-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
סינקדוכה, ניו יורק
Synecdoche, New York
במאי תאטרון מדוכא מנסה לאורך שנים לביים את יצירת המופת שלו, הכוללת עותק בגודל מלא של עיר שלמה על תושביה.
תאריך הפצה בארה"ב: 2008
מבוך מפוצץ מוח של רעיונות מבריקים, שבסופו של דבר קשה לדלות ממנו משמעות. כמו כן, עשוי לגרום לרצון עז לחתוך את הורידים.
מסוג הסרטים האלה...
שאתה לא יודע אם בסוף הסרט לקום ולחבק את היוצר שלו מכמה שהוא גאון והסרט מדהים או לחילופין לקחת כסא או מכשיר חד כלשהו ולהכות אותו איתו עד זוב דם תוך שאתה צועק: "למה? למה עשית לי את זה?". רק שבסרט הזה יש גם אופציה שלישית – וזה לחפש בניין ממש גבוה לקפוץ ממנו, או לחתוך את הורידים כפי שהוצע פה למעלה במיני ביקורת של רד.
בואו נתחיל מזה שהסרט הזה הולך לגרום לכם לשנוא את עצמכם, להתחרט על כל החלטה שעשיתם בחייכם ולמעשה להתחרט שנולדתם. מעולם סרט לא גרם לי להבין כמה הקיום שלי מיותר. וזה לא סרט אימה או משהו, זה פשוע זעזע אותי כי זו מראה ענקית לחיים שלנו שקשה לא להזדהות איתה. ועם זאת, זה לא באמת הולך לשם. כל פעם שחשבתי ש"הנה, זו השורה התחתונה של הסרט" או ש"הנה, עכשיו הבנתי מה הולך פה" אז בא צ'ארלי קאופמן ואמר לי – פחח, לא הבנת כלום ולקח את הכל לכיוון אחר. ואז עוד יותר נותרתי מבולבלת ונטולת זהות ומשמעות.
הסרט באמת מדהים ונדיר ואחד הדברים היותר מעניינים שיצא לי לראות…אבל הבעיה עם אדון קאופמן זה שהוא חייב במאי שיעדן את התסריטים שלו, ולא את עצמו. הוא באמת גאון, ואני לא חושבת שראיתי עדיין תסריטאי שהולך ככה עם הדימיון והשאפתנות האינסופיים שלו ובכל זאת מכפיף את הכל למשהו שנראה כמו ייצוג של החיים היומיומיים שלנו. כמות ההברקות וניצוצות הגאונות בסרט הזה היא פשוט בלתי נתפסת. במובן מסויים היא אפילו בלתי נסבלת. ופה נכנס עניין העידון – אם היו עשירית מזה בסרטים אחרים כנראה שהם היו מככבים כולם בראש הסרטים הטובים שאי פעם נוצרו. אבל כשהכל בסרט אחד זה בעיקר סלט. ונורא מבלבל. התוצאה היא סוג של עינוי לצופה. גם במבנה המאוד ייחודי, גם בעומס וגם בסיפור המאוד דיכאוני.
בסה"כ אני ממליצה עליו מאוד, ולו בשביל לחזות בדבר הכל כך שאפתני הזה ולהיכנס לשעתיים למוח של קאופמן, עם כל העגמומיות המבריקה שיש בו. אבל תהיו חזקים, ותשתדלו להיות בקומת קרקע ולא ליד חפצים חדים. אם תעברו את השעתיים האלה ואת האפטר שוק של הסרט – תוכלו להתמודד עם הרבה דברים קשים בחיים.
בסופו של דבר
סרט יפה מאוד שמשתמש באמצעים מועטים מאוד כדי לייצור סיפור עמוק רוחב ידיים. נכון שחוויית הצפייה מאוד קשה אבל בשבילי בסופו של דבר היא הייתה מאוד מתגמלת.
אני מרגיש מוזר
כי הרגשתי שהבנתי את הסרט. לא את המשמעות שלו, אלא שמשהו בו נגע במשהו בי, בלי להיות הכי קוהרנטי בעולם.
———
[אבל אם כבר אני כותב: אני חושב שככלות הכל הסרט עוסק בניסיון שלנו לעצב את החיים, או לסדר את הכאוס, ובחוסר היכולת שלנו לעשות את זה באמת.]
למה לוטה בערפל?
הסרט (אנומליסה) נמצא בפסטיבל טורנטו וונציה השנה. לא הייתי מצפה לו ביס פלנט הקרוב לביתך, אבל אני מאמין שהוא יגיע לפסטיבל ירושלים/חיפה בזמן הקרוב ומשם להורדות/VOD.
ו.. זכה בפסטיבל ונציה.
בJury Grand Prize (שזה נראה כמו מקום שלישי, אבל אין לי מושג איך הפסטיבל הזה עובד).
אז, מסתבר שהוא טוב. זה מעודד. נותרת השאלה האם הוא גם יופץ בטעות מתישהו.
בושה אם אנחנו צריכים לחכות להפצה בטעות
צ'ארלי קאופמן הוא לא ממש אלמוני, רוב הסרטים המצליחים שלו הופצו בישראל בהקרנות סדירות כאשר סינקדוכה הוא היחיד שהוקרן בסינמטקים בלבד, ובכל מקרה רובם אם לא כולם הגיעו בסוף לערוצי הסרטים בכבלים ובלוויין ול-VOD. אפילו אם תהיה הקרנה רק בסינמטק ת"א כמו אז זה יהיה מספיק (אולי דורון יכול לבנות הרצאה סביב זה?)
מילת המפתח היא "מצליחים"
ואנימציה למבוגרים זה לא בדיוק ז'אנר שחורך את המסכים בהתלהבות.
אבל זהו, שלא היו לו כמעט סרטים לא מצליחים.
אפילו המין האנושי ווידויים של מוח מסוכן זכו כאן להפצה מסודרת, למרות שלא זכו לשבחי המבקרים כמו השאר. נראה לי שלפחות על סינמטק ת"א אפשר לסמוך בעניין, מקווה שגם על שאר הסינמטקים. בכלל הגדרות כמו "אנימציה למבוגרים" הן מטומטמות – אנימציה זה אנימציה וסרט זה סרט. מי שרוצה שיבוא ויצפה ומי שלא – לא.
קודם כל, הפצת סינמטקים זה לא הפצה ל90% מהאנשים. לרוב זה אגב נשאר בתל אביב בבועה קטנה ולא רלוונטית לרוב האנשים.
בנוסף "אנימציה זה אנימציה"? יש הבדל ברור מאוד בין אקירה להקול בראש לפריץ החתול. זה שכולם באנימציה לא אומר שאנימציה זה אנימציה בכלל. ובטח בין סרט (נגיד, "הנדל האנושי") לסרט (נגיד , "האצ'יקו"). במיוחד כשזה נוגע להפצה מסחרית בארצנו.
התכוונתי שאנימציה זה מדיום ולא ז'אנר. הרי לפחות על זה יש כאן קונצנזוס.
וכמובן שלא התכוונתי רק בת"א אלא בכל הסינמטקים בישראל. אם הסרט יוקרן בסינמטק ת"א, חולון, הרצליה, ירושלים וחיפה – דיינו.
אבל הקרנה בסינמטק חיפה, ירושלים והרצליה
עדיין פונה לקהלי הסינמטקים שהם קמצוץ מהצופים בארץ הזאת. לי ולך זה יספיק, אין ספק – אבל זה רחוק מהפצה נורמלית.
לא בהכרח.
אני לא מגדיר את עצמי כקהל של סינמטקים (חוץ מהרצאות של דורון), אבל כשסינקדוכה יצא, מי שהיה צריך לדעת על הסרט (אוהדי קאופמן) ידע שהוא מוקרן רק בסינמטקים וידע איפה לחפש אותו. צפייה בסרט מבהירה מיד למה הוא לא זכה להקרנות בבתי קולנוע מה"מיינסטרים", ובכל זאת הוא זכה לסיקור בעיתונות הישראלית הפונה לקהל הרחב (או לפחות בגלריה). ברור שעדיף שסינקדוכה, אנומליסה וכל סרט אחר יוקרנו בכל בית קולנוע אפשרי, אבל בהתחשב בשיקולים כלכליים וכן הלאה זה לא ויתור כזה גדול.
חדשות ראשונות טובות בכיוון הזה:
פאראמאונט קנו אותו, ויפיצו אותו בדצמבר.
פרסיםבאופןיומי חוזה שהוא יתמודד ראש בראש מול "הקול בראש" על פרס סרט האנימציה הטוב ביותר, למרות שאני בספק אם משהו ינצח את "הקול בראש" השנה.
כי אם יש מישהו שינצח את אחד מהסרטים הכי אהובים של השנה שנעשה ע"י תאגיד הקולנוע החזק ביותר בעולם,
זה הסרט החדש של תסריטאי משונה שלא היה יותר מדי קומוניקטיבי גם כשהוא היה פופולרי (כלומר, לפני עשור).
שמש נצחית בראש צלול לא קומוניקטיבי?
זאת אחת הקומדיות הרומנטיות האלטרנטיביות האהובות ביותר בכל הזמנים, שעזרה לבסס את מוסכמת ה-Manic Pixie Dream Girl והשפיעה וצוטטה בכמה מהסרטים הפופולריים ביותר של השנים האחרונות, כולל (500) ימים של סאמר וסקוט פילגרים.
המ, מסתבר ששנב״צ הרוויח יותר דינרוס ממה שחשבתי.
ובכל זאת – לא, בכלל לא. בסטנדרטים של סרטי ״איכות״ הייתה לו דריסת רגל, עם אוסקר ושובל של מבקרים משתפכים, אבל ככל שזה נוגע לקהל הרחב הוא לא סרט יותר מדי ידוע או אהוד (אני די בטוח שבקרב רוב החברים שלי הסרט הידוע באמת של קאופמן הוא ״ג׳ון מלקוביץ׳״, אבל במקרה הזה הקרדיט הולך לטל מוסרי). כל זה, בנוסף לעובדה שבפני עצמו הוא סרט מוזר רצח שלוקחת איזה רבע שעה עד שהאסימון נופל ככל שזה נוגע לשאלת ה״מה לעזאזל קורה פה״.
כי הרי מה היא השפעה קולנועית על יוצרים אחרים לעומת פרודיה בפיג'מות.
אני מראה לך בפועל שגם הסרט הכי חלש של קאופמן מבין הנחשבים שלו השפיע על המיינסטרים של המיינסטרים ההוליוודי, ואתה בא לי עם הדאחקה של טל מוסרי? בחייך. מוזר רצח זה נכון אבל בשנות התשעים לפחות, אז קאופמן התחיל ופרץ, עודדו מוזרות, וגם היא הייתה במיינסטרים. כמה חבל שזה לא ככה היום. לא שאני בא לריב פה על סרט שעוד לא צפיתי בו, אבל לקרוא לשמש נצחית סרט לא ידוע על בסיס מדגם מסוג כזה זה ממש לא רציני.
כמו כן
על פי תיאור העלילה של אנומליסה, וכן על פי השחקנים (ג'ניפר ג'ייסון לי וטום נונן שזכורים מתפקידיהם המצמררים בסינקדוכה) נראה שאם סינקדוכה זה אדפטיישן באיב"י הרי שאנומליסה הולך להיות סינקדוכה באיב"י. לא בטוח שאני אעמוד בזה.
תמיד אפשר לחלום.
למרות שכנראה תהיה לו גם תחרות מצד "הנביא" על המשבצת של "סרט אומנותי שלא של דרימוורקס,פיקסאר או דיסני".
שמישהו יחבק אותי
"מטונימיה, ראש העין" מציג אדם עם אגו גדול כל-כך שהוא לא יכול להסתכל על אובייקט חיצוני בלי להשליך עליו השתקפות שלו עצמו. הבחורה היחידה שהוא מסוגל לאהוב באמת היא על תקן של עוזרת, היצירה שלו היא בסך הכל תחליף, או העתק, של חייו; בקיצור, הסרט הזה יורה ישר למרכז הלב של הצופה וקולע בול, כי כולנו עשויים בדיוק בצורה הזו.
אולי יום אחד מישהו יכתוב דוקטורט שיחבר את הפיסות המוצגות כאן זו לזו בסדר כרונולוגי והגיוני, אבל עד אז אני מניח שאין הרבה טעם לדון בעלילה בשלמותה. במקום זה אפשר להסתכל על כל סצנה ולהזדעזע ממנה בנפרד: הסרט הזה מדכא יותר מ"מלנכוליה", יותר מפתל-מוח מ"אדפטיישן", פחות לכיד עלילתית מ"מר אף אחד". הוא כמו ערימת כדורים פסיכיאטריים ישר לגרון, ומדי פעם זה טוב לאתגר את עצמך בצורה קיצונית כל-כך כצופה, אבל עכשיו אני חייב לצפות באיזה פסיפיק רים טוב כדי להירגע.
המוות כאן הוא לא דמות, הוא כל הדמויות: מדי שש או שבע דקות מישהו מת, או מנסה למות, או חושב על המוות, או מפנטז על מותו של מישהו אחר. העניין נוכח כאן כמעט בכל סצנה, לפעמים גם באופנים הדקים ביותר. לא פלא שבחרו בפיליפ סימור הופמן ז"ל לתפקיד – אין שום שחקן אחר, אבל באמת אף אחד אחר (או אחרת), שיכלו לגלם דמות מורכבת ועגומה כל-כך בדיוק רב שכזה.
אולי אני אכתוב עוד קצת בהמשך, כרגע אני חייב לנוח קצת.
לאחר צפייה חמישית (!!!)
נראה לי שאפשר לסכם את כל הסרט במשפט אחד קצר וקולע מאת שלמה ארצי: "הצרות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק". (בימיו הראשונים של עין הדג סרט כזה היה גורר אחריו דיונים וניתוחים אינסופיים כמו בביקורות על ממנטו ודוגוויל והיום כלום. חבל.)
קצת מוזר להתלונן
ש'היום' בשנת 2020 לא מתפתח דיון מסועף על סרט בן 12 שנה.
אבל גם בזמן אמת הוא לא דובר באתר.
ודף הסרט הזה לא נפתח עד שאני ביקשתי אותו ב-2011.
אלוהים אדירים, איזה סרט
כזו חוויה מטלטלת לא עברתי כבר הרבה זמן.
Antkind
אז מסתבר שלפני שנתיים צ׳רלי קאופמן פרסם ספר בשם Antkind. לפני כמה ימים סיימתי את הספר על 700 עמודיו ואני ממליץ עליו בחום לכל אוהביו וסקרניו של הבמאי/תסריטאי.
הספר כתוב מעולה. מצחיק לאללה, הזוי, סהרורי ומעקם מוח ורגש ממש כמו היצירה הקולנועית של קאופמן. אולי אפילו יותר.
אני זוכר שהתבאסתי מכל שהביקורות שלו היו ממש שליליות, עד כדי כך שויתרתי עליו. אולי בכל זאת אתן צאנס.
אגב במאים שמוציאים ספרים נהיה ממש פופלארי לאחרונה. אני ממש מחכה לספרה של אנה בילר, הבמאית של the love witch.וכמובן יש את היט 2 של מייקל מאן.
דווקא הלקוחות באמזון עפים עליו. ממוצע של כמעט חמישה כוכבים.
(ל"ת)
קראתי איזה 3-4 ממגזינים/ בלוגים
לא מסתכל אף פעם בביקורות גודרידס ובטח לא של אמזון.
אז זה לא מדד מייצג. על פי כל השקלולים זה ספר שקיבל ביקורות חיוביות וגם היה מועמד לפרס.
(ל"ת)
וואלה מעניין
עוד לא יצא לי לקרוא ביקורות/דעות עליו אבל לא מפתיע אותי שחלק מהן(או רובן) לא יהיו אוהדות. לפי הצצה ב-goodreads(מה שזה שווה) הציון שלו עומד על 3.7 כוכבים. די מתאים לספר לא נורמטיבי בעליל שבוודאי יקטב את רוב הקהל. נראה לי זה עניין די עקבי גם עם הסרטים של קאופמן, בעיקר אלה שהוא היוצר הבלעדי שלהם. מבחינתי למי שאוהב את קאופמן ולא נרתע מלקבל אותו בספר עב כרס במקום בחוויה קולנועית של שעתיים וחצי זה בטוח מומלץ.
לגבי במאים וספרים:
גם אני שמתי לב לעניין. הראשון שנחשפתי אליו היה הספר של טרנטינו על פי "היו זמנים בהוליווד" שהיה חמוד לאללה ויצר חוויה יוצאת דופן. משהו בין גרסאת במאי למאחורי הקלעים של הסרט המקורי. הספר הבא שאקרא מהסוגה המשונה הזאת הוא A Congregation of Jackals של ס. קרייג זהאלר שמסתבר שפרסם ספרים עוד לפני שביים סרטים.
דווקא ידעתי את זה על זהאלר. חבל שבינתיים אהבתי רק את הסרט הראשון שלו.
ממה שזכור לי הסרט הבא שלו יהיה עיבוד לאחד מספריי.
אני לא סבלתי את היו זמנים בהוליווד-הספר, הוא טרחני ושטחי.
ממליץ גם על Consumed הספר המעולה של דיוויד קרוננברג.
הבעיה שבסרט האחרון של קאומפן יותר אהבתי את עבודת הבימוי מאשר התסריט
אבל בכל מקרה עשית לי חשק לקרוא אותו.