איכשהו, "שבעה חטאים" הוא סרט לא מספיק מוערך בעיניי. כלומר, כן אתם תראו אותו בכל רשימת "סרטי הבלשים הכי טובים" שמכבדת את עצמה, אתם בוודאי תראו אותו באופן קבוע בשלישייה הפותחת של "סרטי הרוצח הסדרתי הכי טובים", אתם תראו אותו במקומות מכובדים גם ברשימות יותר כלליות כמו "סרטי המתח/האימה הכי טובים" או "המיטב של שנות ה-90".
זה כמובן רזומה שהרבה סרטים אחרים היו מאוד מרוצים ממנו, ועדיין איכשהו מרגיש לי שהסרט הזה תמיד נדחף לגטו, גטו יוקרתי אמנם, אבל בכל זאת גטו, שמבוסס על הז'אנר שלו, על התקופה בה יצא או על החלטות קוסמטיות שרירותיות אחרות. לא מרגיש לי שיש לו את האוניברסליות ששמורה לסרטים שמופיעים באופן קבוע ברשימות הסרטים הכי טובים, נקודה. רשימות שבהן אני מרגיש שלסרט הזה דווקא כן מגיע מקום קבוע.
אבל אז, כששואלים אותי למה, האם יש משהו בסרט שגורם לו להתעלות מעל הנישה של עצמו, אני מתקשה למצוא תשובה. ואז, כשאני כן מוצא אחת, היא לא כזאת שטוענת שמדובר בסרט מהפכני, או חשוב, או פורץ דרך, או כל מיני סופרלטיבים כאלה. אני פשוט אומר משהו בסגנון, "הוא פשוט עשוי כל כך, אבל כל כך פאקינג טוב".
אבל אם אני עצלן, אני אומר תשובה קצרה יותר, של שתי מילים בלבד: דייוויד פינצ'ר. אז נתחיל את הביקורת עצמה מלתקל את הפיל בחדר שהוא הבמאי המטורף הזה. בהתחשב בזה ש"שבעה חטאים" הוא בפועל סרט הפריצה שלו (כשרק "הנוסע השמיני 3" בא לפניו), אז וואו, מדברים על למצוא את המוג'ו שלך בשלב מוקדם. מעטים הבמאים שיצרו אסתטיקה שמזוהה איתם בצורה כזו על ההתחלה, ואגזים ואומר אפילו – בעיניי, מדובר בעבודת הבימוי הטובה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
קשה לתאר במילים את הסגנון הפינצ'רי, להוציא את האפלה הכללית ואת פילטר הירוקת הזה. אני יכול לחפור ולנתח על דברים כמו למשל איך שהמצלמה אצלו לא זזה אלא אם כן הדמות שבה הסצינה מתמקדת זזה, ובמקרה זה התזוזה תהיה באותו קצב וכיוון – אבל דוגרי, גם אני לא שמתי לב לזה עד שמישהו ציין את זה בפניי. בסופו של דבר אני אדרדר עצמי לשבחים אמורפיים משהו, שלא באמת יתנו מושג ויזואלי למי שלא ראה עדיין את הסרט. חדות. דיוק. ליטוש. איך שפינצ'ר באמצעות ניצוחו על המצלמה, העריכה והעיצוב האומנותי משיג שליטה מוחלטת בפריים בצורה פשוט מעוררת פלצות, מוסר לקהל בדיוק את המידע שצריך ורק את המידע שצריך, ובעיקר יוצר אווירה שקשה להישאר אדיש לה.
וזהו, אולי "אווירה" זאת באמת המילה הכי חשובה בהקשר של הסרט הזה. הסרט הזה הוא אפל. הוא מעוות. עולים בו כמה דימויים ויזואליים פשוט מחליאים, וזה מרגיש הגיוני כי הסרט הזה מתרחש במה שאמור להיות מעין גרסה אורבנית, ניינטיזית, לגיהנום. כל רגע בסרט הזה (אפילו כתוביות הפתיחה, שראויות לציון הן בגלל בחירה מוזיקלית שהקדימה את זמנה והן בגלל שבדיעבד הן גם שופכות אור על אלמנטים מסוימים בעלילה) מכניס אותך עמוק יותר ויותר לתופת, וכמעט כל אלמנט בו, חוץ מכמה יוצאי דופן, נועד להטריד את הצופה, ומצליח. כי למרות שהכל מתנקז לשם, זה לא מרגיש כמו ניסיון לזעזע לשם הזעזוע, אלא אמיתי ומקורקע, כמו עולם שבעצם אכן מתקיים. ולכן תחושת המועקה והגועל נוכחים הרבה לפני שמגיעים למעשי הרצח המזוויעים, שבהקשר אחר באמת ניתן לחשוב שאיזה ילד כתב אותם מרוב שהם מזעזעים ביצירתיות שלהם, אבל הסרט לא מתענג על זה, להפך. הם באמת לא הנקודה. זה מה שמסביב.
העובדה שלא ממש הזכרתי שום דבר על העלילה עד כה לא אומר שהיא לא טובה. ההפך: היא והבימוי עובדים בסימביוזה מושלמת. הבימוי הזה מתאפשר ואף נחוץ כי גם התסריט של אנדרו קווין ווקר – בחור שלא ממש עשה הרבה חוץ מהסרט הזה, ויש מצב שחבל – הוא בעצמו מדויק ומשויף ויודע בדיוק לאיזה תחושה הוא רוצה להביא את הצופים. הוא מתחיל באם כל הקלישאות: שני שוטרים, אחד ותיק על סף פרישה ואחד צעיר וחמום מוח, מוצמדים אחד לשני לצורך חקירה. אותה חקירה, של רוצח שהורג את קורבנותיו בהשראת שבעת החטאים של הנצרות, היא כאמור לא העיקר, אבל היא בהחלט רעיון מגניב מאוד בשלב הקונספט (ורק שם, כי, כאמור, הסרט ממש לא רוצה שתראו אותו כמגניב), והיא בעיקר מאפשרת למסגר את הסרט בצורה מהודקת. שבעה ימים, שבעה מקרי רצח, הסרט אשכרה בנוי על הקצב הזה. כל הגילויים ומסירות המידע, עליות המדרגה וההטיות של העלילה ממוקמים לאורך הסרט באופן פשוט מושלם, וכך גם קטעי "ריפוד" שמתגלים כחשובים מאוד על מנת להבין את הדמויות ומאיפה הן באות.
כל זה עד הרגע שבו הסרט מתחיל לשחק עם החוקים של עצמו, ואז זה כבר בכלל נהיה כיף, גובל בהברקה ומוביל, ובכן, למשהו שאני בהחלט מוכן להגדיר – אגזים ואומר (פעם שנייה): הסוף הכי טוב שנכתב לסרט אי פעם. כזה אגרוף לבטן שעדיין מהווה את הסיום ההגיוני היחיד לסיפור כזה, ניצב על דברים שנבנו היטב ובזהירות לכל אורך הסרט ופשוט מהווה סימן קריאה על כל מה שהסרט ניסה להגיד – צריך רמות פסיכיות של דיוק כדי להוציא את זה לפועל נכון, והתסריט של ווקר עושה בדיוק את זה. והוא גם עושה עוד משהו, וזה להביא לדרגה אפילו יותר גבוהה את הנבל של הסרט, אותו רוצח עם אובססיה לשבעת החטאים. לנצח תרדוף אותי הדרך שבה הוא אומר את המשפט "He Didn’t Know", שבהקשר שבו הוא נאמר הופך להיות אחד המשפטים הכי מצמררים בתולדות הקולנוע.
ואם כבר שחקנים, עוד משהו שגורם לסרט הזה להיות הרבה יותר טוב מהקלישאה הנוראית שבמרכזו היא שאותם שני שוטרים שלא סובלים אחד את השני, הבלשים סומרסט ומילס, מגולמים כל-כך טוב. אגזים ואומר (פעם שלישית!) – לא ראיתי באף סרט, כולל בכאלה רומנטיים, כימיה טובה יותר בין שני שחקנים מאשר מה שיש כאן בין מורגן פרימן ובראד פיט. כל אחד מהם מגלם מה שנראה כמו קלישאה מהלכת, אבל לאורך הסרט כל אחד יוצק לתוך הדמות שלו אנושיות שעוזרת להבין אותה יותר טוב ובכך להתעלות מעל זה ולהיראות אנושית יותר. היחסים ביניהם, בתורם, גם הם הופכים להרבה יותר אנושיים וריאליסטיים ככל שהסרט עובר וככל שיותר ויותר פרטים נחשפים ונסיבות כאלה ואחרות מקרבות אותם אחד לשני.
אז לסיכום, בכל מה שקשור לעשייה של מה שעל פני השטח, הסרט הזה הוא פחות או יותר אחד הדברים הכי טובים שנוצרו אי פעם, ואחד שאני ברמה האישית מגלה בו משהו חדש, ובעיקר לומד ממנו משהו חדש, בכל צפייה שלי בו. אבל האם יש בו גם משהו חשוב ומעורר מחשבה גם מתחת לזה? ובכן, לדעתי כן, אבל כאן כבר אי אפשר שלא להיכנס לספוילרים כולל ממש למשפט האחרון שנאמר בסרט. אם כן, מי שאיכשהו לא ראה עדיין מוזמן לסיים כאן ולטוס לראות, מי שכן ראה, מוזמן להישאר.
ל"שבעה חטאים" עם כל הטקסט שלו יש גם סאבטקסט שהולך איתי כבר הרבה שנים מאז שצפיתי בו כתלמיד חטיבת ביניים. זאת אפילו לא המנטרה הקצת ילד-בן-16-אדג'ית של הרוצח בסרט על זה ש"כולנו חטאים, אפילו/שיש לנו כזה, כאילו". לא, את המסר של "שבעה חטאים" בעיניי אפשר לסכם במשפט שסוגר את הסרט, ושעדיין אם מסתכלים על זה בדיעבד נבנה על ידי שעתיים פלוס של בניית דמות טובה: "העולם הוא מקום יפה, וראוי שילחמו עליו. אני מסכים עם החלק השני". תצחקו עליי אבל זה משפט שאיכשהו מהדהד לי בראש כבר שנים רבות. לא, העולם הוא לא מקום טוב, וזה מגוחך לנסות להעמיד פנים שהוא כזה. אבל הוא העולם היחיד שיש לנו, ככל הידוע לנו, כמו שהחיים שלנו הם החיים היחידים שיש לנו. אז לזרוק את זה לפח, לוותר – זאת לא האופציה הכי חכמה בעולם.
אז כן, איכשהו מאחד הסרטים עם המעטפת הכי שחורה ופסימית בתולדות הקולנוע, שראיתי אנשים קוראים לה, שלא בצדק, "שונאת אדם", אפשר בסוף לחצוב גם את המסר האופטימי ביותר שניתן להעלות על הדעת: להיאבק על עולם שאתה גם ככה מאמין בטוב שלו זה דבר אחד, להמשיך עם זה כשאתה לא מאמין, זה סיפור אחר לגמרי.
סרט שהתלהבתי ממנו מאוד כקונספט
ופחות כביצוע. לא שאני זוכר שחשבתי שהוא רע או משהו, פשוט קצת "אה, זהו?" שכזה. אני אפילו לא בטוח למה – זה היה קצת לפני שהצלחתי להסביר מה מפריע לי בדברים. אני רק זוכר שכל העסק לא לחלוטין התגבש עבורי ליצירת מופת, אלא רק ל"אחלה סרט" שכזה.
עם זאת, הפארודיה של "המסכה" עליו? מדהימה.
(ל"ת)
זה מה שחשבתי בצפייה חוזרת לפני שנה.
כשצפיתי בו לראשונה בגיל 17 עפתי באוויר.
מסכים עם קרקר
שבעה חטאים נשמע מאוד מעניין בהתחלה אך הביצוע שלו לא מספיק טוב לדעתי(אבל המשחק של כל השלושה משובח ביותר).
בכלל את הסרטים הראשונים של פינצר שהפכו אותו לפופולארי פחות אהבתי(7 ומועדון קרב).
את רשת חברתית ,זודיאק ובנגמן באטן לעומת זאת מאוד אהבתי.
שלום לביקורת על הסרט עם העלילה הכי הדוקה ושלמה
בהיסטוריית הקולנוע. ועם הסוף המבריק ביותר לדעתי.
הידעתם שבסצנת המרדף בראד פיט פצע את היד באמת? והדם שלו שם הוא אמיתי כי הוא המשיך את הסצנה.
יש לי יחסים מאוד בעייתיים עם הסרט הזה
ראיתי אותו בזמן אמת, בקולנוע, בסביבות גיל 17, והייתי בטוח שזה הסרט הכי מגניב בהיסטוריה. והרושם הזה התחזק באותה שנה, כשהסרט זכה בפרס סרט השנה בטקס פרסי הקולנוע של MTV. אני זוכר איך פינ'צר עלה לבמה, ובנאום קצרצר אמר משהו בסגנון: "המבקרים האשימו את הסרט שלי שהוא 'בסך הכל סרט של MTV. אז אני שואל אתכם, מה לא בסדר עם זה?'" והקהל באולם בניו-יורק פרץ במבול של תשואות מול החיוך הזחוח שלו, וגם אני הרעתי מול המסך של הטלוויזיה אצלי בבית. היום, אחרי היסטוריה ארוכה ומורכבת עם פינצ'ר, אני מבין שזה היה הרגע שבו מישהו היה צריך לעלות לבמה ולהעיף לו כאפה.
הקטע העצוב הוא שחלק גדול מהדברים שגרמו לי להעריך את הסרט בהחלט עדיין רלבנטיים: כן, פינצ'ר יודע להנדס שוטים, לעבוד עם סביבה כמו שמעט מאוד במאים יודעים, וכן, השחקנים מצוינים כולם. וכן, הטוויסט בסוף הוא עדיין אגרוף בבטן (גם אם האפקט קצת נחלש בצפיות חוזרות).
אבל התשתית של הסרט הזה רעועה מאוד. ביקורת נפוצה כלפי סרטים מהסוג של "שבעה חטאים" אומרת שאם רוצחים סדרתיים היו כאלה חכמים כמו שהקולנוע עושה מהם, הם כנראה היו מוצאים דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלהם מאשר להרוג אנשים. בנאדם רוצח אנשים על פי שבעת החטאים של הנצרות. אוקי. למה הוא עושה את זה? הוא פנדמנטליסט נוצרי שטוף מוח? עבר התעללות בילדותו בכנסיה? משהו? הסרט לא מספר לנו. הוא מוחק כל רמז לאישיות של הרוצח ביחד עם טביעות האצבעות שלו. זה לא מותחן פסיכולוגי, כי אין בו שום פסיכולוגיה. כשמורידים מ-"שבעה חטאים" את העשייה הקולנועית הבאמת מרשימה שלו, מה שנשאר זה מותחן נונסנס. מה ששני הגיבורים עסוקים בו לאורך הסרט זה משחק "חפש את המטמון" עם הרבה גועל-נפש שמצולם ממש-ממש יפה.
אני לא בטוח מתי היחס שלי ל-"שבעה חטאים" נעשה קריר יותר. אולי זו העובדה שמעולם לא הצלחתי לשרוד יותר מחצי של "מועדון קרב" המהולל של הבמאי כמה שנים אחר-כך (הזיכרון שלי עמום למדי, אבל הרושם הכללי זכור לי כ-"וואו, כמה זיוני-שכל אפשר לדחוס לסרט אחד". וזה היה, כאמור, רק כשעבר חצי סרט). אולי זה הרושם העגום שהשאירה הצפייה ב-"בנג'מין באטן" (שבו פינ'צר לא הצליח להבין שהפעם הוא *לא* מביים סרט על רוצח סדרתי, ולכן הוא מילא אותו בחשיכה וזוויות-צילום מאיימות), או ב-"נערה עם קעקוע דרקון" (סטנדרטי עד כאב) או ב-"נעלמת" (הדביליות חוגגת). אהבתי את "הרשת החברתית", אם כי אני לא בטוח כמה מהקרדיט הזה הולך לפינצ'ר או לסורקין. ובאופן מפתיע, דווקא הסרטים הפחות יומרניים (יחסית) של פינצ'ר נותרו די מבדרים עבורי – "המשחק" ו-"חדר הפאניקה".
יחסים מורכבים, כבר אמרתי.
ימה דעתך על זודיאק, סרטו הטוב ביותר אחרי הרשת החברתית?
העניין עם פינצר שברג שעוברים גיל מסויים מבינים שבעצם הוא מביים טוב סרטי בי מוביז שמתחזים לprestige films אבל הם לא (חוץ ממאנק שממש ניסה להיות סרט אוסקרים והרדים את כולנו). במאי לחטיבת הביניים.
ומיינדהאנטר בין הדברים היותר טובים שיצר אגב
תכלס הפרויקט האהוב עלי שלו זה אהבה מוות רובוטים
(ל"ת)
מודה שלא ראיתי. אולי אתן צ'אנס יום אחד.
(ל"ת)
פינצ'ר הוא במקום מסויים הייצוג המושלם לבמאי קולנוע אמריקאי, בניגוד לאוטר אירופאי
עיקר העבודה שלו היא בעיבוד של טקסטים שכבר היה בהם "משהו", והבעה של ה"משהו" הזה באמצעים קולנועיים.
בעיניי זה הופך אותו לקולנוען מהמעלה הראשונה, כי אפשר לראות בסרטים שלו את היעדר הגחמתיות. אין אצלו "ביטוי אישי" או החלטות אידאולוגיות שהן לא חלק מהפילוסופיה של התסריט. זה 100% החלטות קולנועיות קרות.
זה אומר שכמעט את כל הסרטים שלו אפשר להראות בבית ספר לבימוי ולהשתמש בהם כדי להדגים איך מביעים דברים מסויימים באמצעים קולנועיים – אבל הסרטים שלו שמאפשרים חיבור רגשי, או שאומרים משהו מעניין על החברה או העולם, או שיש בהם מן "שירה" שמאפיינת יצירות קולנוע גדולות, הם רק אלו שבהם ה"משהו" שהיה בתסריט מלחתכילה מאפשר את הדברים האלה.
אני חושב שהוא עבד עם חומר כזה רק ב"הרשת החברתית", ו"זודיאק" הוא פשוט דוגמה מצויינת לאיכות הזו שלו
רק רוצה לציין שאם שרדת חצי מ"מועדון קרב"
אז ראית רק את החצי הטוב
האם זה משנה למה ג'ון דו עושה את מה שהוא עושה?
ג'ון דו כשמו כן הוא. הסרט באופן מודע ומכוון מקפיד שלא לחשוף מידע רלוונטי בנוגע לעברו או לאישיותו ובכך הוא לא מעניק ספציפיות מסוימת ל"רוע" כביכול שהדמות מייצגת ומבטאת (מעבר לאפיון הדתי שאי אפשר לנקות כי הוא חלק בלתי נפרד מהמטען התמטי של הסרט).
אז כן, מפתה לנסות ולאתר את שורש הבעיה לאיזושהי פנטיות דתית, אולי הזנחה והתעללות, חוסר איזון כימי במוח או כל נימוק אחר שיסביר את הרוצח ואת מעשיו.
אבל הבחירה של הסרט שלא לעשות את זה, שלא לבוא לקראתנו במתן אפשרות ליישב באופן "הגיוני" את הזוועות עם איזו פרשנות פסיכולוגית, משרתת את המקום שאליו הסרט מתנקז בסופו (אותו מיטיב לתאר כותב הביקורת שמעליי) שם הוא מנסה לגעת בקיומו של מין כיעור אוניברסלי, שעלול להיות חלק בלתי נפרד מטבע העולם, לצד ניסיון אוניברסלי להיאבק בו.
אני כן יכול לראות את הלגיטימיות בטיעון שאומר שהבחירה בנצרות כבר מעניקה איזושהי ספציפיות ו"מכתימה" את האוניברסליות שאני מדבר עליה. אולי זה המחיר שהסרט משלם על כך שבסוף עליו לתמצת בדרך כלשהי את עיסוקו ברוע האנושי ועל כך שהוא עושה זאת דרך הפריזמה של החטאים על גווניהם השונים.
זה משנה עבורי כי "רוע חסר הגיון/משמעות/אישיות"
בתור אמירה כלשהי על הרוע בעולמנו זה, עם כל הכבוד, קשקוש. מעשי פשע ואלימות בעולם האמיתי לא נובעים מאיזו רוע מופשט, הם צומחים בתוך נסיבות כלשהן – ורוצחים סדרתיים, בפרט (שהם א. תופעה הרבה יותר נדירה מכפי שהקולנוע גורם לנו להאמין ו-ב. כפי שציינתי קודם, לרוב הרבה פחות חכמים מכפי שהקולנוע גורם להם להיראות) הם לא עדות לשום רוע כזה. לרוב הם יותר עדות למערכת חינוך/רווחה/בריאות-נפש ציבורית לא-מתפקדת.
אם "שבעה חטאים" נועד לנסח איזו אמירה על הרוע בעולמנו, אז צר לי – הוא עשה את זה ברמה של סדרה מצוירת משנות ה-80, רק בדירוג R.
אל תחשוב עליו בתור בן אדם
הוא ייצוג של רעיון מופשט. הוא לא "רוצח סדרתי", או אפילו יצוג של מעשה אלימות ספציפי, הוא יותר "הקונספט של אלימות" או "הנוכחות של אלימות".
זה לא נכון לחשוב עליו במונחים של "כמה נדירים הם רוצחים סדרתיים", "כמה אינטיליגנט הוא" או "מה קרה לו בילדות שהוביל אותו לעשות את זה". לצורך העניין, לא הייתה לו ילדות והוא פועל לגמרי באקראיות.
אם אתה רוצה להגיד שהאמירה הזו היא פשטנית, אז אני מסכים – אבל הפואנטה בסרט היא לא להסתכל על מעשה אלימות ספציפי ולהבין את המניע שלו, אלא על חברה שמושפעת מהנוכחות של כל אלימות שהיא.
אני מניח שהייתי צריך לסמן את ההודעה מעליי
שהיא מכילה ספוילר בנוגע לסוף של "זכרונות מרצח"
רק אניח את זה פה
https://www.ranker.com/list/serial-killers-high-iqs/lea-rose-emery
אם לדמהאר היה איי קיו של 144
הייתה לו עילה לתבוע את נטפליקס – כי מהלא הרבה שראיתי מהסדרה עליו, הוא יוצא שם טמבל מוחלט (שזה, למען האמת, ייצוג סביר של מרבית הרוצחים האלו).
בכל מקרה, אני לא אתפלא אם הרשימה הזו מנופחת לחלוטין (גם אם קמפר ידוע בחדות שלו, ואת היוניבומבר, שהוא יותר טרוריסט מרוצח סדרתי, לא מפתיע לראות כאן).
בכל מקרה IQ זה שטויות, אז מצידי שיגידו שיש לדמהאר גם 330
(ל"ת)
גם כשיש הגיון/משמעות/אישיות
אני חושב שבמקרים מסוימים (ככל הנראה הקיצוניים והמוזרים שבהם) הנסיבות לא תמיד מספקות. לפעמים אני חש שעדיין נותר איזשהו ממד חסר פשר, מין פער שהסבר לוגי כזה או אחר לא בהכרח מכסה. רוצה לומר איזה אלמנט קמאי אפילו.
להמשיך לנסות ולנסח את זה במילים כנראה באמת יוביל אותי להתקשקש קצת, אבל בעיניי הסרט מצליח לגעת בדבר הזה באופן קולנועי, (בין היתר אולי דווקא בזכות ובאמצעות דמות הרוצח הכל כך שכלתני, הקר ומחושב).
אני מבין שבעיניך אי אפשר לרשום לזכותו של הסרט הישג כזה, אז אפשר שלא להסכים :]
ההודעה
הייתה אמורה להיות בתגובה להודעה של רז משעה 16:39
לסרט הזה יש בעיה. ולבעיה הזו קוראים זודיאק
בפעם הראשונה שראיתי את זודיאק הייתי קצת מאוכזב, במיוחד בתור חובב שבעה חטאים, לא לזה ציפיתי מפינצ'ר. אבל ככל שהזמן עובר דווקא קרנו של זודיאק עולה בעיני, עם הגישה היבשושית שלו והדרך בה הוא מתאר השתלטות מוחלטת של אובססיה על החיים של בנאדם בלי לגלוש להגזמות, על פני הבארוק המופרע של שבעה חטאים.
כי, כמו שכתבו פה לפני, שבעה חטאים רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לתאר רוצח שהוא קצת על-אדם כזה, כמעט נבל סטייל הג'וקר (אני בטוח שנולאן ראה את הסרט הזה כמה פעמים), אבל לנסות לקרקע אותו באיזשוהי הערה על טבע האדם.
אבל הסרט מרוחק מידי, מנופח מידי, מכדי להגיד לנו משהו על עצמנו. הוא מאד יפה, ועדיין מאוד מבדר, אבל בסופו של דבר אני חושש שזו חווייה ריקה למדי.
ולזודיאק יש בעיה, ושמה הוא "זכרונות מרצח"
(ל"ת)
ולזכרונות מרצח יש בעיה
ושמה הוא "שוטר בגן הילדים"
ולשוטר בגן הילדים יש בעיה
ושמה הוא החלפת טיטולים.
אני חושב שבגן הילדים הם כבר אמורים להפסיק עם חיתולים
(ל"ת)
אולי, אבל האם לחיתולים יש בעיה
ואם כן, מה השם שלה.
קפטן תחתונים
(ל"ת)
קפטן תחתונים הוא לא הבעיה. קפטן תחתונים הוא הפתרון!
(ל"ת)
לא יודע מה כן השם של הבעיה שלו, אבל אני יודע מה הוא לא: גידול.
(ל"ת)
דווקא הזודיאק יותר טוב.
המעלה של זכרונות מרצח היא גם חיסרון במובן הזה – השילוב של קומדיה עם הדרמה בהחלט לוקח מאווירת היאוש וחוסר הידע של חקירה תקועה.
במובן הזה פינצ׳ר קלע חזק לאווירה המדכאת של אנשים שנשאבים לבור ללא תחתית, וברוחב יריעה גדול יותר שמצליח להישאר קוהרנטי לאורך כמעט שלוש שעות.
אני מסכים שאצל פינצ'ר הכל מדכא יותר
אבל אני לא חושב שדווקא "טוב" יותר. משהו בגרסא שלו עדיין מרגישה, בהיעדר מילים אחרות, אמריקאית מדי.
תכלס הוא (ושותפיו) טיפל בתמות הקבועות שלו הרבה יותר טוב גם במיינדהאנטר.
הבעיה שמאחר שזו סדרה טלוויזיה של 2 עונות, היצירה לא אחידה ברמתה (על אף ששמרה על רף גבוה לכל אורכה) בניגוד לזודיאק.
7 חטאים זה מותחן פשע עשוי לשלמות אם לא מחפשים משהו קצת מעבר. חומר מעורר מחשבה אין שם אבל יש צילום מופתי, אטמוספירה מחשמלת, הופעות משחק וואו (פלאטרו הייתה ממש סבבה בתפקידי משנה בשנים האלה, ביחד עם הכישרון של מר ריפלי ומשפחת טטנבאום) ותסריט בלשי נהדר.
מחשבה
אני זוכר שראיתי את הסרט בגיל 15, ולא ממש נהניתי ממנו. בדיוק בגלל שהקונספט לא היה מספיק חזק מבחינתי והיה רק קונספט, את הדמויות (ובעיקר הרוצח) לא הצלחתי להבין לעומק, נראה שרוב הדברים שם היו גימיקים. אבל דווקא ככל שראיתי יותר סרטים יותר מופשטים ו"חלומיים", הצלחתי למצוא דברים יותר טובים בשבעה חטאים. במקום להתייחס לגימיקים של הסרט כ"גימיקים", אני רואה אותם יותר בתור אביזרים מקריים שמוכנסים לסרט בתור means towards the end כשהמסר עצמו גם הוא מאוד מטושטש אבל תכל'ס זה מאוד מתאים לאווירה. אז בעצפ יש שתי אפשרויות. או שהסרט נעשה כדי להיות סרט אקשן ומתח פשוט לשם האקשן והמתח, ושם הוא, כאילו, טוב בקטע של העשייה הקולנועית אבל מעבר לזה קצת נדוש (לפחות בזמן שאני ראיתי אותו), או שיש בו מסר יותר עמוק ומטושטש, שדומה למה שמתואר בביקורת, ושם הוא נטווה כמו סיפור אגדה אפל ומעוות, וזה נעשה בצורה די גאונית.
הזכיר לי
כשראיתי את הסרט, התמה של שבעה חוטאים שכל אחד נענש בצורה וירטואוזית בהתאם לחטא שלו הרגיש לי מוכר, אבל לא הבנתי מאיפה. פתאום זה היכה בי! צ'רלי בממלכת השוקולד!