הכי טוב".