-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הבן של שאול
Son of Saul
יהודי, זונדרקומנדו באושוויץ, מגלה במקרה גופת ילד, אותה הוא מזהה כבנו האבוד. הוא מחליט להציל את הגופה ולהביאה לקבורה על פי ההלכה היהודית.
תאריך הפצה בישראל: 11/02/2016
מצחיק שזה יוצא בארץ שבוע לפני פורים
(ל"ת)
זה בעיקר אומר שהמפיצים די פסימיים לגבי סיכויי האוסקר שלו
(ל"ת)
שזה די מוזר
כי הוא נחשב לזוכה סביר מאוד בקטגורית הסרט הזר. סרטי שואה הולכים טוב בקטגוריה הזאת. היה מתבקש להפיץ אותו שבועיים-שלושה קודם, כדי למקסם את הקידום של הזכיה הצפויה, ויש סיכוי טוב שהשינוי הזה בתאריך עוד יקרה.
והנה הוא עבר לתחילת פברואר.
(ל"ת)
קצת קשה לשפוט את הסרט הזה במובנים רגילים של סרטים
אז נסכם בכך שהוא בו זמנית מומלץ (כי הוא נהדר) ולא מומלץ בכלל (כי החוויה שהוא מעביר מלחיצה, מכווצת ומעיקה).
הערה אחת למקום על טיב הסרט: השימוש שלו בהרג, בגופות ובאסון הזה כקולות רקע הוא זה שהופך את החוויה לכל כך יותר נוראית. במקום לבוא אלינו בפנים ולדרוש שנזדעזע, הבן של שאול דוחק, לכאורה, את המראות הכי נוראיים החוצה ובכך רק מנכיח אותם יותר בכל מקום, והופך אותם למשהו שלא ניתן לברוח ממנו.
אני כנראה בדעת מיעוט
אבל הסרט הזה השאיר אותי אדיש ומרוחק. לא יצאתי מהסרט על ארבע, לא נחרדתי עד עומקי נשמתי.
מצטרפת לאופוזיציה!
סרט דל מדיי – מכל הבחינות. דווקא מסרטי השואה עתירי התקציב וה'פלסטיקיים' כביכול יצאתי הרבה יותר מזועזעת וחוויית המציאות הרגישה לי אמיתית יותר. מזכיר את 'האיש שנולד מחדש' ללא הנופים והוירטואוזיות הצילומית.
אגב, תהרגו אותי, אבל לא התחברתי לשאול. הוא בעיקר עיצבן אותי עם האובססיה הבלתי נלאית שלו לקבור גופה חצי רקובה, שמהסרט לא ברור לגמרי אם היא אכן בנו
אני אותו דבר
בכל מקום אני שומע תשבוחות על הסרט הזה, ותהרגו אותי אם אני מבין למה. אנשים שאני מכיר טוענים ש"הזדעזעו" בסרט. אני בעיקר השתעממתי. רוב הסרט הוא קלוז אפ על העורף או על הפנים של הגיבור. מבטים מלאי משמעות וכאלה. בקושי יש שם משהו אחר. הוא גם בקושי מדבר. בעיקר הולך לפה ולשם, והמצלמה איתו. הולכים והולכים בקלוז אפ שלא מאפשר לאאות כלום חוץ מהפנים שלו. זה אמור ליצור תחושת מועקה או משהו, אבל זה בעיקר משעמם. מזכיר לי יותר מכל את "אלפנט".
הסרט גם בעיקר שותק. מעט מאוד משפטים שנזרקים פה ושם. קשה מאוד להבין את הסיפור. בעיקר תעלומות. הגיבור נשאר לא ברור בסוף כפי שהוא היה בהתחלה. קשה מאוד להבין את המוטיבציה שלו ואת ההתנהגות חסרת ההיגיון שלו. יש לו איזו פיקסציה מוזרה על לקבור גופה של נער אחד, ומצדו שכל העולם יעלה בעשן והחברים שלו ימותו בגלל זה. הוא גם לא מראה רגש כמעט. והסוף גם לחלוטין לא ברור. בקיצור – "סרט פסטיבלים" במובן הרע של המילה. מה שמשגע אותי זה שכולם כל כך מתרשמים ממנו ומזדעזעים ממנו. אולי זה אני. כנראה זה אני. אולי איבדתי את האינטליגנציה הרגשית שלי, או משהו. אבל עבורי הסרט היה פשוט רע.
מצחיק שדעת המיעוט היא כרגע דעת הרוב בעמוד הזה
אני אישית לא הזדעזעתי אבל כן חשתי מועקה. זה נובע בדיוק בגלל מה שאתה מתאר.מישהו אמר פעם (סקורסזה?) לגבי כך שעיצוב פריים זה לא רק מה יש בו אלא גם מה שאין בו. והפריים, כפי שאתה אומר בחינת מה שיש הוא מונוטוני: שאול פה, שאול שם. אבל מה שיש מחוץ לפריים- שם מתחולל כל הסרט בעצם. תחושת המועקה לא מגיעה מהקלוז-אפ הלא מסתיים, אלא מהאדישות ההכרחית לשרוד את הזוועות שמתרחשת שנייה לידינו.
לגבי הבנת הסיפור וכו' – למרות שלא התקשיתי להבין אותו, אם לא הצלחת להבין אותו אז הסרט התקשה לעשות את העבודה שלו ובאסה. אני עדיין ממליץ על הסרט בכלליות, וחושב שהוא טוב מאוד אבל אני מודה שחודשיים אחרי הצפייה הוא לא ממש נחקק לי בזכרון.
לא הבנתי מה לא ברור בסוף,אגב.
נ.ב – אלפנט הוא סרט נהדר.
קרקר, ראית את הסרט The Witch?
אולי אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנה האחרונה, אבל אתה תאהב. מאוד. בעיקר לפי איך שתיארת את ההתרחשויות מחוץ לפריים בסרט הזה.
Let me know.
אתה... בטוח?
הטריילר ממש לא נראה משהו, ורוב הסרטים מזן האינדי-אימה נפלו על הצד הרע מבחינתי.
כן. 100%.
הטריילר לא מייצג את הסרט.
טוב, זה היה חמוד
אני לא יכול להגיד שאהבתי מאוד, אבל הוא בהחלט היה סרט חסר כל חשיבות שנעים להעביר איתו את הזמן. אני חושב שטעיתי בצורה שצפיתי בו כי הרושם שקיבלתי מהביקורות הוא שצריך להתייחס אליו ברצינות, אבל כלומר, אני לא הולך לקחת ברצינות סרט עם הדברים המגוחכים שקורים שם ועם רמת המשכל הנמוכה של דמויות ראשיות שכאלו.
אבל בהחלט בין סרטי האינדי-אימה הוא הכי פחות מתלהב. הוא גם הכי טיפשי מביניהם, וזאת תחרות ידי קשה.
מה שכן – מה לעזאזל קורה בסרט "מחוץ לפריים" כמו ב'בן של שאול'? יש הרבה דברים שקורים בין עריכה לעריכה, אבל אין כמעט דבר שקורה מחוץ לפריים בסצנה. או שפספסתי מלא?
אתה מנסה לגרום לי לכתוב משהו טוב על סרט שממש לא אהבתי?
זה מה שהביקורות הכה מתלהבות דיברו עליו כל הזמן, הצילום היפהפה וההתרחשות מחוץ לפריים (לא ראיתי את הבן של שאול, אז אין לי דרך להשוות ביניהם).
אני חשבתי שמדובר בסרט מטומטם, לא מפחיד, חושב שהוא חכם ממה שהוא ורציני יתר על המידה.
אני מסכים לחלוטין עם השורה האחרונה שלך
בייחוד עם ה"לא מפחיד" ו"חושב שהוא חכם ממה שהוא".
"קשה מאוד להבין את המוטיבציה שלו ואת ההתנהגות חסרת ההיגיון שלו."
אם היית משקיע קצת במחשבה אני בטוח שהיית מגיע למסקנה המתבקשת שהוא, בניגוד לשאר האסירים, כבר קיבל את העובדה שכולנו יודעים; שהשואה זה אסון ואין איך לברוח מזה. במובן מסוים שאול הוא אדם שנתלש מ-2018 אל תוך השואה. כל מה שהוא רוצה זה "לזכור את המתים".
הוא לא מראה רגש כי הוא כבר רגיל לזה. זו תיאטרליות מכוונת.
לאנשים יש קונספציה כזאת, שבכל פעם שמשהו נראה קצת אוף מבחינה של דמויות, אז ישר זורקים את זה..כאילו לסיפור אסור להיות רובד מסוים שמנותק מהחוויה הסובייקטיבית שלי כאדם במאה ה-21 שחי ופועל על פי ערכים קפיטליסטיים.
החל מהיום הסרט מוקרן גם ביס פלאנט
רק פעמיים ביום, ומשום מה לא ביס פלאנט ירושלים.
לא מבין למה.
סרט די מפתיע.
סרט מאוד מעניין.
לא יודע כמה מקרים יש של סרט שהעלילה שלו היא מקגפין.. ז״א במקום חפץ שמניעה את העלילה יש עלילה שהתפקיד שלה הוא להיות מסגרת לכל מה שאנחנו רואים על המסך מחוץ לפוקוס.
סיפור המסגרת והדמות הראשית הם אלמנטים בדויים. כל השאר הוא אמת היסטורית. כל מה שהוא בדיה נמצא בפוקוס, כל מה שהוא אמת לא מפוקס.
מזעזע ומרוחק רגשית
בלי ספק זה אחד מסרטי השואה הכי מזעזעים שנוצרו. הוא מעביר את החוויה של התקופה הכי אפלה בהיסטוריה האנושית בצורה הכי אותנטית שלה: הקולות, הצרחות, היריות, הגופות וכו'. אי אפשר להישאר אדיש למתרחש מסביב. גם ההחלטה להראות את הזוועות בלי פוקוס לא מפחיתה מהזעזוע.
אבל הסרט עצמו? טוב, אבל מאוד מרוחק רגשית. גיבור הסרט הוא לא אדם מרתק במיוחד. מעניין לראות את המסע שהוא עובר בסרט אבל לא ממש התחברתי אליו. זה היה כמו לראות משהו מרחוק ומבלי מעורבות רגשית. לזלו נמש יכול לשנוא כמה שהוא רוצה את 'רשימת שינדלר' (ואפילו להעלות נקודות נכונות) אבל בסופו של דבר בעוד הסרט של ספילברג היה מעורר הזדהות בצורה שנחקקת בזיכרון, 'הבן של שאול' הוא חוויה עוכרת שלווה שמזעזעת בזמן הצפייה אבל אני בספק אם היא תיחקק לי בזיכרון מעבר לזה.
איזה "מסע" עובר הגיבור בסרט? איזה תהליך?
לי זה נראה שהוא לא עבר שום תהליך בסרט. הוא התחיל וסיים אותו כשהוא אותו דבר דבר בדיוק. ואולי זו אחת הבעיות הכי קשות בסרט הזה – אין לו עלילה רגשית.
מהבחינה הזו, לסרט הזה יש טריק אחד. וחוץ מזה אין בו כלום. את הטריק קלטנו אחרי 5 דקות. ואז נשארו עוד שעה וארבעים לקבל את אותו הדבר, בלי שום התפתחות רגשית של הגיבור. זה תרגיל קולנועי שממצה את עצמו בתוך כמה דקות.
אני ממש מתנצל על האוף טופיק, אבל
למה דמות חייבת לעבור תהליך?
אם יש דמות מגניבה, אמינה, מעניינת, הגיונית, שקל להתחבר עליה, למה היא צריכה להשתנות? אם "נשארו עוד שעה וארבעים לקבל את אותו הדבר" אז האישיות יכולה להיחשף לאט, במצבים שונים, ובצורות שונות. למה כולם בטוחים שדמות צריכה להשתנות כדי להיות עגולה?!
דמות עגולה = דמות שמשתנה.
זו ממש ההגדרה של הביטוי.
מעניין קולנועית אבל לא רגשית
כמה ימים לפני הצפייה בסרט הזה, ראיתי את "High-Rise" עם טום הידלסטון. שני הסרטים שונים לגמרי, אבל על שניהם חשבתי את אותו הדבר: מבחינה קולנועית – האספקטים הטכניים – הם עושים דברים מאוד מעניינים, אבל התוכן שלהם פשוט לא מעניין ולא התחברתי אליו.
למרות שגם עם אספקט טכני אחד יש לי בעיה – הצילום. גאד דאם, הצילום הזה פשוט עשה לי כאב ראש. זה לא הסרט הראשון שאני רואה שיש בו צילום hand-held או – כתוצאה מכך – צילום תזוזתי ורועד. אבל באף סרט שהיו בו קטעים כאלה – לא "משחקי הרעב" הראשון, לא "קלוברפילד", כלום – לא קיבלתי כאב ראש מהצילום כמו פה. המצלמה כמעט תמיד בקלוז-אפ על שאול ורועדת לא מעט, וזה פשוט מעצבן בעיניים.
הסאונד, לעומת זאת, היה ממש טוב. הרבה סרטים כאלה מראים לך את הזוועות בפרצוף כדי לזעזע ולסחוט רגשות. אבל איך שהוא, רק לשמוע את הזוועות האלה בלי לראות (כמעט) כלום הופך את זה אפילו למזעזע יותר.בזמן הצפייה הדהדה לי בראש ההתחלה של "כוננות עם שחר", שנפתח בשיחות טלפון למוקדי חירום ע"י אנשים שנמצאים במגדלי התאומים בזמן הפיגוע, בלי שרואים שום דבר. זה הופך את הבטן.
אבל בסופו של דבר סרט כזה, שעוקב אחר הגיבור שלו באופן קלסטרופובי, קם ונופל על אותו גיבור. ופשוט לא הצלחתי להתחבר לגיבור הזה. אני מבין שהם ניסו להראות אותו בסוג של אדישות מתמדמת, כי הוא כבר רגיל לכל הזוועות שמסביבו ופשוט אדיש אליהם. אבל גם אדישות יש דרך להביע, ולא ראיתי את זה אצלו. רוב הסרט יש לו את אותה הבעה חצי-זעופה כזאת, אבל זה לא עושה לי כלום כצופה. כלומר, הם לא בדיוק היו צריכים שחקן בשביל תפקיד כזה, הבמאי היה יכול לקרוא לנער המים, להלביש אותו בבגדים ולהגיד לו "תיראה כל הזמן חצי-זעוף, מבט כזה של 'אני זקן מדי בשביל החרא הזה' ".
זה לא סרט רע ואני לא מרגיש שהזמן שלי בוזבז, אבל עם שחקן טוב יותר הוא יכל להיות הרבה יותר ממה שהוא.
ראיתי השבוע בסינמטק.סרט מעניין למדי,גם אם הסגנון שלו מעט מתיש.
התחושות של הדמות הראשית עבדו לדעתי היטב.הצורה שבה הוא חווה את השגרה האיומה אליה הוא שותף,והמשאלה שלו ליצור לו איזו סיבה,איזה משהו שיעניק לו אנושיות במציאות המזוויעה הזו,הכל מועבר טוב מאוד על ידי הצילום והבימוי הנהדרים.
הסרט נבנה מצוין עד לסיום המזכך שלו,שהוא באמת רגע קולנועי יוצא דופן,אבל יש משהו שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע שמנע מהסרט להיות סוחף בצורה מוחלטת.אולי זה הריחוק הרגשי,אני לא בטוח,כי הריחוק הרגשי היה כאן חלק מהותי מהעניין.
לא יצירת מופת,אבל בהחלט שווה צפייה.
אל תתבלבלו לרגע
זה לא דרמת שואה. זה מותחן פסיכדלי. יותר קרוב לסרטים של גספר נואה מאשר ל'רשימת שינדלר'. לא רק מבחינה סגנונית אלא גם תמטית, אין שום מקום לרגש או למסר מלא תקווה. הסיפור הדק הוא מסגרת מושלמת לכרוניקה של גיהנום.