ביקורת: TAYLOR SWIFT | THE ERAS TOUR

לכל מי שאין לו דם רע עם טיילור ויש לו חלל ריק במשבצת של סרט לראות בקולנוע.
שם רשמי
TAYLOR SWIFT | THE ERAS TOUR
שם לועזי
חייטת מהירה | מסע ההופעות של העידנים
בימוי

כדאי להגיד לפני ההתחלה, שהביקורת הזאת מגיעה מנקודת מבט של מעריץ ענק של טיילור סוויפט, מה שמן הסתם משפיע על נקודת המבט שלי על הסרט. עם זאת, בכל זאת אשתדל להיות אובייקטיבי – כמה שתקליטי הגברת שמול המדף יאפשרו לי – אבל כדאי לקחת את הנושא הזה בחשבון.

כשמגיעים לסרט הופעה יש כמה דברים שצריך לדבר עליהם, ואף אחד מהם הוא לא מהדברים העיקריים שעליהם מסתכלים בדרך כלל בסרט עלילתי. אין פה עלילה או תסריט, למשל; לצופה אין תהליך רגשי שהוא עובר עם התחלה, אמצע וסוף, אלא תחושות שהוא חווה בכל רגע נתון. אומנם יש צילום ועריכה, אבל הם משרתים מטרה שונה, למשל להעצים את האמן ואת השירים (במידה וזה מטרת הסרט, כמו לרוב בסרטי הופעה של טיילור סוויפט). כל שיר מקבל את העריכה המתאימה לו מבחינת קצב, טון וכמובן – מה שקורה על הבמה. שיר קצבי יקבל עריכה קצבית ושיר עצוב יקבל עריכה איטית יותר – לאו דווקא משימה פשוטה כשצריך לברור חומרים מתוך שלושה ערבים שונים (שהסרט מאחד להופעה אחת מבלי שהצופה ישים לב) וכשיש לך לא מעט זוויות לכל רגע נתון. 

אפשר היה להגיד שבמקרה של הסרט הנ"ל זה התחיל מסינון של שוטים שלא נראים יפים או מחמיאים; כי כמו שכבר ציינתי, המטרה המרכזית כאן היא להוציא את טיילור הכי מלכה בעולם. ובכל זאת, משהו ששמתי לב אליו בסרט הוא שיש גם הרבה שוטים שבהן טיילור מופיעה בזוויות פחות מחמיאות, או שוט מגורען מדי, או תנועת מצלמה מקרטעת. וזה מעניין, כי למה, בעצם, להשתמש בשוטים לא מחמיאים כשהתוצר אמור להיות הכי מחמיא שאפשר? חלק מזה קשור להיסטוריה של טיילור סוויפט וסרטי ההופעה שלה: סרט ההופעה של האלבום 1989 הוא אחד כזה שמורכב מאפקטים על אפקטים על אפקטים, ואז מעליהם עריכת צבע שגורמת להכול להיראות איום ונורא. בניסיון לייפות את המציאות ולהוציא את טיילור מושלמת, כל העסק חרק ויצא גרוע. 

זאת בדיוק הסיבה שהם לא פחדו בסרט החדש להכניס שוטים "לא מחמיאים". אין דבר כזה שלמות, ואם מנסים להחביא מהקהל את הבעיות, הוא ירגיש שעובדים עליו. הרי בהופעה יש תקלות – ובסיבוב ההופעות הזה היו הרבה תקלות, עד לרמה שההאשטאג Errors_Tour# הפך לפופולרי ביוטיוב ובטיקטוק – כך שלערוך סרט שמציג את ההופעה בצורה הכי אמיתית, מצריך מהסרט דווקא לא להוציא אותה הכי מלכה בעולם. על ידי כך שהוא מראה גם את הפאקים, הוא גורם לה להיראות גדולה מהחיים ומהתקטננויות על זוויות צילום. 

וזו ההזדמנות להבהיר שאומנם זה אחד הסרטים החדשים היחידים שיצאו בשבועות האחרונים אבל לא מומלץ ללכת אליו לקולנוע אם אין לכם סנטימנטים לאמנית ששמה טיילור סוויפט. אני לא אומר שהוא למעריצים בלבד, אבל ההופעה עצמה, זו שהייתה על הבמה והסרט רק תיעד אותה, בהחלט מבוססת על ההנחה שרק מעריצים יקנו אליה כרטיסים במחיר כל כך גבוה, ויעברו את שבעת מדורי הגיהנום של טיקטמאסטר רק כדי להיכנס לרשימת ההמתנה. ואומנם הגיחה לבתי הקולנוע היא קלה יותר, ובכל זאת – מדובר בסרט במחיר יקר יותר, ומי שלא רוצה להמר לגבי השאלה האם יתחבר או לא – עדיף שיחכה לצפייה ביתית. 

גם למעריצים פחות כבדים כדאי לדעת שטיילור עוברת על כל האלבומים שלה ושרה גם שירים לא מוכרים מאלבומים פחות פופולריים. הרבה להיטים נשארו על רצפת חדר העריכה, או אפילו לא היו ברשימת השירים מראש; אם באים בראש פתוח להכיר שירים חדשים, זה יכול לעבוד בהחלט, אבל אחרת אפשר לתהות בקלות למה נכנסנו לסרט הופעה שאת רוב השירים בו אנחנו פחות מכירים. 

הקונספט של המופע די פשוט: יש לטיילור עשרה אלבומים והיא עוברת עליהם אחד אחד (בסדר מעורבב) ושרה מספר שירים מהם. אלבומים מסוימים מקבלים שבעה שירים ואלבומים אחרים שיר אחד. זה מאוד מבלבל ולא ברור למה, אבל זה מה יש. במופע על הבמה יש בין כל סט של אלבום כמה דקות של מוזיקה נחמדה שבהן היא מחליפה בגדים ודברים שצריכים לעלות לבמה עולים, אבל בסרט אלו דברים שלא קיימים (אז אם אתם תוהים בצפייה איך היא מחליפה בגדים כל כך מהר – היא לא). במקום, בסרט הוסיפו כותרות שמבהירות איזה אלבום שומעים עכשיו. החלוקה לאלבומים הופכת את המופע למשהו שלא ראיתי כמותו: בדרך כלל אמנים מופיעים עם מופע שמתקשר לאלבום אחד שלהם, לרוב האחרון, ושרים את השירים מתוכו עם כמה שירים ישנים יותר מעורבבים ביניהם. אבל טיילור, שהוציאה חמישה אלבומים מאז הפעם האחרונה שהיה אפשר להסתובב בעולם ולהופיע, החליטה להסתובב הפעם עם כל האלבומים שלה ביחד וליצור מסע דרך האמנות שלה. זה אומנם אומר שיש פחות שירים מכל אלבום, אבל זה גם אומר שיש עשרה סגנונות שונים של מופעים לעבור דרכם. האלבומים שהיא כתבה ב-2020 לא נשמעים בכלל כמו אלו שכתבה ב-2010, וכך הם גם מיוצגים על הבמה. סטים מסוימים מקבלים רק גיטרה ומיקרופון, ואחרים אביזרים ענקיים וריקודים גדולים. האלבומים מסודרים בהופעה בסדר שיושב בול, עם אלבומים פחות מקפיצים ואנרגטיים בדיוק בזמן בו צריך הפסקה מלצעוק מלוא הגרון.

בסופו של דבר זה הקסם של סרטי הופעות – הם פשוט עובדים עליך אם זה אמן שאתה אוהב, לא משנה מה. אבל לטעמי, הפעם יש כאן משהו מעבר. מדובר באחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בקולנוע. הבמאי סאם רנץ', הצלם ברט טרנבול והעורך דום וויטוורת' לקחו הופעה מוצלחת, והצליחו בעזרת חשיבה וטכניקה ליצור משהו שהוא יותר מ"סרט מוצלח": משהו שמרגיש, ואני יודע שאני מגזים, אבל לא בהרבה – כמו חוויה רוחנית. יכול להיות שזה קשור לכך שלמרות שמדובר בסרט קולנוע, הצפייה דומה להקרנה פעילה – וכן, כשהולכים לסרט צריך לדעת למה נכנסים. כבר שמעתי על אנשים שמתעצבנים שהורסים להם את החוויה הקולנועית כששרים ומוחאים כפיים, אבל אנשים באים לסרט הזה כי הם רוצים להרגיש בהופעה, ובהופעה צורחים. אין מה לעשות. הייתי אומר לאנשים שפחות אוהבים את זה לחכות שהסרט יגיע לצפייה ביתית, אבל לחובבי טיילור, זה יהיה פספוס של חלק גדול מהחוויה.