ביקורת: נגעת נרצחת

אחד הדברים שאני אוהב בסרטי אימה הוא תחושת הסכנה המרחפת על הדמויות ועל הצופים. כן, יש סרטי אימה נוסחתיים שחידושים רעיוניים זה מהם והלאה, אבל בסרט אימה מקורי, שלא כבול לנוסחאות, באמת אי אפשר לדעת מה יקרה: אולי הגיבור ימות תוך חצי שעה. אולי הוא יהפוך לנבל. אולי הוא היה הנבל כל הזמן. אולי כל החברים שלו יהרגו אותו. אולי הכל היה חלום. אולי רק חצי. אולי אנחנו החלום. אולי אפילו כולם יישארו בחיים.

החופש הזה מאפשר לקחת את הסיפור למקום מאוד דפוק (שרוב סרטי האימה מנצלים), אבל הוא בעיקר מאפשר ליוצרים לשבור מגבלות סיפוריות שז'אנרים יותר מהודקים לא יכולים. בקומדיה רומנטית הגיבורים הראשיים לא ימותו. בדרמה משפטית השופטת לא תהרוג לפתע את חבר המושבעים. דרמה ביוגרפית לא תנטוש את הגיבור ותתמקד בדמות אחרת למשך שאר הסרט. דווקא בגלל זה יש משהו מאכזב בסרטי אימה שלא מוכנים לקחת סיכונים. כמו, כפי שאפשר לנחש – "נגעת נרצחת". 

הסרט החדש מבית א'24 מגיע מאוסטרליה, ומספר את סיפורה של נערה אוסטרלית שאמא שלה מתה לפני שנתיים והיא מרגישה מנותקת מאבא שלה, ויותר מחוברת למשפחה של חברה שלה. שתי החברות הולכות יום אחד למסיבה ומגלות את הלהיט החדש בטיקטוק אוסטרליה – משחק מסיבה שבו אנשים לוחצים ידיים עם פסל בצורת יד ואז מתחילים להתנהג כאילו משהו מאוד מוזר קורה, בטענה שהם רואים רוחות. היא מחליטה לנסות את זה בעוד חברתה מתנגדת, ואז נסחפת עוד ועוד לתוך הסיפור הזה. 

קל להיאנח ולהגיד ש"נגעת נרצחת" הוא מטאפורה לא עדינה ל"סמים – אפילו לא פעם אחת" כאילו השנה היא מתי שזה לא היה שהייתם בכיתה י' ומקרינים איזה סרט על ההוא שפעם אכל סמים ואז חשב שהוא כלב פינצ'ר בתוך ארון (אם כי כמובן שניתן לפרש את הסרט אחרת או להתמקד בנושאים אחרים). אבל הבעיה האמיתית של "נגעת נרצחת" היא לא שום רובד סיפורי או תמה כזאת או אחרת, אלא פשוט שיחסית לסרט אימה, לא קורה כמעט שום דבר מפחיד בחרא הזה. 

יחסית לסרט עם שם כמו "נגעת נרצחת" (וכן, אני יודע שבאנגלית יש לו שם אחר), כמות הרציחות היא מינורית למדי. וזה בסדר, יש עוד דברים דפוקים או מותחים או מעניינים שיכולים לקרות, אבל ב"נגעת נרצחת" הם פשוט לא כל כך קורים. אם סרט אימה אמור לאזן בין אווירה מלחיצה לרגעי "מה לעזאזל ראיתי" כדי לשמור על מתח, הרי ש"נגעת נרצחת" פשוט מוותר על רגעי ה"מה לעזאזל ראיתי" וכל האווירה המלחיצה מתפוגגת, כי מבינים שלא הולך לקרות לדמויות האלה שום דבר מותח מדי. 

זאת לא אשמתו של אף אחד מסוים – הבמאים עושים את מלאכתם נאמנה בסך הכל והשחקנים סולידיים – אבל הכל מרגיש יותר כמו "פרק מאוד חשוב" של סדרת תיכון משנות התשעים מאשר כמו סרט אימה. אני לא מזלזל במי שנבהלו בזמן הסרט הזה, פשוט בחיי שמכל הסרטים שיצאו השנה, זה האחד שהכי לא הבנתי את התגובות אליו. 

יש משהו מבאס בללכלך על סרט אימה קטן שמגיע לאולמות הגדולים. אני לחלוטין בעד סרטי אימה מקוריים ואני רוצה שיגיעו עוד כמוהו (ואכן, בהקרנה שבה הייתי הוקרן טריילר ל"מוציא ת'נשמה", כי נראה שמעכשיו כל סרט אימה מתורגם בסלנג מטומטם), אבל, נו – אפשר להביא לפה סרטי אימה טובים?