ביום שישי נערכה הקרנת עיתונאים בארץ לסרט הזה. אנשים שהיו בה דיווחו כבר מההקרנה שהיה בסרט משהו מוזר: הוא היה ארוך מהצפוי וכלל קטעי פסקול שלקוחים מתוך סרטים אחרים. בדיקה קצרה מול אנשים שראו את הסרט הסופי אישרה שזה פשוט לא היה אותו הדבר. מה שהוקרן לעתונאים היה – איכשהו, לא ברור איך דבר כזה קורה – גירסה מוקדמת של הסרט, לפני שעבר הרבה שינויים בעריכה. בין השאר, הגירסה הזאת כללה יותר פרטים שמציגים את גיבורי הסרט באור פחות מחמיא מהגירסה הסופית.
חלקם מוצדקים (למשל "RED") וחלקם פשוט תמוהים (למשל "Rush"). לדעתי, אם היה מקרה שבו חוסר-תרגום של השם הוא מוצדק, זה המקרה הזה. השם הזה הוא בלתי-תרגים: הסרט נקרא כך על שם אלבום של הלהקה, וכבר מזמן עברו הימים שבהם היה נהוג לתרגם שמות של יצירות מוזיקליות או להקות (שמעת את החדש של נערי חנות חיות המחמד? או של פלפלים אדומים חריפים ביותר?). אף אחד לא קרא לאלבום או לסרט אף פעם "ישרהחוצה מקומפטון". אז האפשרויות היו או להדביק לסרט איזה שם מופלץ וגנרי ("מהרחוב לתהילה" או משהו), או פשוט להשאיר אותו כמו שהוא. אנשים שהסרט הזה פונה אליהם יודעים מה זה "Straight Outta Compton" ולא מכירים אותו בשם אחר.
התרגום לעברית בגוף הסרט היה גמ"ל (גמלאי מסוכן לאללה), וזה אמנם מאוד מצחיק, אבל פחות הולם בתור השם של הסרט.
Rush, לעומת זאת, זה סתם שם. אין למילה הזאת משמעות ספציפית בהקשר של הסרט, וזאת לא מילה אוניברסלית מוכרת במיוחד, אז אני לא מבין למה דווקא את שם הסרט הזה היה צריך להשאיר בלועזית.
נתחיל בשלילי: זה לא הוגן וזה לעוס ושחוק, אבל היה לי קשה להתעלם מהיחס לנשים בסרט. לא שאפשר לצפות להרבה כבוד לנשים מסרט שמפיק אותו מכה נשים ידוע לשמצה (שעשה גם דברים טובים ובכל זאת) ושמתאר את עליית אחד הז'אנרים המחפצנים ביותר, אבל היחס הכללי לנשים בסיפור הזה לרעה בלט בייחוד לאור העובדה שנראה שליוצרים הייתה קצת מודעות לעניין הזה עם שלישיית הנשים-התומכות-אבל בעצם-לא-רק-זה-הנה-הן-ממש-מגניבות-ובלעדיהן-לא-היינו-יכולים-להסתדר אבל מחסור באופי מקשה להבדיל ביניהן, בטח על רקע מבול השדיים והישבנים שהסרט הזה מעביר את הצופה. אופציה נוספת שתמיד הייתה ברקע היא הנשים עם האקדחים שמופיעות בכל פינה אבל זה בעיקר נראה שלנשים לא היה כמעט שום דבר בעל ערך להוסיף לסיפור של NWA. והיי, יכול להיות שזה באמת היה ככה במציאות. אבל איכשהו הריקוד טנגו שהסרט עושה שהוא מנסה לכבד נשים מסוימות אבל בעצם נורא נורא לא משאיר טעם מר. ועל זה נאמר: ביי פלישיה.
היחס המכבד נורא לנשים-של הוא גם כנראה תוצאה ישירה של העובדה שהסרט הזה מופק על ידי שני גיבוריו והאלמנה של האחרת, שהוא עוד צל שרודף אחרי הסרט שמרגיש לרגעים פחות כמו ביוגרפיה ויותר כמו הגשמת פנטזיה למשתתפים בו. לא שאני היסטוריון מלא של NWA לדורותיהם, אבל הפיכתם של שניים מהחבורה ללא יותר מסיידקיקים שימושיים ושלל דברים אחרים לא יוצרים את הרושם של סרט אמיתי. וזה גם מגביל את הכוח של הדמויות – דרה וקיוב דמויות סימפטיות מאוד והשחקנים שלהם עושים עבודה טובה, אבל הן לא כנים במאה אחוז עם הייצוג שהם נותנים לעצמם, וזה בולט בתסריט שמדי פעם מאוד חורק בשורות חרושות ולעוסות שניסה לכסות כל דבר שהם עשו אי פעם (בהנחה שהוא חיובי) שגרר עבודת עריכה שיוצרת בלבול גדול עם דמויות שבאות והולכות לכמה שניות ללא פיתוח סיפורי ראוי. טוב, לפחות זה מציאותי.
אבל אחרי התלונות האלה, יש גם הרבה דברים טובים להגיד. גארי גריי גורם לסרט של שעתיים וחצי לרוץ ומצליח לחלץ מהתסריט אמביוולנטיות מסוימת לגבי הדמויות ה"רעות", ולראות להיטי ראפ משוחזרים בעוצמה כזאת זה כיף, והסרט יודע את זה והופך את הרגעים האלה פחות לסצנות ויותר קליפים, כאשר בחלק מהם הדמויות גם יודעות שהשירים האלה אדירים וזה מוסיף לתחושה הכללית של "איזה כיף!!". והצלע אולי החזקה ביותר בסרט, איזי-אי. מתוך כל הדמויות, איזי-אי בגילומו הנהדר של ג'ייסון מיטשל הוא היחידי שממש מרגיש אנושי. יהיר, פגיע, שחצן, פחדן – המוות שלו שיחרר אותו מלפקח על הסרט ולנסות להוציא אותו באור הטוב ביותר ולכן הוא מוצג באור הרבה יותר מעניין וכואב. בניגוד לכאב של דרה בסצנה מוקדמת שנראה כמעט מוכתב מראש וקולנועי מדי, הכאבים של איזי הם כאבים קטנים ואנושיים. מיטשל מצליח לקחת דמות לא פשוטה, שבניגוד לקיוב הקולנועי שתמיד צודק ולדרה הקולנועי שהחסרון היחידי שלו היה חוסר האומץ שלו לעשות דברים לבד עושה דברים לא פשוטים בקוד האתי של הסרט ובכלל ובאמת לגרום לנו לבכות על לכתה המוקדם מדי. ולמרות שג'יאמטי נותן כאן הופעה לא מאוד מעניינת, הכימיה שלו עם מיטשל שווה את הליהוק הזה לבדו. אני מודה שזלזלתי בדיבורי האוסקר על הסרט, אבל אם יצליחו לדחוף למיטשל איזה מועמדות, זה יהיה רגע משמח להופעה שמעלה את הסרט לגדולות.
לסיכום, סרט סוחף וכיפי מאוד עם לא מעט בעיות וקלישאות אבל שמצליח להדביק אותך לכיסא למשך שעתיים וחצי בלי להסתכל בשעון וגם לא לקום בכתוביות.
אה, ומה נסגר עם הסוף של הסרט, אתה ביופיק מוזיקלי לא סרט קולנועי של מארבל מה זה הדבר הזה.
אחרי המשוכה הרגשית של הסרט שמצליחה לסיים אותו בצורה נהדרת (המוות של איזי-אי) הסרט מוסיף עוד סצנה אחת, חסרת כל חשיבות עלילתית אמיתית: דר דרה מגיע לשוג נייט שאיתו הקים את דת' רו ואומר לו שהוא רוצה לפרוש. השיחה מגיעה לחילופי מילים קשים בהם שוג נייט מבהיר שדרה לא מקבל שום דבר מהחברה. ואז מגיע החלק המארבל-י:
דר דרה מקבל את התנאים ומתחיל לצאת מהחדר.
שוג נייט : " איך אתה הולך לקרוא לחברת תקליטים החדשה שלך?"
דר דרה *פונה למצלמה בטון דרמטי*: אפתרמת'
*הכתוביות מתחילות לשיר קופצני*
הדבר היחידי שהיה חסר זה כתובית עם "דר דרה יחזור ב'אמינם: חייל החורף'. "
10
Vicious Plum, YuvalMoalem, Foo Fighter, שפן הלוח, Iter Impius, itay11, מילה כשרה, NirK, herenot, רם קיץ?
אני מאוד נגד היחס לנשים שיש בסרט הזה. אבל אין מה לעשות שכן יש שלושה דמויות שהסרט, בצורתו הגסה מאוד, מנסה לכבד (שלושת הנשים של הגיבורים הראשיים). פרט להם זה מזעזע- העלימו את האלימות של דר. דרה, וכמעט כל אישה אחרת מחופצנת בצורה מגעילה.
מעולה. לכו לראות, בעיקר אם אתם אוהבים את הז'אנריניבב-05/09/2015 16:10
מעולה. לכו לראות, בעיקר אם אתם אוהבים את הז'אנר
יניב
פורסם ספטמבר 5, 2015 ב 16:10
אין ספק בעיניי שמדובר באחד הביופיקים המוזיקליים הטובים ביותר שראיתי, אם לא הכי טוב.
סרט נפלא, זורם, עשוי טוב ומעביר את הנקודה שלו בצורה מצוינת. עושה חשק לשמוע את המוזיקה, ואני הגעתי בתור אחד בלי היכרות מוקדמת עם NWA (אם כי כן הכרתי חומרים מאוחרים יותר של דרה וכו').
אפשר להתלונן על פרטים שהושמטו (MC REN שהיה חבר להקה בולט מאוד לפי הבנתי, מופיע מעט מאוד בסרט), וכמובן שהתלונה הכי גדולה היא ההתעלמות מחלק מהחלקים הפחות נעימים בסיפור, בעיקר דרה שהיה מכה נשים (מה שלא מוזכר בסרט). אבל אני מניח שזה חלק מעסקת החבילה של סרט שהמפיקים שלו הם הדמויות הראשיות. יש עוד המון להוסיף אבל הסרט שעתיים וחצי גם ככה.
זה עדיין סרט שנעשה עם המון אהבה לז'אנר ולנושא שלו, הרבה דיוק ומעביר את האווירה והתקופה באופן מצוין.
מילא MC רן שעוד מופיע בסרט ומקבל מחמאות (גם אם הסרט מציג אותן באור לא אמין), אחד מהמייסדים של הלהקה (הנסיך הערבי) בכלל לא קיים בסרט. כלומר, אני לא זוכר אותו בכלל. יכול להיות שהוא מופיע לשתי שניות אבל לאחד ממייסדי הלהקה שבניגוד לפיט בסט למשל, נשאר איתם גם עד הקלטת האלבום החשוב שלהם – זה פחות ממכבד.
ולגבי "נשים חשובות בסיפור של NWA" – מסתבר שהיו. JJ Fad, שלישיית בנות שהאולפן של איזי-אי הוציא לפני האלבומים של NWA והגיעה להצלחה גדולה שהצליחה להביא לגיטימציה ללייבל שלו. מילא הנשים שדרה הכה שהשמיטו, מה הן עשו רע למישהו?
דאם, זה היה טוב משציפיתי. אני לא כזה בקיא בביופיקים מוזיקליים, אבל רוב אלה שיצא לי לראות לא היו בדיוק מלהיבים. הסרט הזה מצליח למשוך אותך לתוכו כבר בסיקוונס הראשון. עבודת הצילום בסרט היא מהטובות שראיתי השנה, ובהחלט נראה שגארי גריי הגיע אליו כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות.
בגדול אני מסכים עם מה שקרקר אמר. 98% מהנשים פה הן איי קנדי ואלה שכן מדברות מקבלות מקבלות כמה שורות בודדות כל אחת (אופי? פחחחח). גם השירים של החבר'ה האלה – למרבה חוסר ההפתעה – לא ממש פמניסטיים, בלשון המעטה.
שלושת השחקנים הראשיים עושים עבודה מעולה, כשהבולט ביניהם הוא אכן ג'ייסון מיטשל, אחריו אייס קיוב ג'וניור (שדומה לאבא שלו בצורה מפחידה) ולבסוף קורי הוקינס (לדעתי הוא הכי פחות טוב משלושתם, אבל הוא עדיין ממש טוב פה). דווקא פול ג'יאמטי, השחקן המוכר, שבד"כ מספק את הסחורה, לא היה משהו.
הוא לא חף מבעיות וקלישאות, אבל זה סרט ממש טוב ומומלץ גם למי שלא שמע מוזיקת גנגסטה-ראפ מימיו.
נ.ב. כל השירים שהלהקה מבצעת בסרט מתורגמים, ובאחד מהם יש שורה שבאנגלית היא משהו כמו "And I ain't being subliminal". התרגום? "ואני לא סאבלימינל". כמה צחקתי.
* נתחיל מהנקודה היהודית: בשתי נקודות בסרט מוזכרת ה-JDL שבכתוביות מתורגמת בטעות כ-"הליגה נגד השמצה". למעשה, זה בסיס לא-רע לתביעת דיבה מצד הליגה נגד השמצה (ארגון הסברתי שנאבק באנטישמיות) כלפי מפיצי הסרט בישראל שהדביקו את השם שלו ל-JDL ("הליגה להגנה יהודית" – ארגון שהקים מאיר כהנא כדי "להגן" על יהודים בשכונות העוני בארצות-הברית והתפרסם בתחילת דרכו בעיקר בעובדה שפעיליו נהגו ללכת מכות עם התושבים השחורים של השכונות הנ"ל).
מצד שני… יכול להיות שהטעות היא של יוצרי הסרט? כשהלר שומע בפעם הראשונה את הטקסט האנטישמי שעושה לו חררה, הוא אומר שהוא יפנה ל-JDL. יפנה אליהם כדי שיעשו מה? יפוצצו במכות את האחראי לטקסט (אני בכוונה לא מציין כאן שמות כדי להמנע מספוילרים)? זה לא ממש מסתדר עם הגישה שהוא נוקט בה בהמשך הסרט. מן הסתם, הלר אכן התכוון לליגה נגד השמצה, שאכן היתה מוציאה איזו הודעת גינוי סטנדרטית לנושא. ואולי זו טעות מכוונת, ומפיקי הסרט החליטו להדביק לליגה נגד השמצה את השם של הארגון היותר מיליטנטי? לא יודע.
* על פניו, "היישר מקומפטון" מנגן על כל הקלישאות המוכרות של ביוגרפיות מוסיקליות: הגיבורים הצעירים מרקע קשה שהופכים ללהיט, מסתחררים מההצלחה הגדולה שלהם ושוקעים בעולם של החיים הטובים מדי (בחורות, סמים, ובמקרה של הסרט הזה מתלווים לקוקטייל גם נשק חם ואלימות), מתדרדרים, מתחילים להסתכסך זה עם זה, ההצלחה שינתה אותם וכו'. אבל בסרט הזה החיבור בין המוסיקה לסיפור הוא חזק יותר. אנחנו לא מדברים על קבוצה של ילדים שאיבדו את התמימות שלהם בעקבות ההצלחה; תמימות אף פעם לא היתה חלק מהסיפור. מהרגע הראשון, חברי הלהקה שרו על אלימות, אקדחים, סמים וזיונים ולכל אורך הדרך הם חיים בדיוק את זה. וכאן הסרט נוקט עמדה מעניינת – זה לא נעשה בצורה בוטה מדי אמנם, אבל בהחלט אפשר להרגיש שהוא מעביר ביקורת לא רק על סגנון החיים של הגיבורים שלו, אלא גם על המוסיקה שהם עושים. אותם גיבורים מגיבים במהלך הסרט לביקורת על המסרים בשירים שלהם בטענה שהם בסך הכל "משקפים את המציאות". הסרט מבהיר שזה לא עובד ככה: אי אפשר "לשקף" מציאות אלימה בלי להיות אלים, ובסופו של דבר, חברי הלהקה עושים כסף מאותה התנהגות שלילית שהם לכאורה "משקפים".
* מה שמביא אותי לחשוב על במאי הסרט, פ. גארי גריי. אחרי שהוא ביים קליפים לאמני היפ-הופ מובילים, גריי התחיל את הקריירה הקולנועית שלו עם הקומדיה Friday (שגם מוזכרת ב-"היישר מקומפטון") שאותה לא ראיתי, אבל את הסרט הבא שלו, Set it Off (לא הופץ בארץ בקולנוע; כשהוא הוקרן בכבלים קראו לו "נקמה שחורה") דווקא כן יצא לי לראות. מדובר במותחן חסר-רחמים (עם הופעה מעולה של קווין לאטיפה, ג'דה פינקט וויויקה פוקס בתפקידים הראשיים) על פועלות-ניקיון שחורות שהופכות לשודדות-בנקים כדי לשרוד במציאות והחונקת שמקיפה אותן. מהרבה בחינות אפשר לראות בו נגטיב נשי למה שקורה ב-"היישר מקומפטון". משם גריי המשיך למיינסטרים עם "המתווך", אחד ממותחני-האקשן הגדולים של סוף המילניום הקודם, שכמו Set it Off הראה איך אנשים טובים יכולים להתדרדר למעשים רעים עם הופעה אדירה של קווין ספייסי וסמואל ל. ג'קסון. האיש היה יכול להיות אחד מגדולי במאי שוברי הקופות של ימינו.
רק שזה לא קרה. אחרי "המתווך" הוא התעסק בכל מני פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים, שאת רובם המכריע לא ראיתי אבל הביקורות שקראתי עליהם מסתכמות לרוב במלה "אנמי" (יוצא דופן: שמעתי דברים טובים על "הג'וב האיטלקי" בבימויו. גם אותו לא ראיתי). עכשיו, אחרי ההצלחה של "היישר מקומפטון" הוא מתכוון לביים המשך ל-Friday – אבל הייתי שמח לראות אותו מנסה שוב לחזור לזירת שוברי הקופות. במיוחד יהיה מעניין לראות אותו מביים סרט גיבורי-על, הוא בהחלט יכול להביא עוד מורכבות לז'אנר (ובסופו של דבר, גם השורה התחתונה של "היישר מקומפטון" היא שעם כוח גדול באה גם אחריות גדולה).
מסתבר שהלר אכן התכוון לליגה להגנה יהודית, ושבמציאות הוא אכן גייס את אנשי הארגון הנ"ל כדי לתפקד בתור שומרי-ראש לאיזי-אי כהגנה מפני אחד החברים האחרים בלהקה (אם כי לא אותו אחד שהסרט מתייחס אליו) ומפני פעילים נאו-נאצים שאיימו עליו.
העובדה הזו לא מופיעה בסרט.
כנראה מפני שהצופים היו מתקשים לקבל את זה בתור משהו אמין.
שני במאים קודמים אסייתים, עכשיו אחד שחור ועוד צוות של שחקנים שרובם הגדול הם לא לבנים, וזה שהסרטים האחרונים שלהם היו גם לא רעים (לדעתי) בכלל הופך את זה לאחלה.
הולי שיט!
ידוע על גודל ההפצה? האם זה כמה עותקים בודדים או ממש הפצה נורמלית?
בודדים.
(ל"ת)
מבאס וצפוי
ידוע אם אחד העותקים הבודדים האלו ינדוד לירושלים?
אין לי מושג.
אבל נדע בעוד פחות משבוע.
כן הסרט יוקרן בסינמות ובפלאנטים
והעותקים מתורגמים (בניגוד למה שאמרו בגיא פינס)
הקרנה מוזרה
ביום שישי נערכה הקרנת עיתונאים בארץ לסרט הזה. אנשים שהיו בה דיווחו כבר מההקרנה שהיה בסרט משהו מוזר: הוא היה ארוך מהצפוי וכלל קטעי פסקול שלקוחים מתוך סרטים אחרים. בדיקה קצרה מול אנשים שראו את הסרט הסופי אישרה שזה פשוט לא היה אותו הדבר. מה שהוקרן לעתונאים היה – איכשהו, לא ברור איך דבר כזה קורה – גירסה מוקדמת של הסרט, לפני שעבר הרבה שינויים בעריכה. בין השאר, הגירסה הזאת כללה יותר פרטים שמציגים את גיבורי הסרט באור פחות מחמיא מהגירסה הסופית.
שם בשפת המקור
לא קצת מוזר? בשביל מה טורחים עם כל התרגומים ההזויים לשמות הסרטים אם אפשר פשוט להפיץ את הסרט בשמו המקורי? האם היו עוד מקרים כאלה בעבר?
היו כמה כאלה,
חלקם מוצדקים (למשל "RED") וחלקם פשוט תמוהים (למשל "Rush"). לדעתי, אם היה מקרה שבו חוסר-תרגום של השם הוא מוצדק, זה המקרה הזה. השם הזה הוא בלתי-תרגים: הסרט נקרא כך על שם אלבום של הלהקה, וכבר מזמן עברו הימים שבהם היה נהוג לתרגם שמות של יצירות מוזיקליות או להקות (שמעת את החדש של נערי חנות חיות המחמד? או של פלפלים אדומים חריפים ביותר?). אף אחד לא קרא לאלבום או לסרט אף פעם "ישרהחוצה מקומפטון". אז האפשרויות היו או להדביק לסרט איזה שם מופלץ וגנרי ("מהרחוב לתהילה" או משהו), או פשוט להשאיר אותו כמו שהוא. אנשים שהסרט הזה פונה אליהם יודעים מה זה "Straight Outta Compton" ולא מכירים אותו בשם אחר.
לא הבנתי למה Red זה מוצדק אבל Rush זה תמוה
(ל"ת)
RED זה השם של הארגון בסרט
Retired Extremely Dangerous.
לא ארגון אלא סוג של סטטוס
התרגום לעברית בגוף הסרט היה גמ"ל (גמלאי מסוכן לאללה), וזה אמנם מאוד מצחיק, אבל פחות הולם בתור השם של הסרט.
Rush, לעומת זאת, זה סתם שם. אין למילה הזאת משמעות ספציפית בהקשר של הסרט, וזאת לא מילה אוניברסלית מוכרת במיוחד, אז אני לא מבין למה דווקא את שם הסרט הזה היה צריך להשאיר בלועזית.
מזכיר את התרגום העברי לראשי התיבות במתויגת (The DUFF)
"חשמ"ן" או "חשמ"נית". הייתי אומר שזה גרוע ומביך, אבל גם המקור האנגלי גרוע ומביך, אז…
לא מבין מה קרוב להיות מביך פה.
(ל"ת)
ביי פלישיה
נתחיל בשלילי: זה לא הוגן וזה לעוס ושחוק, אבל היה לי קשה להתעלם מהיחס לנשים בסרט. לא שאפשר לצפות להרבה כבוד לנשים מסרט שמפיק אותו מכה נשים ידוע לשמצה (שעשה גם דברים טובים ובכל זאת) ושמתאר את עליית אחד הז'אנרים המחפצנים ביותר, אבל היחס הכללי לנשים בסיפור הזה לרעה בלט בייחוד לאור העובדה שנראה שליוצרים הייתה קצת מודעות לעניין הזה עם שלישיית הנשים-התומכות-אבל בעצם-לא-רק-זה-הנה-הן-ממש-מגניבות-ובלעדיהן-לא-היינו-יכולים-להסתדר אבל מחסור באופי מקשה להבדיל ביניהן, בטח על רקע מבול השדיים והישבנים שהסרט הזה מעביר את הצופה. אופציה נוספת שתמיד הייתה ברקע היא הנשים עם האקדחים שמופיעות בכל פינה אבל זה בעיקר נראה שלנשים לא היה כמעט שום דבר בעל ערך להוסיף לסיפור של NWA. והיי, יכול להיות שזה באמת היה ככה במציאות. אבל איכשהו הריקוד טנגו שהסרט עושה שהוא מנסה לכבד נשים מסוימות אבל בעצם נורא נורא לא משאיר טעם מר. ועל זה נאמר: ביי פלישיה.
היחס המכבד נורא לנשים-של הוא גם כנראה תוצאה ישירה של העובדה שהסרט הזה מופק על ידי שני גיבוריו והאלמנה של האחרת, שהוא עוד צל שרודף אחרי הסרט שמרגיש לרגעים פחות כמו ביוגרפיה ויותר כמו הגשמת פנטזיה למשתתפים בו. לא שאני היסטוריון מלא של NWA לדורותיהם, אבל הפיכתם של שניים מהחבורה ללא יותר מסיידקיקים שימושיים ושלל דברים אחרים לא יוצרים את הרושם של סרט אמיתי. וזה גם מגביל את הכוח של הדמויות – דרה וקיוב דמויות סימפטיות מאוד והשחקנים שלהם עושים עבודה טובה, אבל הן לא כנים במאה אחוז עם הייצוג שהם נותנים לעצמם, וזה בולט בתסריט שמדי פעם מאוד חורק בשורות חרושות ולעוסות שניסה לכסות כל דבר שהם עשו אי פעם (בהנחה שהוא חיובי) שגרר עבודת עריכה שיוצרת בלבול גדול עם דמויות שבאות והולכות לכמה שניות ללא פיתוח סיפורי ראוי. טוב, לפחות זה מציאותי.
אבל אחרי התלונות האלה, יש גם הרבה דברים טובים להגיד. גארי גריי גורם לסרט של שעתיים וחצי לרוץ ומצליח לחלץ מהתסריט אמביוולנטיות מסוימת לגבי הדמויות ה"רעות", ולראות להיטי ראפ משוחזרים בעוצמה כזאת זה כיף, והסרט יודע את זה והופך את הרגעים האלה פחות לסצנות ויותר קליפים, כאשר בחלק מהם הדמויות גם יודעות שהשירים האלה אדירים וזה מוסיף לתחושה הכללית של "איזה כיף!!". והצלע אולי החזקה ביותר בסרט, איזי-אי. מתוך כל הדמויות, איזי-אי בגילומו הנהדר של ג'ייסון מיטשל הוא היחידי שממש מרגיש אנושי. יהיר, פגיע, שחצן, פחדן – המוות שלו שיחרר אותו מלפקח על הסרט ולנסות להוציא אותו באור הטוב ביותר ולכן הוא מוצג באור הרבה יותר מעניין וכואב. בניגוד לכאב של דרה בסצנה מוקדמת שנראה כמעט מוכתב מראש וקולנועי מדי, הכאבים של איזי הם כאבים קטנים ואנושיים. מיטשל מצליח לקחת דמות לא פשוטה, שבניגוד לקיוב הקולנועי שתמיד צודק ולדרה הקולנועי שהחסרון היחידי שלו היה חוסר האומץ שלו לעשות דברים לבד עושה דברים לא פשוטים בקוד האתי של הסרט ובכלל ובאמת לגרום לנו לבכות על לכתה המוקדם מדי. ולמרות שג'יאמטי נותן כאן הופעה לא מאוד מעניינת, הכימיה שלו עם מיטשל שווה את הליהוק הזה לבדו. אני מודה שזלזלתי בדיבורי האוסקר על הסרט, אבל אם יצליחו לדחוף למיטשל איזה מועמדות, זה יהיה רגע משמח להופעה שמעלה את הסרט לגדולות.
לסיכום, סרט סוחף וכיפי מאוד עם לא מעט בעיות וקלישאות אבל שמצליח להדביק אותך לכיסא למשך שעתיים וחצי בלי להסתכל בשעון וגם לא לקום בכתוביות.
אה, ומה נסגר עם הסוף של הסרט, אתה ביופיק מוזיקלי לא סרט קולנועי של מארבל מה זה הדבר הזה.
סמואל ל. ג'קסון מגיע ומציע לאייס קיוב להצטרף לאוונג'רס?
(ל"ת)
זה פשוט...
פנטסטי.
ביי פלישיה!?!?
(ל"ת)
אני לא בטוח שהבנתי. אנחנו מצטטים מ"Friday"?
כי אם כן,
" rel="nofollow">לעזאזל!!
מסובך מדי להסביר את זה מעל דפי האינטרנט.
*מחזיק אצבעות שיש אירוע עין הדג בין ה-18 לספטמבר ועד ה-3 לאוקטובר*.
אני אסביר לך כשניפגש.
מרתק, במאמר שקראתי לפני כמה ימים על הסרט
הכתב ממש כועס שהסרט מעלים את ביזוי הנשים בהסטוריה של הלהקה, מה שגרם לי להתעניין בביקורות כאן. אתה כותב כמעט את ההפך:
http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%A8-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%9F/
אני מאוד נגד היחס לנשים שיש בסרט הזה. אבל אין מה לעשות שכן יש שלושה דמויות שהסרט, בצורתו הגסה מאוד, מנסה לכבד (שלושת הנשים של הגיבורים הראשיים). פרט להם זה מזעזע- העלימו את האלימות של דר. דרה, וכמעט כל אישה אחרת מחופצנת בצורה מגעילה.
סרט מצויין ! רוצו לראות !
חזרתי עכשיו מהסרט ואני שמח לבשר שהביקורות המוקדמות ששמעתי היו מוצלחות ובאמת מדובר באחד הסרטים הטובים והחזקים שראיתי לאחרונה.
בעיקר הופתעתי לטובה שהוא הצליח להעביר את השעתיים וארבעים ושבע דקות עם בלי להרגיש בלתי נגמר. סרטים טובים ממנו (כמו האביר האפל למשל), נכשלו במשימה הזאת.
אבל כנראה שעצם העובדה שחזרתי הביתה והלכתי לשמוע את האלבום ביו-טיוב מראה את כוחו של הסרט.
ביקרות מלאה אפשר למצוא כאן
https://gal015.wordpress.com/2015/09/04/straight-outta-compton/
מעולה. לכו לראות, בעיקר אם אתם אוהבים את הז'אנר
אין ספק בעיניי שמדובר באחד הביופיקים המוזיקליים הטובים ביותר שראיתי, אם לא הכי טוב.
סרט נפלא, זורם, עשוי טוב ומעביר את הנקודה שלו בצורה מצוינת. עושה חשק לשמוע את המוזיקה, ואני הגעתי בתור אחד בלי היכרות מוקדמת עם NWA (אם כי כן הכרתי חומרים מאוחרים יותר של דרה וכו').
אפשר להתלונן על פרטים שהושמטו (MC REN שהיה חבר להקה בולט מאוד לפי הבנתי, מופיע מעט מאוד בסרט), וכמובן שהתלונה הכי גדולה היא ההתעלמות מחלק מהחלקים הפחות נעימים בסיפור, בעיקר דרה שהיה מכה נשים (מה שלא מוזכר בסרט). אבל אני מניח שזה חלק מעסקת החבילה של סרט שהמפיקים שלו הם הדמויות הראשיות. יש עוד המון להוסיף אבל הסרט שעתיים וחצי גם ככה.
זה עדיין סרט שנעשה עם המון אהבה לז'אנר ולנושא שלו, הרבה דיוק ומעביר את האווירה והתקופה באופן מצוין.
אגב פרטים שהושמטו:
מילא MC רן שעוד מופיע בסרט ומקבל מחמאות (גם אם הסרט מציג אותן באור לא אמין), אחד מהמייסדים של הלהקה (הנסיך הערבי) בכלל לא קיים בסרט. כלומר, אני לא זוכר אותו בכלל. יכול להיות שהוא מופיע לשתי שניות אבל לאחד ממייסדי הלהקה שבניגוד לפיט בסט למשל, נשאר איתם גם עד הקלטת האלבום החשוב שלהם – זה פחות ממכבד.
ולגבי "נשים חשובות בסיפור של NWA" – מסתבר שהיו. JJ Fad, שלישיית בנות שהאולפן של איזי-אי הוציא לפני האלבומים של NWA והגיעה להצלחה גדולה שהצליחה להביא לגיטימציה ללייבל שלו. מילא הנשים שדרה הכה שהשמיטו, מה הן עשו רע למישהו?
Man, that shit was dope
דאם, זה היה טוב משציפיתי. אני לא כזה בקיא בביופיקים מוזיקליים, אבל רוב אלה שיצא לי לראות לא היו בדיוק מלהיבים. הסרט הזה מצליח למשוך אותך לתוכו כבר בסיקוונס הראשון. עבודת הצילום בסרט היא מהטובות שראיתי השנה, ובהחלט נראה שגארי גריי הגיע אליו כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות.
בגדול אני מסכים עם מה שקרקר אמר. 98% מהנשים פה הן איי קנדי ואלה שכן מדברות מקבלות מקבלות כמה שורות בודדות כל אחת (אופי? פחחחח). גם השירים של החבר'ה האלה – למרבה חוסר ההפתעה – לא ממש פמניסטיים, בלשון המעטה.
שלושת השחקנים הראשיים עושים עבודה מעולה, כשהבולט ביניהם הוא אכן ג'ייסון מיטשל, אחריו אייס קיוב ג'וניור (שדומה לאבא שלו בצורה מפחידה) ולבסוף קורי הוקינס (לדעתי הוא הכי פחות טוב משלושתם, אבל הוא עדיין ממש טוב פה). דווקא פול ג'יאמטי, השחקן המוכר, שבד"כ מספק את הסחורה, לא היה משהו.
הוא לא חף מבעיות וקלישאות, אבל זה סרט ממש טוב ומומלץ גם למי שלא שמע מוזיקת גנגסטה-ראפ מימיו.
נ.ב. כל השירים שהלהקה מבצעת בסרט מתורגמים, ובאחד מהם יש שורה שבאנגלית היא משהו כמו "And I ain't being subliminal". התרגום? "ואני לא סאבלימינל". כמה צחקתי.
מחשבות מפוזרות
* נתחיל מהנקודה היהודית: בשתי נקודות בסרט מוזכרת ה-JDL שבכתוביות מתורגמת בטעות כ-"הליגה נגד השמצה". למעשה, זה בסיס לא-רע לתביעת דיבה מצד הליגה נגד השמצה (ארגון הסברתי שנאבק באנטישמיות) כלפי מפיצי הסרט בישראל שהדביקו את השם שלו ל-JDL ("הליגה להגנה יהודית" – ארגון שהקים מאיר כהנא כדי "להגן" על יהודים בשכונות העוני בארצות-הברית והתפרסם בתחילת דרכו בעיקר בעובדה שפעיליו נהגו ללכת מכות עם התושבים השחורים של השכונות הנ"ל).
מצד שני… יכול להיות שהטעות היא של יוצרי הסרט? כשהלר שומע בפעם הראשונה את הטקסט האנטישמי שעושה לו חררה, הוא אומר שהוא יפנה ל-JDL. יפנה אליהם כדי שיעשו מה? יפוצצו במכות את האחראי לטקסט (אני בכוונה לא מציין כאן שמות כדי להמנע מספוילרים)? זה לא ממש מסתדר עם הגישה שהוא נוקט בה בהמשך הסרט. מן הסתם, הלר אכן התכוון לליגה נגד השמצה, שאכן היתה מוציאה איזו הודעת גינוי סטנדרטית לנושא. ואולי זו טעות מכוונת, ומפיקי הסרט החליטו להדביק לליגה נגד השמצה את השם של הארגון היותר מיליטנטי? לא יודע.
* על פניו, "היישר מקומפטון" מנגן על כל הקלישאות המוכרות של ביוגרפיות מוסיקליות: הגיבורים הצעירים מרקע קשה שהופכים ללהיט, מסתחררים מההצלחה הגדולה שלהם ושוקעים בעולם של החיים הטובים מדי (בחורות, סמים, ובמקרה של הסרט הזה מתלווים לקוקטייל גם נשק חם ואלימות), מתדרדרים, מתחילים להסתכסך זה עם זה, ההצלחה שינתה אותם וכו'. אבל בסרט הזה החיבור בין המוסיקה לסיפור הוא חזק יותר. אנחנו לא מדברים על קבוצה של ילדים שאיבדו את התמימות שלהם בעקבות ההצלחה; תמימות אף פעם לא היתה חלק מהסיפור. מהרגע הראשון, חברי הלהקה שרו על אלימות, אקדחים, סמים וזיונים ולכל אורך הדרך הם חיים בדיוק את זה. וכאן הסרט נוקט עמדה מעניינת – זה לא נעשה בצורה בוטה מדי אמנם, אבל בהחלט אפשר להרגיש שהוא מעביר ביקורת לא רק על סגנון החיים של הגיבורים שלו, אלא גם על המוסיקה שהם עושים. אותם גיבורים מגיבים במהלך הסרט לביקורת על המסרים בשירים שלהם בטענה שהם בסך הכל "משקפים את המציאות". הסרט מבהיר שזה לא עובד ככה: אי אפשר "לשקף" מציאות אלימה בלי להיות אלים, ובסופו של דבר, חברי הלהקה עושים כסף מאותה התנהגות שלילית שהם לכאורה "משקפים".
* מה שמביא אותי לחשוב על במאי הסרט, פ. גארי גריי. אחרי שהוא ביים קליפים לאמני היפ-הופ מובילים, גריי התחיל את הקריירה הקולנועית שלו עם הקומדיה Friday (שגם מוזכרת ב-"היישר מקומפטון") שאותה לא ראיתי, אבל את הסרט הבא שלו, Set it Off (לא הופץ בארץ בקולנוע; כשהוא הוקרן בכבלים קראו לו "נקמה שחורה") דווקא כן יצא לי לראות. מדובר במותחן חסר-רחמים (עם הופעה מעולה של קווין לאטיפה, ג'דה פינקט וויויקה פוקס בתפקידים הראשיים) על פועלות-ניקיון שחורות שהופכות לשודדות-בנקים כדי לשרוד במציאות והחונקת שמקיפה אותן. מהרבה בחינות אפשר לראות בו נגטיב נשי למה שקורה ב-"היישר מקומפטון". משם גריי המשיך למיינסטרים עם "המתווך", אחד ממותחני-האקשן הגדולים של סוף המילניום הקודם, שכמו Set it Off הראה איך אנשים טובים יכולים להתדרדר למעשים רעים עם הופעה אדירה של קווין ספייסי וסמואל ל. ג'קסון. האיש היה יכול להיות אחד מגדולי במאי שוברי הקופות של ימינו.
רק שזה לא קרה. אחרי "המתווך" הוא התעסק בכל מני פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים, שאת רובם המכריע לא ראיתי אבל הביקורות שקראתי עליהם מסתכמות לרוב במלה "אנמי" (יוצא דופן: שמעתי דברים טובים על "הג'וב האיטלקי" בבימויו. גם אותו לא ראיתי). עכשיו, אחרי ההצלחה של "היישר מקומפטון" הוא מתכוון לביים המשך ל-Friday – אבל הייתי שמח לראות אותו מנסה שוב לחזור לזירת שוברי הקופות. במיוחד יהיה מעניין לראות אותו מביים סרט גיבורי-על, הוא בהחלט יכול להביא עוד מורכבות לז'אנר (ובסופו של דבר, גם השורה התחתונה של "היישר מקומפטון" היא שעם כוח גדול באה גם אחריות גדולה).
תוספת לסעיף הראשון:
מסתבר שהלר אכן התכוון לליגה להגנה יהודית, ושבמציאות הוא אכן גייס את אנשי הארגון הנ"ל כדי לתפקד בתור שומרי-ראש לאיזי-אי כהגנה מפני אחד החברים האחרים בלהקה (אם כי לא אותו אחד שהסרט מתייחס אליו) ומפני פעילים נאו-נאצים שאיימו עליו.
העובדה הזו לא מופיעה בסרט.
כנראה מפני שהצופים היו מתקשים לקבל את זה בתור משהו אמין.
הסיכוי שפ. גארי גריי יביים את "הפנתר השחור"
של מארוול, בשנת 2018: 55%.
בינתיים הוא מביים את "מהיר ועצבני 8"
http://deadline.com/2015/10/furious-8-director-f-gary-gray-vin-diesel-gary-gray-directing-1201567883/
ממשיכה להיות סדרת הסרטים המצליחה ביותר עם הגיוון האתני ביותר
שני במאים קודמים אסייתים, עכשיו אחד שחור ועוד צוות של שחקנים שרובם הגדול הם לא לבנים, וזה שהסרטים האחרונים שלהם היו גם לא רעים (לדעתי) בכלל הופך את זה לאחלה.
מה היוצרים של הסרט היו צריכים לעשות כדי שהוא יבחר לאוסקר.
אחד המצחיקים. באמת שהסרט הזה שאב אותי יותר מכל סיפור מופלץ על מישהו שעושה פוזות ביער.
https://www.youtube.com/watch?v=5_B0kgSh_5s