-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הסופרנוס
The Sopranos
טוני סופרנו מתמודד עם משבר אמצע חיים טיפוסי והלחצים שהוא מתמודד איתם מאלצים אותו ללכת לטיפול פסיכולוגי בעודו מחפש משמעות לחייו. כמו כן, בלי קשר, הוא גם מנהל את המאפיה של ניו ג'רזי.
תאריך הפצה בארה"ב: 10/01/1999
בימוי
יוצרים
תסריט
רבע
- אז סיימתי "הסופרנוס"
(התגובה מפורסמת כאן לצורך טראפיק, אבל זה באישור של החבר'ה בחלונות הגבוהים)
טוב, אז אם האתר הזה הוא עכשיו גם על טלוויזיה (וממש מוזרות לי התגובות למעלה שנשמעות כאילו הן מלינות הזה. אתם יודעים, היום אפילו התירוץ של "בשביל זה יש את המסך המפוצל" כבר לא רלוונטי למרבה הצער, אז כל העסק מבורך לדעתי), אני חושב שמן הסתם מן הראוי שידברו פה טיפה על מה שהיא סך הכל הסדרה הכי טובה (או, אם אתם משבט "הסמויה" אתם לפחות עדיין יכולים להודות שהיא החשובה ביותר) בהיסטוריה? הרי יש כאן ביקורת על האזרח קיין, אז למה לא זה.
אני סיימתי לצפות בסדרה בשבוע שעבר אחרי מרתון של 5 חודשים (צבא, מה לעשות), אבל ההבנה של הגדולה של הסדרה הגיעה כבר באמצעה. לצרכי נוחיות, התגובה הזאת תהיה התרשמות כללית מהסדרה שגם מי שלא צפה בה יכול לקרוא, בעוד שהשנייה תהיה פסטיבל ספוילרים.
יותר מכל, המילה שעולה לי בראש לגבי הסדרה הזאת היא "שליטה", as in שליטה של היוצר בחומר. פשוט רואים שבתוך כל 8 השנים האלה, לדייוויד צ'ייס היה חזון סופר מגובש והוא והצוות שלו הפעילו את כל המאמצים שלהם כדי להגשים אותו בצורה הכי ראויה שאפשר. הסדרה הזאת היא פאזל מהודק, מוקפד ובנוי לעילא של כל כך הרבה תמות, arcים, בניות והתרות, פיתוח דמות ושילוב של כ"כ הרבה תוכן מכ"כ הרבה מקורות ועולמות (חיצוניים ופנימיים כאחד) אל תוך העלילה. הפאזל הזה נבנה בהשקעה מרובה גם מהיוצרים וגם מהצופים שצריכים להבין ולהפנים חלק מהדברים האלה בעצמם, לעיתים בצפייה חוזרת, אבל כמובן שזה שווה את זה, וזה מה שגורם גם לפרקים מסויימים שלכאורה לא קורה בהם הרבה מבחינת אקשן או התקדמות עלילתית לתרום בכל זאת להתפתחות של הסדרה. לצורך העניין, את כמות הפרקים העאלק-מיותרים אפשר לספור בקושי על כף יד אחת, אם ממש מתעצלים, זאת בניגוד לסדרה כמו "שובר שורות" שעם כל אהבתי אליה, הייתה בה כמות דו ספרתית של פרקי meh. כמות עבודה שסדרות מסויימות עושות בעונה שלמה אם לא יותר, הסופרנוס מצליחה לעשות כל פרק ופרק בנפרד – ובאופן שרוב הזמן קרוב למושלם.
ייתכן כי החולשה היחידה של הסדרה (שבואו באמת נשים אותה על השולחן כבר עכשיו ונגמור עם זה) היא שהיא לא תמיד מצליחה לעשות את אותו דבר ברמת העונה השלמה. זה בעצם קורה בכל העונות רק במידות מתחלפות, לפעמים פחות (עונה 3) ולפעמים יותר (עונה 5), וב"זה" אני מתכוון לכך שכן, פה ושם מרוב תוכן הסדרה כן מצליחה להתבלגן, להתפזר ולאבד מיקוד, זה קורה לרוב בפרקים האלה שהם קצת אחרי אמצע העונה אבל לא בדיוק בסופה. במובן הזה היא טובה יותר ברמת 90 הדקות מאשר ברמת ה-13 פרקים, אבל זה לא הבדל כזה גדול, ובאמת שזה לא מתקרב להיות משהו שהורס את החווייה. הפעם היחידה ששמתי לב לזה בזמן הצפייה עצמה הייתה רק בעונה החמישית, וזה אומר משהו.
צריך כמובן לדבר על הפיל בחדר, שהוא טוני סופרנו עצמו, ולא פחות מכך ג'יימס גנדולפיני. המוות שלו היה עצוב לי בזמנו, אבל רק אחרי שרואים את הסדרה הזאת ברור עד כמה מדובר באבידה פשוט מדכאת עבור עולם התרבות. מה שהשחקן הזה מסוגל לעשות עם העיניים שלו בלבד פשוט מעורר פלצות – הבחור באמת יכול להיות הדבר הכי מתוק בעולם לרגע אחד ואז שטן שלא היית רוצה להיתקל בו ברחוב. הוא כריזמטי, הוא וורסיטלי בצורה יוצאת דופן והוא בעיקר תופס ניואנססים של דמות בצורה שמרגישה כ"כ טבעית עד שפעם הראשונה שלי הבנתי את הקלישאה של "אפשר לשכוח שהוא סה"כ שחקן". וכל זה משלים בצורה חלקה את הכתיבה הפנומנלית של הדמות – נכון, זאת אולי לא חוכמה בהתחשב בזה שחצי מהסדרה מתרכזת בניתוח פסיכולוגי של טוני ממש כחלק מהעלילה, אבל בסופו של דבר (ואני אצטט פה מגיב אחד מהאתר כפי שהוא כתב זאת בפורום אחר) – "הוא כנראה הדמות הכי עגולה שראיתי בחיי, יש בו כל כך הרבה רבדים, והכול אצלו 'מסתדר'. אני יכול לדעת מה תהיה התגובה שלו לדברים, לא כי הסדרה צפויה (היא ממש, ממש לא), אלא כי אני מכיר את הבן אדם כאילו הוא קרוב שלי."
מדהימה גם העובדה שעם כל ההתמקדות על טוני, הסדרה עדיין מפיחה בדמויות המשנה חיים כמו (סליחה על הביטוי החוזר) המון סדרות אחרות לא מצליחות לעשות לדמויות הראשיות שלהן. על אידי פאלקו וכרמלה שלה נאמרו כ"כ הרבה דברים לאורך כל השנים שאני לא בטוח שיש לי מה להוסיף מבלי להעתיק עוד פעם. היא פנטסטית לא פחות מגנדולפיני (איתו יש לה אולי את הכימיה הטובה ביותר שראיתי בין שני שחקנים, לצד בראד פיט ומורגן פרימן בשבעה חטאים) והדמות הזאת גם היא כ"כ עמוקה ומורכבת שהעלילות שלה בלבד יכלו למלא סדרה מרתקת שלמה משל עצמה, אפילו שבתכלס היא לא באמת לוקחת אי פעם חלק באקשן של עלילת המאפיה – וזאת אגב עוד גדולה של הסדרה באופן כללי, העובדה שהיא מרתקת וסוחפת גם ברגעים שבם העסק של טוני נזנח לחלוטין מהעלילה, ויש רגעים כאלה.
כריס ואדריאנה מדהימים והעלילה הכ"כ כואבת ועמוסת עליות ומורדות שלהם מפלחת את הלב פעם אחר פעם, פולי הוא דמות מבריקה ברמות שמתחיל את דרכו כקומיק רליף אבל לפעמים מקבל פרקים שבהם הוא גונב את ההצגה ומתגלה (יותר לנו הצופים מאשר לעצמו או לכל דמות אחרת) כאחת הדמויות הכי כאובות ועצובות בסדרה, הילדים של טוני וכרמלה ריאליסטיים כמו שמעט מאוד דמויות "הילדים של-" בטלוויזיה היו, ד"ר מלפי מלכה, ג'וניור קיסר, ג'ניס היא אולי אחת המרשעות הגדולות ביותר בתולדות הטלוויזיה אבל אין ספק שהיא גם דמות מרתקת, והדמויות הלא קבועות, בין אם הן מופיעות בעונות בודדות או אפילו בפרקים בודדים, גם הן נפלאות (אם כי יש לסדרה נטייה מעצבנת להכניס דמויות משום מקום ולצפות שלא נשים לב לזה וכמה עונות אח"כ להפוך אותן למשמעותיות ומתנהגות כאילו הן תמיד היו שם. אני מסתכל עליכם, ויטו, קרלו ופאטסי). במיוחד לטובה צריך לציין את ראלפי, דמות של בנאדם כ"כ מחורבן שהדבר הכי מגעיל בו הוא הגילויים הקטנים האלה על זה שהוא יכול להיות בנאדם ממש טוב לפעמים, וכמובן ג'וני סאק, כי מי לעזאזל לא יאהב את ג'וני סאק.
והבחירות המוזיקליות כ"כ טובות (מי הגאון שחשב על זה?, והצילום והעריכה משגעים, האינסיטיט לעולם המאפיה כ"כ ריאליסטי ומפורט ורואים שנעשתה שם עבודת תחקיר מעמיקה (למה באמת "הסמויה" מקבלת קרדיט על הקטע הזה תמיד אבל הסופרנוס לא?), וכמובן שעם כל הדרמות היא כ"כ, כ"כ, כ"כ מצחיקה.
https://www.youtube.com/watch?v=vIgosHvo3r4
ולסיום, אם אני אנסה באופן אישי לנתח את זה תמתית: מעל כל המשמעויות והרבדים שאפשר לדבר עליהם בהקשר של הסדרה הזאת (הנה סרטון אחד שעושה את זה לא רע) הכל זאת אולי היצירה טובה ביותר שעוסקת בגבריות – בעצם אפשר לומר שזה הקונפליקט המרכזי בה, כשטוני הוא מעין מייצג של ה-Strong Silent Type במערכה אחרונה נגד העולם המשתנה והזמנים והקדמה ונפילת אמריקה במאהה-21 וכל הבולשיט הזה שאתם כבר מכירים. וכן, במובן הזה הסדרה הזאת כנראה הייתה יוצרת לא מעט שיח רעיל אם היא הייתה יוצאת היום, בעיקר כי גם אם היא מפרקת ומנתחת את הקונספט של הגבריות היא לרגע אחד לא מעזה לבקר אותו ובטח שלא לשלול את קיומו, אלא יודע לחבק ואפילו להלל את המאפיינים החיוביים שבו. הצפייה הזאת באה לי באופן אישי בתקופת הצבא, תקופה שבה נפילה מלוחמה קצת גרמה לי להתמודד עם כל הקונספט הזה פנים מול פנים לראשונה בחיים שלי, ובכלל גם לפני זה הכרתי ממקור ראשון, לעיתים מקרבה ראשונה, הרבה אנשים שהם כמו טוני, במובן של "גברים מהזן שכבר לא קיים היום" (כמובן שאף אחד מהם לא היה בוס במאפיה), כך שבמובן הזה היא נגעה בי ודיברה אליי באופן אישי כמו שמעט יצירות עשו.
כן, דוגרי, הדבר הכי טוב שנוצר בטלוויזיה, וסיכוי סביר שגם הדבר הכי טוב שיווצר.
כיף לקרוא, בהחלט סדרה פשוט מופלאה
אהבתי מה שאמרת על שליטה בחומר כ"כ נכון, כל פעם שיוצא לי לראות פרק אני מתפעל ממה שקורה על המסך וחושב הם פשוט ידעו מה הם עושים.
בתור אחד שזאת הסדרה האהובה עליו והסנדק 1+2 זה כנראה הסרטים האהובים עליו, יצא לי לאחרונה לחשוב על זה מה יש במאפיונרים האלה שכל כך מעניין אותנו, מה יש במאפיה שהוציא מיוצרים כמה מהיצירות הגדולות ביותר בקולנוע\טלוויזיה
למה אנחנו כל כך נהנים מהם?
יש לי כל מיני מחשבות בנושא אולי מה שמושך אותנו זאת הדמות הגברית הזאת שלוקחת מה שהיא רוצה, דואגת למשפחה שלה שנראית כלפי חוץ בטוחה בעצמה באופן מוחלט, אולי זה הגבר שכולנו עמוק בפנים רוצים להיות ואנחנו חושבים שככה הנשים רוצות שנהיה אולי זה המגניבות של הגנגסטרים?
לא יודע.. בסופו של דבר אלה יצירות על אנשים שכולנו בחיים האמיתיים מתעבים אנשים רעים ועדיין אנחנו כל כך אוהבים אותם על המסך.
כמו שניתן לראות אין לי מחשבות ממש מגובשות בנושא
אשמח לשמוע אם יש למישהו ניתוח מעניין על למה אנחנו כל אוהבים סרט מאפיה
יכולתי פשוט לתת לייק לתגובה הזאת ולהמשיך הלאה, אבל אני רוצה לתת לך מחמאה קצת יותר מרשימה;
אם התגובה הזאת הייתה נכתבת אנונימית, הייתי חושב שהיא של העט המרקד.
בום!
סיימתי אותה בתחילת השנה, ואכן מדובר בסדרה מופלאה
אבל אני רוצה לשאול אותך – לא הרגשת שבעונות המאוחרות יותר טוני תופס מקום של דמויות אחרות שלא בצדק ?
בחוויה האישית שלי, החל מתחילת עונה 4 (בערך) טוני השלים את ההתפתחות שלו פחות או יותר ובהדרגה הפסיק להיות הדמות המעניינת בסדרה. במקומו צפו כריס, איי ג'יי וכמובן אדריאנה, אולי הדמות הנשית הכי מרתקת שנתקלתי בה . רק שהכותבים כאילו סירבו להכיר בזה, ו"ביזבזו" פרקים שלמים על עסקאות ואינטריגות של טוני עם ניו יורק, בעוד שהדמיות הנ"ל נשארות במשנה ובסצנות אקראיות פה ושם (איי ג'י בעיקר)
מה אתה מעדיף, טלוויזיה או קולנוע?
(ל"ת)
ועכשיו - סרט פריקוול של הסופרנוס
מקור
צופה עכשיו בסדרה לראשונה
אחד הדברים שהכי בולטים לי לטובה זה הקאטים המושלמים בין הסצנות. כמעט כל פרק אני מוצא לפחות חמישה-שישה מעברים מבריקים שגורמים לי לחייך מול המסך. בין אם זו פוזיציה זהה של דמויות שונות, דמות שיוצאת מחדר שאחריה דלת נפתחת בסצנה אחרת, או איזשהו קישור בין הטקסט שנאמר לתחילת הסצנה הבאה (נגיד, מישהו אומר משהו על דיאטה, והסצנה הבאה מתרחשת בסופרמרקט, או טוני אומר שיש לו תחושה שמקהו רע עומד לקרות, ואז חותכים לקלוז-אפ על אמא שלו).
זה גורם לפרקים לזרום בצורה כל כך חלקה וטבעית. כל יוצר מתחיל צריך לשבת ולרשום הערות
אם עד עכשיו עפת על המעברים
אתה לא תאמין איזה תענוג יחכה לך בפרק העשירי של עונה 5!
אז סיימתי את הסופרנוס
טוב נו מה, באמת יש צורך שגם אני אגיד שזו יצירת מופת?
אולי בהזדמנות ארחיב קצת יותר על חווית הצפייה, בינתיים רק אומר שמעבר לפינאלה המדוברת, סצנות הסיום של כל שלושת הפרקים האחרונים הן מהטובות שראיתי בטלוויזיה, כל אחת בדרכה.
אגב זכורה לי שהייתה פה תגובת ספויילרים ענקית של גבי שסימנתי לי בזמנו לקרוא, אבל עכשיו היא נעלמה. או שאני ממציא?