שעור חשוב בהסטוריה שהוא גם סרט מוצלחמישיב-05/01/2016 19:43
שעור חשוב בהסטוריה שהוא גם סרט מוצלח
מישי
פורסם ינואר 5, 2016 ב 19:43
אני לא באמת יכולה לנתק את דעתי על הסרט מדעתי על החיים והעולם וכל השאר, אין דרך להסתכל עליו רק כסרט. אז אני אתחיל באנקדוטה מהחיים.
אני עובדת ביום יום במקום רב תרבותי, שמגיעים אליו אנשים ממקומות שונים בעולם. אחד מאותם אנשים מגיע ממדינה זרה, מאזור יחסית דתי- והוא בהתאמה דתי מאוד. הוא נישא בשידוך, מה שעורר בי הרבה חוסר נוחות בתהיה איך אפשר לחיות עם מישהו שלא באמת מכירים. איך אפשר יום אחד לגור יחד ולחלוק את כל הרגעים האינטימיים והמביכים ביותר עם מישהו שאין לך מושג מיהו. זה בכלל לא משנה אם את אשה או גבר. ואז היתה חתונה והאשה היגרה אלינו ותחושת חוסר הנוחות ההיא התחלפה בחוסור נוחות קשה הרבה יותר. כי קשה לי עם האופן שבו הוא מתיחס לאשתו. אחרים בני אותה מדינה, חילוניים יותר, אמרו לי שאני לא יכולה לשפוט. שהאשה נכנסה לדברים האלו מבחירה או שלפחות זה מה שהיא רגילה אליו. לכן אפילו שזה עצוב לי ולהם, היא לא עצובה כמוני או כמוהם. טוב לה ככה, בכל מקרה היתה נקלעת למערכת יחסים שכזו ובטח שאם היתה רוצה מאוד מאוד להתנתק ולעשות לעצמה חיים שיוויוניים יותר היתה יכולה לצאת נגד משפחתה וכניראה לקבל את הסכמתם.
ואני, שלחלוטין מישרת את עמדותי ודעותי עם "פמינאציות"/"הג'יהאד הפמיניסטי" בן ימינו לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן שלפני 100 שנים בסך הכל גם באזורים שבהם אנחנו חיות- לא היינו יותר מרכוש או קישוט של הבעל. די לתרגם מילולית את המילה הזו כדי להבין שאף אחד אפילו לא מנסה לכבד את ההיסטוריה הזו שלנו.
אז הדבר המקסים הראשון בסרט הזה, שבניגוד לתקציר, מוד ווטס לא ממש נקלעת במקרה ונסחפת אל מאבק. כלומר, היא אכן נקלעת להפגנה אלימה אחת בטעות, אבל היא מקבלת החלטה אקטיבית להתעניין במאבק, ובעקבות כמה צירופי מקרים מוצאת את עצמה לשניה ורבע במרכז העניינים ובוחרת להתעניין יותר ובוחרת להיות מעורבת יותר. למה זה כל כך מקסים אותי? כי בדרך כלל אוהבים לספר לנו סיפורים כאלו דרך עיניים נאיביות, שנלמד יחד עם הדמות. אבל מוד לא באמת מתלבטת האם מגיעות לה זכויות, היא אומנם לומדת על הרעיונות הפמיניסטיים תוך כדי תנועה, אבל היא מעולם לא ישבה ופקפקה בזכויות שלדעתה נמנעות ממנה שלא בצדק. לא היה שבריר של דיון על הנושא או מחשבה שאולי זו הגזמה.
אין לי הרבה מחשבות קולנועיות על הסרט הזה, הייתי מאמינה שהופק לטלויזיה אם היו אומרים לי ככה. אני לא יודעת אם יש פה פילמוגרפיה גדולה (אני בטח לא הבחורה לקבוע דברים כאלו). ההתמקדות היא בסיפור האנושי הבדוי (אך תואם תקופה) של מוד ווטס- אשה בת 24 נשואה עם ילד, שמגיל 7 עובדת ככובסת, עבודה בסיכון גבוה, תמורת שכר נמוך.
אמנם מראים להרף עין את שביתות הרעב וההאכלות בכפיה שהפעילות עברו במאסרים, אבל אלו מקבלים את מרכז הבמה כמו היחסים בין הנשים הפעילות, העולם שמתרסק תחת רגליה של מוד מהרגע שהחליטה להפוך לפעילה, ואיך נראה עולם שבו לנשים אין זכות בחירה. ועדיין, כדי שלא אייצר פה ציפיות שווא- הסיפור הוא יותר ההסטוריה מאשר הסיפור האישי, אין פה רגעים מלודרמטיים מטורפים (ויש איפה לדחוף אותם בשפע). אם סיפור מעניין הוא סיבה טובה לצאת מהבית, זה שיעור הסטוריה ששווה ללמוד.
ואולי כדאי גם לזכור שאמנם בצד הזה של הגלובוס אנחנו חושבות שזה מובן מאיליו להצביע, לנהוג או לקבל החלטות לגבי הכסף והילדים שלנו- אבל בהרבה מקומות על הגלובוס אלו זכויות בסיסיות שעדיין נמנעות מנשים. בסוף הסרט כתוביות רצות מלמדות אותנו מתי נשים קיבלו זכויות הצבעה במדינות שונות בעולם.
8
שופל, Morin, יחמור פרסי, הגורבצובה, אליס בארץ המראה, Jess R, אור ענבר, סופר סתם?
ולא הכי חיבבתי אותו, משהו בו, פחות עבד, אבל הניתוח שלך לחלוטין גרם לי להעלות קצת את האהבה לסרט.
כמו שבעצם הזכרת לי בסוף, הסרט הזה הוא מאוד היסטוריה וללא קולנועיות מרהיבה ואפשר להגיד אפילו קצת משעמם, אבל כן, חשוב לזכור על מה הוא מדבר ובאיזה עולם אנחנו חיים.
אני חושבת שזה יותר מהסיפור ההיסטורי. אני חושבת שה-story telling בסרט הזה הוא מעולה. שמחה שגרמתי לך לחבב את הסרט קצת יותר, אני לא שותפה למחשבה שהוא משעמם.
יוצא לי מידי פעם לקרוא על המחסור במודליות לדוגמה* לנשים (ולמיעוטים אחרים), אבל מעט מאוד פעמים יצא לי להרגיש איך זה כשיש מודלית לדוגמה* שכזו.
*בכוונה אני לא משתמשת בביטוי הבעייתי מודלית לחיקוי*
יש בסרט הזה משהו מאוד מאופק. בעידן הטכנולוגי של היום ועם רף הציפיות הקולנועי של דורינו, מאוד התרגלנו לקליימקסים, לצילום המיוחד, לסצנות סקס או אלימות שהן גדולות מהחיים. הסרט הזה מפוצץ באלימות ויש בו גם סקס ונשים שעוברות התעמרות, וזה נראה רגיל. אלימות והתעמרות מינית (ואחרת) בנשים עוברים בחיי היום יום באופן מאוד מאוד רגיל, כל כך התרגלנו לפילמוגרפיה שאפילו בכתבות על אירועים מחרידים התקשורת מצפה הכל בתאורים תיאטרליים, סמי פורנוגרפיים. אז האיפוק בסרט הזה מעביר איזשהו מסר מאוד נכון. הבחירה לא לחשוף את גופן של השחקניות היא בחירה לא רק מאופקת אלא מאוד פמיניסטית. אם אפשר להעביר סיפור בלי להראות ציצי (אפילו כשיש ערום), אז הגיע הזמן ש(א)נשים יפסיקו להראות ציצי רק כי אפשר. זה לא מפתיע אותי שהאיפוק הזה והמסר מגיעים בסרט שעשו נשים.
וזה גם העניין של יצוג ומודליות, הסרט הזה ו(מעט מידי) אחרים פתאום פתחו לי את העיניים מעבר לתאורטיות של חוסר יצוג. עכשיו אני מבינה איך זה מרגיש לחוות סיפור מנקודת מבט שקל לי יותר להזדהות איתה. אלף במאים פמיניסטים לא יכולים להעביר את אותה תחושה שאני מקבלת מסרט פמיניסטי שנכתב ונעשה ע"י אישה.
נשמע כמו סרט תמים על פמיניסטיות
בפועל סרט קשה, עוצמתי וסוחט דמעות.
שעור חשוב בהסטוריה שהוא גם סרט מוצלח
אני לא באמת יכולה לנתק את דעתי על הסרט מדעתי על החיים והעולם וכל השאר, אין דרך להסתכל עליו רק כסרט. אז אני אתחיל באנקדוטה מהחיים.
אני עובדת ביום יום במקום רב תרבותי, שמגיעים אליו אנשים ממקומות שונים בעולם. אחד מאותם אנשים מגיע ממדינה זרה, מאזור יחסית דתי- והוא בהתאמה דתי מאוד. הוא נישא בשידוך, מה שעורר בי הרבה חוסר נוחות בתהיה איך אפשר לחיות עם מישהו שלא באמת מכירים. איך אפשר יום אחד לגור יחד ולחלוק את כל הרגעים האינטימיים והמביכים ביותר עם מישהו שאין לך מושג מיהו. זה בכלל לא משנה אם את אשה או גבר. ואז היתה חתונה והאשה היגרה אלינו ותחושת חוסר הנוחות ההיא התחלפה בחוסור נוחות קשה הרבה יותר. כי קשה לי עם האופן שבו הוא מתיחס לאשתו. אחרים בני אותה מדינה, חילוניים יותר, אמרו לי שאני לא יכולה לשפוט. שהאשה נכנסה לדברים האלו מבחירה או שלפחות זה מה שהיא רגילה אליו. לכן אפילו שזה עצוב לי ולהם, היא לא עצובה כמוני או כמוהם. טוב לה ככה, בכל מקרה היתה נקלעת למערכת יחסים שכזו ובטח שאם היתה רוצה מאוד מאוד להתנתק ולעשות לעצמה חיים שיוויוניים יותר היתה יכולה לצאת נגד משפחתה וכניראה לקבל את הסכמתם.
ואני, שלחלוטין מישרת את עמדותי ודעותי עם "פמינאציות"/"הג'יהאד הפמיניסטי" בן ימינו לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן שלפני 100 שנים בסך הכל גם באזורים שבהם אנחנו חיות- לא היינו יותר מרכוש או קישוט של הבעל. די לתרגם מילולית את המילה הזו כדי להבין שאף אחד אפילו לא מנסה לכבד את ההיסטוריה הזו שלנו.
אז הדבר המקסים הראשון בסרט הזה, שבניגוד לתקציר, מוד ווטס לא ממש נקלעת במקרה ונסחפת אל מאבק. כלומר, היא אכן נקלעת להפגנה אלימה אחת בטעות, אבל היא מקבלת החלטה אקטיבית להתעניין במאבק, ובעקבות כמה צירופי מקרים מוצאת את עצמה לשניה ורבע במרכז העניינים ובוחרת להתעניין יותר ובוחרת להיות מעורבת יותר. למה זה כל כך מקסים אותי? כי בדרך כלל אוהבים לספר לנו סיפורים כאלו דרך עיניים נאיביות, שנלמד יחד עם הדמות. אבל מוד לא באמת מתלבטת האם מגיעות לה זכויות, היא אומנם לומדת על הרעיונות הפמיניסטיים תוך כדי תנועה, אבל היא מעולם לא ישבה ופקפקה בזכויות שלדעתה נמנעות ממנה שלא בצדק. לא היה שבריר של דיון על הנושא או מחשבה שאולי זו הגזמה.
אין לי הרבה מחשבות קולנועיות על הסרט הזה, הייתי מאמינה שהופק לטלויזיה אם היו אומרים לי ככה. אני לא יודעת אם יש פה פילמוגרפיה גדולה (אני בטח לא הבחורה לקבוע דברים כאלו). ההתמקדות היא בסיפור האנושי הבדוי (אך תואם תקופה) של מוד ווטס- אשה בת 24 נשואה עם ילד, שמגיל 7 עובדת ככובסת, עבודה בסיכון גבוה, תמורת שכר נמוך.
אמנם מראים להרף עין את שביתות הרעב וההאכלות בכפיה שהפעילות עברו במאסרים, אבל אלו מקבלים את מרכז הבמה כמו היחסים בין הנשים הפעילות, העולם שמתרסק תחת רגליה של מוד מהרגע שהחליטה להפוך לפעילה, ואיך נראה עולם שבו לנשים אין זכות בחירה. ועדיין, כדי שלא אייצר פה ציפיות שווא- הסיפור הוא יותר ההסטוריה מאשר הסיפור האישי, אין פה רגעים מלודרמטיים מטורפים (ויש איפה לדחוף אותם בשפע). אם סיפור מעניין הוא סיבה טובה לצאת מהבית, זה שיעור הסטוריה ששווה ללמוד.
ואולי כדאי גם לזכור שאמנם בצד הזה של הגלובוס אנחנו חושבות שזה מובן מאיליו להצביע, לנהוג או לקבל החלטות לגבי הכסף והילדים שלנו- אבל בהרבה מקומות על הגלובוס אלו זכויות בסיסיות שעדיין נמנעות מנשים. בסוף הסרט כתוביות רצות מלמדות אותנו מתי נשים קיבלו זכויות הצבעה במדינות שונות בעולם.
בדיוק ראיתי היום את הסרט לראשונה
ולא הכי חיבבתי אותו, משהו בו, פחות עבד, אבל הניתוח שלך לחלוטין גרם לי להעלות קצת את האהבה לסרט.
כמו שבעצם הזכרת לי בסוף, הסרט הזה הוא מאוד היסטוריה וללא קולנועיות מרהיבה ואפשר להגיד אפילו קצת משעמם, אבל כן, חשוב לזכור על מה הוא מדבר ובאיזה עולם אנחנו חיים.
אני לא יודעת אם חשבתי על זה בצפיה הראשונה
אני חושבת שזה יותר מהסיפור ההיסטורי. אני חושבת שה-story telling בסרט הזה הוא מעולה. שמחה שגרמתי לך לחבב את הסרט קצת יותר, אני לא שותפה למחשבה שהוא משעמם.
יוצא לי מידי פעם לקרוא על המחסור במודליות לדוגמה* לנשים (ולמיעוטים אחרים), אבל מעט מאוד פעמים יצא לי להרגיש איך זה כשיש מודלית לדוגמה* שכזו.
*בכוונה אני לא משתמשת בביטוי הבעייתי מודלית לחיקוי*
יש בסרט הזה משהו מאוד מאופק. בעידן הטכנולוגי של היום ועם רף הציפיות הקולנועי של דורינו, מאוד התרגלנו לקליימקסים, לצילום המיוחד, לסצנות סקס או אלימות שהן גדולות מהחיים. הסרט הזה מפוצץ באלימות ויש בו גם סקס ונשים שעוברות התעמרות, וזה נראה רגיל. אלימות והתעמרות מינית (ואחרת) בנשים עוברים בחיי היום יום באופן מאוד מאוד רגיל, כל כך התרגלנו לפילמוגרפיה שאפילו בכתבות על אירועים מחרידים התקשורת מצפה הכל בתאורים תיאטרליים, סמי פורנוגרפיים. אז האיפוק בסרט הזה מעביר איזשהו מסר מאוד נכון. הבחירה לא לחשוף את גופן של השחקניות היא בחירה לא רק מאופקת אלא מאוד פמיניסטית. אם אפשר להעביר סיפור בלי להראות ציצי (אפילו כשיש ערום), אז הגיע הזמן ש(א)נשים יפסיקו להראות ציצי רק כי אפשר. זה לא מפתיע אותי שהאיפוק הזה והמסר מגיעים בסרט שעשו נשים.
וזה גם העניין של יצוג ומודליות, הסרט הזה ו(מעט מידי) אחרים פתאום פתחו לי את העיניים מעבר לתאורטיות של חוסר יצוג. עכשיו אני מבינה איך זה מרגיש לחוות סיפור מנקודת מבט שקל לי יותר להזדהות איתה. אלף במאים פמיניסטים לא יכולים להעביר את אותה תחושה שאני מקבלת מסרט פמיניסטי שנכתב ונעשה ע"י אישה.