'שרלוק' רחוקה מלהיות הסדרה הכי גרועה אי פעםdvב-01/11/2017 18:36
'שרלוק' רחוקה מלהיות הסדרה הכי גרועה אי פעם
dv
פורסם נובמבר 1, 2017 ב 18:36
אבל היא כמעט לחלוטין הסדרה הכי 'אובררייטד' בעיניי (אולי חוץ מ'משחקי הכס', אבל זה ממש תלוי בהגדרה שלכם ל"אובררייטד"). בעוד אנשים מסויימים מוכנים להודות שהעונה הרביעית היא לא טובה, אני טוען שכל הבעיות שהיו לעונה הזו, היו בה עוד מהרגע הראשון.
דיסקליימר: מעולם לא קראתי את הספרים ואין לי שום קשר מיוחד לדמות של שרלוק הולמס.
יש סרטון של כמעט שעתיים ממש כאן שאני מסכים עם רובו. הוא פשוט קצת ארוך, הרבה ממנו זה קונטקסט לעבודותיו הקודמות של סטיבן מופאט שאני חושב שלא כל כך רלוונטי, ויש נקודה שהוא לא נוגע בה שהפריע לי מאד.
בקצרה:
הכח של סרטי בלשים, במיוחד כאלה מהסוג של 'שרלוק' מגיע מהערצת הצופה את הבלש. הסרט מציג בפנינו תעלומה והמון פרטים שחלק מהם יהיו חשובים בהמשך וחלק לא. פיסות הפאזל האלו נחשפות לצופה בהדרגה ובמערכה האחרונה, הבלש מחבר את כולן ופותר את התעלומה. מה שהופך את העסק הזה למרשים הוא שכל פיסות הפאזל שהבלש השתמש בהן כדי לתפור את התעלומה הם דברים שכבר הוצגו לנו בתור צופים, עקרונית, הצופה יכול לפתור את התעלומה לפני הבלש – אבל הבלש עשה זאת לפניו, ולכן הוא ראוי להערצה. ככל שהתעלומה מורכבת יותר, אך עדיין לא דורשת קפיצות לוגיות גדולות מידי בין הפיסות כדי לחבר אותן (וכמובן, הגיונית ונטולת חורים) – כך הפתרון מרשים יותר והסרט טוב יותר.
כמובן שיש כאן סיכון – מה אם יש צופה שהוא אכן אינטיליגנט יותר מהבלש ומצליח לפתור את התעלומה לבדו? ובכן, אם הביטחון העצמי של היוצר בחומר שהוא עצמו כתב היא גבוהה מספיק, הוא ייתן לאפשרות הזו להתקיים תוך הבנה שהתעלומה היא עדיין מורכבת מספיק, ומוצגת בצורה מעניינת מספיק, שגם אם יש מיעוט של אנשים שהצליחו לפתור אותה בעצמם, הם עדיין יהנו מהדברים האחרים שיש לסרט להציע.
'שרלוק' לעומת זאת, מרמה.
את רוב התעלומות בסדרה שרלוק פותר ע"י חשיפת פיסת מידע שלנו בתור צופים לא היה עד אותו רגע. מה שמצד אחד מנטרל את הסיכוי שמישהו יצליח להבין את התעלומה לפניו, ומצד שני מנטרל את ההזדמנות השווה שהייתה לצופה להבין את הכל בעצמו.
כששרלוק פותר תעלומה לפני בסדרה הזאת, זה לא בגלל שהוא חכם יותר, זה בגלל שהתסריט נותן לו יתרון.
וזה לא כיף. אין ערך בסדרה שמציגה לנו דמות שאני אמור להעריץ בגלל יכולת הסקת המסקנות שלה, כשבשום שלב הוא לא הוכיח שהוא יוכל לעשות את זה יותר טוב מהצופה הממוצע. כששרלוק פותר תעלומה, אני לא אומר לעצמי "וואו, הוא באמת חכם", אני אומר לעצמי "טוב, מאיפה הייתי אמור לדעת את זה".
כשאני לא מצליח לפתור פאזל, אני רוצה שזה יהיה בגלל שאני טיפש ולא בגלל שחלק מהחלקים הלכו לאיבוד.
כאן נכנסים לתמונה פגמים נוספים כמו העובדה שהדמות של שרלוק היא מאד חד מימדית, ומלווה בהופעה מאד חד מימדית (אין שום דבר שקמברברץ' עושה כאן שיו לאורי לא עשה יותר טוב בעונות הראשונות של 'האוס'), העובדה שגם כשהסדרה מסתירה מעינינו מידע, רוב התעלומות הן צפויות ואפשר לחזות את הפתרון שלהן 50 שנה מראש* והעריכה היעני מסוגננת, אבל בפועל מעצבנת מעבר למה שאפשר לסבול.
עוד פגם בסדרה הוא הנטייה המרגיזה שלה להסביר לנו "איך הוא עשה את זה" על כל דבר קטן ששרלוק מפענח.
שלא תבינו לא נכון, חשוב שנבין איך הוא פענח את התעלומות הגדולות, אבל לאורך כל פרק יש כמה דברים קטנים, שלא קשורים באופן ישיר לעלילה, ששרלוק מפענח. אלו בד"כ דברים שקשורים יותר לדמויות מאשר לתעלומות, שבד"כ קיימים שם לצורך הומור: "חשבת שתצליח להסתיר משרלוק, הא הא הא! בעצם הוא כבר יודע הכל!".
עכשיו, מאחר והסדרה מצפה מאיתנו להאמין שלשרלוק יש כוחות על, ושבכל מקרה ההסבר יכלול פיסת מידע שלא הייתה זמינה לנו – אם הסדרה הייתה נותנת לדברים הקטנים האלו להישאר ברמת הבדיחה החולפת הייתי מקבל את זה. תחת הכללים האלו, בדיחות קטנות על הדמות של שרלוק – בלש העל שיודע הכל בדרך פלא – זה לא דבר רע ויכול אפילו לעזור בבניית מערכת היחסים שלו עם הדמויות האחרות. אבל הסדרה לעולם לא נותנת לזה להישאר בדיחה – היא מתעקשת להסביר כל דבר הכי קטן ששרלוק הבין (גם אם זה כמה סצנות מאוחר יותר) בשיא הפירוט כאילו זה מעניין מישהו, וזה לא מעניין, כי זה תמיד כולל קפיצה לוגית שהסיבה היחידה שמישהו מוכל לקבל אותה היא בגלל שזה לגמרי במקרה תמיד מתברר כנכון, אבל כשחושבים על זה מנקודת מבט של מישהו שלא יודע את התשובה מראש, יכול באותה מידה גם להתברר כלא נכון.
*אותו דבר ניתן להגיד גם על ההומור. בעונה הרביעית הייתה סצנה שבה מארי מנסה לברוח משרלוק ומשתמשת בהמון אמצעים מאד מורכבים כדי לטשטש את עקבותיה, ואחרי הסיקוונס המאד ארוך הזה שרלוק מוצא אותה. כשהיא שואלת אותו איך הוא מצא אותה, הוא מתחיל בנאום מאד ארוך על היכולת שלו לצפות מראש התנהגות אנושית וכל העניין הזה, וכל מה שאני חשבתי לעצמי זה "נו, הוא סתם מחרטט וזה בעצם היה משהו מאד פשוט וזו הבדיחה, זה הדבר הכי צפוי בעולם". ככה במשך כמה דקות ארוכות הסדרה מצפה ממני לזרום עם זה ולא להבין שזה הכל הכנה לפאנצ'ליין שלא עומד להיות מצחיק בכלל כי צפיתי אותו מראש – והפלא ופלא זה בדיוק מה שקרה.
אבל הרעיון הכללי שתיארת לגבי פתרון התעלומה של שרלוק נאמן מאוד למה שקורה בסיפורים והסיבה הכללית שבכל הנוגע לספרי תעלומה, אגתה כריסטי היא עדיין המלכה הבלתי מעורערת של הז'אנר.
ואני רוצה לציין לטובה את "אלמנטרי", שגם אם רמת המשחק, איכות ההפקה ופס הקול שלה לא מתקרבים לאלו של "שרלוק", בכל הנוגע לבניית התעלומה עם רמזים שהצופה תיאורטית יכול לקלוט ואפילו לפענח – עושה עבודה מצוינת.
אני מסכימה איתך. אע"פ שאני לא יודעת להגיד אם הסדרה אוברייטד כי לא הרגשתי הרבה תעופה סביבה. בסופו של דבר בעיקר ציפיתי מהסדרה להעביר את הזמן שלי בהנאה, והיא בהחלט עשתה את זה. ככל הנראה לא רק לי, כי היא הפכה את קמברבץ' לכוכב והרבה מאוד אנשים נהנו ממנה. מספיישל קריסמס קצת התאכזבתי ולכן לא טרחתי לצפות בעונה האחרונה.
אני חושבת שהיא קיבלה קצת יותר מידי הידהודים בגלל מאסות הצפיה, ואולי זה מה שגרם לה להפוך לאובר רייטד כי לא הרגשתי שאנשים כתבו או אמרו עליה שהיא יצירת מופת בשום שלב. זו אחת הסדרות היחידות ביקום שאני יכולה להגיד שהייתי בין אלו ש"גילו אותה ממש בהתחלה". היא הומלצה בפורמט גיקי כלשהו וזה פשוט התאים לי. גם רוב ההדהוד שלה עבר מבחינתי שם, לא פגשתי את ההיסטריה המאוחרת יותר.
להגנת הסדרה, עכשיו כששנינו מסכימים שהיא לא מושלמת, צריך לחשוב מה טוב בה (בעיקר ב2 העונות הראשונות).
אני חושבת שהעונה הראשונה כן על סף ההברקה, משום שזו סידרה שעוסקת בדמות סופר אייקונית (גילוי נאות: לא קראתי את הספרים) ועשו לה התאמה לימינו.
להבדיל מהאוס או סרטי שרלוק האמריקאים או אלף ואחד עיבודים אחרים, הסדרה הזו לקחה את שרלוק כפי ששרלוק אמור להיות, אבל עידכנה אותו למאה ה21. אהבתי מאוד את הקונטקסט שבו שרלוק וווטסון נפגשו, אהבתי מאוד את הטוויסט ההגיוני לזמנינו, שהרבה אנשים מניחים או שואלים האם הם זוג רומנטי. אפילו השימוש בטקסטים היה בין הראשונים בטלויזיה. זה נחמד נורא, ביחוד כשזה עוד מקורי (כלומר, זה כבר פחות נחמד).
וגם הקטע של מיני סדרה עם מעט פרקים מאוד ארוכים. יותר מזה, בניגוד להרבה מאוד סרטי קולנוע, הם דאגו שבכל פרק יהיו התחלה, אמצע וסוף עלילתי. בעידן הבינג'ינג זה כמעט מאלץ את הצופים לצפות בצפיה איטית ויש בזה משהו מאוד מרענן ונחמד.
גם לגבי האופן שבו הסדרה מציגה טקסט – זה שהקונספט הזה נעשה באופן גרוע מאז ע"י מיליון סרטים אחרים לא גורע מההישג של הסדרה הזאת.
לרעיון של דמות אייקונית בסביבה מודרנית יש המון פונטציאל, אבל הסדרה בעיניי לא מנצלת אותו מספיק. הרי הפואנטה של שרלוק בספרים הייתה שהוא הקדים את זמנו ולכן היה לו קשה להסתדר עם אנשים אחרים שהם כן תוצר של התקופה שבה הם חיים. אם רוצים להתאים את זה לימינו, צריך לוודא ששרלוק הוא עדיין מקדים את זמנו, פשוט "זמנו" זה לא אותו זמן.
ככה אנחנו נוכל לראות את שרלוק מנקודת המבט הייחודית של האנשים שמסביבו ולא מנקודת המבט של אנשים שגם הם לא שייכים לתקופה שבה הסיפור מתרחש, כי אנחנו בעצמינו כן בני זמננו… if that makes any sense.
אבל שרלוק של הסדרה הוא סתם גאון-אקסטרני שראינו כבר מיליון פעם. הנושא של הספקות לגבי טיב היחסים של שרלוק וווטסון נחקר כבר בסרטים עם רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו, ובכללי זה משהו שעולה, גם אם כבדיחה קטנה, בכל סרט בכיכובם של שני גברים (המבקר של 'סריטה' כתב לאחרונה שאם רואים את הסרט "מכתוב" תוך כדי שמנסים לדמיין ששתי הדמויות הראשיות למעשה חושקות זה בזה, הסרט הופך להגיוני יותר – ואני לא יכול שלא להסכים).
ובכללי, ככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאם מה שאנחנו רוצים זה "שרלוק מותאם לעולם המודרני", "האוס" נותן לנו בדיוק את זה (גם הסוף של העונה החמישית הוא סגור מספיק כדי להיות סוף הסדרה ואז אפשר לדמיין ששלושת העונות האחרונות מעולם לא התרחשו!).
באיכות המידע הרפואי בהאוס, עונה 3 עוד היתה סבירה מינוס מהאספקט הזה ואחר כך זה הפך לקישקוש בעיקר. היתה רופאה-בלוגרית שכתבה ביקורת על כל פרק מ-3 העונות האלו באופן די מצחיק, אני חושבת שבעונה 4 היה ברור שהדרמה חשובה מהרפואה והיא הפסיקה. בעקרון כבר בעונה השלישית רוב התעלומות הרפואיות לא היו אמורות להיות תעלומות, והבדיקה האחרונה בכל פרק אמורה היתה להיות הבדיקה הראשונה שכל רופא סביר יציע.
אם אני ממשיכה ומתיחסת למערכת הרפואית, ומתיחסת רק ל-2 העונות הראשונות, האוס לא באמת היה גאון שהקדים את זמנו אלא פרזיט של המערכת שבמקרה היה טוב במה שהוא עושה. בניגוד לבלש פרטי שהוא פרטי, רופא שעובד בבית חולים אמור להיות חלק ממערכת וכשהוא מפריע למערכת הוא פוגע יותר משהוא עוזר. למעשה, היה הרבה מאוד דגש על האופן בו האוס פוגע בשאר המערכת (גונב תורים למכשור, גונב חולים לרופאים כי מעניין לו, מפריע לאחרים בעבודה הסדירה כי זה מצחיק אותו). אני לא מכירה את ספרי הולמס, אבל בגדול הדמות שלו בתרבות הפופולרית היא מתנשאת מאוד, אך לא פוגעת בgreater good עד כמה שאני מבינה אותה. אני חושבת שזו היתה הבחירה בהאוס כי זה מצטלם טוב, ביחוד כי אנשים אוהבים סדרות על רופאים שמגלמים מצד אחד את סינדרום אלוהים ומצד שני את ה"אלטרואיזם" המושלם כשהם מקדישים את חייהם להצלת אחרים וכל הקישקושים האלו. אני חושבת שזו טעות בסיסית בפילוסופיה של הדמות, להחליף את הולמס הבלש בהולמס הרופא.
*אני מאוד מעריכה רופאים, אני פשוט חושבת שרובם המוחץ לא פועלים מתוך אלטרואיזם (וטוב שכך).*
חיבבתי את ההתיחסות לאספקט הזוגי בסדרה, משום שבניגוד לריפרורים בסדרות וסרטים אחרים, בעוד שלי כצופה זה גרם לגחך, זה לא הוצג בתור בדיחה בסדרה ולא הוצג בקונטקסט שמגחיך את הרעיון של זוגיות כזו. אנשים הניחו שהם זוג והיו סבבה עם זה. אני חושבת שזה שונה מהאופן שזוגיות גברית אפלטונית טופלה ברוב המקרים האחרים בתרבות הפופולרית, עוד מימי אריק ובנץ.
אם לקשר את זה לבעיה העיקרית שהייתה לי עם שרלוק – רוב האנשים לא יהיו מסוגלים לפתור את התעלומה לפני האוס כי רוב האנשים הם לא רופאים. אפשר להתייחס לזה בתור גלגלי עזר שהסדרה שמה לעצמה כדי להחליק מבעד לצופה הממוצע את העובדה שהתעלומות הרפואיות הן לא מורכבות או ריאליסטיות כמו שהן מעמידות פנים שהן.
זה בהחלט פגם משמעותי, אבל אפשר להסתכל על זה גם כדרך של הסדרה להגיד לנו שהפואנטה שלה זה פחות זה ויתר ההשתלבות של הארכטייפ ההולמסי של "גאון בתחומו אך פרזיט" בתוך מערכת מודרנית כמו בית חולים (גם אם הוא בית חולים פרטי, כמו בהאוס).
חלק מהעניין בלקחת את הדמות ולהעביר אותה לתקופה שונה, זה לדמיין איך היא תיווצר בתוך מערכת החוקים והאידיאלים של התקופה החדשה. בלש פרטי פר-אקסלנס כמו ששרלוק היה בספרים המקוריים זה דבר שכמעט ולא קיים בעולם המודרני, ובטח שלא אחד שמתעסק בתעלומות רצח בפרופיל גבוהה כמו ששרלוק מתעסק בהן בסדרה (שגם בה הוא רוב הזמן עובד בשיתוף פעולה עם המשטרה, שהיא מערכת ציבורית שאפשר לטעון שיש לו יחסים דומים איתה כפי שיש להאוס עם בית החולים שהוא עובד בו). אחד הדברים שמאפיינים את העולם המודרני, זה שאת הדברים הגדולים באמת כמעט ולא משאירים לטיפולם של אנשים פרטיים – אלא נותנים למערכות המסורבלות לטפל בהן.
בעוד שרלוק מבקשת מאיתנו לסספנד את קיומו של בלש פרטי לחלוטין שמצרפים אותו לחקירות המשטרה המורכבות והחסויות ביותר, כשהוא לא מועסק על ידם באיזושהי צורה ומתנהג כמו פרזיט שכולם שם שונאים (שלא נדבר על ההאשמות בהעדפת מקורבים שאח שלו איכשהו לא צריך להתמודת איתן*) – כל זה בשביל לשמר את קונספט ה'בלש פרטי' במעבר מתקופת זמן אחת לשנייה, האוס לוקחת את הרעיון שעומד בבסיס הדמות ושם אותה בתוך סיטואציה מודרנית שמשנה את הפרטים הספציפיים שלה, אך מאפשרת לה לשמר את הרעיון המרכזי. מנהל מחלקה בבית חולים פרטי אמנם לא משמר עד הסוף את הרעיון של "בלש פרטי שהוא פרטי", אבל זה הכי קרוב שאפשר להגיע בעת המודרנית תוך שמירה על ריאליזם (=בקיומה של הדמות, לאו דווקא במקרים הרפואיים).
ומהרגע שהשינוי הזה נעשה, משם הכתיבה התחילה להתפתח למקומות והסיטואציות שאליהן הארכטייפ המוכר ייקלע בסביבה החדשה – והקלאש שלו עם המערכת זה בדיוק העניין הזה. ואגב, יש גם המון דגש על איך שלמרות שהוא גורם להמון צרות בבית החולים ברמה היומיומית, הוא מעלה את היוקרה של בית החולים עצמו (המון חולים באים לשם במיוחד בשביל שהוא יטפל בהם).
אני גם לא חושב שהיה נסיון לצייר את האוס כאדם אלטרואיסטי במיוחד, זה די ברור שמה שמעניין אותו זה לא החולים אלא התעלומה שבמחלה שלהם.
*אני זוכר שבסוף העונה השנייה של שרלוק אחד השוטרים שתמיד מביא אותו בתור נספח מעומת עם העובדה שהמשטרה לא אמורה לעבוד ככה – אבל זה הסצנה הזאת מופיעה
א) בתור בדיחה
ב) כחלק מהמזימה של מוריארטי
ג) בעונות הבאות הכל חוזר לקדמותו כאילו השיחה הזו מעולם לא התקיימה
ובלי שום קשר, מודעות עצמית לבעיה לא מעלימה אותה.
(הפילוסופיה שהוא לכאורה המקביל של שרלוק והחבר ההוא שלו זה המקביל לווטסון).
היה שם בעיקר משחק על הדימוי של רופאים שהזכרתי- האוס הוא הכי מיזנטרופ שיש, הוא גם לוקה במקרה חמור של תסביך אלוהים. מולו הציבו את החבר שלו (איך לעזעזל קראו לו?) שהיה לגמרי אלטרואיסט נטול אגו, הוא תרם כיליה או כבד או משהו לאדם כמעט זר (!) והיה מאוד מושקע רגשית בחולים שלו.
אני חושבת שהלכו לתרחיש של בית חולים כי זה פשוט ז'אנר טלויזיוני, אבל אין בזה ריאליזם או עדכניות. זה מקצוע שרוב האנשים לא בקיאים בו, שקובע גורלות וחיים ולכן הוא נראה מאוד סקסי על המסך. אפילו בתוך התנאים שהסדרה הציבה, אפילו שהשם של ד"ר האוס הביא תורמים וחולים לבית החולים- הוא עשה יותר נזק מתועלת וזה בעיקר היה שיעור על איך אגו נפוח ויח"צ טוב שווים יותר מעבודה טובה.
בהשוואה לדמות של שרלוק הולמס (לסוגיה השונים, לאו דווקא הסדרה), אני מניחה שזו הסיבה שבסופו של דבר רוב העלילות המבוססות על שרלוק, משתמשות באותן 2.5 תעלומות טובות. אני לא יודעת אם לא נכתבו עוד ספרים, או שזה פשוט קצת מיצה את עצמו (עבור הקהל הרחב, לא עבור מעריצים). בהאוס עשו את הטעות הפאטלית שלא הבינו שאחרי 2 עונות זה מיצה את עצמו ברמת התעלומות.
ואז זו הפכה להיות סדרה על מגלומן מרושע שבודק את הגבולות שלו ואת גבולות הקיבולת של הסביבה.
אני חושבת שאת שני האספקטים של האוס עשו הרבה יותר טוב בהרבה סדרות אחרות.
שובר שורות לדוגמה הצליחה לחקור את הרשע של דמות, ואני חושבת שזה הצליח בין היתר כי העלילה היתה ממוסגרת, היתה איזושהי תוכנית שקצת הורחבה, אבל בגדול ידעו איפה הדמות מתחילה ואיפה היא תסיים.
וכדי לבנות סדרת תעלומות טובה, צריך שהתעלומות יהיו יותר חשובות מהדמויות. עשו את זה במשך הרבה מאוד עונות בחוק וסדר (הרגיל, שהיתה סדרה מעולה בערך עד שג'רי אורבך נפטר, ואז גם השתנו מאוד הכתיבה והצילום).
בעקרון אהבתי את האוס יותר זמן נטו וברוטו בהשוואה לשרלוק (ושתיהן סדרות שעזבתי לפני הסוף). איכשהו, שרלוק הצליח להשאיר לי טעם יותר טוב, אולי ממש משום שהיה קצת יותר פרווה.
יש הרבה סדרות שמתחילות נהדר וממשיכות פחות טוב, אבל אני לא זוכר בבירור כל כך אף סדרה שבה מעונה לעונה ההתלהבות שלי ירדה עד כדי הפסקה בצפייה בכלל. אחרי עונה ראשונה שחשבתי שהיא מצויינת (ואני חושש קצת לראות מה אני אחשוב היום), העונה השנייה איכזבה אותי קשות והעונה השלישית הייתה כבר תת-רמה.
מעניין אם זה באמת פורמט הסדרה שקצת גדול מדי על היוצרים לאורך השנים או סתם העובדה שאם תתן מספיק עונות למופאט אז הוא יחריב כל סדרה שנמצאת תחתו.
בעקבות ההידרדרות המהירה והמצערת, העדכון הטוב ביותר של דמות איקונית מהBBC למאה ה21 עדיין נשאר "ג'קיל" עבורי. שגם הוא, במפתיע, נעשה על ידי מופאט – אבל הייתה לסדרה רק עונה אחת, שש פרקים וזהו. (וגם שם, הכמה דקות אחרונות יד מיותרות).
בכל מקרה, הכוונה היא לפרק הפתיחה של עונה 3, אחרי הפינאלה המותח של עונה 2. איפה שכל מיני אנשים מנסים לבנות תיאוריות כיצד שרלוק הצליח לעשות את מה שהצליח לעשות, וכולם בלי יוצא מן הכלל מוצגים כלוזרים גמורים חחחחח מה אין לכם חיים למה אתם מתעסקים בזה.
סדרה מעולה
העריכה במיוחד היא מיוחדת
'שרלוק' רחוקה מלהיות הסדרה הכי גרועה אי פעם
אבל היא כמעט לחלוטין הסדרה הכי 'אובררייטד' בעיניי (אולי חוץ מ'משחקי הכס', אבל זה ממש תלוי בהגדרה שלכם ל"אובררייטד"). בעוד אנשים מסויימים מוכנים להודות שהעונה הרביעית היא לא טובה, אני טוען שכל הבעיות שהיו לעונה הזו, היו בה עוד מהרגע הראשון.
דיסקליימר: מעולם לא קראתי את הספרים ואין לי שום קשר מיוחד לדמות של שרלוק הולמס.
יש סרטון של כמעט שעתיים ממש כאן שאני מסכים עם רובו. הוא פשוט קצת ארוך, הרבה ממנו זה קונטקסט לעבודותיו הקודמות של סטיבן מופאט שאני חושב שלא כל כך רלוונטי, ויש נקודה שהוא לא נוגע בה שהפריע לי מאד.
בקצרה:
הכח של סרטי בלשים, במיוחד כאלה מהסוג של 'שרלוק' מגיע מהערצת הצופה את הבלש. הסרט מציג בפנינו תעלומה והמון פרטים שחלק מהם יהיו חשובים בהמשך וחלק לא. פיסות הפאזל האלו נחשפות לצופה בהדרגה ובמערכה האחרונה, הבלש מחבר את כולן ופותר את התעלומה. מה שהופך את העסק הזה למרשים הוא שכל פיסות הפאזל שהבלש השתמש בהן כדי לתפור את התעלומה הם דברים שכבר הוצגו לנו בתור צופים, עקרונית, הצופה יכול לפתור את התעלומה לפני הבלש – אבל הבלש עשה זאת לפניו, ולכן הוא ראוי להערצה. ככל שהתעלומה מורכבת יותר, אך עדיין לא דורשת קפיצות לוגיות גדולות מידי בין הפיסות כדי לחבר אותן (וכמובן, הגיונית ונטולת חורים) – כך הפתרון מרשים יותר והסרט טוב יותר.
כמובן שיש כאן סיכון – מה אם יש צופה שהוא אכן אינטיליגנט יותר מהבלש ומצליח לפתור את התעלומה לבדו? ובכן, אם הביטחון העצמי של היוצר בחומר שהוא עצמו כתב היא גבוהה מספיק, הוא ייתן לאפשרות הזו להתקיים תוך הבנה שהתעלומה היא עדיין מורכבת מספיק, ומוצגת בצורה מעניינת מספיק, שגם אם יש מיעוט של אנשים שהצליחו לפתור אותה בעצמם, הם עדיין יהנו מהדברים האחרים שיש לסרט להציע.
'שרלוק' לעומת זאת, מרמה.
את רוב התעלומות בסדרה שרלוק פותר ע"י חשיפת פיסת מידע שלנו בתור צופים לא היה עד אותו רגע. מה שמצד אחד מנטרל את הסיכוי שמישהו יצליח להבין את התעלומה לפניו, ומצד שני מנטרל את ההזדמנות השווה שהייתה לצופה להבין את הכל בעצמו.
כששרלוק פותר תעלומה לפני בסדרה הזאת, זה לא בגלל שהוא חכם יותר, זה בגלל שהתסריט נותן לו יתרון.
וזה לא כיף. אין ערך בסדרה שמציגה לנו דמות שאני אמור להעריץ בגלל יכולת הסקת המסקנות שלה, כשבשום שלב הוא לא הוכיח שהוא יוכל לעשות את זה יותר טוב מהצופה הממוצע. כששרלוק פותר תעלומה, אני לא אומר לעצמי "וואו, הוא באמת חכם", אני אומר לעצמי "טוב, מאיפה הייתי אמור לדעת את זה".
כשאני לא מצליח לפתור פאזל, אני רוצה שזה יהיה בגלל שאני טיפש ולא בגלל שחלק מהחלקים הלכו לאיבוד.
כאן נכנסים לתמונה פגמים נוספים כמו העובדה שהדמות של שרלוק היא מאד חד מימדית, ומלווה בהופעה מאד חד מימדית (אין שום דבר שקמברברץ' עושה כאן שיו לאורי לא עשה יותר טוב בעונות הראשונות של 'האוס'), העובדה שגם כשהסדרה מסתירה מעינינו מידע, רוב התעלומות הן צפויות ואפשר לחזות את הפתרון שלהן 50 שנה מראש* והעריכה היעני מסוגננת, אבל בפועל מעצבנת מעבר למה שאפשר לסבול.
עוד פגם בסדרה הוא הנטייה המרגיזה שלה להסביר לנו "איך הוא עשה את זה" על כל דבר קטן ששרלוק מפענח.
שלא תבינו לא נכון, חשוב שנבין איך הוא פענח את התעלומות הגדולות, אבל לאורך כל פרק יש כמה דברים קטנים, שלא קשורים באופן ישיר לעלילה, ששרלוק מפענח. אלו בד"כ דברים שקשורים יותר לדמויות מאשר לתעלומות, שבד"כ קיימים שם לצורך הומור: "חשבת שתצליח להסתיר משרלוק, הא הא הא! בעצם הוא כבר יודע הכל!".
עכשיו, מאחר והסדרה מצפה מאיתנו להאמין שלשרלוק יש כוחות על, ושבכל מקרה ההסבר יכלול פיסת מידע שלא הייתה זמינה לנו – אם הסדרה הייתה נותנת לדברים הקטנים האלו להישאר ברמת הבדיחה החולפת הייתי מקבל את זה. תחת הכללים האלו, בדיחות קטנות על הדמות של שרלוק – בלש העל שיודע הכל בדרך פלא – זה לא דבר רע ויכול אפילו לעזור בבניית מערכת היחסים שלו עם הדמויות האחרות. אבל הסדרה לעולם לא נותנת לזה להישאר בדיחה – היא מתעקשת להסביר כל דבר הכי קטן ששרלוק הבין (גם אם זה כמה סצנות מאוחר יותר) בשיא הפירוט כאילו זה מעניין מישהו, וזה לא מעניין, כי זה תמיד כולל קפיצה לוגית שהסיבה היחידה שמישהו מוכל לקבל אותה היא בגלל שזה לגמרי במקרה תמיד מתברר כנכון, אבל כשחושבים על זה מנקודת מבט של מישהו שלא יודע את התשובה מראש, יכול באותה מידה גם להתברר כלא נכון.
*אותו דבר ניתן להגיד גם על ההומור. בעונה הרביעית הייתה סצנה שבה מארי מנסה לברוח משרלוק ומשתמשת בהמון אמצעים מאד מורכבים כדי לטשטש את עקבותיה, ואחרי הסיקוונס המאד ארוך הזה שרלוק מוצא אותה. כשהיא שואלת אותו איך הוא מצא אותה, הוא מתחיל בנאום מאד ארוך על היכולת שלו לצפות מראש התנהגות אנושית וכל העניין הזה, וכל מה שאני חשבתי לעצמי זה "נו, הוא סתם מחרטט וזה בעצם היה משהו מאד פשוט וזו הבדיחה, זה הדבר הכי צפוי בעולם". ככה במשך כמה דקות ארוכות הסדרה מצפה ממני לזרום עם זה ולא להבין שזה הכל הכנה לפאנצ'ליין שלא עומד להיות מצחיק בכלל כי צפיתי אותו מראש – והפלא ופלא זה בדיוק מה שקרה.
אני מודה שעבר זמן מסוים מאז שראיתי את הסדרה
אבל הרעיון הכללי שתיארת לגבי פתרון התעלומה של שרלוק נאמן מאוד למה שקורה בסיפורים והסיבה הכללית שבכל הנוגע לספרי תעלומה, אגתה כריסטי היא עדיין המלכה הבלתי מעורערת של הז'אנר.
אגתה כריסטי מצויינת
אני לא בקיא בהיסטוריה של הז'אנר, אבל אני חושב שהיא זו שהמציאה את הסטנדרט לסיפרות בלשים שאומר שהקורא צריך להיות מסוגל לפתור את התעלומה לפני הדמויות.
מצד אחד אהבתי את "שרלוק", מצד שני - אני מסכים עם כל מלה שלך.
ואני רוצה לציין לטובה את "אלמנטרי", שגם אם רמת המשחק, איכות ההפקה ופס הקול שלה לא מתקרבים לאלו של "שרלוק", בכל הנוגע לבניית התעלומה עם רמזים שהצופה תיאורטית יכול לקלוט ואפילו לפענח – עושה עבודה מצוינת.
תכין את השמפניה
אני מסכימה איתך. אע"פ שאני לא יודעת להגיד אם הסדרה אוברייטד כי לא הרגשתי הרבה תעופה סביבה. בסופו של דבר בעיקר ציפיתי מהסדרה להעביר את הזמן שלי בהנאה, והיא בהחלט עשתה את זה. ככל הנראה לא רק לי, כי היא הפכה את קמברבץ' לכוכב והרבה מאוד אנשים נהנו ממנה. מספיישל קריסמס קצת התאכזבתי ולכן לא טרחתי לצפות בעונה האחרונה.
אני חושבת שהיא קיבלה קצת יותר מידי הידהודים בגלל מאסות הצפיה, ואולי זה מה שגרם לה להפוך לאובר רייטד כי לא הרגשתי שאנשים כתבו או אמרו עליה שהיא יצירת מופת בשום שלב. זו אחת הסדרות היחידות ביקום שאני יכולה להגיד שהייתי בין אלו ש"גילו אותה ממש בהתחלה". היא הומלצה בפורמט גיקי כלשהו וזה פשוט התאים לי. גם רוב ההדהוד שלה עבר מבחינתי שם, לא פגשתי את ההיסטריה המאוחרת יותר.
להגנת הסדרה, עכשיו כששנינו מסכימים שהיא לא מושלמת, צריך לחשוב מה טוב בה (בעיקר ב2 העונות הראשונות).
אני חושבת שהעונה הראשונה כן על סף ההברקה, משום שזו סידרה שעוסקת בדמות סופר אייקונית (גילוי נאות: לא קראתי את הספרים) ועשו לה התאמה לימינו.
להבדיל מהאוס או סרטי שרלוק האמריקאים או אלף ואחד עיבודים אחרים, הסדרה הזו לקחה את שרלוק כפי ששרלוק אמור להיות, אבל עידכנה אותו למאה ה21. אהבתי מאוד את הקונטקסט שבו שרלוק וווטסון נפגשו, אהבתי מאוד את הטוויסט ההגיוני לזמנינו, שהרבה אנשים מניחים או שואלים האם הם זוג רומנטי. אפילו השימוש בטקסטים היה בין הראשונים בטלויזיה. זה נחמד נורא, ביחוד כשזה עוד מקורי (כלומר, זה כבר פחות נחמד).
וגם הקטע של מיני סדרה עם מעט פרקים מאוד ארוכים. יותר מזה, בניגוד להרבה מאוד סרטי קולנוע, הם דאגו שבכל פרק יהיו התחלה, אמצע וסוף עלילתי. בעידן הבינג'ינג זה כמעט מאלץ את הצופים לצפות בצפיה איטית ויש בזה משהו מאוד מרענן ונחמד.
אני מסכים לגבי הפורמט של עונה קצרה ופרקים ארוכים.
גם לגבי האופן שבו הסדרה מציגה טקסט – זה שהקונספט הזה נעשה באופן גרוע מאז ע"י מיליון סרטים אחרים לא גורע מההישג של הסדרה הזאת.
לרעיון של דמות אייקונית בסביבה מודרנית יש המון פונטציאל, אבל הסדרה בעיניי לא מנצלת אותו מספיק. הרי הפואנטה של שרלוק בספרים הייתה שהוא הקדים את זמנו ולכן היה לו קשה להסתדר עם אנשים אחרים שהם כן תוצר של התקופה שבה הם חיים. אם רוצים להתאים את זה לימינו, צריך לוודא ששרלוק הוא עדיין מקדים את זמנו, פשוט "זמנו" זה לא אותו זמן.
ככה אנחנו נוכל לראות את שרלוק מנקודת המבט הייחודית של האנשים שמסביבו ולא מנקודת המבט של אנשים שגם הם לא שייכים לתקופה שבה הסיפור מתרחש, כי אנחנו בעצמינו כן בני זמננו… if that makes any sense.
אבל שרלוק של הסדרה הוא סתם גאון-אקסטרני שראינו כבר מיליון פעם. הנושא של הספקות לגבי טיב היחסים של שרלוק וווטסון נחקר כבר בסרטים עם רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו, ובכללי זה משהו שעולה, גם אם כבדיחה קטנה, בכל סרט בכיכובם של שני גברים (המבקר של 'סריטה' כתב לאחרונה שאם רואים את הסרט "מכתוב" תוך כדי שמנסים לדמיין ששתי הדמויות הראשיות למעשה חושקות זה בזה, הסרט הופך להגיוני יותר – ואני לא יכול שלא להסכים).
ובכללי, ככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאם מה שאנחנו רוצים זה "שרלוק מותאם לעולם המודרני", "האוס" נותן לנו בדיוק את זה (גם הסוף של העונה החמישית הוא סגור מספיק כדי להיות סוף הסדרה ואז אפשר לדמיין ששלושת העונות האחרונות מעולם לא התרחשו!).
המממ.. בעקרון אחרי עונה 2 היתה הדרדרות דרמטית
באיכות המידע הרפואי בהאוס, עונה 3 עוד היתה סבירה מינוס מהאספקט הזה ואחר כך זה הפך לקישקוש בעיקר. היתה רופאה-בלוגרית שכתבה ביקורת על כל פרק מ-3 העונות האלו באופן די מצחיק, אני חושבת שבעונה 4 היה ברור שהדרמה חשובה מהרפואה והיא הפסיקה. בעקרון כבר בעונה השלישית רוב התעלומות הרפואיות לא היו אמורות להיות תעלומות, והבדיקה האחרונה בכל פרק אמורה היתה להיות הבדיקה הראשונה שכל רופא סביר יציע.
אם אני ממשיכה ומתיחסת למערכת הרפואית, ומתיחסת רק ל-2 העונות הראשונות, האוס לא באמת היה גאון שהקדים את זמנו אלא פרזיט של המערכת שבמקרה היה טוב במה שהוא עושה. בניגוד לבלש פרטי שהוא פרטי, רופא שעובד בבית חולים אמור להיות חלק ממערכת וכשהוא מפריע למערכת הוא פוגע יותר משהוא עוזר. למעשה, היה הרבה מאוד דגש על האופן בו האוס פוגע בשאר המערכת (גונב תורים למכשור, גונב חולים לרופאים כי מעניין לו, מפריע לאחרים בעבודה הסדירה כי זה מצחיק אותו). אני לא מכירה את ספרי הולמס, אבל בגדול הדמות שלו בתרבות הפופולרית היא מתנשאת מאוד, אך לא פוגעת בgreater good עד כמה שאני מבינה אותה. אני חושבת שזו היתה הבחירה בהאוס כי זה מצטלם טוב, ביחוד כי אנשים אוהבים סדרות על רופאים שמגלמים מצד אחד את סינדרום אלוהים ומצד שני את ה"אלטרואיזם" המושלם כשהם מקדישים את חייהם להצלת אחרים וכל הקישקושים האלו. אני חושבת שזו טעות בסיסית בפילוסופיה של הדמות, להחליף את הולמס הבלש בהולמס הרופא.
*אני מאוד מעריכה רופאים, אני פשוט חושבת שרובם המוחץ לא פועלים מתוך אלטרואיזם (וטוב שכך).*
חיבבתי את ההתיחסות לאספקט הזוגי בסדרה, משום שבניגוד לריפרורים בסדרות וסרטים אחרים, בעוד שלי כצופה זה גרם לגחך, זה לא הוצג בתור בדיחה בסדרה ולא הוצג בקונטקסט שמגחיך את הרעיון של זוגיות כזו. אנשים הניחו שהם זוג והיו סבבה עם זה. אני חושבת שזה שונה מהאופן שזוגיות גברית אפלטונית טופלה ברוב המקרים האחרים בתרבות הפופולרית, עוד מימי אריק ובנץ.
אני מקבל את העניין שהרפואה בהאוס רחוקה מלהיות מושלמת
אם לקשר את זה לבעיה העיקרית שהייתה לי עם שרלוק – רוב האנשים לא יהיו מסוגלים לפתור את התעלומה לפני האוס כי רוב האנשים הם לא רופאים. אפשר להתייחס לזה בתור גלגלי עזר שהסדרה שמה לעצמה כדי להחליק מבעד לצופה הממוצע את העובדה שהתעלומות הרפואיות הן לא מורכבות או ריאליסטיות כמו שהן מעמידות פנים שהן.
זה בהחלט פגם משמעותי, אבל אפשר להסתכל על זה גם כדרך של הסדרה להגיד לנו שהפואנטה שלה זה פחות זה ויתר ההשתלבות של הארכטייפ ההולמסי של "גאון בתחומו אך פרזיט" בתוך מערכת מודרנית כמו בית חולים (גם אם הוא בית חולים פרטי, כמו בהאוס).
חלק מהעניין בלקחת את הדמות ולהעביר אותה לתקופה שונה, זה לדמיין איך היא תיווצר בתוך מערכת החוקים והאידיאלים של התקופה החדשה. בלש פרטי פר-אקסלנס כמו ששרלוק היה בספרים המקוריים זה דבר שכמעט ולא קיים בעולם המודרני, ובטח שלא אחד שמתעסק בתעלומות רצח בפרופיל גבוהה כמו ששרלוק מתעסק בהן בסדרה (שגם בה הוא רוב הזמן עובד בשיתוף פעולה עם המשטרה, שהיא מערכת ציבורית שאפשר לטעון שיש לו יחסים דומים איתה כפי שיש להאוס עם בית החולים שהוא עובד בו). אחד הדברים שמאפיינים את העולם המודרני, זה שאת הדברים הגדולים באמת כמעט ולא משאירים לטיפולם של אנשים פרטיים – אלא נותנים למערכות המסורבלות לטפל בהן.
בעוד שרלוק מבקשת מאיתנו לסספנד את קיומו של בלש פרטי לחלוטין שמצרפים אותו לחקירות המשטרה המורכבות והחסויות ביותר, כשהוא לא מועסק על ידם באיזושהי צורה ומתנהג כמו פרזיט שכולם שם שונאים (שלא נדבר על ההאשמות בהעדפת מקורבים שאח שלו איכשהו לא צריך להתמודת איתן*) – כל זה בשביל לשמר את קונספט ה'בלש פרטי' במעבר מתקופת זמן אחת לשנייה, האוס לוקחת את הרעיון שעומד בבסיס הדמות ושם אותה בתוך סיטואציה מודרנית שמשנה את הפרטים הספציפיים שלה, אך מאפשרת לה לשמר את הרעיון המרכזי. מנהל מחלקה בבית חולים פרטי אמנם לא משמר עד הסוף את הרעיון של "בלש פרטי שהוא פרטי", אבל זה הכי קרוב שאפשר להגיע בעת המודרנית תוך שמירה על ריאליזם (=בקיומה של הדמות, לאו דווקא במקרים הרפואיים).
ומהרגע שהשינוי הזה נעשה, משם הכתיבה התחילה להתפתח למקומות והסיטואציות שאליהן הארכטייפ המוכר ייקלע בסביבה החדשה – והקלאש שלו עם המערכת זה בדיוק העניין הזה. ואגב, יש גם המון דגש על איך שלמרות שהוא גורם להמון צרות בבית החולים ברמה היומיומית, הוא מעלה את היוקרה של בית החולים עצמו (המון חולים באים לשם במיוחד בשביל שהוא יטפל בהם).
אני גם לא חושב שהיה נסיון לצייר את האוס כאדם אלטרואיסטי במיוחד, זה די ברור שמה שמעניין אותו זה לא החולים אלא התעלומה שבמחלה שלהם.
*אני זוכר שבסוף העונה השנייה של שרלוק אחד השוטרים שתמיד מביא אותו בתור נספח מעומת עם העובדה שהמשטרה לא אמורה לעבוד ככה – אבל זה הסצנה הזאת מופיעה
א) בתור בדיחה
ב) כחלק מהמזימה של מוריארטי
ג) בעונות הבאות הכל חוזר לקדמותו כאילו השיחה הזו מעולם לא התקיימה
ובלי שום קשר, מודעות עצמית לבעיה לא מעלימה אותה.
אני לא חושבת שזה באמת עבד בהאוס
(הפילוסופיה שהוא לכאורה המקביל של שרלוק והחבר ההוא שלו זה המקביל לווטסון).
היה שם בעיקר משחק על הדימוי של רופאים שהזכרתי- האוס הוא הכי מיזנטרופ שיש, הוא גם לוקה במקרה חמור של תסביך אלוהים. מולו הציבו את החבר שלו (איך לעזעזל קראו לו?) שהיה לגמרי אלטרואיסט נטול אגו, הוא תרם כיליה או כבד או משהו לאדם כמעט זר (!) והיה מאוד מושקע רגשית בחולים שלו.
אני חושבת שהלכו לתרחיש של בית חולים כי זה פשוט ז'אנר טלויזיוני, אבל אין בזה ריאליזם או עדכניות. זה מקצוע שרוב האנשים לא בקיאים בו, שקובע גורלות וחיים ולכן הוא נראה מאוד סקסי על המסך. אפילו בתוך התנאים שהסדרה הציבה, אפילו שהשם של ד"ר האוס הביא תורמים וחולים לבית החולים- הוא עשה יותר נזק מתועלת וזה בעיקר היה שיעור על איך אגו נפוח ויח"צ טוב שווים יותר מעבודה טובה.
בהשוואה לדמות של שרלוק הולמס (לסוגיה השונים, לאו דווקא הסדרה), אני מניחה שזו הסיבה שבסופו של דבר רוב העלילות המבוססות על שרלוק, משתמשות באותן 2.5 תעלומות טובות. אני לא יודעת אם לא נכתבו עוד ספרים, או שזה פשוט קצת מיצה את עצמו (עבור הקהל הרחב, לא עבור מעריצים). בהאוס עשו את הטעות הפאטלית שלא הבינו שאחרי 2 עונות זה מיצה את עצמו ברמת התעלומות.
ואז זו הפכה להיות סדרה על מגלומן מרושע שבודק את הגבולות שלו ואת גבולות הקיבולת של הסביבה.
אני חושבת שאת שני האספקטים של האוס עשו הרבה יותר טוב בהרבה סדרות אחרות.
שובר שורות לדוגמה הצליחה לחקור את הרשע של דמות, ואני חושבת שזה הצליח בין היתר כי העלילה היתה ממוסגרת, היתה איזושהי תוכנית שקצת הורחבה, אבל בגדול ידעו איפה הדמות מתחילה ואיפה היא תסיים.
וכדי לבנות סדרת תעלומות טובה, צריך שהתעלומות יהיו יותר חשובות מהדמויות. עשו את זה במשך הרבה מאוד עונות בחוק וסדר (הרגיל, שהיתה סדרה מעולה בערך עד שג'רי אורבך נפטר, ואז גם השתנו מאוד הכתיבה והצילום).
בעקרון אהבתי את האוס יותר זמן נטו וברוטו בהשוואה לשרלוק (ושתיהן סדרות שעזבתי לפני הסוף). איכשהו, שרלוק הצליח להשאיר לי טעם יותר טוב, אולי ממש משום שהיה קצת יותר פרווה.
הולמס והאוס, ווטסון וווילסון.
(ל"ת)
ההידרדרות המהירה ביותר בסדרה שראיתי
יש הרבה סדרות שמתחילות נהדר וממשיכות פחות טוב, אבל אני לא זוכר בבירור כל כך אף סדרה שבה מעונה לעונה ההתלהבות שלי ירדה עד כדי הפסקה בצפייה בכלל. אחרי עונה ראשונה שחשבתי שהיא מצויינת (ואני חושש קצת לראות מה אני אחשוב היום), העונה השנייה איכזבה אותי קשות והעונה השלישית הייתה כבר תת-רמה.
מעניין אם זה באמת פורמט הסדרה שקצת גדול מדי על היוצרים לאורך השנים או סתם העובדה שאם תתן מספיק עונות למופאט אז הוא יחריב כל סדרה שנמצאת תחתו.
בעקבות ההידרדרות המהירה והמצערת, העדכון הטוב ביותר של דמות איקונית מהBBC למאה ה21 עדיין נשאר "ג'קיל" עבורי. שגם הוא, במפתיע, נעשה על ידי מופאט – אבל הייתה לסדרה רק עונה אחת, שש פרקים וזהו. (וגם שם, הכמה דקות אחרונות יד מיותרות).
בביקורת על מטריקס התחייה
יונתן אמר שגם בשרלוק השתמשו בדבר הזה של ״ להגיד לצופה הנה רצית עוד עונה קיבלת״ משהו בסגנון כמובן
אפשר הסבר למה הכוונה
יהונתן שהוא רם?
כי אני רק הגבתי שם משהו לגבי "ענן אטלס".
בכל מקרה, הכוונה היא לפרק הפתיחה של עונה 3, אחרי הפינאלה המותח של עונה 2. איפה שכל מיני אנשים מנסים לבנות תיאוריות כיצד שרלוק הצליח לעשות את מה שהצליח לעשות, וכולם בלי יוצא מן הכלל מוצגים כלוזרים גמורים חחחחח מה אין לכם חיים למה אתם מתעסקים בזה.
האאא כן טוב זה בהחלט היה בקטנה לעומת מטריקס אבל כן
חחחח
תודה יהונתן רם