ארצות הברית, כהרגלה, נמצאת במלחמה. היא שופכת הרבה מאוד כסף ומשאבים, וחיילים מאומנים היטב, כדי להתערב במדינה עניה, שבה הם נלחמים נגד כוחות גרילה מפחידים. אחרי וייטנאם ועיראק ואפגניסטן, שכולן כבר קיבלו טיפול קולנועי מקיף, "סיקאריו" מזכיר שהמלחמה הנוכחית מתרחשת קרוב מאוד לבית, קילומטרים ספורים מדרום לגבול: זאת המלחמה נגד קרטלי הסמים במקסיקו. ממש לא רחוק מהגבול ובסמיכות רבה למקדונלדס המקומי פועלים ארגונים שהיו יכולים ללמד גם את דאעש דבר או שניים על אכזריות, וכוחות אמריקאיים שפועלים נגדם באופן שכרגיל, נוטה לדרוס הצידה עניינים כמו זכויות האזרח וכאלה. זה מסובך.
עד עכשיו, הטיפול הקולנועי במלחמת הסמים היה בעיקר כרקע לסרטי אקשן פשטניים. הסיפורים האמיתיים על ברוני סמים מקסיקניים נוטים להיות כל כך אכזריים ומוטרפים שאפשר ומתבקש ללהק אותם כרעים בסרטי אקשן. בעיקר עכשיו כשהרוסים פחות מפחידים, את סין אף אחד לא רוצה להעליב וגם עם צפון קוריאה כבר לא רוצים להסתבך. והם רעים מעולים – כמעט אין זוועה או הגזמה בנוסח נבל-בונד שאפשר להמציא ולא תהיה דומה למדי למה שברון-סמים מקסיקני כלשהו עשה במציאות. אבל אחרי שנהנינו, הגענו לשלב הבא, שלב הוייטנאם הקולנועי, והשלב הזה הוא "סיקאריו": המקום שבו הקולנוע האמריקאי מתחיל להסתכל על המלחמה הזאת בעיניים אחרות, מפוכחות יותר, ולשאול שאלות על מה שקורה שם. זה לא שקרטלי הסמים פתאום מוצגים כקורבנות, או משהו; הו לא, הם עדיין מפלצות. אבל זה לא שהלוחמים מהצד השני הם מלאכים.
הפוליטיקה של העניין לא מונעת מהסרט להיות מותחן טוב. "סיקאריו" אמנם לא בנוי כסרט אקשן גדול מהחיים אלא מחובר יותר אל הקרקע, אבל בכל הנוגע לביצוע של סצינות מתח ואקשן, הוא נמצא בליגה העליונה. מהסצינה הראשונה, שמתעדת הסתערות על בית מחסה באריזונה שמניבה תוצאות שונות מהמתוכנן, זה אחד מהסרטים האלה שתופסים את הצופים בצוואר, מושכים אותם אל קצה הכסא ומשאירים אותם שם. דניס וילנב ("האישה ששרה", "אסירים") משלים כאן שלישיה שמקבעת את מעמדו כרב-אמן של מתח. פעם אחר פעם במהלך הסרט הוא בונה סיקוונס שבו ברור מה הולך לקרוות, כולם מתכוננים היטב, ואז משתמש בכל טריק קולנועי בספר כדי למתוח את העסק לאט לאט, ונותן לכם להתבשל היטב עד שיגיעו היריות, אם יגיעו. הסרט ניגש למלחמה מהצד האמריקאי, שהוא תמיד מאומן ומצויד היטב, ובעל סיכוי מצוין לצאת חיים מכל התקלה – ובכל זאת, ואולי בשל כך, מצליח לגרום לעצבנות ופרכוסים.
גיבורת הסרט היא סוכנת FBI בגילומה של אמילי בלאנט, שמצורפת לכח משימה משולב, בהנהגתו של שמוק בגילומו של ג'וש ברולין, וכולל גם דרום-אמריקאי מסתורי ומפחיד בגילומו של בניסיו דל טורו. אמילי בלאנט היא האישה הנכונה במקום הנכון: היא עושה כאן את מה שעשתה ב"קצה המחר": היא קשוחה אבל חוששת, חזקה אבל לא חסינת כדורים, ומהווה דמות שיכולה גם לכסח לרעים את הצורה אם צריך אבל גם להרגיש לא בנוח עם זה. הדמות שלה אולי אפילו קצת נוחה מדי – אם רוצים להכניס מצפן מוסרי לתוך מלחמה, מה יותר נח מאשר להכניס אישה לתוך סביבה גברית. אבל זאת לא תלונה. זה אולי צפוי, אבל זה עובד.
הטוויסט המעניין בסרט מתרחש לקראת סופו – כשמתברר שבלאנט היא לא גיבורת הסרט, אחרי הכל. אל תוך הסיפור הריאליסטי נכנסת פתאום עלילה אחרת – כזאת שמזכירה הרבה יותר סרט אקשן מהזן המצוי. אבל ההקשר שבו הקטע הזה מופיע גורם לו להיות שונה מרגעים דומים בכל סרט אקשן אחר, ועשוי אפילו לגרום לכם להסתכל באופן קצת שונה על סרטי ה הבום-בום-הרגתם-לי-ואהרוג-לכם הבא שתראו. מי היה מאמין, סרט מתח-אקשן שממש עשוי לעורר מחשבה?! רק על זה מגיע לדניס וילנב ולאמילי בלאנט איזה חצי אוסקר.
פורסם במקור בוואלה
לא כזה טוויסט מפתיע (לא ספוילר)
אמילי בלאנט מפסיקה להיות גיבורת הסרט בערך עשר דקות מתחילתו. היא עדיין מול המצלמה ומגיבה במבט נוגה ולעתים רחוקות, במשהו שמזכיר רגש, להתרחשויות סביבה, אבל היא פסיבית כמעט לכל אורך הסיפור. זה משהו שמאוד הציק לי בסיקאריו. הוא מתחיל עם הבטחה לדמות ראשית מעניינת ועלילת מתח מרתקת ומהר מאוד, עובר לדיבורים-דיבורים-דיבורים-אקשן-דיבורים-דיבורים-אקשן ובלאנט פשוט בוהה ולא משפיעה על סביבתה בשום שלב.
מסכים
אביעד אני איתך,
גיבורת הסרט נהיית לא רלוונטית אחרי 20 דקות ועד סוף הסרט,
למרות שהיא עוברת לתפקיד משנה שלא מתפתח לשום מקום הזמן שמסך שהיא מקבלת הוא הרבה יותר מידי בשביל איך שהציגו את "הגיבורה"
זמן המסך הזה היה צריך לעבור ביחד עם השינוי מגיבורת הסרט לגיבור, מכיוון שזה לא קרה יצא מצב שאתה מרגיש שיש התמקדות באיש הפחות מעניין,
היא גם לא אמורה להיות גיבורת הסרט
בלאנט התארחה השבוע אצל קולברט ואמרה שבמקור הסרט היה צריך להציג אישה כגיבורה הראשית, ואז הגיעו מפיקים כלשהם ואמרו שהם יקפיצו את התקציב של הסרט אם יעמוד בראשו גיבור ולא גיבורה.
כנראה שהדרישה לשינוי הזה עשתה בלאגן לא קטן בתסריט.
זה נשמע ממש תמוה
בהתחשב בעובדה שלפחות בהפצה של הסרט היא מוצגת לחלוטין כגיבורה הראשית.
נקמה לא נותנת סיפוק.
הסוף של כל סיפור נקמה הוא "מה עכשיו?"
בשבילו, זה או לוותר על החיים שלו, או להמשיך בהם. לוותר זה מפחיד. להמשיך זה קל.
סליחה, ספויילר מרומז מעלי.
(ל"ת)
אפשר היה להסיק
מהפוסטר שבלאנט תנגן כאן כינור שניח או אפילו שלישי בסרט. לא צפיתי בו עדיין אבל לפי הטריילר סיקריו נראה דיי מבטיח.
מאיזה פוסטר הבנת את זה בדיוק?
זה או זה?
הראשון
(ל"ת)
אוקיי, אז עכשיו תצטרך להסביר,
כי לא משנה איך אני מסתכל על זה, אני לא יכול לראות מצב שעיצבו את הפוסטר הזה בכוונה שלא תחשוב שאמילי בלאנט היא הדמות הראשית.
היא מפוקסלת לחליוטין
(ל"ת)
לא.
לא זאת המשמעות של המילה "מפוקסלת". נסה שוב.
אביעד - כתבת בול
הדמות הראשית מבחינתי קרסה לאורך כל הסרט, לא קרה לה שום דבר בעצם והיא לא גרמה לדון גבר חוץ מכמה ויכוחים לכל היותר – זה גרם לכך שאחרי ההמלצות החמות מאד לראות את הסרט הזה, נשארתי עם תחושה של ״היי, מתי מתחילה העלילה מתחילה באמת לזוז? זהו? כבר נגמר?”
אכזבה גדולה.
הסרט באמת עשוי טוב ויש רגעים מאד מותחים אבל מאכזב קשות לגלות שהדמות הראשית מקבלת שוק של החיים בסצינת הפתיחה ולא יוצאת ממנו עד הסוף.
מי יודע
אולי השורשים שזרע כרטיסופר נולאן עם "התחלה" (סרט אקשן בתקציב ענק שבכל זאת דורש ממך להיות ער מהתחלה – ועד הסוף ) מתחילים להפיק פירות. לא ראיתי את הסרט הנ"ל עדין, ואני משער לעצמי שאין אפילו דמיון קל בין השניים, ובכל זאת מקווה שיגעו עוד סרטים רבים שכוללים גם אפקטים, אקשן ויריות וגם עם זאת עלילה שמכבדת את עצמה ודורשת מהצופה קצת מעבר.
"התחלה" דווקא קפץ לי לראש בצפיה
משהו באינטנסיביות והתנופה שהסרט מבויים, המוזיקה ובניית המתח. אני כן רואה קשר בין הסרטים
צפיתי, מוצלח אבל חסר קצת
צפיתי אתמול בסרט. בסה"כ הוא מוצלח לדעתי. סצנת האקשן השנייה מותחת כמו מסטיק.. בקטע טוב ויש בנייה טובה לאורך רוב הסרט. אבל איפה-שהוא באמצעו הסרט הוריד יותר מדיי הילוך וללא שום סיבה. לא ברור לי מדוע הגיבורה עושה מה שהיא עושה, או השותף שלה או מאט ואלחנדרו. כן, יש את הסיבות שצויינו לאיזו חצי שנייה בסרט. אבל התחושה היא שהכותבים פשוט ניסו לשים "וי" על "ההסבר הלוגי". היה חסר לי לשמוע ולדעת עוד על הדמויות. ובכנות, אם מדברים פחות (וזה בסדר) אז קצת יותר אקשן..
נשמע מעניין.
אגב, נטפליקס בדיוק הוציאו סדרה מצוינת שנקראת Narcos על מלחמת הסמים של שנות השמונים (פאבלו אסקובר). גם שם הסוכנים האמריקאיים והזרים מוצגים כאלה שלא תמיד עושים את המעשה הנכון.
לא אנדרלין ולא ממוצא, זיויק!
אבל תודה על התיקון.
אלכוהול.
(ל"ת)
מה רמת האלימות בסרט לעומת אסירים?
(ל"ת)
די גראפית.
לא "קיל ביל" או סצנת השיא של "נעלמת", אבל למי שזה מפריע לו מומלץ להימנע. (גם למי שלא מפריעה לו אלימות מומלץ להימנע מהסרט הזה לדעתי, אני מתתי משעמום)
אוי הסצנה הזאת בנעלמת
(ל"ת)
תודה
(ל"ת)
typo
דורון, בפסקה האחרונה הושמטה מילה: "… ועשוי אפילו לגרום לכם _____ באופן קצת שונה על סרטי …".
נחמד בסה"כ
מותח, שחקנים טובים, עשוי כמו שצריך… אבל לא הרבה מעבר. העלילה לא הייתה מעניינת במיוחד, היא פשוט הייתה שם ברקע לצורכי בניית סצנות מותחות. למען האמת רוב הזמן לא באמת היה ברור עד הסוף מה קורה, כאילו הסרט דאג לספק שלושתרבע הסבר לכל דבר, אף פעם לא הייתי סגור במאה אחוז על המתרחש וזאת תכונה שמשגעת אותי בסרטים (קרה לי גם ב"חשוד המיידי").
ובכן, זה היה מאכזב למדי
סרט בינוני, עם עלילה בעייתית ובניית דמויות מרגיזה מאוד. בא לי לכתוב עוד, אבל נראה לי שאני אעשה את זה בתגובה עם אזהרת ספויילרים.
כל כך נכון!
כל מילה.
מסכים עם כל מילה. ביקורת מעולה!
(ל"ת)
אהבתי מאוד את וילנב. פחות את בלאנט
לדעתי אמילי בלאנט עשתה תפקיד "האדם הפשוט". חוץ מהסיגריות, שהן חצי קלישאה, לא באמת הרגשתי אותה נשברת.
דווקא מעבודת הבימוי התרשמתי מאוד. במיוחד מהשתיקות הארוכות שהצליחו להוסיף קדרות וייאוש לאווירה.
ביקורת קצת יותר מפורטת אפשר למצוא כאן:
https://gal015.wordpress.com/2015/10/04/sicario/
מה קורה כשהגבולות נעלמים
הסרט הזה בעצם עוסק בשאלה מה קורה כשאלימות קשה מופעלת כדי למנוע אלימות קשה. התשובה: מה שפעם היה אסור מאוד במקום א' אבל נסבל במקום ב' מסרב להישאר מעבר לגבול.
רק שהסרט לא אומר את זה – הוא מראה את זה, ובצורה מאוד משכנעת וגם שמסרבת להטיף (רוב הזמן). זה יעיל, זה מותח, וזה מאוד, מאוד מדכא.
ראיתי לבסוף לפני יומיים,
ואני חייב להסכים – יעיל, מותח, ושבועיים אחריך הסרט – והמציאות – עוד יותר מדכאים.
קצת על קרטל מדיין:
https://en.wikipedia.org/wiki/Medell%C3%ADn_Cartel
ואם אתם רוצים לדעת קצת יותר על הקרטל, צפו בעונה הראשונה של Narcos.
אלוהים אדירים, איזה ערכי ויקיפדיה מפחידים.
גם זה על מדיין וגם זה על קאלי. בררר.
לו רק המטאפורה היתה
רלבנטית לארצות הברית בלבד – דיינו.
הסיפור הבינוני מונע מהסרט להיות יצירת מופת
כי בכל קטגוריה אחרת הוא מצויין.
לגבי הדמות של אמילי בלאנט –
1. היא נכנסה לאנטי מאוד מהר. זה קצת פוגע באמינות ומרדד את הדמות שלה.
2. היא לא ממש מזכירה את הדמות מ"קצה המחר". הפעם היא הרבה פחות קשוחה (גם פיזית), שברירית ומדברת יותר. וזה רק מוכיח כמה שהיא שחקנית נהדרת.
אהבתי, מאוד
הסרט אומנם לא מגיע לשיאים של "אסירים", אבל הוא גם לא מידרדר לתהומות של אותו סרט מה שממקם אותו בסופו של דבר כסרט הטוב ביותר שראיתי של וילנו. אישית הקטעים ה"מתים" לא הרגישו לי כאלה אבל אולי זה גם עניין של תיאום ציפיות וכל זה. וגם אם היו כאלה, הבימוי והמשחק הנהדר של כל המעורבים מפצה על הכל. אני מאוד אתאכזב אם דל טורו לא יהיה מועמד לאוסקר. דניס וילנו מתקדם ומשתפר ומרתק לראות מה הוא עושה הלאה. אה, סרט המשך על סיקאריו? זה..אה.. לא מה שהתכוונתי. טוב,נו, לפחות זה לא "אנט מן 3".
סרט כמעט מעולה.
הבימוי והאווירה של הסרט.. פשוט מעולים.
אבל התסריט.. פשוט לא עובר.
יותר מדי שאלות, יותר מדי התנהגות לא ברורה ומובנת..
יש בניית מתח מסוימת אבל הבנייה לא מובילה לשיא.
מרוב וויתורים על אקספוזיציה, הצופה נותר עם יותר מדי נעלמים.
הפסקול מעולה. מנימליסטי, קודר.. עושה את העבודה בצורה נהדרת.
חבל שהתסריט לא טוב. זה יכל להיות סרט מדהים.
הסרט בינוני - אבל יא וואראדי איזה שקיעות!
זוכה אוסקר 2016 לשקיעה היפה ביותר אין א לנדסלייד.
כן כן ועוד פעם כן!
רוג'ר דיקינס הוא המריל סטריפ של הצלמים. בדרך כלל אני מת כל פעם כשהוא לוחץ על Rec, אבל בניגוד למה שהרוב מסביבי (כולל האקדמיה האמריקאית לקולנוע) חושבים, הצילום של "סיקאריו" לא היה כזה אגדה – עד השקיעה ההיא. אלוהים ישמור, זה היה יפהפה.
blueberry mango sunset
נחת.
איזה אנטי קליימקס.
אחרי "אסירים", אולי הסרט האהוב עלי של 2013, אני רק חיכיתי לסרט הבא של וילנב (שהוא אגב "אויב", שלא הספקתי לתפוס עדיין) אבל אחרי הצפייה ב"סיקאריו" לא הרגשתי חידוש מאף בחינה. מצד אחד וילנב מוכיח שהוא במאי מצויין מצד שני הסרט עצמו הוא בינוני ואפילו טיפה משעמם. נכון שציפיתי ליותר אקשן (בכל זאת סרט על קרטל) אבל אי לא חושב שזה מה שהפך את הסרט למשעמם. ב"אסירים" היה הרבה פחות אקשן מ"סיקאריו" אבל בכל זאת כל סצנה גרמה ללב שלי לדפוק ולהקפיא לי את הדם באופן אחר. הקצב האיטי והרגעים שכביכול לא קורה בהם שום דבר הם בין הדברים שעשו את הסרט בשבילי. לעומת זאת ב"סיקאריו" בסצינות שלא קורה בהם כמעט שום דבר (שזה רוב הסרט) אני מרגיש ניתוק מהמסך. כשאמילי בלאנט מתייסרת מול המראה אני רוצה לפהק מעט, שיש איזה ויכוח מוסרי בין בלאנט (אין לי מושג איך קוראים לדמות שלה) לאחד מאנשי הCIA אני מקשיב בחצי אוזן. משהו בסיסי בסרט פשוט לא עובד. מהסצנה הראשונה המעולה אני מחכה שהסיפור יתחיל אבל משהו שם לא מתרומם. אני מחכה כבר להכיר את הדמויות אבל התחושה שלי כלפיהם בסוף הסרט לא השתנתה לעומת הסצנה הראשונה בשהתתפותם.
אני מאמין שוילנב הולך להפגיז אותנו בעתיד (הסרט הבא שלו הוא יהיה עיבוד לסיפור מד"ב קצר של סופר בשם טד צ'יאנג והמשך לבלייד ראנר, אין ספק שזה מסקרן) אבל אני מרגיש שפה הוא לא מיצה את היכולות שלו. יש בסרט כמה שוטים מבריקים וסצינות שבנויות נהדר (הנסיעה בחוארז הייתה הרגע האהוב עלי) אבל הם לא נארזות בסרט מהודק ואחיד. בינתיים אני אצפה עוד פעם ב"אסירים" ואשלים את "אויב" ו"האישה ששרה".
אחד הסרטים מורטי העצבים שראיתי, לא פחות מאסירים.
במאי נחות מווילנבי היה נעזר בפסקול רועם ואיומים קולניים כדי ליצור מתח – אבל כאן הוא מצליח להעלות את הדופק במינימום דיאלוגים, מינימום תסריט וכמעט ללא פסקול בכלל. גאון. אני מחכה בקוצר רוח לבלייד ראנר החדש.
אותי הוא כבר קנה.
אגב, נראה לי שהפעם הראשונה שרואים את ברולין בסרט היא מעין רמז מטרים לאופיו כאחד שמעקם את החוק – בחדר מלא בלובשי חליפות ועניבות הוא היחיד שלובש בגדי יומיום, ואפילו סנדלי אצבע:)