זה לא קורה כל יום, אבל מדי פעם אתה רואה סרט שאתה יודע שמעכשיו יהיה חלק מהבסיס התרבותי שלך וחלק מכל דיון נרחב על "הסרטים הכי טובים שראית". זה רגע קסום ונחמד, שגורם לצופה כפייתי כמוני להעריך גם את רגעי השממה של צפייה בעוד "קלאסיקה" ובטח את הצפייה בזמן אמת בשלל סרטים שהביקורות משתפכות עליהם מסיבות כאלה ואחרות.
וזה בטח לא קורה בכל יום עם סרט הופעה, אבל העובדה היא כזאת: Stop Making Sense של ג'ונתן דמי (שמוכר יותר בזכות שתיקת הכבשים, פילדלפיה ורייצ'ל מתחתנת) הוא פשוט סרט מושלם. הסרט הוא בסך הכל תיעוד סיבוב ההופעות של הראשים המדברים באיזור 83-84, אבל מסתבר שיש הופעות ויש הופעות ואז יש הופעות טובות ואז יש הופעות שהאנרגיה בהם הייתה כל כך מטורפת שהרגשת שזה רגע שתזכור לעד ואז יש את Stop Making Sense. אבל זה אפילו לא העיקר: אם stop making sense היה סרט הופעות רגיל, אני מניח שהייתי מאוד מתלהב ממנו, אבל בסופו של דבר מרגיש שראיתי תיעוד הופעה טוב. אבל הסרט הזה הוא סרט לכל דבר שמצליח להתעלות מעבר להופעה הנהדרת בשל עצמה. האווירה שהוא מייצר, העריכה שמחליטה במה הוא מתמקד או לא מתמקד בכל שלב, וגם ההופעה עצמה שבעצמה בונה את עצמה בעזרת כמה רעיונות פשוטים ליותר מעניינת מהופעה פשוטה הופכים את הסרט לסרט ששווה לצפות בו. גם אם אתם לא ממש מכירים את הTalking Heads (ואתם כנראה מכירים את שני השירים הגדולים שלהם – Burning Down The House וPsycho Killer) המוזיקה פחות הכרחית להנאה. (למרות שאם אתם ממש מתגרדים מהמוזיקה שלהם, אולי באמת הסרט לא בשבילכם).
ההופעה והסרט נהדרים בזכות שני דברים עיקריים: הראשון הוא העובדה שהשירים פשוט נשמעים יותר טוב בצורה חיה מאשר באולפן. זה לא נכון לגבי כל הלהקות ואפילו עם להקות שמופיעות בצורה טובה (למשל הדג נחש) אבל לרוב התחושה שלי היא שצורת ההגשה של השירים בהופעות חיות טובה פחות. כאן, למרבה המזל, זה לא ככה – כל אחד מהשירים שלהם יותר טוב בגרסה החיה שלו. השני הוא המופיעים עצמם – כולם פשוט כל כך פאקינג שמחים להיות שם באיזה אנרגיה מדבקת, ומשחקים משחקי במה עם עצמם בזמן שברור שהם כל כך נהנים לעשות את מה שהם עושים (או שהם מסוממים מהתחת. או שניהם). ודייויד בריין, הסולן מתעלה על כולם: נהוג לדרוש מהמופיע שירוץ ויפזז ויראה אהבה לצד כאן ולצד כאן ואולי גם קצת ירקוד. הגישה של בריין… שונה קצת מכל הסיפור הזה. חוסר הפחד שלו מלהיראות מוזר וממחסור בהיגיון יוצר אצלו ריקודים ביזאריים ומטורפים שמדי פעם פשוט כוללים לרוץ למשך דקה או שתיים מסביב לכל הבמה בלי שום סיבה נראית לעין. וזה נהדר. זה מופע של שירים נהדרים, שמבוצעים בצורה מעניינת ולא משעממת, כולם נהנים להיות שם ואין שום קטעי אקספוזיציה או דיאלוג או משהו שמוכנס באמצע. המופע לא צריך את זה, מהרגע הראשון שבו הסולן נכנס לבדו עם טייפ, אתה יודע שאתה רואה משהו שאין הרבה כמוהו, אם בכלל.
אז אני יודע שרוב ההמלצות באתר נוטות להיות מעודכנות עם הזמנים, אבל באמת תראו את stop making sense. מהתחלה ועד הסוף, גם דרך השירים הפחות מלהיבים וכיפיים. אין הרבה סרטים (אם בכלל) שיצאו השנה שמשתווים לו.. למרות שאם אתם רוצים לנסות משהו אולי קצת יותר מעודכן, ג'ונתן דמי הוציא בדיוק לפני כמה ימים בנטפליקס סרט מופע של ג'סטין טימברלייק שאולי הוא גם ממש טוב.
תפסיקו לדבר בהיגיון
זה לא קורה כל יום, אבל מדי פעם אתה רואה סרט שאתה יודע שמעכשיו יהיה חלק מהבסיס התרבותי שלך וחלק מכל דיון נרחב על "הסרטים הכי טובים שראית". זה רגע קסום ונחמד, שגורם לצופה כפייתי כמוני להעריך גם את רגעי השממה של צפייה בעוד "קלאסיקה" ובטח את הצפייה בזמן אמת בשלל סרטים שהביקורות משתפכות עליהם מסיבות כאלה ואחרות.
וזה בטח לא קורה בכל יום עם סרט הופעה, אבל העובדה היא כזאת: Stop Making Sense של ג'ונתן דמי (שמוכר יותר בזכות שתיקת הכבשים, פילדלפיה ורייצ'ל מתחתנת) הוא פשוט סרט מושלם. הסרט הוא בסך הכל תיעוד סיבוב ההופעות של הראשים המדברים באיזור 83-84, אבל מסתבר שיש הופעות ויש הופעות ואז יש הופעות טובות ואז יש הופעות שהאנרגיה בהם הייתה כל כך מטורפת שהרגשת שזה רגע שתזכור לעד ואז יש את Stop Making Sense. אבל זה אפילו לא העיקר: אם stop making sense היה סרט הופעות רגיל, אני מניח שהייתי מאוד מתלהב ממנו, אבל בסופו של דבר מרגיש שראיתי תיעוד הופעה טוב. אבל הסרט הזה הוא סרט לכל דבר שמצליח להתעלות מעבר להופעה הנהדרת בשל עצמה. האווירה שהוא מייצר, העריכה שמחליטה במה הוא מתמקד או לא מתמקד בכל שלב, וגם ההופעה עצמה שבעצמה בונה את עצמה בעזרת כמה רעיונות פשוטים ליותר מעניינת מהופעה פשוטה הופכים את הסרט לסרט ששווה לצפות בו. גם אם אתם לא ממש מכירים את הTalking Heads (ואתם כנראה מכירים את שני השירים הגדולים שלהם – Burning Down The House וPsycho Killer) המוזיקה פחות הכרחית להנאה. (למרות שאם אתם ממש מתגרדים מהמוזיקה שלהם, אולי באמת הסרט לא בשבילכם).
ההופעה והסרט נהדרים בזכות שני דברים עיקריים: הראשון הוא העובדה שהשירים פשוט נשמעים יותר טוב בצורה חיה מאשר באולפן. זה לא נכון לגבי כל הלהקות ואפילו עם להקות שמופיעות בצורה טובה (למשל הדג נחש) אבל לרוב התחושה שלי היא שצורת ההגשה של השירים בהופעות חיות טובה פחות. כאן, למרבה המזל, זה לא ככה – כל אחד מהשירים שלהם יותר טוב בגרסה החיה שלו. השני הוא המופיעים עצמם – כולם פשוט כל כך פאקינג שמחים להיות שם באיזה אנרגיה מדבקת, ומשחקים משחקי במה עם עצמם בזמן שברור שהם כל כך נהנים לעשות את מה שהם עושים (או שהם מסוממים מהתחת. או שניהם). ודייויד בריין, הסולן מתעלה על כולם: נהוג לדרוש מהמופיע שירוץ ויפזז ויראה אהבה לצד כאן ולצד כאן ואולי גם קצת ירקוד. הגישה של בריין… שונה קצת מכל הסיפור הזה. חוסר הפחד שלו מלהיראות מוזר וממחסור בהיגיון יוצר אצלו ריקודים ביזאריים ומטורפים שמדי פעם פשוט כוללים לרוץ למשך דקה או שתיים מסביב לכל הבמה בלי שום סיבה נראית לעין. וזה נהדר. זה מופע של שירים נהדרים, שמבוצעים בצורה מעניינת ולא משעממת, כולם נהנים להיות שם ואין שום קטעי אקספוזיציה או דיאלוג או משהו שמוכנס באמצע. המופע לא צריך את זה, מהרגע הראשון שבו הסולן נכנס לבדו עם טייפ, אתה יודע שאתה רואה משהו שאין הרבה כמוהו, אם בכלל.
אז אני יודע שרוב ההמלצות באתר נוטות להיות מעודכנות עם הזמנים, אבל באמת תראו את stop making sense. מהתחלה ועד הסוף, גם דרך השירים הפחות מלהיבים וכיפיים. אין הרבה סרטים (אם בכלל) שיצאו השנה שמשתווים לו.. למרות שאם אתם רוצים לנסות משהו אולי קצת יותר מעודכן, ג'ונתן דמי הוציא בדיוק לפני כמה ימים בנטפליקס סרט מופע של ג'סטין טימברלייק שאולי הוא גם ממש טוב.
תנצב"ה.
(ל"ת)
ידוע על הקרנה כלשהי של ההוצאה המחודשת?
(אם במקרה מקרינים אותו איפשהו לא בהוצאה המחודשת זה גם משהו שהייתי שמח להיות בו, בתכלס)
הסרט אמור לצאת בבתי קולנוע? אם כן, איפה?
(ל"ת)
הקרנות כלשהן בלב
עוד לא הבנתי לחלוטין מה ולמה
הבנתי שמדובר ברסטורציה
לפעמים זה מספיק בשביל לצאת איתו להקרנות סדירות (במתכונת מצומצמת). זה והעובדה שהסרט מציין השנה 40.
פתחו הקרנה אחת ב-24.1 בלב תל אביב
לא יודע אם יהיו עוד, אבל בהתחשב בזה שהוא לא מופיע באף אתר אחר, אני לא אופטימי.