אם אתם מחפשים בקולנוע משהו מאתגר ומיוחד, שימתח את הגבולות שלכם, ירחיב את האופקים שלכם ויציג לכם דבר שמעולם לא ראיתם קודם, אל תלכו ל"אופטימיות היא שם המשחק". אבל זאת בחירה לא רעה בכלל אם אתם רוצים לראות סרט טוב, או לחלופין, להרגיש טוב.
דייויד או. ראסל היה פעם במאי "מיוחד", שעשה סרטים מוזרים ("שלושה מלכים", "אני 3> הקאביז"). כמו שקורה לפעמים לבמאים קיצוניים ומוזרים, הוא התמתן עם השנים והתיישב בתוך האמצע של המיינסטרים, שם התחיל פתאום לעשות סרטים רגילים. מה זה רגילים? הכי רגיל שאפשר. ראסל לא היה ממש לטעמי כשהוא עשה סרטים מוזרים, אבל מתברר שהוא ממש טוב בלעשות סרטים רגילים. הוא עשה לי את זה כבר פעם אחת עם "פייטר": אני לא אוהב סרטי איגרוף. הם משעממים, הם תמיד הולכים בדיוק באותו הכיוון ושום דבר מפתיע לא קורה בהם. אבל "פייטר" היה סרט איגרוף כל כך טוב, משוחק ומבוים כל כך מעולה, שלא היה אכפת לי שידעתי מראש איך הוא ייגמר. בסרט החדש שלו, ראסל לקח על עצמו אתגר גדול עוד יותר – הז'אנר הכי נוסחתי מכל הז'אנרים הנוסחתיים, הקומדיה הרומנטית.
גם קומדיות רומנטיות אני בדרך כלל לא אוהב. כלומר, אין לי הרבה נגדן באופן עקרוני, זה פשוט שהן בדרך כלל, איך אומרים, גרועות. הז'אנר מחייב עלילה צפויה, ובדרך כלל כאלה הן גם הדמויות והבדיחות, ויוצרי הסרטים האלה לא מתאמצים הרבה כדי להתרומם מעל הסטנדרט הסיטקומי המקובל. ואם הז'אנר הזה לבדו לא היה משעמם מספיק, ראסל החליט ללכת ממש על הקצה ולהכניס באמצע תחרות ריקודים. אל תשאלו, זה סרט על בחור ובחורה שנכנסים לתחרות ריקודים, ומתאמנים! אני תוהה מה יקרה להם בדרך! זה נשמע מלהיב וחדשני כמעט כמו "סטפ אפ 5"! זה נשמע כמו סרט שהאתגר העיקרי בו יהיה להגיע עד הסוף בלי לשקוע בתרדמת!
ובכן, "אופטימיות" יכול לשמש מעכשיו כהוכחה לכך שזה לא שהז'אנר לא בסדר – אלה היו רק הסרטים. הוא מחדש מעט מאוד, אבל הוא סרט מצוין בזכות העובדה שהוא מה שנקרא, וסליחה על הניסוח האקדמי המתפלפל, טוב. באמת, זה הכל. יש לו תסריט טוב וליהוק טוב ושחקנים טובים ובימוי טוב, ומתברר שזה מספיק כדי להפוך אפילו את הסיפור הנדוש ביותר לסרט שהמועמדויות הרבות שלו לאוסקר נראות מוצדקות.
בראדלי קופר (שבאמת לא חשדתי שישתתף אי פעם במשהו שאני אוהב) הוא פאט, ופאט לא לגמרי בסדר. זה לא שהוא פסיכי או משהו, אבל הוא רק קצת לא יציב. הוא היה כמה חודשים במוסד לחולי נפש כדי להירגע, אבל עכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, והוא חוזר אל חיק המשפחה, עם תכניות מוגדרות מאוד להשיג מחדש את אשתו (שהוציאה נגדו צו הרחקה) ואופטימיות חסרת פשרות. ג'ניפר לורנס, אחות של אשתו של חבר, לא התאשפזה, אבל גם היא לא לגמרי יציבה נפשית. צריך לציין שגם השימוש באנשים שנמצאים על הספקטרום השפוי הוא לא ממש מקורי, וגם לא בהכרח נחמד. אנשים כאלה מצטלמים טוב בקולנוע, כי הם מצחיקים כאלה: הם אומרים בדיוק מה שהם חושבים, במקום להיות שבויים במוסכמת הנימוס והחברה, וזה תמיד מתכון מוצלח לרגעים קומיים; אבל לא לעתים קרובות תמצאו בקומדיה את הצדדים הפחות נחמדים ומשעשעים של מחלת נפש. מאניה זה סבבה, אבל מדפרסיה אפשר להשיג מקסימום "מלנכוליה", ומי רוצה לראות את זה בכלל? אני בכלל לא בטוח שהייתי קונה את "אופטימיות" כתיאור אמין של מאבק בפגיעות נפשיות, אבל הוא לפחות לא מציג את בית המשוגעים כמקום שבו מקבלים הכל בחינם.
אפשר להבין מאיפה פאט קיבל את השגעון. אבא שלו גם הוא קצת מוזר; יהיו שיגידו שהוא אובססיבי-קומפולסיבי, אבל הוא יגיד שהוא פשוט אוהב שהכל יהיה בדיוק במקום הנכון, ואת קבוצת הפוטבול שלו. את האב מגלם שחקן בשם רוברט דה נירו, שמתגלה כאן באופן מפתיע כשחקן משכנע מאוד. שוב, זה מפתיע, כי אני לא זוכר שראיתי את הדה נירו הזה עושה שום דבר מלבד להשפיל את עצמו בשנים האחרונות (אומרים שהיתה תקופה שבה הוא דווקא עשה סרטים טובים. מי זוכר). את אמא שלו מגלמת ג'קי וויבר, שבאופן משעשע הפכה לשחקנית הכי לא מוכרת לקהל הרחב שיש לה כבר שתי מועמדויות לאוסקר. החבר הטוב מהמוסד הוא כריס "סופרגרין" טאקר – המתמחה בלהיות מעצבן, וכאן מצליח להיות מעצבן באופן חמוד. כל הדמויות האלה קצת דפוקות, כולן אנושיות, וכולן נהדרות. ונמצאת שם גם ג'ניפר לורנס.
בואו נדבר רגע על ג'ניפר לורנס, אוקיי? אני אלבש לרגע את משקפי ההיפסטר ואספר שאהבתי אותה עוד כשהיא היתה במחתרת, כלומר, מהרגע הראשון בו ראיתי אותה ב"קר עד העצם", אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר של השנים האחרונות. שמחתי שהיא קיבלה תפקידים גדולים ב"אקס-מן" ועוד יותר מזה ב"משחקי הרעב", וגם שמחתי לגלות שבראיונות היא מצטיירת כאדם מקסים ומצחיק. ב"אופטימיות" היא עושה תפקיד לא נורא מסובך, אבל היא עושה אותו מצוין כי כאמור, היא נורא מוכשרת, והסרט הזה יכול לגלות לכם עוד משהו שאולי לא ידעתם עליה: היא יפהפיה. כלומר, מהממת. לחלוטין. פנים וגוף. לסרט יש הזדמנויות להציג אותה בבגדי ריקוד צמודים, ולא מתבייש להציג את כל הצדדים המחמיאים שלה. כמה טוב היא נראית? נגיד את זה ככה: ג'וליה סטיילס, חביבתי משכבר הימים, נמצאת בסרט הזה. ולא היה אכפת לי.
לא הייתי מתעכב על זה אם זה לא היה מסלול כל כך לא שגרתי. לשחקנית שנראית מעולה יש מסלול קל יחסית אל שערי מגזינים, תכניות אירוח וקומדיות רומנטיות, ובדרך כלל רק בשלב מאוחר יותר של הקריירה היא תנסה להוכיח שהיא בעצם גם יודעת לשחק, בדרך כלל בתפקידים שבהם היא נדרשת לכער את עצמה. לורנס עשתה את זה הפוך: את הסרט שגילה אותה לעולם היא בילתה בתוך מעילים עבים ובאיפור לא מחמיא, היא צברה הרבה הערכה על היכולת שלה, ורק אז פתאום נזכרה לספר שהיא בעצם, בלשון העם, כוסית אש. יסלחו לי כל תומכי נטלי פורטמן או אמה ווטסון, אבל ג'ניפר לורנס היא נכון לכרגע, רשמית, מלכת העולם.
חשבתי שאני שונא קומדיות רומנטיות צפויות, אבל "אופטימיות היא שם המשחק" הוכיח לי שאני לא; אני רק שונא קומדיות רומנטיות עצלניות ומשוחקות רע. מתברר שצפוי, ואפילו נוסחתי, לא חייב להיות רע. זה סרט שלא מתבייש לגרום לכם להרגיש טוב. זה בסדר, מותר.
לא פורסם במקור בשום מקום
רק לי זה מציק שיש באמצע פסקה וחצי שמהללות את כמה יפה ג'ניפר לורנס? ולא סתם יפה (כאילו אפשר אחרת, כשמדובר בצד הנשי בקומדיה רומנטית. או בסרט. או בבידור. כי זה נורא נורא חשוב והכל). ג'ניפר היא כמסתבר "יפהפיה", "מהממת. לחלוטין. פנים וגוף", "הסרט […] לא מתבייש להציג את כל הצדדים המחמיאים שלה", "כוסית אש" וכהנה והנה השתפכויות והשוואות לכוסיות-אש אחרות.
ג'ניפר לורנס אכן יפה מאוד. והמסלול הלא שגרתי שהיא עשתה אכן מעניין. אבל ההתנסחות המתמקדת-בחיצוניות-בהגזמה והתבואו-יש-כוסיות הזו עושה לי בחילה קלה.
וזה קצת לא פייר שאני קוראת אדוקה אבל שתקנית בדרך כלל, ופתאום נזכרת לכתוב כאן רק כשיש לי משהו שלילי לומר, אבל פשוט הופתעתי. ממש לא ציפיתי.
לא יודע, אולי זה בגלל שגם אני בן,
אבל אני מזדהה עם רד. מאז שיילין וודלי ב"היורשים" לא ראיתי שילוב כזה חזק בין יופי וסקס אפיל למשחק מעולה. כמו שכבר ציינתי פה, אני לא חושב שיש משהו לא בסדר בהצבעה על המראה הטוב של השחקנים בסרט כדבר חיובי בהופעה שלהם, בין אם הם גברים או נשים. דרך אגב, גם בראדלי קופר נראה ממש ממש טוב בסרט. זה עוד מה שהופך את הסרט ליותר הוליוודי (בקטע טוב!) בעיני: בלי ניסיונות מגוחכים לנסות להפוך את הסרט ליותר "מציאותי", הסרט נותן לנו להסתכל על אנשים ממש ממש יפים לשעתיים, וזה ממש כיף. בלי קשר למראה הנפלא של שני השחקנים הראשיים, הם שניהם גם משחקים מעולה. זה כיף לראות אנשים יפים, ואין שום דבר פסול בלדבר על זה.
בלהזכיר יופי של שחקנים בסרט.
אבל אני מסכימה עם Tomata, כי אולי אתה בתור גבר לא שם לב שאומנם יש מחמאות (אפילו מאוד נרגשות) על יופי של גברים בסרטים, אבל אף פעם לא יחפצנו אותם ככה, ובוודאי שלא בביקורת מכובדת. איכשהו אני מרגישה שתמיד על נשים, גברים מרשים לעצמם לדבר יותר והרבה יותר בפירוט ממה שאנחנו מרשות לעצמנו. זה מה שהופך את התיאור הזה של גינפר לורנס לכל כך מאוס. כי אם התיאורים האלה (בביקורת לא עם חברים) היו משותפים לגברים ולנשים, יכולתי עוד להגיד נו מילא. אבל בגלל שאני כל כך רגילה לשמוע החפצות שתלטניות כאלה לגבי נשים, מה שכמעט לא קורה לגבי גברים, יש בזה משהו מעצבן. ושים לב שרד פיש לא כתב משהו בסגנון, ג'ינפר לורנס היא שחקנית כריזמטית ומהממת. אלה ישר קורא לה בתואר המרגיז "כוסית אש", יש בזה משהו מבזה. בטח גם אתם הייתם מרגישים תחושת גועל קטנה, אם הייתם נשים בעולם שכל כך מחפצן אותכם. ואם הייתם באים לאתר האוהב עליכם, ורואים שגם שם לוקחים בזה חלק, והדבר הכי עצוב שזה כבר כול כך יומיומי שאף אחד (כלל אתם) לא שם לב.
ולסיום זה לא שמפריע לי שאתם נהנים לראות את ג'ניפר לורנס. זה פשוט מפריע לי שהשפה הגברית היא כל כך שתלטנית, חד צדדית, והולכת (לטעמי) רחוק מידי. זה פשוט כבר מעייף ונמאס.
א. לא. תקראי שוב את הביקורת. רד קודם כל אומר שהיא שחקנית מצויינת שזכתה להערכה על היכולת שלה, ורק אחר כך מציין שבסרט הזה "מגלים" שהיא יפייפיה.
ב. בארדלי קופר גם נראה נהדר בסרט הזה, וכתבתי על זה קצת בדף הסרט. אבל הוא עושה את זה "למרות" שריטה מכוונת על גשר האף שנמצאת שם כל הסרט ולבישת ביגוד לא מחמיא של חולצות פוטבול, טרניגים ושקיות זבל. לורנס מצדה לבושה ביגוד צמוד וחשוף. בסרט הזה "מגלים" שהוא יודע לשחק (או לפחות, אני גיליתי).
אהממ, ת'ור אניבודי?
לא הייתי צריך להעמיק יותר מחמש שניות בזכרוני כדי למצוא דיון שבו מישהי אומרת ש"שוכנעתי לראות אותו כבר מתחילת הביקורת.לא מההבטחה לאשלי ג'אד בתחתונים,אבל כן מהתמונה של יו ג'קמן בלי חולצה.
מה לעשות,כל אחד והשיקולים שלו.", ואחרת אומרת שג'קמן "לא עונה על שלושת העקרונות הבסיסיים לשפיטת גבר: עיניים, שפתיים, מתניים", ודיון אחר שבו רד פיש – הו, המושמץ הגדול – אומר לגבי *גבר*: "ראיתי איך היא מסתכלת עליך", אומר מישהו לתור בשלב כלשהו. כן, היא מסתכלת עליו כמו שכל בחורה הטרוסקסואלית בריאה מסתכלת על ענק בלונדיני עם פרצוף של אל ושרירים מפוסלים שמסתובב בלי חולצה".
וכו' וכו' וכו'.
בטח אני הגבר החילוני היחיד בישראל שעדיין חושב ככה, אבל
גם אני ממש לא אוהב את הביטוי הזה שמתחיל ב-כ', כדרך לציין שאישה נראית ממש טוב; ולא נהנה להיתקל בו – גם בעל פה, אבל במיוחד בכתב. בדיוק כמו שלא הייתי אוהב את זה, אם הביקורת הייתה אומרת על בראדלי קופר "הוא ממש זייני-לוהט".
ומגופם של שחקנים לגופו של עניין: ראיתי את ג'ניפר לורנס רק ב-'משחקי הרעב', אבל היא הייתה ממש כריזמטית שם, במיוחד בהשוואה לשותף האהבל החביב שציוותו לה (זה הטריד אותי כל הספר וכל הסרט: לבן של *אופה*, שניסה לנצח ב*משחקי הרעב*, קראו *פיתה*. מקריות? לא נראה לי). ובראדלי קופר היה סימפטי למדי בסרט ההוא, עם הדפוקים שמסתובבים בלאס וגאס בין הנמרים והמאפיונרים הסינים והמייק טייסונים. ואני אוהב סרטים על אנשים סמי-תפקודיים שמנסים לשרוד בעולם האכזר באמצעות אהבה, אחרי הכול כולנו כאלה במידה זו אחרת.
בקיצור, הסרט נשמע ממש אחלה, וארור תהא, רדפיש, על שבמחי ביקורת מצוינת הוספת אותו לרשימה הארוכה-עד-דכאון של סרטים שאני נורא רוצה לראות בקולנוע כמו שצריך, ובסוף בטח אראה בדויד מפאת חוסר זמן. תודה רבה באמת, אולי תפסיק עם זה.
נ.ב. התזכורת ל-Everything for Free גרמה לי לזמזם את השיר כל היום.
I don't know who you are
But you seem very nice
So will you talk to me
הנה זה מתחיל עוד פעם…
עכרור, ההבלחות שלך מעטות מדי – LOL על הסוגריים, פשוט priceless!
אבל
זה לא הסתכם ב"אה וג'ניפר לורנס מדהימה מהממת כוסית אש!!!", אלא זה בא כדי להראות את הדרך השונה שהיא עשתה מרוב השחקניות ההוליוודיות היפות, שרק לאט לאט פיתחו את כישורי המשחק שלהם וזה הרבה פעמים תוך כדי כיעור המראה החיצוני שלהן. ג'ניפר לורנס עשתה ההפך, אז יש כאן אנקדוטה משעשעת. להקדיש פסקה ליופי שלה זה לא איזה חטא נגד האנושות.
כן, אבל הניסוח הוא עדיין כזה שמעורר אי-נוחות
אצל אנשים מסויימים, כולל אצלי.
למירב הגברים זה לא מפריע, למירב מיכאלי כן
וג'ניפר לורנס היא באמת משהו אחר.
יפה ביותר, מגניבה בחיים האמיתיים ובעלת כשרון משחק טבעי נדיר.
בהחלט מגיעם לה התפקידים שהיא מקבלת והאוסקר שיש לה על השידה.
אני רוצה לסגור משהו.
אחרי לא מעט זמן באתר הגעתי למסקנה חשובה:
לרד מותר להגיד מה שהוא רוצה. טעויות כתיב, שקרים גזעניים, לחשי קסם, בדיחות קרש, משפטים של מורים, הכל. זה תמיד ישמע מצויין. בסדר?
התגובה שלך מפחידה אותי
לטעון שהתבטאות חיובית בקשר למראה חיצוני של שחקנית "עושה לך בחילה קלה" היא שלב ראשון בדרך לדיקטטורה.
ודוק, אין פה שום החפצה, השפלה, ניצול או כל התייחסות שלילית אחרת – לורנס מקבלת שתי פסקאות מלאות (למעשה ההתייחסות הפרסונלית היחידית העמוקה בביקורת, שלושת הגברים העיקריים הם דה נירו, או ראסל וקופר – והם קיבלו שלושה משפטים כל אחד) שמהללות את איכויותיה כשחקנית, את המסלול המפרך והלא טיפוסי לבחורה צעירה בתעשיית המשחק ומחמאות עד אין קץ ליופיה החיצוני – סממן מולד לחלוטין, כמובן. רד הוסיף וניסח בסגנון הייחודי שלו התבטאויות (שכמובן בהפוך על הפוך) לגבי "כוסית אש" ו"מלכת העולם".
ההתנסחות החיובית עד מאוד וההערצתית לכיוון הפקאצית ("כוסית אש") עושה לי טוב מאוד ונפלאה בעיני כשמדובר בשחקנית אדירה ונפלאה כמו לורנס.
מצד שני, כשיש 10 אנשים לפחות (כולל הפישלייקים) שזה עושה להם בחילה, שזה שתלטנות ועוד שאר מרעין בישין שקראתי בהמשך השרשור – אני באמת חושש לגורל החברה הפלורליסטית שלנו.
היכן כאן הדיקטטורה?
הובעה כאן דעה. הפסילה של הדעה הזו על ידך מטעמים שאין בינם ובין המציאות כל קשר היא דמגוגיה ותו לא. ואם יורשה לי להשיב לך באותו המטבע, זה השלב הראשון בדרך לדיקטטורה.
אתה נופל ישר למלכודת
ולמען האמת, לא ציפיתי שזה יהיה כ"כ קל.
לרד פיש מותר להגיד מה שהוא רוצה והוא אמר את זה בצורה מסוגננת לעילא ועילא.
כשאמירה לגיטימית ומסוגננת גורמת לבחילה לאנשים היא יוצאת מהספרה המקובלת והופכת למוקצית.
עם הזמן, האמירה הזו הופכת ל"קיצונית" ול"הסתה", והקץ לפלורליזם קרב.
הדברים הללו קורים במדינות דיקטטוריות.
אין שום קשר, אכן, בין ה"דעה" שהובעה (ואם כבר, אני מחיתי כנגד הניסיון להוקיע את האמירה, שהוא לא דעה.) לבין דיקטטורה, אבל כשם שאבירי חופש הביטוי דואגים לציין בפנינו – חופש הביטוי מעל הכל.
אז לי הרבה יותר קשה לשמוע שדעה של מישהו מעוררת בחילה מאשר לשמוע את הדעה של מישהו.
אנא קרא את המשפט המודגש מספר פעמים ותגיד לי מי הדיקטטור.
וולטייר?
(ל"ת)
הוא היה אנטישמי.
אבל אתה צודק בגדול. אני מתנצל בפני רד פיש ובפני כל מי שהגבתי לו שנכנסתי לדיון הזה. זה לא המקום, זו ביקורת סרט.
פשוט לא אהבתי את התנסחות הבחילה. זה הכל.
תראה,
אם אתה לא אוהב את ההתבטאות "מבחילה", אתה מוזמן להגיד את זה. מכאן ועד בניית הררים ותלייתם בשערה קלושה של "דברים כאלה מביאים לזוועות", יש מרחק גדול.
לדעתי, הסיבה לכך שזה לא המקום לעשות את זה היא לא משום שמדובר בביקורת סרט, אלא פשוט משום שזה לא דיון. צורת הביטוי שלך פסלה דברים מסויימים מטעמים לא רלוונטיים וזה הפך את העסק למשחק של "מי יצליח למשוך את זה למחוזות הכי לא קשורים?" (שאני מקווה, אגב, ששיחקתי בצורה מספיק הוגנת), כך שההתנצלות היחידה שאתה חייב כאן היא לעצמך.
כשאומרים לך שהתבטאות כלשהי
כשאומרים לך שהתבטאות כלשהי לא נעימה לאדם אחר, אתה יכול לבחור להיות נחמד ומתחשב ולהמנע ממנה להבא או לא. להאשים את מי שההתבטאות לא נעימה לו, ואומר את זה, בהשתקה, זו מיקרו-אגרסיה.
אפשר לומר במקום, "אני מצטער שההתבטאות לא נעימה לך אך בעיני יש לה חשיבות, לכן אמשיך לחזור עליה/על אמירות דומות". אפשר לא לומר כלום ולהתעלם, אפשר לנסות לנסח אמירות דומות בעתיד בצורה שלא תפגע באנשים אחרים. כולן תגובות לגיטימיות, בניגוד לאמירה "זו אשמתך שהאמירה גורמת לך אי נוחות, ולא מגיע לך שיתחשבו ברגשות שלך אף פעם".
אכן, הסכנה לחברה פלורליסטית היא
האנשים שמצביעים על סקסיזם ולא הסקסיזם כשלעצמו.
אני לא חושבת שמישהו מנסה להתקיף את רד, הוא פשוט, כמו כולנו, תוצר של חברה שעדיין נאבקת להתנער משאריות שוביניזם מזמנים עברו, וזה בא לידי ביטוי בסלנג שלה.
לזה בדיוק התכוונתי GlaDos
אני לא חושבת שרד פיש שובניסט או סקסיסט. אני פשוט חושבת שכוסית זה ביטוי מגעיל. וההתייחסות לביטוי הזה היא יותר מידי קלילה ויומיומית. והיא נובעת משרידים של סקסיזם בכול היחס של התרבות שלנו לנשים. סתם אמרתי שנמאס לי מזה זה הכול.
אני עדיין חושבת שעל גברים מדברים בצורה פחות מחפצנת.
אצל רובנו זה ההפך
כבר התרגלנו לכך שההתייחסות לביטוי הזה היא קלילה ויומיומית כך שאנחנו לא חושבים יותר על המשמעות המילולית שלו או הקונוטציות הסקסיטיות שלו. זו פשוט מילה נרדפת ל"מצודדת" עם משלב יותר יומיומי.
וזו, לדעתי, בדיוק הבעיה.
לא מדובר בביטוי עתיק שכבר דורות לא מייצג כלום, אלא בביטוי שתוך שנים ספורות הפך ממזלזל++ לנורמטיבי-כמעט, ובלי לאבד את משמעותו המקורית.
אוקיי, מזניב
אני באמת לא מצליח לחשוב על מילים שתוך שנים ספורות השתנו ככה. שפה היא יצור מאוד סטטי ועם שינויים איטיים ונדירים.
לא כולנו התרגלנו
וזה ממש לא נשמע כמו מצודדת, חתיכה, או אפילו שאפה למי שגדל באייטיז. הייתי אומר שהמילה העדכנית הכי קרובה, אבל עדיין נשמעת לי הרבה יותר טוב, היא 'שווה'.
בקיצור, גם אני מתעב את המילה הזאת.
זו גם מילה נרדפת ל"רכיכה"
רק כדי להדגיש את מה שכבר נאמר כאן בדיון: הבעיה עם "כוסית" היא לא רק שמדובר במילה מבזה בגלל המקור שלה – מקורן של מילים פחות חשוב לשימוש היומיומי שלהן – אלא שזו גם מילה מבזה בשימוש היומיומי שלה. כשאומרים למישהי "את כזאת כוסית" יכולים להתכוון ל"את סקסית בטירוף", אבל גם ל"נו, באמת, זה לא כזה מסובך, אל תעשי סיפור".
זה נראה לי כלל אצבע חשוב: אם המילה יכולה לשמש, ולעתים קרובות גם משמשת, כקללה, הרי שצריך לקחת את השימוש שלה כמחמאה בערבון מוגבל.
חשוב לא פחות, כמובן, לבדוק מה באמת השימוש היומיומי במילה. למטה בדיון מישהו טען ש"זונה" אינה מילה שמדכאת זונות בגלל שהן כבר מדוכאות בלי קשר. אבל כשאומרים למישהי "זונה" לא מתכוונים ל"מישהי שמוכרת את גופה בעבור כסף", אלא ל"מישהי מופקרת מינית, כזאת ששוכבת עם כולם". וזה בהחלט מדכא זונות, כי הנחת היסוד כאן היא שמדובר בבחירה חופשית שנובעת מתאווה מינית לא מרוסנת.
זה מאוד תלוי קונטקסט
בחברה שאני מסתובב בה "חנון" היא לא מילת גנאי. ברוב העולם זו כן. אז מה, יש לי בעיה עם השימוש במילה? לא.
כשמשתמשים במילה בהקשר מבזה, זה ברור. ואז הבעיה היא לא במילה אלא במטרה. כאן רד פיש השתמש במילה בהקשר חיובי ברור כך שזה לא רלוונטי.
רד פיש הוא לא קהל הקוראים שלו.
ההקשר שבו הוא השתמש במילה בתוך הטקסט אינו ההקשר החברתי שבו המילה נקראה בה, כמו שניתן להסיק מתגובת הקוראים. במילים אחרות, אם רד פיש עצמו התכוון לבזות או לא איננה הנקודה – אלא האם השמוש הנפוץ במילה מבזה או לא.
לא הבנתי אותך
מה ההקשר החברתי במקרה שלנו? אני מניח שאתה מבצע הבדלה בין הקשר חברתי ובין ההקשר של תוכן הפסקה (שכולה שבחים ללורנס).
נדמה לי שהדיון במילה הבודדת הזאת
הגיע למיצוי, והקהל מוזמן להתחיל לדבר על 930 המילים האחרות בביקורת.
אוקי,
זה דבר אחד לנהל דיונים מאוד ארוכים ולא בהכרח מבדרים בדף סרט כלשהו. זה דבר אחר לנהל דיונים שיוצאים מכלל שליטה ונהפכים באיזשהו שלב ל"אני אמרתי X, אתה אמרת Y, רגע, אני בכלל אמרתי Z" וכו'. זה דבר שלישי ומופרך לגמרי, לנהל דיון ארוך ואוף-טופיקי באלפיים רמות שונות על מילה בעייתית אחת מהביקורת. "אופטימיות היא שם המשחק" הוא אחד הסרטים המקסימים של השנה, וממש קשה לי לרצות להפסיק לעקוב אחרי הכתבה הזאת רק בגלל דיון-ענק שלא קשור בכלל בכלל בכלל לסרט המתוק הזה. מתוך 120 תגובות לביקורת הזאת, ופחות או יותר שליש מהן קשורות לסרט עצמו. הדיון הזה יתחיל מתישהו לעסוק במאניה-דיפרסיה, ריקודים סלוניים ופוטבול?
כשמדברים ככה בביקרות
יש השלכות. מזל שזה כך..
הרגת אותי עם השורה האחרי-אחרונה. הרגת!
וגם – עשית לי חשק מטורף לראות את הסרט הזה.
אני דווקא מסמפטת את בראדלי מאוד. הוא היה אחד הדברים הנסבלים היחידים בסדרה המזעזעת זהות בדויה. ולורנס מקסימה למדי וכשרונית ביותר (אבל היא לא הצליחה להציל עבורי את "משחקי הרעב" המשמים והנורא. ואת ג'וליה סטיילס לא אהבתי עד ההופעה שלה בדקסטר – אבל בסופו של יום – אני דווקא חובבת קומדיות רומנטיות. יותר נכון – הן לא מציקות לי בדרך כלל. וסרטים על משוגעים מזנים שונים אני בכלל אוהבת. ואם יש ריקודים – אז בכלל.
יאללה, שייצא כבר לנטפליקס!
מסכים עם זה שהיא מדהימה, אבל משחקי הרעב זה סרט עלוב עד כדי כך שגם היא לא מסוגלת לעזור לו.
אני חושב שהוא מדבר על אהבה כדבר שיכול לשמש בתור תרפיה, בתור דבר שיכול לעזור לאנשים להתגבר על, טוב, החיים.
אני לא חושב שזה סתם שיש כמה קטעי קיטש טהורים לשמה, כמו התוצאה בתחרות ועוד כל מיני.. הבמאי לא היה חייב לעשות אותם כל כך מוגזמים ברמת הקיטש. אני חושב שהקיטש מסמל בעצם אהבה, כי אהבה בסרטים זה הקיטש הכבד הזה. אני חושב שאחד המסרים שלו זה איך שקשר בריא, אפילו אצל אנשים כביכול לא בריאים, הוא דבר שיכול באמת לשנות את החיים ולעזור לעבור אותם בשלום ובאושר.
בעיני הסרט הזה ממש לא סטנדרטי
החצי הראשון שלו מלחיץ ממש. המצלמה נעה בצורה תזזיתית והדמות של בראדלי קופר ממש מלחיצה – אתה לא יודע מתי הוא יתפרץ, התפרצויות שלו מצליחות להיות מפחידות ממש, והאובססיה שלו כלפי אישתו לשעבר מרתיעה. יש לך סימפטיה כלפיו כבן אדם, אבל אתה לא רוצה להיות בקרבתו. הסרט עולה על פסים יותר "נורמליים" ככל שהקשר בין הזוג מתחזק, שזה דווקא תרגיל קולנועי מרתק – לא רק הדמויות משתנות, אלא גם הצילום והסגנון הקולנועי משתנים. בראדלי קופר דווקא יותר הרשים אותי מדה נירו או לורנס – הדמות שלו יותר מקורית משלה, והשיגעון שלו הרבה פחות "מקסים".
כשאני רואה סרט עם משחק מצויין, בעיקר מצד שחקן לא מעורך במיוחד כמו קופר, אני תוהה מה החלק של הבמאי ביצירת התנאים לתצוגת המשחק הזאת. דיויד או ראסל עושה את זה בפעם השניה ברציפות.
רק רציתי לקפוץ ולציין משהו
אני מתנדב בגהה, וכאחד שנפגש ומדבר עם חולים בי-פולאריים על בסיס שבועי אני פשוט הייתי חייב לציין את המשחק של בראדלי קופר. הוא פשוט קלע כמעט בול.
השפת גוף שלו הייתה כמעט אחד לאחד, הוא לא היה מושלם, אבל זה בהחלט הפתיע אותי (יותר בגלל שלא ממש ציפיתי ממנו למשהו מיוחד האמתי).
על ג'ניפר אין להרחיב, היא שחקנית מדהימה ואני פיתחתי קראש לא קטן עליה מאז "קר עד העצם"..
כוס מלאה בשלמותה
לי אין שום בעיה עם הפסקה על לורנס. לעזאזל, היא שחקנית מופלאה, היא כנראה הדבר הכי טוב בסרט (בין שאר הדברים הטובים) ואם יש פסקה שלמה שמהללת אותה אין לי בעיה עם זה. ב"משחקי הרעב" היא גם הייתה טובה, אבל הבעיה הייתה כל השאר – הצילום היה מזוויע, התסריט לא היה משהו, ונראה לי שיש לה יותר כימיה עם פיתה אמיתית מאשר עם ג'וש האצ'רסון. אבל בסרט הזה הכל נכון – הצילום, התסריט, הבימוי. חוסר הטקט של שתי הדמויות הראשיות הופך אותן לדמויות רומ-קומס לא שגרתיות, אבל עדיין מקסימות ונהדרות. בשביל להיות עם ג'ניפר לורנס אני אלחם גם במאה אקסים טבעוניים.
לגבי בראדלי קופר, עד הסרט הזה ראיתי אותו רק בדרכים לחתונות וב"צוות לעניין", וחשבתי שהוא נחמד לא יותר. אבל סרט נוסף בו ראיתי אותו היה "ללא גבולות" (גם שם עם דה-נירו) וזה היה ממש טוב. גם הוא וגם הסרט. אז כן, כשבראדלי קופר רוצה, הוא יכול גם להיות שחקן רציני, ואחד ממש טוב. שמחתי לשמוע שהוא מתכוון להשתתף גם בסרט עתידי נוסף של או. ראסל (שכולל גם את כריסטיאן בייל, ג'רמי רנר ואיימי אדמס. איזה איחוד קומיקסי. אולי שיזרוק לשם גם את יו ג'קמן או משהו).
רוברט דה-נירו היה נחמד פה. לא יצא לי לראות הרבה סרטים שלו בשנים האחרונות, אבל אני אקח את המילה שלך שאולי הוא מתחיל פה איזה קאמבק. ופייר, למרות שהקול שלו די מעצבן, התגעגעתי לכריס טאקר. איפה הוא היה מאז "שעת שיא 3"?
בקיצור, באמת סרט פיל-גוד. פתחתי איתו את השנה, ובינתיים היא נראית אופטימית. ג'יי-לו לשלטון! (כן כן, זוזי הצידה גברת לופז, יש ג'יי-לו חדשה. וכן, אני יודע שבאנגלית זה מבוטא אחרת. לא אכפת לי, טוב?)
לדעתי הסרט לא משהו בכלל....
הובטח לי קומדיה רומנטית, אני גם לא אוהב את הסרטים הללו, אך החלטתי לנסות לראות את הסרט. ומה גיליתי? הסרט הוא סרט מעולה. התסריט הוא תסריט שנון ומוצלח, השחקנים ממש טובים ועושים את תפקידם במקצועיות, הכל היה בסדר, חוץ מזה ש….הוא היה יותר מידי פטפטני ודחוס. אני ציפיתי לסרט זורם, קליל, קיבלתי סרט עם המוון דיבורים, המווון דיאלוגים שחלקם היו שנונים וחלקם לא. המון אנשים יצאו מהאולם באמצע, אני נשארתי עד הסוף (אומנם היה שווה להשאר לסוף הלא צפוי של הסרט) אך לצערי מדובר בסרט די דחוס ופטפטני שפשוט לא כיף לצפות בו. לא נהניתי..
ממש לא מסכים עם הביקורת. סרט רע. מתחיל סביר, ומידרדר ככל שממשיך. נדמה לי שכבר כתבתי פה באיזו תגובה, זה מרגיש כמו הסרט שארון סורקין היה כותב אילו היה מתעסק בקומדיות רומנטיות – וזאת לא מחמאה. חוץ מג'ניפר לורנס שאני מסכים לגביה לחלוטין (מודה! אני גבר פרימיטיבי חושב שקלוז אפים על נשים חטובות ויפהפיות בטייטס זה דבר טוב!) לא שווה את המאמץ
"לא פורסם במקור בשום מקום"
כבר לא מספיק לשים לייק ליד כתבה צריך ליד כל משפט שלך לשים אפשרות לפישלייק.
הסכמה חלקית
החצי הראשון של הסרט היה מדהים, כמו להיות בתצפית על לוקה במחלת נפש. בראדלי (לשם שינוי) היה שחקן מרתק, אמין וגרם לי לרצות לחבק אותו כל הזמן.
ואז הגיע שלב שבו התחיל לקחת את עצמו בידיים יחסית, להתנרמל, והסרט איבד מיופיו. האם סרט מיינסטרים יכול לסבול שחקן מטורף רוב הסרט, או שחייבים תקווה? אני הייתי מעדיפה שחקן מטורלל.
ג'ניפר, עם כל הכבוד ליופיה כי רב, מרגיזה. כל הדמויות שלה עד כה היו דמויות מתריסות, אגרסיביות, מעט מתנשאות ומה היא מנסה להגיד בעצם? שיו כמה אני מגניבה בואו לראות אותי ובואו מהר?
אולי אני זן נדיר בקרב צופי הקולנוע אבל אני באמת באמת לא סבלתי מקר עד העצם ועד כה את ג'ניפר, למרות שבתור בנאדם היא נשמעת חביבה. ומעניין אם אחרי הסרט הזה מישהו יגיד עליה שהיא שמנה שם בהוליווד.
מבחינתי הסרט הזה של בראדלי נטו, הוא מוכיח בו שיש לו תקווה ושהוא לא רע בדמויות לא שגרתיות ושאפשר גם להנות מהמשחק שלו.
(מוותרת מראש על כותרת, אז כנראה שהיא תופיע)
לא ראיתי את הסרט עדיין, רק רציתי לציין שגם מאניה זה לא סבבה. כמה לא סבבה? מהיכרותי עם כמה אנשים שמבקרים לעיתים בספקטרום המאני, זה פחות להיות נורא-נורא-שמח, ויותר לא להצליח להירדם שבוע, וגם לא לשבת בשקט, או לחשוב בהיגיון, להתפרץ על אנשים ללא סיבה, לבזבז את כל הכסף שיש ושאין, לקחת סיכונים לחלוטין לא סבירים ובאופן כללי הסיכוי מאוד גבוה לפגוע בעצמך בדרך זו או אחרת. יצא לי לראות פעם איזו סדרה עם דמות מאנית כתובה היטב, וזה היה מדכא רצח.
בתור מי שחווה התקף היפו מאני (מאניה "בקטנה") עקב תרופות מסוימות ותופעות הלוואי שלהן, אני יכול לאשר את מה שאתה אומר : אתה מוצא את עצמך מותש ונוטה לעצבים. הבעיה היא שאתה לא תמיד מבין שאתה לא מאוזן כי מבחינת הכול "סבבה". יש לא מעט מקרים שאנשים מטילים את האשמה על אחרים שאומרים להם שהם לא הם פתאום… דווקא את הקטע המאני הסרט העביר יפה, במיוחד בהתחלה כשמראים את שגרת היום-לילה המוזרה של הגיבור.
ובכן...
לא כל חולה נמצא על הספקטרום הקיצוני של המאניה… אולי זו גם הסיבה שאיפשרו לדמות בסרט לצאת מהמוסד, אקט שהיה קצת לא מוסבר ואולי זו הסיבה שלו.
מישהו גם בתגובות למעלה ציין שבראדלי שיחק באופן די מתאים לאנשים בי פולריים במקום שבו הוא מתנדב
אני חוזר על מה שכתבתי בעמוד הסרט בהרחבה : הסרט מראה בעיקר את הפן המאני של המניה דיפרסיה, וזה מאוד חבל, כי זו בעצם רק חצי תמונה. יכול להיות שרצו לחסוך כאן את המלודרמטיות המתבקשת, אבל אני חושב שזה טיפול לא מאוד בוגר…
דבר שני, לא שרדתי עד הסוף : יש קטע שפשוט שבר לי את האמינות, וזה קרה לי גם עם היץ' שקיבל ביקורות טובות, אבל הסוף שלו היה קיטשי ברמות. לפעמים פשוט בא לי לזרוק משהו על המסך ולצרוח : די כבר עם ההפי אנד האמריקאי שלכם!! זו גם הסיבה שאני גם כן מתעב את רוב רובן של הקומדיות המסורתיות, להוציא את חבורת פיינאפל אקספרס, שגם ככה אין שום קשר בין החלקים השונים בסרטים שלהם…
הצדק עימך
הסוף דפוק.
כל קטע האהבה נהיה דפוק משלב מסוים, דפוק מרוב שהוא נורמלי, ולא דפוק כמו שהדמויות הן באמת.
וואו, עכשיו אני עוד כל כך *יותר* רוצה לראות את הסרט הזה. לראות מה אני חושבת על איך שהוא מציג את המאניה דיפרסיביים. לראות אם זה דומה למה שאני מכירה באופן אישי, או בכלל לא.
דבר התרדמת
אין לי בעייה עם "feel good movies". להפך, אני אפילו מחבב אותם מאד. אין לי תלונות על המשחק של לורנס (אני אישית לא מבין מה הרעש סביבה, אבל היא שחקנית הרבה יורת אמינה מבנות גילה שיושבות לצערי על אותה משבצת שלה) וגם לא על קופר, דה נירו או אף אחד אחר. אין לי תלונות על התסריט, או על ההצגה של אנשים עם הפרעות נפשיות (למרות שהסרט לגמרי מציג רק צדדים מסוימים שלהן). אין לי תלונות לראסל, למרות שאהבתי אותו יותר בתקופה האקספרמנטלית שלו.
ובכל זאת, נרדמתי באמצע הסרט. ישבתי על כסר נוח, אבל לא נוח מדי. לא היה לי חם מדי, ולא היה לי קר. לא ישבתי על פוף ולא התעטפתי בשאל. מאידך, לא בדקתי מיילים ולא קראתי ספר, לא שיחקתי סוליטר ולא השתתפתי בסקר. לא האכלתי את החתול ולא הצצתי לשכנה. התרכזתי בצפייה בסרט, והוא לא החזיק אותי. זה לא אומר שהוא רע, הוא פשוט לא מעניין. הוא גם לא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, בניגוד נניח ל'העולם עפ"י דן' או 'הכי טוב שיש' (אולי ההשוואה הכי מתבקשת שיש). הוא סתם היה שם, כמו כרך מ-ס של אנציקלופדית בריטניקה לנוער. לא מזיק. לא מועיל.
אוסקר? באמת?
רק רגע אחד...
רד פיש במשקפי היפסטרים??
תמונה או שזה לא קרה!
באתי לכתוב שמשקפיים מרכיבים לא לובשים
אבל אז שמתי לב שמדובר במשקפי היפסטרים ואין לי מושג מה היפסטרים מגדירים בתור לבוש.
אשר לסרט, חביב ונחמד ותו לא. הבעיה שלי עם קומדיות רומנטיות נעוצה בשם הז'אנר. הרבה פעמים זה לא מספיק מצחיק אותי כמו קומדיות פרופר, והרומנטיקה בסרטים האלה הרבה פעמים לא ממש מורגשת (אולי עד לסצינת הנשיקה לפני הקרדיטים). חוץ מ"כשהארי פגש את סאלי", לא נתקלתי בקומדיית רומנטית שווה צפייה והסרט הזה לא עושה מהפך בתחום. מה שכן, הייתי ממליץ עליו בתור אופציה חביב לדייטים כי הוא באמת רמה אחת מעל כל הגירסאות של "ידידים עם הטבות" וכל הגוועלאד הזה.
כל הגוועלאד הזה?
זה ה- All That Jaze החדש?
זה בהחלט יכול להיות!
אם עוד אנשים יתחילו להשתמש בזה.. רמז רמז.. סתם לא, אני פשוט אוהב לכתוב לפעמים את המילה גוועלד/גוועלאד כי זה נראה פחות כמו מילה ויותר כאילו החתול עלה לך המקלדת בטעות.
יש קומדיות רומנטיות נהדרות.
בפעם האחרונה שניסיתי לחשוב על כאלה, נדמה לי שהגעתי כמעט לעשר, אבל אני לא כל כך צופה בקומדיות רומנטיות אז יכול מאוד להיות שיש יותר, וזו ההיכרות המוגבלת שלי עם הז'אנר שמגבילה את הרשימה שלי.
הבעיה שלי עם קומדיות רומנטיות היא שמרובן המוחלט אני פשוט לא נהנית. תנו לי לראות סרט אקשן זבל, ויהיה לזה לפחות ערך בידורי. תנו לי לראות קומדיה רומנטית זבל – ואני אתפתל בכיסא ואתהה מה עשיתי לכם רע ולמה זה מגיע לי. תנו לי לראות סרט מד"ב חביב, ויהיה לי כיף. תנו לי לראות קומדיה רומנטית חביבה – ואני אתפתל בכיסא ואתהה מה עשיתי לכם רע ולמה זה מגיע לי. תנו לי לראות אקשן/מד"ב/דרמה/קומדיה רומנטית נהדרים – ואז אני פשוט אהנה, בלי קשר לז'אנר. היות והסיכוי שלי ליהנות מקומדיה רומנטית קלושים כל כך (סרטים נהדרים זה נדיר, נדיר מדי), אני בדרך כלל נמנעת. ועם ההקדמה הזו אני שולחת אותך לצפות ב:
ארבע חתונות ולוויה
תשכחי את פריז
לקום אתמול בבוקר
מלחמה ואהבה (נכון? אני תמיד מתבלבלת. נו, הוודי אלן)
חמים וטעים (ושאר בילי וויילדרים)
ליידי איב
הן לא תיקחהו עמך
נערתו ששת
מילים ולחן
רק לרקוד (באז לורמן היה היפסטרי ומודע לעצמו הרבה לפני שזה נהיה טרנדי. ואז שכח איך)
מוכת ירח (ייתכן שמדובר באפקט נוסטלגיה קיצוני. או בסבא שמיילל עם הכלבים לירח והזקנה שמקללת מטוסים. וואטאבר. אני עומדת מאחורי הבחירה בו)
סרטים אקראיים מהאייטיז עם מייקל ג'יי פוקס (טוב, אולי זו רק שריטה שלי. אלה לא באמת סרטים כל כך טובים, הוא פשוט היה כזה חמוד שקשה לשים לב)
ואני בטוחה שאני שוכחת כמה.
לא לשכוח:
אהבה זה כל הסיפור (דוגמה מובהקת לאיך עושים סרט עלילות מצטלבות בלי לגרום לצופה מיגרנה. עושה לי לחייך כל פעם מחדש, ולאחרונה החלטתי שמונולוג הפתיחה שלו יהווה את המוטו שלי לחיים), כשהארי פגש את סאלי (הטוב ביותר בז׳אנר. ראיתי אותו יום אחרי שראיתי את רקוויאם לחלום, וזה היה הדבר היחידי שגרם לי להרגיש יותר טוב. סרט ענק), 500 ימים עם סאמר (אחד האהובים עלי. ג׳וזף גורדון לוויט במיטבו, ובימוי וכתיבה מצוינים), הדירה (מאץ׳ כבר הזכירה את סרטי בילי ווילדר, אבל עדיין חשוב לי להזכיר אותו, פשוט כי הוא אחד הסרטים הכי יפים וחכמים שיצא לי לראות, ודוגמה מושלמת לסרט שעובר בגאון את מבחן הזמן, בלי שנרגיש כאילו הוא יצא לפני כמעט 53 שנים. שירלי מקליין עושה ג׳ניפר לורנס שנים לפני שהיא עוד הייתה זיק של תשוקה בעיני הוריה), אמלי (סרט הסנדקות שלי. הפן הרומנטי לוקח בו חלק קטן יחסית. לשאר הסרטים, אבל זה אחד האהובים עלי), 27 שמלות היה סרט יפה מאוד (והיחידי שבו קת׳רין הייגל שיחזרה את החן של איזי סטיבנס), ובגזרת סרטי האנימציה – פאקינג Wall-E. ואם אנחנו רוצים לחרוג שנייה לגבולות של ״המסך המפוצל״, אז גם איך פגשתי את אמא היא קומדיה רומנטית סוג-של מושלמת. בסה״כ קומדיה רומנטית זה ז׳אנר מאוד אהוב עלי, ומהסחלה שלהן (שאר סרטי קת׳רין הייגל או ג׳ניפר אניסטון) אני מעדיף להימנע. כשהן טובות, הן יכולות להיות ענקיות.
לא מתה על הארי וסאלי. נחמד כזה, לא מאוד לטעמי.
ואת אהבה זה כל הסיפור למיטב זיכרוני די לא סבלתי (אלא אם כן אני חושבת על סרט אחר בסגנון). אמלי חמוד, בהחלט, אבל איכשהו לא יושב לי על המשבצת של קומדיות רומנטיות, וול-אי כנ"ל. 500 ימים של סאמר בהחלט מוצלח. ואין לי מושג מה זה הדבר עם השמלות, אבל השם די מבטיח הרבה התעסקות בשמלות, אז אני לא בטוחה שאני רוצה לקחת את הסיכון. כפי שלמדנו ממחזור כישור הזמן – התעסקות יתר בשמלות גורמת לי לרצות לפצפץ למישהו (או לעצמי. אני לא בררנית) את הגולגולת.
27 שמלות לא כזה מתעסק בשמלות.
הוא כן מתעסק הרבה בחתונות, אבל הוא מאד חמוד וכיפי [במיוחד בהשוואה לשאר הסרטים של קת'רין הייגל]. כמו כן- ג'יימס מרסדן אהמ אהמ.
בפינת האיך שכחתם את-
אמה סטון- טיפש מטורף מאוהב ואיזי איי, שניהם מאד מאד טובים לז'אנר.
מכושפת- סרט דיסני מיוזיקל רום-קום ממש חמוד [כן, ג'יימס מרסדן שוב].
אבל הקומדיה הרומנטית [/ סרט תיכון] הכי טובה שאפשר לדעתי- עשרה דברים שאני שונאת אצלך. הסרט הכי חמוד ומהמם ושאר סופרלטיבים שנמצאים בשימוש אצל ילדות בנות 12 שאפשר. אין פה את ג'יימס מרסדן, אבל הית' לדג'ר וג'וזף גורדון לויט בהחלט צריכים להספיק לכם.
"טוב ביחס לקומדיות רומנטיות עם קתרין הייגל"
זה, איך לומר, לא אומר הרבה.
וגם את עשרה דברים ש… אני לא אוהבת. אבל מצד שני עוד לא נתקלתי בעיבוד לאילוף הסוררת שכן אהבתי. כזה טקסט נתעב.
נסי את Atomic Shakespeare של Moonlighting
עם ברוס וויליס בתפקיד פטרוקיו!
עדיף לראות את הפרק בשלמותו (Season 3, Episode 7), אבל אם לא, קטעים ממנו אפשר לראות כאן:
http://www.youtube.com/user/o0Moonlighting0o/videos?query=Atomic+Shakespeare
וריקוד מושחת!
לא לשכוח את ריקוד מושחת. וגם גריז, בסך הכל.
והנסיכה הקסומה – מה איתו?
קומדיה? צ'ק. בשפע. רומנטיקה? דא?!
אבל כן, זה לא בדיוק "קומדיה רומנטית" למרות הכל…
אני גם אוהבת את הסרט עם מארק ראפאלו וריס ווית'רספון, שאני לא זוכרת איך קוראים לו בעברית או באנגלית. אבל שניהם משחקים נהדר וזה מאוד משדרג את הסרט בגלל זה.
זוג משמיים / Just Like Heaven.
חמוד למדי.
ראיתי חמישה סרטים מהמומלצים
ועוד כמה שהעט ציין למטה. האמת, יתכן שהגזמתי קצת בחוסר הערכה שלי לקומדיות רומנטיות ראויות.
כמה סרטים שראיתי ואהבתי:
בגיזרת יו גרנט – ראיתי את ארבע חתונות ולוויה (שבאמת נשכח מזכרוני, משום מה יש לי נטייה להדחיק את שנות התשעים לאחרונה), והוא אכן דוגמה לקומדיה רומנטית טובה, ומילים ולחן הידוע יותר בתור הסרט עם קליפ שנות השמונים המעולה (שאר הסרט קצת נשכח מזכרוני ולכן חוסר ההתלהבות שלי אליו).
לקום אתמול בבוקר – גם סרט מעולה, שהקונספט שלו של להתעורר לאותו יום, כל יום, קצת הסיט ממני את העובדה שמדובר בקומדיה רומנטית ואולי טוב שכך.
מוכת ירח – יתכן מאוד שראיתי כשהייתי קטן. אני זוכר שלא הבנתי למה כולם שונאים את שר כי היא משחקת לא רע שם.
500 ימים של סאמר – אכן סרט מצוין אבל קומדיה רומנטית? טרגדיה רומנטית יהיה שם מתאים יותר לו.
את שאר הסרטים לא ראיתי (למרות שיש כמה שלא הייתי מתנגד לראות) בעיקר עקב חוסר הסימפטיה שלי לז'אנר.
אבל הדוגמאות גרמו לי לחשוב על עוד שני סרטים שאולי לא יכולים להחשב לקומדיות רומנטיות טובות אבל רק בגלל שהם יותר מדי מיוחדים לטובה לכך:
שמש נצחית בראש צלול – לא בדיוק קומדיה רומנטית אבל אחד מסיפורי האהבה הכי יפים שראיתי בקולנוע ומשחק מצוין של שני השחקנים הראשים.
סקוט פילגרים נגד העולם – עוד יותר לא בדיוק קומדיה רומנטית, אבל סיפור האהבה בין סקוט לרמונה חמוד ביותר, וחוץ מזה.. תראו לי קומדיה רומנטית בה הגיבור נלחם עם שבעה אקסים מרושעים על ליבה של חברתו.. עכשיו, זאת רומנטיקה אמיתית.
לדעתי, "נוטינג היל" הוא אחד הנפלאים ביותר
באמת, סרט מענג ברמות קשות. "קומדיה רומנטית" אט איטס בסט.
מסכים (עד מאד) עם הביקורת.
בראדלי קופר לא מעצבן ואפילו משחק. יש לו עוד הרבה מה ללמוד- אבל זאת התחלה לא רעה.
ג'ניפר לורנס מדהימה ואין יותר מדי מה להוסיף. שחקנית נהדרת.
רוברט דה נירו עושה כאן תפקיד מאד טוב ויפה- ברצינות, מישהו זוכר סרט עם דה נירו ששווה להזכיר בשני העשורים האחרונים?
ראסל הוא במאי מעולה, כפי שזה נראה כעת. גם בפייטר וגם בסרט המדובר ראסל לוקח ז'אנר לעוס וסיפור שגרתי והופך אותם לסרטים מצוינים. באמת כל הכבוד.
הבעיה העיקרית שהיתה לי עם הסרט הזה
היא שלא הבנתי למה הוא נחשב לקומדיה רומנטית.
לא היתה שום סצינה קומית בסרט הזה. רוב הסצינות היו די כבדות ולא היה בהן שום אלמנט קומי. אולי חייכתי כמה פעמים נוכח סיטואציה מגוחכת כלשהי, אבל לא זכור לי שממש צחקתי… זה היה הרבה יותר דרמה רומנטית מאשר קומדיה.
הסרט כשלעצמו חביב ביותר, אם כי כל ההייפ סביבו מעט מוגזם לטעמי – הוא לא כ-ז-ה יצירת מופת. סרט סטנדרטי, לא יותר. מעביר שעתיים בכיף. ועם כל אהבתי (המאוד מאוד גדולה) לג'ניפר לורנס – לפי דעתי דווקא לבראדלי קופר היתה תצוגת משחק הרבה יותר מרשימה ממנה. אם כבר למישהו מהקאסט הגיע גלובוס הזהב זה לו.
סרט נהדר
אבל גם אחת הפרסומות הארוכות ביותר לאפל. טוב, אולי משימה בלתי אפשרית הייתה פרסומת ארוכה יותר.
נערה עם קעקוע דרקון.
(ל"ת)
שני שליש מהסרטים האמריקאיים בעשור האחרון.
(ל"ת)
Minority Report
אה, זה בעצם היה פריקוול לפרסומת לאייפון, זה נחשב?
זו פשוט פרסומת שהקדימה את זמנה.
סרט מעולה
פשוט כיפי, משוחק טוב, הפעם היחידה שהוא נגרר למחוזות הקיטש הייתה בסופו וזה כבר היה נסלח. נהניתי, נהניתי מאוד, והאמת שגם צחקתי הרבה יותר משציפיתי. תענוג.
טוב, 8.4, כי הסרט מחמם לב.
ענייני לד זפלין
טוב, רגע, לפני שנגיע ללד זפלין – אז באיחור אופנתי קל – סוף סוף ראיתי את הסרט. מסקנותיי – סרט נחמד שהעביר לי שעתיים בצורה כיפית ומעניינת. מועמדות לאוסקר? לא, לא ממש. מה שכן, משחק מעולה של הרוב, אהבתי במיוחד את האמא של בראדלי ולא התלהבתי מדה נירו בכלל. הליהוק של ג'ניפר נראה לי בהתחלה קצת הזוי (בת 22, בראדלי קופר גדול ממנה במיליון שנה, יש לה טייפ-קאסט מעט שונה…בד"כ דמויות נערתיות כלשהן שהולמות את גילה הצעיר) אבל היא הייתה משכנעת ממש מההתחלה..
ועכשיו לגבי לד זפלין. לא יכולתי שלא לשים לב בשנה האחרונה ש-3 סרטים הוליוודים גדולים ומועמדים לאוסקר, כולל "אופטימיות" עשו שימוש די נרחב ומודגש בשירים של לד זפלין, ולאו דווקא בהכי מוכרים שלהם. בנערה עם קעקוע דרקון לקחו את Immigrant Song שהוא יחסית מוכר מבין השלושה, ב"ארגו" יש ממש סצינה שלמה של When the Levee Breaks ו"באופטימיות" הכניסו שיר מוקדם יחסית של זפלין בשם What Is and What Should Never Be, ובאופן כללי היה פסקול מעולה עם הרבה קלאסיקות.
אז חוץ מהעונג המאוד גדול שלי לשמוע שירים שאני מאוד אוהבת (וככל הנראה להיות בין הבודדים באולם שמזהים אותם) – זה קצת מעלה תהיות…בין היתר כי כל הסרטים הללו היו מועמדים לאוסקר בקטגוריות רבות וכי לד זפלין לא נוטים לתת את השירים שלהם והאמת שהם לא זקוקים לכסף. אז מה נסגר עם המכירת חיסול שהם עושים לאחרונה? והאם זה נהיה טרנד חדש לשים סצינה שלמה עם שיר של זפלין כדי לשדרג סרט? ומה יהיה השיר הבא ובאיזה שובר קופות זה יהיה? אני אישית בעד Since I've Been Loving You.
גם אני אהבתי את השימוש בזפלין בסרט.
בכלל, שמתי לב שיש שימוש די יצירתי במוזיקה או אפילו בדיבורים עליה: עם כמה שיש פה סצינות אדירות עם ג'ניפר לורנס ודה נירו והסצינה הגאונית על המינגוויי, הקטע שעדיין הכי זכור לי מהסרט הוא, "אחי,
בזמן האחרון, כשאני רב עם אשתי, אני הולך לגראז', ואז אתה יודע… מטאליקה! מגהדת'!". ממש, רגע שהעלה לי חיוך ענק על הפנים.
גם אני שמתי לב לזה,
אני חושב שהחל מהשימוש שלהם בImmigrant song בבית הספר לרוק הם נהיו קצת יותר סלחניים לגבי שימוש בשירים שלהם בסרטים, הבינו שהשד אינו נורא כל כך וכו'.
אגב, את הסרט לא אהבתי בכלל, לשמוע What is and What Should Never Be ברקע היה אחד מנקודות האור המעטות מאוד מבחינתי בסרט. מה גם, שזה שיר שממש בכל פעם שהייתי שומע אותו תהיתי איך לא השתמשו בו ברקע של סצינה קולנועית עד היום.
אני חושב
שזה פשוט סרט שכשמסתכלים עליו לא נשמע כמו קומדיה רומנטית (בעיות נפשיות, מועמדויות לאוסקר, וכו'), אבל יש צורך להגיד "כשחושבים על זה, זו בעצם קומדיה רומנטית". אתה הסתכלת על זה ההפך- כנראה שקיבלת את הרושם שזו קומדיה רומנטית קלאסית (הומור, סיפור אהבה, מתקתקות), ואז היה לך צורך להגיד "כשחושבים על זה, זה בעצם סרט דרמה". עובד לשני הכיוונים.
רק עכשיו ראיתי, והנה כמה נקודות
1. ג'ניפר היא מלכת העולם, אבל בשם כל האלים – בראדלי!! לא ראיתי לינקולן (גם לא אראה אלא אם מדובר בסכום כסף רציני או תחת איומי אקדח), אבל דיי-לואיס צריך לפחות להתחלק באוסקר עם קופר, אור אלס!
2. הקומדיה-רומנטית הטובה ביותר מאז "הכי טוב שיש", וראו זה פלא! גם שם יש איזה מישהו על כדורים.. אז הנושא לעוס, אבל עדיין מייצר חומר טוב..
3. דה-נירו ושאר המשניים מייצרים תפאורה נהדרת ולא גונבים את ההצגה – שאפו לבמאי!
4. (לא מספיילר:) אני חושב שסצינת ההתערבות בבית הוריו של פאט מצולמת ממש נהדר – המון אנשים בחדר אחד וכולם מדברים ועדיין אפשר להבין מה כל אחד תורם למהלך העניינים – שאפו לבמאי!
5. שמח שכריס טאקר עדיין חי – הוא בהחלט משדרג כל סרט שהוא מופיע בו (כל החמישה..) – אממ.. שאפו לבמאי! (יאללה שיהיה, הוא עשה את האקאביז הנהדר אז מגיע לו)
שבוע טוב!
D
לא שותף לדעתך לגבי סרט זה.
את האמינות של 'הכי טוב שיש' אני קונה בהחלט. ואכן אסכים שזו קומדיה רומנטית עשויה לעילא ולעילא, מרגשת, נוגעת ללב, עם משחק ובימוי מצוינים.
אפילו את '500 ימים של סאמר' אכניס לקטגוריית הקומדיה הרומנטית שאני קונה את אמינותה.
אבל את הסרט הזה בשום פנים ואופן לא.
טיפ: אתה מחפש אמינות בסרטים?
עבור ל-yes doco!
מוגש בחסותי.
ולעצם העניין – לזרוק כלב לפיר אשפה בבניין בניו-יורק זה גזר דין מוות (תחשוב על כמות האשפה הנוספת שנזרקת עליו ומועכת אותו אם הוא איכשהו שרד את הנפילה), אז כבר בסצינה הראשונה האמינות עפה לפח (באופן מילולי).
תשובה מפורטת
זה בסדר חביבי, גם אתה מחפש אמינות מסוימת בסרטים, האמן לי.
אני בטוח שיש מספיק סרטים ששנאת או לא-חיבבת עקב היותם מופרכים ברמות-על. (כל אחד מחליט על רמת המופרכות שלו, כמובן. סובייקטיבי לגמרי)
כל אחד מחפש אמינות מסוימת. השאלה היא עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת עם 'השעיית האי אמון'.
יש כאלו שאוהבים את הסרט עד כדי כך שמוכנים להשלים עם כמה חורים בתסריט, או עם מציאות-סרט שאינה מתיישבת עם החיים האמתיים באופן חלקי או מלא.
יש כאלו שלא יהיו מוכנים לוותר על תסריט מהודק מזה שהם ציפו לו. עבורם במאוזני-הצופה הכף שמכילה את השעיית האי אמון/ האמונה במציאות של הסרט מפסידה מול כף-המאזניים של 'עם זה אני לא מוכן להשלים, עם כל הכבוד לסרט או ליוצריו".
לי פשוט נמאס באופן מוחלט מחוסר התאמה, באספקטים מאד מסוימים, בין המציאות של הסרטים הרומנטיים (מסוימים) לבין החיים האמיתיים.
בסרט הזה פשוט נמאס לי להשעות את אי האמון שלי והחלטתי שמספיק לי.
תיקון
*תסריט מהודק *פחות* מזה שהם ציפו לו.
קח בחשבון
ש"החיים האמיתיים" הם עולם מורכב למדי ועמוס דברים שלחלק מהאנשים נראים מופרכים.
(ספוילר)עם כל הכבוד לדייויד או ראסל...
אני חשבתי שהסרט הזה הוא חירבון אחד גדול. למעשה, חשבתי שהחירבון כה גדול עד שהפסקתי לראות את הסרט לפני שהגיע למחציתו.
והסיבה היא: אני באמת אמור להאמין שגבר יסרב לחיזוריה (ויותר גרוע מכך: להצעה לסקס!!!) של אישה כה יפהפייה, מושכת, סקסית ואלוהית? פאק, לא! שום גבר לא יסרב לבחורה כזו. שום גבר לא יחשוב על אשתו-לשעבר הבוגדנית בזמן שהוא מחוזר על ידי השכנה יפהפיית-העל שלו. שום גבר סטרייט. (לא, גם לא אם הוא משוגע. ות'כלס, ברדלי קופר בסרט לא משוגע אמיתי, רק דו-קוטבי, שעדיין מחובר מאד למציאות)
ומה הקטע, אני באמת אמור להאמין שכזו מדהימה, שכל גבר היה נופל לרגליה, רודפת אחרי המשוגע הזה? רק בגלל ששניהם משוגעים, ורק בגלל שהוא מסרב לשכב איתה?
עד כמה אני יכול לדחות את "אי האמון", הדיסבליף הידוע לשמצה הזה, בקומדיות רומנטיות מהסוג הזה, שמלהקות דוגמנים ודוגמניות במצבים שלעולם לא מתרחשים בעולם האמיתי? קצת אמינות, בחייאת רבקום.
רוצים שאקנה את הסיפור של המשוגע והמשוגעת בסרט הזה? תלהקו לשם אנשים מעט פחות מושכים. אם במקום ג'ניפר לורנס הייתה רודפת אחרי ברדלי קופר, אני יודע…ג'ואן קיוזאק, או אפילו קליסטה פלוקהארט הגפרורית, הייתי יותר נוטה להאמין בתסריט.
החלק השני ניחא
אבל למה לעזאזל גברים לא יכולים לסרב להצעת סקס וחיזורים של נשים?
יש גברים, שבבירור הדמות של קופר היא אחת מהם, שמין זה לא מה שמניע אותן אלא דברים אחרים ומטרה. המטרה שלו זה להשיג בחזרה את אשתו, הבחורה הזאת והחיזורים שלה והמין שהיא מציעה הן מכשול בשבילו להשיג את המטרה שלו. מה כל כך לא הגיוני בזה שהוא יסרב לזה?
קצת סקסיסטי להגיד דבר כזה, לא?
אני גבר, אז אין לי מושג מה זה סקסיסטי, אבל עדיין – תעשה את התרגיל הקלאסי של להפוך את התפקידים: נניח שלורנס היתה הדמות הראשית בסרט, בעלה בגד בה והיא רוצה רק להחזיר אותו אליה, ובדיוק אז בא בראדלי המאמם (sic) ואומר לה שהיא יכולה לזיין אותו – ותאר לעצמך: היא מסרבת! לבראדלי! אפילו אני הייתי עושה לו טובה! מה היא דפוקה!?
בקיצור, אם זו הסיבה שהפסקת לראות את הסרט, כנראה שבכל מקרה לא היית נהנה מהסוף (שאני לא אספיילר) – אז עדיף לכולנו.
קצת? המון.
לפני שנים הוטרדתי מינית בידי בחורה יפה בהחלט. כשהתלוננתי, לא היו חסרים ניאדרטלים שטענו שהייתי צריך לקבל את זה כמחמאה וכן ניסוחים דומים מאוצר התגובות של מגבון לח לעיל.
זה היה מכעיס אז והגישה הזו עדיין מכעיסה אותי היום.
שמי הוא מגבון-לך.
'לך', בפנייה ללשון נקבה. מין משחק מילים שכזה.
אני מקווה שזה עוזר להסביר חלק מהניאנדרטליות הטבעית שלי.
אני עדיין סבור ש: א. כוסית-על כמו ג'ניפר לורנס לא הייתה רודפת בצורה כה נלהבת אחרי משוגע, גם אם נראה טוב, גם אם דומה לה באישיות, מהבלוק/הרחוב שלה. ב. אותו מחוזר-על-ידי-שכנתו-השווה לא היה מסרב בכזו נחרצות לחיזוריה.
בשלב זה, עבור סרט זה, השעיית אי האמון שלי נפסקה. אתם, נכבדיי, יכולים להמשיך את שלכם עד מחר.
זה שאתה טוען על עצמך
שאתה ניאנדרטלי שרואה נשים יפות רק כמקור לזיונים (אה, לא, זיווגים) לא אומר שכל הגברים כאלה. אם אתה כזה וזה הורס לך את הסרט – ניחא. אבל אל תזרוק מעצמך על אחרים, זה אף פעם לא מגיע למקום טוב.
למה רק מקור לזיווגים?
הייתי מתחתן איתה, בזה הרגע.
תראה עוד פעם את הסרט.
ג'ניפר לורנס משחקת דמות של מכורה למין. ולא סתם אומרים עליה שהיא שכבה עם כל השכונה- יש סצינה בה גבר כלשהו (די גוץ אפילו, אם אני זוכר נכון) מגיע אל ביתה ודורש לשכב איתה ואילו הוריה לא נותנים לו להיכנס.
כמובן שאין שום בעיה באישה שנהנית ממין ולא מסתירה את זה (לפחות בעיני חברה תקינה)- אבל הבעיות של הדמות של לורנס הן הרבה יותר גדולות כי התנהגותה המינית פוגמת בחיי היום-יום שלה בצורה חד משמעית.
זה לא שהדמות שלה בסרט היא איזה אישה מצליחנית, קרייריסטית וחסודה כמו שכל-כך אוהבים להראות בהוליווד. היא דמות אמיתית עם בעיות אמיתיות ועם הרבה קשיים בחייה, חלקם נובעים ממצבה הנפשי. אז אני באמת לא מבין את התמיהה שלך.
חוץ מזה- כשמייקל פסבנדר משחק מכור למין בסרט כמעט פורנוגרפי ועושה עירום פרונטלי הוא נחשב לשחקן נועז ואיכותי (בצדק אגב, "בושה" הוא חתיכת סרט מדהים) אבל כשג'ניפר לורנס משחקת בצורה אמינה למדי את הבערך-מקבילה-הנשית אנשים עפים עליה? מוזר.
לא יודע מי 'עף עליה', בטח לא אני.
התמיהה שלי היא בקשר לליהוק המוזר, בעיניי. היו צריכים ללהק אישה חמודה, לא יפהפייה ברמה שלה, כי זה באמת מעלה את התמיהה של מדוע בחור, אפילו דו-קוטבי, יסרב לכזו אישה.
אפילו אלן פייג', הייתה מתקבלת בברכה לתפקיד. אפילו ג'ונו טמפל.
מה, אי אפשר לדרג יופי של אישה? לא היית אומר שרייצ'ל ווייז, למשל, מתאימה יותר לתפקיד מסוים בשל יופיה/המראה שלה מאשר ג'ואן קיוזק? להגיד שסטיב בושמי הוא מכוער זה בסדר, אבל כאשר מדובר באישה זה סקסיסטי וברברי? להגיד שה'כוסיות' של ג'ניפר לורנס הופכת את התפקיד הזה לפחות סביר זה ניאנדרטלי? התחלקתם על השכל, כולכם?
אני גם לא מבין בשום אופן מה קיצוני כ"כ בדברים שאמרתי, שעוררו את זעמם של אנשי הפורום. אמרתי את מה שנאמר כל יום, מדי יום, באינספור שיחות בין בני אדם.
דורון מחק את דבריי (לא בפעם הראשונה) כאילו טענתי שאונס זה דבר מבורך, או שאלימות כלפי נשים היא מוצדקת. אני רואה בכך חוצפה צביעות רבה, שוב, בהתחשב בעובדה שהוא הראשון שהתייחס למראה של הגיבורה הראשית, תוך שימוש במילה 'כוסית אש' כדי לתאר אותה.
...
למה שילהקו מישהי חמודה אבל לא יפה? מה, מחלות נפש מדלגות על אנשים יפים?
אני הכרתי למשך תקופה ארוכה בחורה שהיתה מאד (מאד) יפה והיו לה הרבה תסביכים ובעיות נפשיות. וחיי האהבה שלה לא היו כאלה מוצלחים (בניגוד לדגם שלך).
ככה זה עם אנשים בעלי בעיות נפשיות, אגב: לפעמים דבקות במטרה שתוביל לחיים נורמטיביים היא חשובה יותר מאשר סטוצים. לכן, אם בראדלי קופר נענה להצעה של ג'ניפר לורנס- הוא אוטומטית מתרחק מלזכות שוב באשת חלומותיו (לפחות בעיניו זה מכשול, וזה מובן כי הוא לא בהכרח חושב כמו רוב האנשים בסיטואציה).
בכל הנוגע להצגה של הדברים האלה- הסרט עושה עבודה ממש לא רעה שמשקפת את המציאות במידה סבירה ומעלה.
מצד שני, אני גם חושב שאתה טועה גם אם נוציא מהסרט את המימד של הבעיות הנפשיות של שני הגיבורים הראשיים,אז…
רגע, רגע
את הטיעון על "מי לא היה רוצה לשכב עם ג'ניפר לורנס" הבנתי. הוא שוביניסטי ורווי במיסקונספציות על המין הגברי, אבל הבנתי. בכל זאת, הוא די נפוץ בחברה שלנו (שמלמדת גברים מגיל צעיר שאם הם לא זמינים למין עם כל בחורה כל הזמן כנראה משהו לא בסדר איתם).
אבל מה זאת אומרת "לא מאמין שמישהי שנראית כמו ג'ניפר לורנס הייתה רודפת ככה אחרי משוגע"?? המראה שלה מעיד באיזו צורה על הטעם שלה בגברים? על הדברים שהיא מחפשת במערכת יחסים? על התיאבון המיני שלה? אנשים יפים לא מסוגלים לחשיבה עצמאית וחייבים לבחור בני זוג שעונים רק על סטנדרט מסוים?
רגע, אולי מה שמפריע לך זה שהיא בכלל רודפת אחרי מישהו. כי עצם היותך יפה הרי אומר שאסור לך ליזום מינית אלא רק לחכות בצורה פאסיבית שירדפו אחריך (כמובן, אם אתה אישה. יש לי הרגשה שגבר שרודף אחרי משוגעת כמו ג'ניפר לורנס לא היה מתקבל אצלך בכזה אי אמון). נשים שרודפות אחרי גברים זה כנראה עניין למכוערות נואשות שאין להם דרך אחרת להשיג גברים. אם את יפה די לך בלתת רמיזות חינניות של עניין בקצוות העפעפיים כדי שגברים מזילי ריר יקפצו עלייך.
חשבתי שכל הרעיון בלהיות יפה הוא שאתה יכול להשיג מי שאתה רוצה (לפי עדותך). מסתבר שאנשים יפים צריכים להמשך רק אל מי ש"דומה" להם, כי ברור שהדבר היחיד שאנשים יכולים לרצות ממערכת יחסים זה השתקפות נרקיסיסטית של האגו שלהם באדם אחר, ולא נגיד תקשורת בריאה, הבנה עמוקה אחד של אדם אחר, או יכולת לאתגר אחד את השני מאיזושהי בחינה.
בקיצור חבר, אם קומדיה רומנטית שרחוקה מלתאר מערכת יחסים ריאליסטית משבשות לך כל כך את תפיסת המציאות, מעניין אותי איך תגיב לכמה מערכות יחסים בעולם האמתי.
קודם כל, בוא נבהיר נקודה חשובה.
לא דיברתי רק על סקס. דיברתי על היענות לחיזורים. כשבחורה נורא יפה מקדישה לגבר הממוצע תשומת לב, ועוד לא סתם צומי, אלא ברמה כזו שלורנס מרעיפה על הגיבור הראשי בסרט, זה עושה משהו לגבר.
תרצה או לא, תכחיש או לא, יש משהו במנגנון הגברי של הגבר הממוצע (ולא בראד פיט, נניח,שזוכה לחיזורים והצעות ללא הרף) שמגיב באופן מסוים לתשומת לב מנשים מסוימות. זה תיאור סקסיסטי של המציאות בעיניך? או שהמציאות *עצמה* סקססיטית?
"מסתבר שאנשים יפים צריכים להמשך רק אל מי ש"דומה" להם, כי ברור שהדבר היחיד שאנשים יכולים לרצות ממערכת יחסים זה השתקפות נרקיסיסטית של האגו שלהם באדם אחר" —
שוב, האם לדעתך זה תיאור של מה שמתרחש במציאות, או שזו רק דעה שלי?
כן, בלי קשר לדעתי האישית, אני חושב באמת שמערכת יחסים זו השתקפות נרקיסיסטית של האגו. חדש לך הרעיון?
דעתי האישית היא שזה מחורבן שזה כך, אבל דעתי האישית גם שזה מה שקורה במציאות.
תוכל לחלוק על זה, או לא, כרצונך.
דעתי האישית היא
שהמודלים שאתה משתמש בהם על גבריות ונשיות פשטו את הרגש לפני חמישים שנה בערך. מציאות היא לא דטרמיניסטית וטבע האדם הוא גמיש באופן יוצא דופן. ההגדרות שלנו על נשיות וגבריות ועל קשרים אנושיים מכל סוג מעוצבות כל הזמן מתוך יחס דיאלקטי עם התרבות שמקיפה אותנו (ובתוכה – הקולנוע). אתה טוען שאתה סולד מפן מסויים במציאות, אבל אתה מתקומם כשאמצעי מדיה מציגים מודלים שונים ממנו, ומתעקש שהם צריכים להמשיך לשכפל סוג של יחסים ששנינו מסכימים שהם מעוותים.
זה מביא אותי למסקנה שאתה או חי בחוסר מודעות מאוד גבוה או ציניקן מקצועי, מה שהופך את הביקורת שלך ללא תקפה בעיני.
אבל הוא נשוי
אתה יכול להאמין שמישהו נשוי היה מסרב לשכנתו השווה? מישהו שאוהב את אשתו? כי זה מבחינת פאט(הדמות של בראדלי קופר) המצב. הוא נשוי ( או בדרך חזרה לשקם את נישואיו) וחיזורים של שכנה שווה או לא שווה רק מפריעים לו במערכת היחסים הדמיונית בראש שלו.
והערה לא קשורה: המשחק מילים שלך לא עובד באנגלית. כי בעברית הוא נחמד, אבל באנגלית אין שום דרך להבין אותו וזה נראה כמו סתם מגבון לח. זהו.
אני היחיד שלא אהב את דה נירו?
זכרתי אותו יותר טוב, אבל פה הוא היה… בסדר כזה. לא תפקיד מיוחד, ובטח שלא מועמדות לאוסקר. אבל אם אלן ארקין היה מועמד, הכל אפשרי השנה…
ואני מחכה שהסרט יצא לדי וי די, כדי להתחיל לחרוש עליו כבר.
אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, ואלוהים, כמה שג'ניפר לורנס מושלמת.
גילוי נאות: לא אוהב את דה-נירו
כן! אני לא מתבייש להגיד את זה! דה-נירו, ועוד יותר ממנו פאצ'ינו, הם שני שחקנים שרוממו אותם לדרגת אל ואני לא מבין למה. לשניהם יש מבטא אחד, דמות אחת, רקע אחד, והם כל הזמן משתמשים בזה. כמובן שהסרטים שהם מופיעים בהם נחשבים למעולים, אבל ההופעות שלהם בכל הסרטים האלה הן שבלוניות ומוגזמות ונורא "הם".
ואני אצטט את NoLBRick, כי זה משפט נהדר:
אני לא רוצה לגלוש לפסים של "מה אני הייתי עושה"
אבל שים לב שאתה משמיט פרט אחד קטן. נכון, ב"אופטימיות" נפלה לפאט בחורה יפהפייה ומתוקה מהשמיים ורצתה להיות איתו. והאמת, מאוד היה הגיוני אם הוא היה קופץ על ההזדמנות. אבל הדבר הקטן שלא הזכרת הוא שלפאט כבר יש מישהי. יש לו אישה, שנכון, נרתעת ממנו ומתרחקת ממנו, אבל הוא עדיין אוהב אותה. בשבילו, (לפחות בתחילת הסרט), אין מישהי שיפה ומתוקה ומרעיפה חיבה כמו האישה שכבר "יש" לו. אתה מוזמן להתווכח על זה עד מחר, אבל הוא – ואני יודע שהמשפט שאני אגיד עכשיו נשמע שלוף מהפה של קתרין הייגל – הולך עם הלב והרגשות שלו. את אלה אתה לא יכול לנתח בכזאת הכללה וקלות, כי מה לעשות, הם שונים אצל כל אדם.
כתבתי תגובה מפורטת שמשום מה לא נקלטה.
גם לאחר שאיתי שהאתר קיבל אותה. לא פעם ראשונה שזה קורה לי.
בקיצור, אולי אתן עוד צ'אנס לסרט, למרות שבאופן כללי מאסתי בקטגוריה, המאוסה, כאמור, של קומדיות רומנטיות. במיוחד של אלו המגיעות מהוליווד, עם כל היפים-יפות והחתיכים-חתיכות שלהם.
שישימו את סטיב בושמי פעם אחת בסרט מהסוג הזה, מה קרה? או את רנה זלווג…אופס, בעצם רק לא אותה. חוץ ממנה. כל אחת חוץ ממנה.
אולי עדיף לעבור לז'אנר הטרגדיה הרומנטית, אם קיימת כזו בכלל, דוגמת 'חלודה ועצם' שיצא לא מזמן.
התשובה שלך נקלטה טוב מאוד
היא פשוט נמחקה. האתר הוא לא מקום להפיץ בו את תורתך הניאנדרטלית (תיאור שלך, לא שלי). אם כואב לך פיזית לקבל את הרעיון שקיימים גברים שבמצבים מסוימים חושבים עם הראש ולא עם הזין, זה קשור אך ורק אליך ולא לסרט.
מצחיק לשמוע את זה ממך,
בהתחשב בעובדה שכל הויכוח בקשר איזכור מראיתה של הגיבורה ושימוש בסופרלטיב 'כוסית' הגיע לראשונה ממך. אז לעצמך אתה מוותר, ולאחרים לא.
גם לא טענתי שתורתי ניאנדרטלית ולא העדתי על עצמי כניאנדרטלי. אמרתי זאת בעוקצנות-מה.
אני לא נוהג להגיב באתר הזה.
רק לקרוא את הדיונים מרחוק. במקרה יצא לי לקרוא את הדיון כאן ובביקורת של ספרינג ברייקרס.
לדעתי ההתנהגות של כמה מחברי הפורום כאן גועלית ומכוערת כלפי הגולש המתקרא מגבון לח.
אסביר מדוע:
א. ראשית, איני מוצא את הטענות שלו מקוממות או קיצוניות במיוחד משאר ההודעות שהיו בשני השרשורים המדוברים, או משיחות שנערכות כאן לפעמים באופן כללי.
ב. חלק מחברי הפורום התנהלו והתבטאו בצורה בוטה, אך לא "נענשו" בהתאם על ידי העורך כלומר, לא נמחקו הודעותיהם במידה שווה כפי שנמחקו הודעות הבחור (לטענתו). לדוגמא: השימוש במילה ניאנדרטלי החל על ידי גולש אחד (טווידלדי), נמשך על ידי גולש אחר (שנאוצר), ובסופו של דבר "האחריות נזרקה" על מגבון לח. ציטוט של דורון: "תיאור שלך, לא שלי". התיאור במקור לא היה של מגבון לח אלא של שני משתמשים אחרים. שלא להזכיר את זה שהתבטאות העורך עצמו הייתה בוטה מאין כמוה, ובהחלט לא נופלת מהסטנדרטים של הטוקבקיסט המצוי.
ג. ההתנהגות של כמה מגיבות בשרשור של ספרינג ברייקרס, בעיניי לפחות, הייתה אלימה ובוטה לא פחות מאותה התלהמות טוקבקיסטית שאתם כל כך מנסים להימנע ממנה. מה שאני ראיתי כגולש חיצוני שאינו שותף לקליקה (וגם לא רוצה להיות שותף, לאחר מה שראיתי) הזו היה התנהגות עדרית תוקפנית, מעין סגנון וירטואלי של בעל-זבוב.
אמר אדם מה שאמר, גם אם אמר בדעת מיעוט, וכל להקת הזאבים נחפזה להתנפל עליו.
מגבון לך התחיל את הסיפור של "ניאנדרטליות",
פשוט התגובה שבה הוא השתמש במושג לראשונה נמחקה, אז זה נראה כאילו אחרים התחילו עם זה.
זאת בעיה לשפוט כשאתה לא רואה את כל התמונה.
הסיבה שהתגובות של מגבון-לח נראות סטנדרטיות ולא מצריכות מחיקה היא שהתגובות שלו שהיו בעייתיות ומצריכות מחיקה – נמחקו. אתה רואה רק את אלה שאינן בעייתיות, ולכן הן לא נראות בעייתיות.
מגבון לא נמחק בגלל הדעות שלו. מגבון הראה נכונות רבה מדי, בתירוץ הקלוש ביותר, להפליג אל מחוזות אוף-טופיקיים שנמצאים על גבול הטרוליזם אם לא מעבר לו. תזכורת: כל הפתיל הזה התחיל מהודעה שבה מגבון פוסל את הסרט שבו העמוד הזה עוסק, ומכנה אותו "חירבון אחד גדול", למרות שלפי דבריו שלו הוא לא ראה יותר מחצי ממנו. תנאי בסיסי מאוד בדיון על סרטים הוא לראות אותם. בלי זה – קשה. נכון, אפשר בהחלט לכתוב הודעה מחכימה ורלוונטית שאומרת "הפסקתי לראות את הסרט באמצע כי…", אבל זה לא מה שמגבון עשה – הוא נטפל לפרט אחד ויחיד בעלילה שלטענתו היה "לא ריאליסטי", וכל ההודעות שלו עסקו אך ורק בהשקפת העולם (הסקסיסטית והפוגענית) שלו, שגרמה לפרט הזה להיות לא ריאליסטי לשיטתו. ולמרות הכל רוב ההודעות שלו לא נמחקו – מחקתי רק את אלה שהפכו לנאום אוף-טופיקי מוחלט.
דעה מעוררת מחלוקת – מותר. דיון בנושאים שקשורים לסרט רק באופן שולי – מותר. נאומים בזכות דעה קונטרוברסלית שאינה באמת קשורה לסרט על ידי מישהו שאפילו לא ראה אותו – מצטער, לא.
הבעיה היא לא בדעה (אם כי זו בהחלט בעייתית).
זה לא זה שהדעה שהביע האדם המדובר מעליבה באופן שיטתי את המין הגברי כולו (ואני מחבבת כמה מאלה, ולא אוהבת שמעליבים אותם), אם כי זה בהחלט לא עזר. זה יותר זה שבמשך יומיים, אחוז ניכר מההודעות החדשות באתר היו דיונים עם המגיב הנ"ל, שבכולם הוא השתמש בביטויים וטונים פוגעניים במיוחד ובפרובוקציות של טרול. ואז הוא החליט לעזוב בטריקת דלת דרמתית. כי אנחנו אמורים להצטער שהוא עוזב? אני מצטערת, אבל נחמד כאן יותר בלי ההודעות המעליבות, הסקסיסטיות והפאסיב-אגרסיביות-עד-אגרסיביות שהיו מנת חלקנו מכיוונו בימים האחרונים.
סרט מוצלח בהחלט
העלילה אומנם צפוייה, אבל הביצוע מעולה. המשחק של כולם טוב (גם של רוברט דה נירו, שסוף סוף מפסיק להשפיל את עצמו), ההומור עובד והעלילה מעניינת למרות היותה צפוייה. אה, וג'ניפר לורנס שולטת. כבר אמרו את זה קודם לפני? לא משנה. אני אהבתי.
סוף אלטרנטיבי לסרט
לא מוסיף ולא גורע, פשוט אלטרנטיבי
https://www.youtube.com/watch?v=VZq2uGlPfLs
חצי מהתגובות כאן- בכלל לא על הסרט, אלא על מילה בביקורת
אני לא אחת שאגיב בדר"כ לדברים כאלו (לעובדה שרד פיש כתב את המילה המתחילה ב-כ')
לא בגלל שזה לא מפריע לי- כי זה כן, אלא בגלל שהתייאשתי מלהגיב לכאלו דברים.
'כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים, כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים' – אבל היות וכל כך הרבה הגיבו על כך- אני רוצה לתמוך בהם ולומר- המילה הזו לא יפה, והיא פוגענית, אני כאישה לא אהבתי לקרוא את זה.
ובקשר לסרט- לא התלהבתי ממנו בכלל, היה נחמד, לא יותר. אהבתי את המשחק של בראדלי קופר- הוא היה נהדר! ההתלהבות מג'ניפר לורנס בעיני לא מוצדקת (כפי שכבר טענתי בעבר) היא טובה אבל לא אוסקר טובה.
הסרט לא היה בזבוז זמן, אבל אוסקר?!
היה ממש מתאים שבקטע של פענוח המכתב
בראדלי קופר יחבוש אוזניות צהובות ענקיות…