מה לעשות עם האלוהים הזה, שהוא שותק?
את הרעיון שמאחורי המשפט היחיד הזה מרטין סקורסזה מציג במשך שעתיים וארבעים קשות במיוחד. מדובר בשאלה שמדברת לחתך מסוים של אנשים: אנשים שמאמינים באל בכל ליבם, אבל פשוט לא מצליחים לשמוע ולראות אותו בחייהם. אמונה שאינה עיוורת לעוולות העולם, ושלא רואה את אלוקים ככזה שעונה ישירות לתפילות – ובכל זאת, קיימת. אמונה שכזאת היא מתסכלת במיוחד. התעתוע בין האמונה לבין הראייה הקרה של העולם מולידה ספקות ושאלות קשות ומולידה תובנות קשות.
עם כל הספק הזה מתמודד האב רודריגז (אנדרו גארפילד). במאה ה-17, הוא וכומר נוסף מבקשים להישלח ליפן, שבאותה תקופה נהגה להוציא להורג נוצרים באשמת היותם נוצרים. המשימה שלהם היא למצוא את האב פררה, מדריכם הרוחני, שלא נשמע ממנו דבר כבר מספר שנים, בעוד השמועות גורסות שהוא כפר בנצרות והמיר את דתו.
הם יוצאים לחיפוש, ובדרך נתקלים בהרבה יפנים שמדברים יעני-פורטוגזית-אבל-בעצם-אנגלית במבטא משובש, ועל הדרך רואים את שלל הדרכים היצירתיות שהייתה לאינקוויזציה היפנית להוציא אנשים להורג, או סתם לענות אותם. אם זה נשמע לכם כמו מסע גדוש אירועים ומרתק, תנו לי לנסח את זה מחדש: הם יוצאים לחיפוש, אבל אז נשארים כמה חודשים באיזה כפר נוצרי אחד כדי לשמש שם כמרים, ונזכרים במשימה המקורית שלהם רק אחרי שנהיה ברור שמסוכן מדי להישאר בכפר, תהליך שלוקח בערך שעה של סרט.
וכמו הניגוד בין "סצנות חקירה והוצאה להורג" ל"בזבוז זמן בכפר", כך גם הסרט נע בין שני מצבים הופכיים. יש חלקים של הסיפור בהם הסרט מרתק – הדמויות מנהלות סצנות זו עם זו ומניעות את הסיפור קדימה. וישנם החלקים של "השם ישמור, אנדרו גארפילד, סתום את הפה שלך" שבהם גארפילד מקריא בווייס-אובר מכתבים שהוא שולח לפורטוגל או מונולוגים פנימיים שלא מזיזים שום דבר בעלילה ולא עושים כלום חוץ מלהסביר לנו שאנדרו גארפילד מאוד מיוסר. הסרט פורח ברגעים בהם הוא מתנהל בדיאלוגים וקמל ברגעים שבהם הוא מתנהל במונולוגים – ויש, לצערנו, לא מעט מאלה.
אבל בכל רגע שבו נראה שהסרט עומד להפוך לבלתי נסבל הוא מפוצץ את בלון החשיבות העצמית ומציג את הדברים בדרך מקורקעת, מצחיקה ואמינה יותר. קל לדמיין גרסה בלתי נסבלת לחלוטין של הסרט הזה בידיים של אלחנדרו גונזלס אינאריט, מל גיבסון, טום הופר ורבים אחרים, אבל למזלנו סקורסזה הוא זה שביים אותו – והוא יודע איך לגרום גם לסיפור הזה להיות מעניין. אצל סקורסזה, לסרט יש נקודת מבט שלא מציבה את גארפילד וחבריו כמושיעים הלבנים, או הלבנים המסכנים המוקפים בפראים, אלא כמיסיונרים שהם נטע זר וגורמים יותר צרות מכל דבר אחר, בעוד היפנים מוצגים בצורה מכבדת שנותנת לכל אחד מהם אופי וייחוד, ולא נסוגה לסטריאוטיפים משעממים.
דבר נוסף שגורם לו להיות מעניין זה שהסרט באמת ובתמים בוחן את נושא האמונה בצורה מורכבת שמעניין לעקוב אחריה. בעוד סרטים מסוימים על אמונה שיצאו בשנה האחרונה אמרו "אשרי המאמין" ובזה סיימו את הדיון פחות או יותר, "שתיקה" מלא בהתלבטות וחרטה שמניבים רעיונות לגבי אמת, דתות שונות בארצות שונות, השתיקה של האל, חרטה וחזרה בתשובה, וכולם נעשים בצורה חכמה ומרתקת שאינה ברורה מאליה. וגם אם דיוני דת לא מעניינים אתכם, הסרט נושא את תו האיכות לפני ומאחורי המצלמה של סרטי סקורסזה: הצילום יפהפה, העיצוב התקופתי של התלבושות והתפאורה מדהים בתחושת האותנטיות, והמשחק מבוצע היטב, כאשר בסרט הזה מתבלט יוסוקה קובוזוקה שמגלם את הדמות הטובה והמעניינת ביותר בסרט – יפני שיכור נוצרי-לשעבר שמלווה את הכמרים במסעם.
מה שאין בסרט הזה זה את ליאם ניסן. כלומר, הוא מגיע, בסופו של דבר – אבל אם הגעתם בציפיה לראות אותו, אתם כנראה תתאכזבו כאשר עוד ועוד זמן עובר ועדיין אתם תקועים עם אנדרו גארפילד. גארפילד אחלה שחקן, אבל הפרסום של הסרט הבטיח לכם שליאם ניסן יהיה פה, ובהחלט יש סיכוי שחלק מהקהל יתייאש עד שהוא יגיע. "שתיקה" לוקח את הזמן שלו. הוא לא מעביר את הזמן בתצלומי נוף בלבד, אבל גם לא ממהר לשום מקום, ובעיקר מלא בכבדות עקב הנושאים שהוא עוסק בו. זו לא חוויית צפיה כיפית, וכנראה לא סרט שאנשים ירצו לצפות בו שוב ושוב, אבל הוא כן סרט שמבשיל היטב במוח אחרי שיוצאים ממנו, ומשתפר ככל שחושבים עליו יותר.
במילים אחרות – "שתיקה" שייך לצד ב' של אוסף להיטי סקורסזה. לא הצד של הלהיטים הגדולים שלו: אלה עם ליאונרדו דיקפריו או רוברט דה נירו שעוסקים בגבריות, ניו יורק ומאפיונרים, אלא לצד של הסרטים שאנשים שאינם מעריצים בכלל לא יקשרו אליו: הדרמות התקופתיות, סרטי הילדים בתלת מימד, הדוקומנטריים והקומדיות הקפקאיות. הצד שבו סקורסזה לא עושה קולנוע כיפי ואחיד בגרסאות שונות, אלא מנסה דברים חדשים ומגיע לתוצאות לא אחידות ברמתן, אבל תמיד מרתקות. "שתיקה" עלול להיות אכזבה למי שמכיר את סקורסזה רק מהעשור האחרון, ובייחוד למי שציפה ל"הזאב מנגסקי", אבל לחובבי הסרטים האחרים של סקורסזה מדובר בחזרה למסלול של סרטים מאתגרים ומעניינים, שמשאירים אותו בליגת הבמאים הגדולים כבמאי המגוון והפורה מכולם.
הפצה נוראית
למה סרט עם באזז אוסקרים, של במאי ידוע שסרטיו הופצו בכל הארץ מוקרן רק ב6 בתי קולנוע?
גם בארה"ב הסרט מופץ במספר יחסית קטן של בתי קלנוע.
האם ידוע למישהו על תוכניות של הפצה רחבה יותר/ הסיבה להפצה כזו מצומצמת.
אחלה ביקורת
אני חושב שזאת הביקורת היחידה לסרט שמתייחסת אליו בצורה עניינית ולא מייגעת על כמה הסרט מייגע.
אני לא מסכים אגב עם העובדה שהקריינות לא מוסיפה.
היא גם מרפררת לאפוקליפסה עכשיו
והיא גם מוסיפה בהרבה חלקים נקודות מאוד מעניינות על הדמות.
אגב, סרט מדהים. אני כבר מתכנן את הצפיה הבאה שלי
(ל"ת)
יופי, עכשיו בא לי לראות את "הזאב מנגסקי"
גם הסרטים הפחות אנרגטיים של סקורסזה מעניינים בצורה כזאת או אחרת, אז אקפוץ לראות בקרוב. ואם הוא באמת כזה מלא בווייס-אובר, הייתי אומר שהשם שלו אירוני למדי.
למען הדיוק ההיסטורי
הסיבה שהנצרות הוצאה מחוץ לחוק ביפן בזמנו היא בגלל שהנצרות הייתה אלימה במסיונריות שלה, קראה להשמדה שאלה ש"אינם מקבלים את דברי האל" והתנגדה לשילוב דתות, שרווח מאוד במזרח.
למען הדיוק ההיסטורי, זה לא מה שקרה ביפן
המיסיונריות הנוצרית באותה תקופה ביפן לא היתה מיסיונריות אלימה במובן של השמדת מאמינים בדתות אחרות. הסיבה להוצאה שלה מחוץ לחוק היתה דווקא המעורבות של מיסיונרים בעניינים ארציים לגמרי – בתקופה של חוסר-יציבות פוליטית, כשסיעות בתוך יפן נלחמו זו בזו, המיסיונרים בחשו בקלחת, ככל הנראה מתוך שאיפה להפוך את המדינה לקולוניה של פורטוגל. כשהסדר הושב על כנו, עם עליית שושלת השוגונים של טוקוגוואה, המיסיונרים זוהו במידה רבה של צדק, כמחוללי-צרות פוטנציאליים. הדיכוי שלהם ושל המאמינים היפנים היה פשוט ביזנס טהור, ללא קשר לענייני אמונה.
שאלה שעולה מקריאת שמות השחקנים
האם קיילו רן וקוואי-גון ג'ין נפגשים ודנים בדרכי הכוח?
ביקורת מעולה!
קלעת בול!![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
אחת הביקורות הכי טובות שאי פעם קראיתי לסרט (לא אני לא טקבקיסט ממומן).
אכן סרט מיוחד ומעניין עם כל מגרעותיו.
חבל שמאז עידן דעא"ש במאים מנסים להשתוות אליהם בהצגת זוועות אלימות (ר"א 8 השנואים)
השתולים סרט מדהים.
אחד מזוכי האוסקר לסרט הטוב היותר מוצדקים של התקופה האחרונה.
לא הבנתי, אתה ציני?
(ל"ת)
כן
בדיוק כמו כל אלו
שאטר איילנד דווקא אחלה
ומה שמגביר את מגניבותו בעיני זה שדי קפריו שיחק באותה שנה תפקיד שהתמה המרכזית שלו כמעט זהה, אבל בסרט שונה לחלוטין מכל אספקט ואצל במאי שונה לגמרי.
"אפוקליפסה עכשיו" (עם אמונה)
זה מה שהזכיר לי התיאור שלך את מהלך הסרט – גיבורים מערביים במשלחת למזרח, ההתקדמות האיטית מאוד, הייאוש הקודר, ודמות המפתח שכל הסרט מטרת הגיבורים למצוא אותה ובעצם היא מופיעה רק בסוף (במקרה ההוא עם טוויסט אפל, את "שתיקה" עוד לא ראיתי).
תודה על התגובה הזו
(ל"ת)
האל שותק. אנדרו גארפילד לא.
מסכים עם רוב הביקורת. סרט שמצולם באופן נהדר, מציג את הדת באופן מעניין ומרתק בעיקר כשיש אינטראקציה בין דמויות. אבל למה, הו למה, צריך כל-כך הרבה פאקינג וויס-אובר? זה אחד הסרטים עם השמות הכי אירוניים שנתקלתי בהם. הפסקול מינימליסטי ביותר ויש כמה וכמה סצינות עם ויזואליה לא נוחה של עינויים. אבל קצת לי להרגיש את אי-הנוחות הזאת שכשבזמן שהם מתרחשים הקול של אנדרו גארפילד מתבכיין לי באוזן "הו ישו, שמע את תפילתם! תציל אותם! אלוהים אדירים!". אי אפשר לראות פה קצת עינויים בשקט?! ג'יזס!
"מה?"
לא, לא אתה, זה היה ביטוי.
אמונה
צפיתי הערב בסרט. הוא ארוך קשה אבל מתמודד היטב עם שאלת האמונה. אמנם הסרט עוסק ברדיפת הנצרות ביפן, אבל הוא מגלם בנאמנות את אמונת האדם. לא נחתן לעקור בכוח את אמונתו של איש, כי אמונה היא בחירה. יתרה מזאת יש דבר מה שפינוזיאני . האל שותק , כי אינו באמת מעורב בחייו של בן אנוש. לא באמת איכפת לו מה קורה לקהל המאמינים שלו.
צפיתי בסרט ולא הפסקתי לחשוב היהודים האנוסים בחצי האי האיברי ועל השואה……….
הוא מתאים לאלה שמתחבטים בשאלות רוחניות של אל דת אמונה………