אידיוטי. וולגרי. דמות ראשית בלתי נסבלת. אבל כן, קורע מצחוק.האסתטיקה של החבובות ב-27/08/2023 04:13
אידיוטי. וולגרי. דמות ראשית בלתי נסבלת. אבל כן, קורע מצחוק.
האסתטיקה של החבובות
פורסם אוגוסט 27, 2023 ב 4:13
לא לחינם הקטע האהוב עליי הוא הפרודיות על רדיוהד אבל יש עוד הרבה אחרים כאלה, כולל המון רגעים של הומור שהוא פשוט כל-כך גס ומטומטם שהוא עובר את הגבול פעמיים ולכן שופך מצחוק ("שמע סיפור: אבא שלך הומו! סוף!" או משהו בסגנון, אין לי את הסרט מולי אני מתנצל.) או הפרודיה על טוויסטים שחוקים בסגנון מועדון קרב שמגיעה ממש בסוף. אני לא רוצה להשתמש כאן בקלישאה של "זה רק מערכון אחד ארוך" כי זה לא, יש פה ניסיון לבנות דמויות ועלילה והרבה יותר הומור של התייחסות עצמית משאפשר לדחוס במערכון אינטרנטי של כמה דקות, אבל אם אתם מחובבי ההומור של שוגר זאזא (או של אושיות אינטרנט ישראלי דומות אחרות כמו ניב מג'ר וטל טירנגל שמתארחים פה) אתם ממש לא צריכים את התגובה הזאת ובטח כבר צפיתם. אבל כן, קורע מצחוק וסביר שישפר לכם גם תקופות גרועות במיוחד.
סרט גאוני. ממש ממש גרוע, אבל גאוני.lord bussב-06/09/2023 23:00
סרט גאוני. ממש ממש גרוע, אבל גאוני.
lord buss
פורסם ספטמבר 6, 2023 ב 23:00
זה סרט ממש ממש טיפשי. רוב האירועים בו לא מאוד הגיוניים. יש בו מלא סצנות חסרות כל פואנטה (כמו הדרמה המשפחתית בקומדי סנטרל). זאת קומדיה, אבל יותר מחצי מהבדיחות בסרט פשוט לא מצחיקות (הקטע עם הנפט, ובכלל רוב הדברים שמערבים את שרון). יש בו רק בערך 3-4 בדיחות באמת מצחיקות בפני עצמן בלי קונטקסט (וסצנה חתוכה ממש מצחיקה למרות הסוריאליזם).
אבל אין שום דבר שאפשר להגיד על הטיפשות של הסרט בלי שהסרט עצמו יענה "נו מה אתה, הלוג'יק פוליס?". אין שום דבר שאפשר להגיד על כמה שהסרט מלא בצעקות וקללות בלי סיבה טובה שלא נאמר בתוך הסרט על ידי הצופים של הסרט.
כי זה סרט מטא. אחד מסרטי המטא הכי טובים שאי פעם ראיתי. הרבה יותר טוב מדדפול, מהבחינה הספציפית הזאת. זה סרט גרוע, אבל הוא צוחק על הגריעות של עצמו, ומהווה פרודיה מושלמת על עצמו.
יש כמה סצנות שבהן זה ממש ברור. יש כמה שבהן זה יותר נסתר. בסרט מלך, כל הדמויות מתנהגות לא הגיונית, ומעריצות את אפס מאוד. אבל "ראש הממשלה של קומדי סנטרל" יותר מכולם, ונותן לו "מליון זיליון דולר". שזאת הקצנה של האירועים ה"אמיתיים" שקרו עם אלעד מנהל התכנים. אבל, גם בתוך סרט אפס אלעד אומר "הוא גאון. קצת אקצנטרי, אבל ככה זה עם גאונים". למה? כי אחרת הסרט לא היה קורה בכלל, זה ברור. אבל חוץ מזה, אנחנו צריכים להסתכל על כל הסיטואציה. כי סרט אפס בעצמו הוא סרט על עשיית סרט ומבוסס על עשיית הסרט האמיתית. ובמציאות אור ותום הלכו לקומדי סנטרל, ומישהו (אני מניח שמנהל תקנים) הסכים שהרעיון שלהם טוב והם עושים משהו מעניין, ואישר להם את העיסקה. וכנראה עשה את זה בצורה מפתיעה ולא מאוד קונבנציונלית. ובכל "שכבה של המציאות" ההערכה שלו כלפי הבמאי הולכת וגדלה.
זה בעצם ניסיון ליצור בכוונה סרט כל-כך רע שהוא טוב (נושא שדיברו עליו כבר הרבה בעין הדג, ואפילו ספציפית בהקשר של סרטים ישראליים). וכמובן אפשר לשאול, "אי אפשר היה מלכתחילה ליצור סרט טוב, במקום ליצור סרט גרוע ואז לעשות פרודיה עליו?" ובאמת אולי זה היה עדיף. אבל זה מה יש.
וזה שהסרט נראה ככה מאוד הגיוני. כי זאת גם פרודיה על דברים אחרים. זאת קצת פרודיה על סרטים על אנשים שעושים סרטים, במיוחד ישראליים, כמו "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", וגם פרודיה על הז'אנר הדי נפוץ "כמה אנשים צילמו מערכונים ביוטיוב, המערכונים האלה נהיו ממש פופולריים, כל-כך שהיוצרים אספו כסף כדי לעשות סרט שלם על הדבר שהם עשו עליו מערכונים". הדוגמא הכי טובה שאני מכיר פה היא "AVGN Movie". דוגמא טובה כי יש בו תחשוה מאוד חזקה של "לא היה לנו מושג מה לעשות אז היינו צריכים להמציא דרמה מאולצת לא ממש קשורה לעלילה". יש סצינה אחת ב "AVGN Movie" שאני מרגיש שיש בסרט אפס יש פרודיה ישירה (ומושלמת) עליה ("עלילת צד על חיילים שרוצים לרצוח הגיבורים בלי סיבה באמת הגיונית"). למרות ש, כששאלתי את אור ותום באירוע האם זה מכוון, הם אמרו שאף פעם לא ראו את הסרט. הם הצליחו לתפוס בצורה כל-כל מושלמת את מהות הז'אנר שהפרודיה עובדת אפילו בלי להתבסס על שום דוגמא ספציפית (או מה שיותר סביר, הם פשוט ביססו את זה על דוגמא אחרת וממש דמה של אותו הז'אנר).
(יש כמה סצנות עם פרודיות על קלישאות יותר כלליות, כמו "טוויסט פתאומי על אישיות הדמויות" או "דרמה בילדות או משפחה כמוטיבציה שמסבירה את פעולות הדמות.")
וכשאני חושב "על מה אור ותום היו יכולים לעשות את העלילה של סרט אפס", אני מבין שמה שיצא זאת האפשרות היחידה. כל הקטע של אפס זה שהוא אידיוט כאוטי והרסני, שלא מבין שום דבר, ואומר במפורש בכל מעשה למה מה שהוא עושה זה בעצם לא רעיון טוב. כל סרטון הוא על נושא שונה שבו אפס יכול להיות אידיוט שלא מבין כלום, עושה דברים לא טוב, ומדגים למה זה לא טוב.
סרט על אפס לא יכול להיות שום דבר חוץ מאפס עצמו עושה סרט, עושה אותו בצורה רעה, ומדגים ממש טוב למה מה שהוא עושה גרוע. זה סרט שמייצג בצורה מושלמת את המהות הבסיסית של אפס כדמות. וזאת הסיבה שרוב ההומור בסרט שעובד זה הומור על הסרט עצמו ועל כמה שהוא גרוע.
יש כמה בדיחות מעניינות שהיו מתאימות מאוד לסרט אבל הם לא עשו, אולי כי הם לא חשבו עליהן בזמן, כמו המערכון שלהם על המילה "מגנוק", שהיה מתאים בצורה מושלמת לעלילה של סרט אפס, עם כל נושא ה"אתה יודע איך זה אצלנו עם סרטים".)
סרט אפס הוא גם פרודיה על החדר. כי החדר הוא סרט של במאי כאוטי שאיו לו מושג מה הוא עושה, שבזבז מלא כסף ויצר סרט גרוע, והסרט עוסק בחיי האהבה של הגיבור (שמשחק אותו הבמאי), ומציג את ראיית העולם של הבמאי שהיא שגוייה, לא מציאותית, ואגוצנטרית.
(לאור התגובות למטה אני אומר שוב שכן, זה סרט ממש ממש גרוע. והמטא בו מהנה רק לאנשים שממש אוהבים מטא. פשוט אני אחד מהאנשים האלה, והייתי צריך לכתוב את זה, כי צריך שאיפשהו באינטרנט, במיוחד באתר תרבותי ואינטלקטואלי, יהיה תיאור מדויק של מה בסרט הזה טוב, אפילו אם זה משהו שלא רלוונטי ל99% מהאנשים, וה99% האלה לא צריכים לראות אותו.)
והיום מטא זה אולי מתיש אבל בתקופה שנוצר זה היה IN. הסרט חמוד לדעתי, לפחות בראי העיניים הצעירות שלי אז. השניים כן הצחיקו אותי עם הסרט הזה ובימי אחמד וסלים (היום הם אכן עם הומור דלוח. או שאנחנו אלה שהתבגרנו והם מסרבים להעלות את ההומור שלהם מעבר לכיתה ט').
כי עולה ממנו תחושה מטרידה של עולם פנימי ריק לחלוטין. מן הרגשה שהבחירה במטא לא נובעת מרצון לשבור מוסכמות או לשחרר רסן, אלא מתוך חוסר יכולת קיצוני לומר משהו (אפילו משהו מטומטם או אבסורדי) על שום נושא או תחום בעולם. מטא של חוסר אונים. הפארודיות הקולנועיות נראות מתווכות על ידי פארודיות אחרות (סרטי ספוף, משפחת סימפסון ופמילי גאי), והאופי של אפס הוא נסיון לגרד משהו כלשהו מסרטונים שלא נועדו מעולם לכלול דמות משכנעת, והוואקום הזה נוכח כל הזמן – הוא שתה פעם מים בסרטון, אז עכשיו הוא, אה, ממש אוהב מים. כמו האנשים האלה שאוהבים את התרכובת הכימית הנוזלית מים, אתם יודעים. איזה טיפוס, הא? זה סרט נטול אישיות או נקודת מבט. וכשאתה עושה סרט נו-באדג'ט שחצי מהשחקנים בו לא מקצועיים, אישיות ונקודת מבט הן קריטיות.
ובצורה מאוד דומה, זו גם התחושה שיצאתי איתה מהאזנה ל-"למה אני חי?". הבדיחה אמורה להיות היישום של ז'אנר מוזיקלי יצרי ומחאתי על צרות עולם ראשון. לא הרעיון ה-כ-י מקורי, אבל בסיס לגיטימי לקומדיה. רק שהתחושה בזמן ההאזנה היא שהם לא שרים על זה כי זה מצחיק, אלא כי תחומי העניין שלהם נגמרים ב-למה אני לא מוצא פיקאצ'ו ולמה אתה שולח לי JPG.
וזה חבל, כי הם בלי ספק מוכשרים ומשופשפים בצדדים הטכניים של העשייה, הם אמביציוזים מספיק כדי ליצור את הפרויקטים האלה מלכתחילה, שזה די נדיר ומעורר הערכה. הם גם עושים רושם של אנשים מאוד נחמדים שבטח היה תענוג לשבת איתם לבירה ולהחליף ציטוטים מ"הוט פאז", אבל היצירה שלהם לכודה באיזשהו ריק פתולוגי שאני מוצא מהפנט ומרתיע בו זמנית.
באלבום אני לא מאוד מתעניין, אתמקד בסרט.
אני מבין את הטענה שהוא לא מצחיק (ומסכים עם זה חלקית). אני מבין את הטענה שאין בו אמירה (למרות שאני חושב שיש בו אמירה, ספציפית אמירה תרבותית, במיוחד בסוף הסרט, למרות שהיא לא מאוד גדולה או מאוד מקורית), שאין לו מבט, שהוא לא אומר כלום. אבל אני לא מבין את הטענה שזה מעיד על עולם פנימי ריק, או שזאת בעייה מהותית עם הסרט.
ניקח קלאסיקות. בריאן כוכב עליון, של מונטי פייתון, הוא סרט ממש מצחיק עם אמירות משמעותיות, והוא מצחיק בגלל האמירות האלה. הגביע הקדוש של מונטי פייתון הוא סרט ממש מצחיק (ואולי יותר מפורסם? לא בטוח) בלי שום אמירה, בלי שום נקודת מבט. זה פשוט רצף של סצנות קומיות, אבסורדיות יותר או פחות.
(לא יכול להגיד לגבי אישיות, כי אני לא בטוח למה הכוונה באישיות. יש משהו שאולי אני הייתי קורא לא "אישיות" גם בסרט אפס וגם בגביע הקדוש, או אולי לא).
אפשר להתווכח עד כמה הגביע הקדוש מצחיק (אני אישית אוהב אותו הרבה פחות מבריאן כוכב עליון), ואפשר לא לאהוב את הסרט. אבל האם חוסר האמירה של הסרט מעיד על עולם פנימי ריק של מונטי פייתון? האם הוא היה ריק בזמן עשיית הגביע הקדוש, ו"התמלא" אחר כך?
שבגביע הקדוש בכל זאת יש איזו אגדה היסטוריה ומסורות בריטיות שעליהן חברי מונטי פייתון ביססו את הסרט, ולכן הוא כביכול דורש יותר הבנה ורבדים, למרות שאפשר להנות ממנו גם בלי דוקטורט בתחומים הנ"ל. בסרט אפס יש רק את מה שמצחיק את היוצרים, כמעט ללא התייחסות לעולם החיצוני, חוץ אולי מרדיוהד וביונסה. אני לא מאלה שחושבים שבכל סרט חייבים להיות אינסוף אזכוריים ושכבות חברתיות ותרבותיות כדי להנות ממנו, כי אני כאמור מאוד צחקתי בסרט, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שזה מפריע לו.
אני לא רוצה להתיימר לאבחן את היוצרים עצמם כנעדרי עולם פנימי. אני לא מכיר אותם. אני אשמח להניח שמדובר באנשים מרתקים בעלי טעם אקלקטי. אני מתכוון שעולם הדימויים והרעיונות שעולה מהסרט עצמו הוא דל להחריד. ניסיתי לחשוב במה הדלות הזאת מתבטאת, ואני חושב שזה מתנקז לשני מישורים:
א) רזולוציה: לדמות של אפס (או לכל דמות אחרת בסרט) אין שום ניואנסים. הוא מאוד לא ספציפי. הוא לא גר בשום מקום, הוא לא עובד בכלום, הוא לא מסוגל להגיב בצורה מפתיעה. זה איש שיש לו מעיל והוא צועק. נונסנס דורש מידה מסוימת של התמסרות לדמות והסיטואציה, וטווח התנהגות רחב מספיק כדי לאפשר חידוש. זה סוג אחד של "נקודת מבט" – פשוט הבחנה בבני אדם ואבחנה לגבי בני אדם. דוגמה טובה היא אולי שאולי מהפרלמנט – עוד דמות שנוצרה כפארודיה על הישראלי הגס וחסר המודעות והרבה מההומור בה מבוסס על נונסנס: זו קריקטורה עם משלב קונסיסטנטי ועשיר, עם מערכות יחסים שמאירות צדדים שונים באופי שלה, עם מגוון של מצבי רוח שהמעבר ביניהם משכנע במסגרת האפיון שלה. ואם אתה לא אוהב אותה, לא נורא! כי את אותו דבר אפשר לומר על אוסטין פאוורס, רון בורגנדי או האחים בלוז. כולם מככבים בסרטים נורא מטופשים שכיף לראות מהאמצע כשאתה מסטול – ועדיין.
ב) יצירתיות: כל נקודות הרפרנס של 'סרט אפס', להרגשתי, נטחנו לאבקה בקומדיות טובות יותר בעבר. זו מחווה למחווה, העתק של העתק. וזה גורם לכל המטא להיראות כמו בריחה נואשת. על מה עוד אפשר לכתוב, חוץ מעל לעשות סרט? מה עוד יש בעולם? עולם הדימויים של מונטי פייתון, שהזכרת, הוא מהמגוונים בפנתיאון הקומדיה המודרנית. מגרש המשחקים של ז'אנרים, תקופות ורעיונות שהם משוטטים בו הוא עצום. זה לא קשור לארומה אינטלקטואלית או לדירוג של תרבות גבוהה ונמוכה. זה פשוט מאפשר לפייתונים להיות מרעננים ובלתי צפויים, ולמצוא הומור בעולמות, פרמיסים או דמויות שהעולם לא מיצה. ובניגוד לספקולציה של "האסתטיקה של החבובות", אני לא מדבר דווקא על רפרנסים בתרבות הפופ או באמנות. אני חושב שרעיונות חדשים לא חייבים למצוא דווקא בסינמטק, בעיתון או באנציקלופדיה. אפשר לקבל השראה גם מחוויות אישיות, עבודה, מערכות יחסים, חברים. 'סרט אפס', להרגשתי, קיים בתוך צינוק. הוא מוגבל לשפה של פארודיות אחרות ולרעיונות יד שניה.
מה שכן, הבעיה היא ממש לא היעדר של מסר, או ביקורת חברתית (למעשה, הרגע שאני הכי שונא בסרט זה הסוף שבו הם מעמידים פנים שזו הייתה סאטירה על וויסות כעסים בישראל, או משהו כזה). אני לא צריך תירוץ מוסרי כדי להינות מקומדיה, וכמה מהקומדיות האהובות עלי לא אומרות כלום על כלום.
(״איש שיש לו מעיל והוא צועק.״) כאילו כן, זה בדיוק הקטע, וזה מה שמצחיק. אם לא צחקת, אף אחד לא יבוא וידגדג אותך בכוח עד שתצחק, אבל להביא כדוגמה חיובית ומנוגדת דווקא את שאולי? באמת? כי במקרה של שאולי אנחנו כן יודעים איפה הוא גר ובמה הוא עובד? (בסדר, פעם הוא אמר שהוא ״עובד בזוגיות״.) להזכירך שאולי התחיל כדמות בודדת ורק אחר-כך נוספו לו הפרלמנט ואירנה, ודווקא כשהוא היה לבד הוא היה יותר מצחיק, כי העקביות בדמות שלו שבאה אחר-כך הייתה הרבה פחות עקבית למה שאמין בחיים עצמם ולא במערכון. (אם ב-2010 שאולי היה אמור להיות ערס בלתי נסבל שנדבק לבנות למרות שבבירור הן מעוניינות מאוד שהוא יעוף כבר, אז איך זה שהוא מצליח להשיג בת-זוג שנראית כמו אירנה, מלבד העובדה שכל אחד מהם דפוק בשכל בצורה אחרת?) וכמו שאמרה כבר אישה חכמה אחת בשם ג׳וליה לואי-דרייפוס, אין דבר כזה תרבות הפופ, יש רק תרבות, אבל כבר נואשתי מלתקן את כל עין הדג והעולם.
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
ברור ששאולי לא מעניין בפני עצמו
כתוב בגוף הפוסט שיש עוד שפע דוגמאות
למה שנתחיל עכשיו דיון שלם אוף טופיק
אם לא בא לך על שאולי יש עוד אלף דוגמאות
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה בבירור מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד אקסקלוסיבית בחלקים הכי שוליים בטקסט
לא אכפת לי משאולי, יש עוד שפע דוגמאות
איך ההבדל בין פופ לסתם תרבות משפיע על הטיעון
(אללה כוסאומו!)
למה להיכנס לזה אם זה לא משפיע על הטיעון
(צ'ריזרד!)
כן, מונטי פייתון הם מאוד מגוונים. ומשוטטים במגרש עצום של ז'אנרים, תקופות ורעיונות.
אבל אני שואל על הגביע הקדוש, והאם יש הבדל מהותי בין הגביע הקדוש לסרט אפס.
אני מסכים לגמרי שאפס הוא דמות בלי שום רזולוציה, ושהאישיות שלו חסרת רבדים, והוא לא מגיב לדברים בצורה מפתיעה. האם יש דמות בגביע הקדוש שיש לה רבדים והיא מפתיעה? הרבה דמויות מפתיעות בפרמיס הבסיסי שלהן, ואז מפסיקות, ואין להן שום אפיון מעבר לפרמיס. האביר השחור לא מודה שהוא יכול להפסיד. סר רובין פחדן. האיכרים מאוד אוהבים מערכות סוציאליות מסובכות ושונאים דיכוי מלכותי. הנזירות רוצות סקס. סר בדיבר ממציא רעיונות מגוכחים וחושב שזאת חוכמה. ארתור חושב שהוא גיבור גדול באגדה והכול צריך לקרות כמו באגדה.
האם הגביע הקדוש יותר יצירתי? האם הוא לא גם פרודיה על ז'אנר שכבר יש עליו מלא פרודיות? האם המפלצת הגדולה שמגיעה משום מקום יותר יצירתית מהחישוק, או הליקופטרים? האם השוטרים שרודפים אחרי הגיבורים יותר יצירתיים מהחיילים שרודפים אחרי הגיבורים?
התשובה יכולה להיות "לא, ספציפית הגביע הקדוש לא כזה מקורי, אבל הפייתונים מסוגלים לדברים יותר טובים, כפי שאנחנו רואים במקומות אחרים".
או "זה היה מקורי בזמנו אבל התיישן מאז, וגם סרט אפס היה מצחיק ומקורי אם הוא היה יוצא ב75".
או שאולי כן יש הבדל מהותי, ואם כן אני מאוד רוצה לדעת מה הוא.
הדמויות הם אבירים ושלל דמויות ימי-ביניימיות אגדתיות, כלומר יש להם סט מאפיינים מסוימים ויש ציפיות מהם, והאפקט הקומדי הוא מהשבירה של הציפיות, ומהאירוניה בכך שהם מנסים לשמור על המאפיינים האביריים שלהם.
המלך ארתור מנסה להתנהג כמו גיבור מהאגדות בעולם שמחליט לקחת כל מיני פניות חדות ולשבש לו את כל ההוויה.
פתאום יש צרפתים, פתאום העולם ריאליסטי, פתאום יש סיטואציות אגדתיות אבל אין לו איך להתמודד איתן.
כל הזמן נבנות ציפיות ואז נשברות, וכל המודל של סרט הרפתקה ימי ביניימי עובר חשיבה מחדש.
בסרט אפס אין משהו שמחזיק את הסרט יש עלילה בסיסית, והרבה דמויות הזויות שקיימות בואקום ומתקשרות דרך גאגים, סלפסטיק וpop references.אבל לא תחלץ מהן מכנה משותף.
אור הוא הסטרייטמן/סיידקיק אבל אין לו אופי מעבר לזה
אפס הוא מטורף מגלומן אבל אין לו אופי מעבר לזה
כל הדמויות הם tropes נטו, או במקרה הטוב חיבור של כמה tropes.
זה כמו פלנדריזציה הסרט, רק שאין כאן אפילו פלנדרס מקורי שיעבור את השיטוח, מתחילים מראש מהפנקייק.
אגב, לפעמים זה עובד, זה יכול להיות הומור מטא ובחלק מהמערכונים הקצרים זה יוצא חמוד. אבל סרט שבו אנחנו יודעים כל מה שאפשר לדעת על כל דמות לאחר דקה של זמן ירגיש מרוח.
נראה לי שכל הסגנון עבד כשהדמויות היו לא מוכרות ואז העובדה שהן אוחזות בטרופים הנ"ל היתה מפתיעה ומצחיקה, אבל אחרי שראינו את הטרופים כמה פעמים אצל דמות רנדומלית זו או אחרת של אותם קומיקאים, למחזר את הדמויות עם הטרופים וגאגים מוכרים פחות או יותר שמבוצעים באותה צורה לרוב מאבד מהאפקט שלו מהר.
בגלל שאי אפשר כל פעם להמציא את הגלגל מחדש ולחשוב על עוד מטא ועוד גאגים מקוריים, אין מנוס מלפתח אופי אמיתי לדמויות או לפחות אמירה כלשהי על העולם שעושה שימוש בארסנל הדימויים הנ"ל.
תום ואור חיים ונושמים תרבות פופ ואפשר בטח לקבל מהם רשימת צפייה ורשימת שמיעה נהדרת והמון ידע על הפקה, כתיבה בימוי עריכה צילום אפקטים…
אבל איכשהו הכל נשאר ברמה של דמו, תצוגת תכלית איך אפשר להפיק סרט פרודיה, אם למישהו היה רעיון לסרט פרודיה אמיתי, בינתיים להלן פלייסהולדר.
אני מסכים שדמויות האבירים יותר מעוגנות, ושיש יצירה יותר טובה של ציפיות שאפשר לשבור, למרות שאני לא חושב שזה באמת הבדל כל כך משמעותי.
אני מסכים שסרט אפס עובד הרבה יותר טוב כאוסף מערכונים ולא כסרט (שוב, זה לא סרט טוב). הסצנה עם כתיבת וקריאת התסריט היא החלק הכי טוב בסרט, ובאמת הייתה עובדת הרבה יותר טוב כמערכון של 6 דקות שנקרא "תסריטאי אפס".
הטענה לגבי "כל מה שאפשר לדעת על כל דמות לאחר דקה" לא באמת עובדת כי שוב, גם בגביע הקדוש אפשר לדעת את כל מה שאפשר לדעת על הדמות אחרי דקה, או לפחות (בשביל דמות ספציפית או שתיים) סצנה של 3 דקות.
זאת המהות של הדיון שלי. לא שאני לא מסכים שהסרט גרוע. פשוט הסיבות שאנשים נותנים לי ללמה זה סרט גרוע הן סיבות שמתייחסות באותה מידה, או כמעט אותה מידה, לסרטים אחרים שנחשבים טובים.
(זה שהסרט הוא חיקוי בלי מקור זאת הבחנה מאוד נכונה, שאני דווקא חושב שזה משהו טוב, סוג של הישג, מה שדיברתי עליו בתגובה הראשונה, סוג יחודי של מטא שמתייחס לעצמו בצורה אינסופית. "A facile non-facsimile, an object with no Platonic ideal ". אבל זה "הישג" מאוד פילוסופי שלא באמת קשור לסרט עצמו או לאיכות של הסרט.)
(ואני בטוח שאפשר ללמוד ממנה הרבה), אבל עברו שנים מאז שראיתי את 'הגביע הקדוש', ומעבר לסצינות שכולנו מכירים מאוסמוזה תרבותית, אני לא ממש זוכר מה הולך שם. באופן כללי, כנער צפיתי יותר ב'טעם החיים' ו'הקרקס המעופף' מאשר בסרטים עם הקשת הנראטיבית.
לא שאני כזה מושקע בלגונן על שוגר זאזא כי בכל זאת זה רק שוגר זאזא אבל האלבום שלהם נהדר, והרבה יותר מצחיק ושנון מהאלבום של נונו למשל, שגם הוא בערך באותו האורך וכולו פרודי אבל לוקח את הפרודיות שלו לכיוון שונה לגמרי. "אל תשכח ללחוץ CTRL+S, חבר" ושיר המייקל ריצ'ארדס לגמרי נתקעים בראש לשבועות, הרבה יותר מהשירים המקוריים של אהוד בנאי ודסטיני'ז צ'יילד שעליהם הם מבוססים; ומה בדיוק הקטע עם "בתקופה שהסרט יצא הומור מטא היה באופנה ועכשיו כבר לא"? 2015 זה לא מאוד כזה מזמן. מוזר לי שדווקא בעין הדג, מעוז הגיקיות האינטרנטית הישראלית והבדיחות הפנימיות (מישהו עוד זוכר את "דשא באסה רע"?) לא אוהבים את הסרט.
וגם, כפי שמשתמע מההודעה המקורית, לטעמי כל שאר הדברים שאתה אומר על האלבום שטויות. אבל זה לא השרת העיוור, ובן עשה עבודה טובה (גם אם מכיוון שונה לחלוטין) להסביר למה זה אלבום חסר נשמה, אופי, טעם או ריח.
אתה רוצה להגיד לי שאתה מוצא אופי ונשמה באלבומים המלאים של אל המוזר מעבר לצחוקים? לא רק הסינגלים המוכרים, האלבומים המלאים שלו. כמו טניישס די, זאת לא מוזיקה שנועדה שיקחו אותה ברצינות, וזאת בניגוד לאמנים אחרים כמו אמינם למשל שמשלבים גם רצינות וגם הומור; כאילו מעבר לשאלה של מצחיק/לא מצחיק, לאיזה נשמה בדיוק ציפית? חסר אופי הוא בטח שלא כי האופי של ערוץ האינטרנט שלהם נשמר שם לגמרי.
הלחן מבוסס על old maui, אהוד בנאי לא תרגם אותו (אולי אתה מתכוון ל star of the county down).
ובעיני שיר פאנק בלחש מאוד מוצלח, שילוב מדויק בין היומרה של פאנק למציאות הישראלית, ועם לחן קליט מאוד.
הכריחו אותי לראות את זה בתיכון. 2016? 2017? לא זוכרת, מתישהו.
בעיקרון הרגשתי שמישהו לועס לי את המוח ממש חזק. ואז מקיא אותו ולועס אותו שוב. הרגשתי ככה לפני כן רק בניסיון לצפות בשידורי יום העצמאות עם הפרסומות הבלתי נגמרות והחוזרות על עצמן. הגעתי עד אמצע הסרט, נראה לי? לא יודעת, האירועים מטושטשים. סיפור האהבה היה מצחיק, זה מה שאני זוכרת.
מאז הסרט הזה מתויג אצלי במקום בו נמצאים סמים קלים, קשים, אלכוהול, הלוואות מהבנק, חובות לשוק האפור, לוטו, טוטו, סיגריות טבק וטקסי איוואסקה: הזיכרון התרבותי הקולקטיבי שעליו בנויה החוויה האנושית טוען שזה דבר מדהים ולא כיף איתי במסיבות ואני צריכה לעבור גאולה בסרט רומנטי כלשהו עם גבר מגניב ופרוע,
המוח שלי מבקש לשמור על שליטה טוטאלית בעצמו ובעולם.
(הכלה מאיסטנבול שראיתי בלילות חמ"ל אינסופיים- הידעתם? ערוץ הכלה מאיסטנבול הארור מפסיק לשדר שידורים חוזרים בין 4:00 ל-7:00 בבוקר- לא נכנס לקטגוריה, חתונה ממבט ראשון- צה"ל קונה עידן פלוס לחמ"לים- ועוד איך, אבל אף אחד לא הימם אותי כמו סרט אפס)
מעניין, בעוונותיי הקרנתי כמה סרטונים של שוגר זאזא לתלמידים בכיתה ט'. הוצאתי אותם מהקשר ומסגרתי אותם אחרת אמנם, ולא נתתי להם לצפות לצורך בידור, אבל לפי מה שראיתי התלמידים נורא אוהבים אותם ומתחברים אליהם. הם תפסו משהו בהלך הרוח של נערים וגם נערות בגיל הזה, במיוחד של הגיקים שביניהם. הרבה רפרנסים בלי הרבה עומק, עם רעש (כמה רעש) וצלצולים.
בגדול לשוגר זאזא יש שני סוגי סרטונים. הראשון, אליו שייך "ילד אפס", זה הסרטונים המתוסרטים שלהם, מלאי רפרנסים גיקיים ומודעות עצמית, שמחליפים עומק ואמירה כלשהי. לא תמיד צריך עומק ולא אמירה, אבל זה נהיה משעמם בשלב כלשהו כשכל מה שנותר זה שני אנשים צועקים סיסמאות קליטות אחד לשני במשחק מוגזם. גם ילדים שאוהבים לשחק "זהה את הרפרנס" עם עצמם וחבריהם, ישתעממו בסופו של דבר*. סרט באורך מלא של הדבר הזה הוא סיוט שלא יאמן עבור מבוגרים וכמה מהילדים.
הסוג השני הוא הלא מתוסרט. יש סרטון של אור ותום קוראים מתוך ספר כישוף מגוחך ומתפקעים מצחוק. זה אותנטי ומצחיק באמת, לפחות עד שהבדיחה מתארכת. יש להם גם סוג של שעשועון שבו הם מארחים אושיות תרבות ואינטרנט. אחד הדברים הכיפיים שראיתי באינטרנט הישראלי בשנים האחרונות (גם כאן, במינון הנכון. לפעמים הם גודשים את הסאה עד שכבר אין ברירה אלא להריץ או לסגור).
חבל שאין להם חוש מידה או רצון להתפתח (ככל הנראה, כי אני חושב שיכולת יש להם, בוודאי פוטנציאל). הם כבר שנים פונים לקהל של בני 15 באותו אופן, עם אותו חוש הומור בסיסי, בלי מינון סביר, בהגזמה פרועה ומשוגעת.
*וזו בכלל רעה חולה של העשור האחרון, רפרנסים כתחליף לסיפור, מטמינים ביצי פסחא כדי שלא נשים לב שאין לסרט/סדרה מה להגיד באמת. משפריצים לכל עבר מודעות עצמית כדי להראות שמודעים לקלישאות, אבל לא עושים איתם שום דבר מעניין.
כן יש להם הרבה מעריצים ילדים ונערים שמעריצים אותם (וגם קונים חולצות של מגנוק) אבל גם המון מעריצים בגילאי העשרים-שלושים ואף למעלה מזה (והרי נעמה בעצמה שיתפה בפייסבוק שלה את הספר הכי מצחיק בעולם.) במערכונים שלהם שאני הכי אוהב דווקא אין כל-כך אזכורים/רפרנסים (למעט החולצות, הבובות, הכרזות והתמונות ברקע) או אם יש אז זה ממש לב הבדיחה (המערכון על קופיקו או המערכון על ״All Star” של סמש מאות׳.) הם לא משפחת סימפסון ולא איש משפחה ולא ריק ומורטי וגם לא מנסים. טרגר בעצמו אמר שהם פשוט עושים את מה שמצחיק אותם מבלי להתחשב במה שיצחיק אחרים וזה ניכר. (אגב, מישהו עוד זוכר את הטור שלו במעריב לנוער עם השולחן הקבוע שלו, של הדר ושל לילך במקדונלדס שהיה מבוסס על אותו סוג של הומור? היום הטור הזה היה נפסל בגלל מיזוגניה ושמנופוביה למרות שכל אדם סביר יכול להבין שזה בצחוק.)
כן, אני מסכים שהם לא איש משפחה או ריק ומורטי. לא הייתי מחמיא להם כל כך. בסרטונים מסוימים הם מעין פרודיה של פרודיה של סדרות מהסוג הזה. גם בסרטונים שאין בהם רפרורים ישירים בטקסט, יש הרבה התייחסויות עקיפות לתכנים שהם אוהבים, כנראה. כמו שכתבת, אפילו הרקע של הסרטונים מלא בהפניות לעולמות תוכן אחרים, באגביות. זה מספיק כדי להדליק אצל הצופים שעדיין לא מנוסים בכך (למשל, בני נוער) את נורית ה-"אני מכיר/ה את זה!" את הבדיחות עצמן שמענו בחלקן כבר באינסוף תוצרי פופ גיקי כאלה ואחרים ונותר לנו לחשוב איפה הן הופיעו. העלילות והרעיונות עצמם מושאלים/מושפעים מתרבות הפופ הגיקית. ברור לי שהם אוהבים הרבה דברים שאני אוהב, והרבה מעבר, ושיש להם עולם תרבותי די עשיר, כמו שכתבו פה, שמשפיע עליהם, אבל חלק גדול מהסרטונים שלהם נראים לי כמו תקציר קליט של תרבות הפופ, ערוך בצורה די טובה לעתים קרובות. זה במקרה הטוב. במקרה הנפוץ יותר, הם מתבססים על בדיחה שחוזרת שוב ושוב בהגשה מוגזמת וצעקנית. כאמור, לא הכול, יש תכנים חמודים מאוד, וכיפיים (לא סתם הסרטון על הספר עלה כאן שוב). הם נראים לי אנשים נחמדים מאוד ועם מה להגיד באופן אישי, אבל בתור יוצרים, כשהם צריכים לכתוב משהו, אז, ובכן, מתגלה הבעיה.
מבחינת הגיל של הצופים, אני לא יודע. לא עשיתי פילוח. להתרשמותי, ההומור שלהם הוא הומור טינאייג'רי קלאסי עם התאמות לעידן שלנו. אלה שאוהבים אותם (כיוצרים, לא סרטונים מסוימים שלהם) בגילי ה-20 פלוס-30 מינוס, הם אלה שגדלו עליהם בגילים צעירים יותר. אבל יכול להיות שאני טועה.
אבל אני חושד שמה שאתה קורא לו ״תקצירי תרבות הפופ״ זה למעשה לא שוגר זאזא אלא יותר סרטוני ״אני מצייר את הדברים המוזרים שאתם שולחים לי״ מהערוץ האישי של תום טרגר שהוא נפרד משוגר זאזא (תום, בציור אתה בטח הרבה יותר מוכשר ממני, אבל סטאר באטרפליי שלך לא משהו.) הרי טרגר גם היה מרצה בערוץ היוטיוב הפרטי שלו על נושאים חברתיים כמו נטייה מינית ופמיניזם. סתם להפריח ככה לחלל האוויר את הביטוי ׳תרבות הפופ׳ בלי להסביר אותו זאת בדיוק הסיבה שאני כל-כך שונא את המונח הזה. האם הסרטונים של תום מקריא בדיחות ישנות שפרסמתי פה ביום העצמאות של שנה שעברה הם ״תרבות הפופ״? דידי מנוסי זה ״תרבות הפופ״? לדעתי גם בשנות השמונים לא התייחסו אליו ככזה אלא כסתם משהו לא מזיק שנמצא ברקע, ולכן אני לא חושב שעל זה מבוסס ההומור שלהם, בלי קשר לתרבות הפופ או לתרבות הרוק שהם עצמם אוהבים וצורכים. גם במערכונים יותר חדשים שלהם כמו ״סקיירייטר״ או ״אתה יודע את זה, בייבי!״ אין שום התייחסות לגיקיות או לתרבות הפופ או לתרבות בכלל. ההומור שלהם מתבסס יותר על הקצנה, הגזמה, הגחכה ובעיקר על ״תום טרגר מתנהג כמו דביל ומניאק בלי סיבה כי זה נורא מצחיק, ולא רק כשהוא בתפקיד אפס״. זה ההומור של האיש מאז ומעולם עוד מימיו העליזים במעריב לנוער מ-2003.
שייכים סרטוני "ההוא והזה"? אני לא בטוח עד כמה הם מתוסרטים, ולמרות שיש בהם רפרנסים, הפואנטה היא לא "האה, רפרנס!" אלא משהו שבונה עם האווירה הסוריאליסטית המרוכזת של הסרטון.
(זה הדבר האהוב עלי של שוגר זאזא, אני רואה את פרקים 3ו4 כל כמה חודשים באופן אדוק, עם חברים וחלק מהמשפחה פרקים 1 ו2 עוד לא מצאו את הסגנון שלהם, פרקים 5 ו6 הם מיחזור די משעמם של מה שהיה קודם, אבל 3 ו4 זה סוריאליזם מטומטם מבוצע בצורה גאונית.)
יש להם גם כמה סרטונים מאוד מתוסרטים בלי רפרנסים. סדרת "מערכון עם X", "תום מהעתיד", שהיא פארודיה על סגנון צילום של סרטוני יוטיוב אבל אין בזה שום דבר גיקי, או "תום אור קוראים את לונדון" (השני).
אתחיל ואגיד שמקריאה בתגובה שלך ותגובות אחרות פה אני כנראה טועה בטענה ששוגר זאזא מכוונים לנוער, וכנראה שיש בהם יותר ממה שאני רואה. אבל אני עדיין חושב שלא טעיתי לחלוטין.
"ההוא והזה" בהחלט נופל לקטגוריה של סרטון מתוסרט. האם הוא מאולתר, לפחות בחלקו? יתכן. אבל זה פחות משנה לטענה שלי. הסרטונים הלא מתוסרטים של שוגר זאזא מקבילים לדעתי לפודקסט: שני חברים שמדברים ביניהם בחופשיות על נושא כלשהו שהם אוהבים. יכול להיות שיש פורמט אבל זה הבסיס ומקור המשיכה של המדיום. זה לא קיים שם. ממה שראיתי (דיסקליימר: לא הכול, אז יכול להיות שאני טועה בנוגע אליהם), יש דמויות ויש הקשר מומצא שמגביל אותם לסגנון שפה ומשחק מסוים. ובהחלט יש רפרנסים לעולמות תוכן גיקיים שלא כוללים רק את תרבות הפופ הגיקית. הם משובצים היטב בפנים והם חלק מההומור. איפה שאתה רואה "סוריאליזם מטומטם" אני רואה מוטיב חוזר בכל אחד מהסרטונים שלהם, הבסיס של כל הסרטונים שלהם, שכתבתי גם קודם: שני אנשים (בעיקר תום) צועקים אחד על השני משפטים קליטים וקצרים (בדרך כלל) בלי פואנטה מעבר למודעות עצמית, שבהחלט יש גם שם בכמויות. במקרה זה הם פשוט מדברים מוזר ולא צועקים, אבל זה אותו עיקרון, רק פחות מכאיב באוזניים.
גם ב-"אור ותום קורעים את לונדון" (כנ"ל בנוגע לדיסקליימר שלמעלה) יש חילופי דברים וקריין שמגזים וצועק בשבילם כשמה שמצחיק זה המודעות העצמית שלהם ושל הקריין. בלי שום פואנטה מעבר לזה. ב-"תום מהעתיד" זה בכלל הגיע לכדי זיקוק, כשכולו עוסק במודעות עצמית כלפי סגנון צילום של סרטוני יוטיוב, לדבריך. מלא מודעות עצמית סביב הנושא (שהוא בפני עצמו רפרנס: "מכירים את סרטוני היוטיוב האלה שהמגיש מדבר עם עצמו? זיהיתם? אז כזה…") בדיאלוג/מונולוג שהשורה התחתונה שלו זו: תשמעו קטע, אנחנו יודעים שאתם יודעים כמה מטומטם הסגנון הזה. בואו נראה לכם את זה.
מעבר לחולצות ולתפאורה, איפה אתה רואה בסרטונים האלה ״תרבות פופ גיקית״? האם יש לשוגר זאזא מערכון שכולו מחווה פרודית לפרק מפורסם של מלחמת הכוכבים או דוקטור הו או משהו בסגנון ואני פשוט פספסתי? עד מתי צירוף המילים האופנתי הזה ימשיך להדהד?
מודעות עצמית זה לא רפרנס, זה לא "תרבות גיקית", זה משהו אחר לגמרי.
(זה חשוב כי רוב התלונות שאני מכיר על רפרנסים הם "כל התוכן מגיע מבחוץ, במקום ליהיות חלק מהיצירה". זה לא אותו דבר כמו "כל התוכן נמצא בפנים, פשוט רוב התוכן הוא על עצמו, ואין שום פואנטה מעבר לזה".)
מסכים עם ההבחנה בין מודעות עצמית לבין רפרנסים, ולכן התייחסתי למודעות עצמית בנפרד בהודעה שלי. יחד עם זאת, יש עוד טיעונים מלבד שני אלה שציינת.
אני לוקח בחזרה את המושג "תרבות פופ גיקית", כי אני מסכים שהיא פחות מתאימה כאן, או לפחות יכולה להטעות. אנסה להסביר למה ואיך זה קשור למודעות עצמית ולרפרנסים.
ההומור של שוגר זאזא הוא הומור שמתבסס על מודעות עצמית. רואים שהם מכירים את מוסכמות הז'אנרים שהם עוסקים בהם ומשתמשים בהם כדי ליצור פרודיות לא ממש מעניינות שלא אומרות שום דבר מעבר להצביע עליהן ולהגיד שהם מכירים אותן. באחד מהסרטונים הלא מתוסרטים שהתייחסתי אליהם הם דיברו במפורש על זה שכל מה שהם עושים זה לצעוק אחד על השני. ברור שיש שם מודעות עצמית, אבל אין שימוש במודעות הזו כדי להגיד משהו מעבר ל-"אנחנו יודעים מה אנחנו עושים". זו אפילו דקונסטרוקציה, סתם חיקוי והגזמה.
הז'אנרים שהם עוסקים בהם הם ז'אנרים גיקיים. לא גיקיים-סטאר-וורס או גיקיים-דוקטור-הו (בהכרח, למרות שיש שם גם כאלה), אלא גיקיים במובן של היכרות טובה מאוד עם תכני תרבות איזוטריים. השימוש ברפרנסים האלה הוא כדי לציין שהם מכירים אותם, בלי שימוש יותר מדי יצירתי בו. איזושהי אמירה כללית על מוסכמות הז'אנר תוך שימוש באמירה סתמית על להקת אינפקציה או על פלינסטונס. לכן "תרבות פופ גיקית" פחות מתאים. אולי יותר נכון להגיד "תרבות אזוטרית אקלקטית", מהסוג שגורם לצופה להרגיש חכם כי הוא מכיר אותו ואחרים לא.
טוב, אני מרגיש שההודעה הזו היא פרודיה על עצמי בשלב הזה: ניתוח במשלב גבוה וסמי אקדמי על זוג יוצרים לא מעניין במיוחד. הנה, עשיתי כאן את מה ששוגר זאזא עושים: מודעות עצמית, התייחסות למה שכתבתי כאן ובמקומות אחרים באתר ולשדה התרבותי שבתוכו אני פועל, בלי לעשות עם זה שום דבר מעניין חוץ מלציין את זה.
אני לא רואה הרבה התייחסויות של שוגר זאזא גם לתרבות אזוטרית אקלקטית באופן גורף, אולי רק מדי פעם, אבל זה לא שהמערכונים הבולטים שלהם מתמקדים דווקא בזה (ולא, קופיקו ודידי מנוסי זה לא ממש זה.) אם לנסות בכל זאת ללכת עם קו המחשבה הזה, דווקא בהלוואי הייתי מת יש יותר ממה שבעין הדג עלולים לקרוא לו ״תרבות פופ גיקית״: אם ניקח את אחד השירים האהובים עליי מהאלבום (כן כן), ״סופר מריו תקפוץ יותר גבוה!״, הרי שאפשר למצוא בו בנקל את הנ״ל, כי מריו הוא דמות פופולארית + משחקי וידאו נתפס כתחום עניין גיקי = צריך ידע רודימנטרי כיצד סדרת המשחקים סופר מריו פועלת כדי להנות מהשיר ולצחוק ממנו. בשיר הקונספירציות יש כבר הכול מכל וכל – מייקל ריצ׳ארדס/סיינפלד זאת אולי תרבות פופ כי סיינפלד היא סדרה מאוד ידועה, אבל לא בהכרח גיקית (גם אם ג׳רי וג׳ורג׳ בעצמם לא מפסיקים לנהל דיונים על גיבורי על); מאסטר ספלינטר/צבי הנינג׳ה כבר הרבה יותר קרוב גם לתרבות פופ וגם לגיקיות, אבל אז מגיע מבול של אזכורים תרבותיים שהם לא פה ולא שם (טל ברמן זה תרבות פופ ו/או גיקיות? אהוד בנאי וקווין ספייסי הם תרבות הפופ ו/או גיקיות? מה בקשר לבדיחות על נאצים?) בקיצור, אקלקטית כן, אזוטרית – תלוי למי. בסרט אפס עצמו אין לא מזה ולא מזה; גיקיות אני לא זוכר משם בכלל, ורדיוהד וביונסה מאוד לא אזוטריים בלשון המעטה.
הסרטונים של שוגר זאזא מאפיינים תרבות צריכה אומניבורית, כלומר כזו שכוללת הכול – תרבות גבוהה ונמוכה, מזרח ומערב, פופ ומוזיקה קלאסית, צבי הנינג'ה ועוזי חיטמן, אינפקציה וביונסה. מה הקשר? אין קשר. זו התרבות שנחשבת כיום. אם בעבר מי שצרך תרבות גבוהה נחשב "תרבותי", היום מי שמסוגל להכיל ולשלב בין סגנונות, טעמים וז'אנרים הוא זה "התרבותי".
זה מצטרף לעוד סממן תרבותי, יותר קלאסי. אמר מי שאמר (לא זוכר מי, ועד רגע תבינו למה זה אירוני) שמצופה מהאדם הבורגני לא להכיר את כל אוצרות הידע התרבותי המערבי, אלא ציטוטים מתוכו ומי אמר אותם (בערך, לא זוכר את הציטוט המדויק, אירוני וכו'). אדם "תרבותי" הוא מי שיוכל לשלוף את הציטוט הנכון בזמן הנכון. סימון של עומק ומורכבות בלי שיש מאחוריהם כלום.
שוגר זאזא זה בדיוק החיבור בין השניים: אזכורים מכל קשת התרבות, האזוטרית והפופולרית, כדי לאותת לקהל שזיהה שהוא חכם ותרבותי. אין שם שום דבר חוץ מזה. האם זה מצחיק? עניין של טעם. זה בוודאי לא מתנשא. אותי זה לא מצחיק לרוב.
מה שכן, אני לא זוכר אצל שוגר זאזא שום אזכור לאינפקציה, אלא אם כן אתה מתכוון שלמה אני חי בכללותה זאת מחווה לאינפקציה, שזה מאוד לא מדויק, פשוט אין הרבה פאנק ישראלי אחר שיכול להוות מוקד להשוואה (סרטן השד זה עוד נחשב?) בכל מקרה המחשבה פה הייתה ״בוא נעשה את שוגר זאזא במוזיקלי״ ולא ״בוא נעשה מחווה לאינפקציה עם טקסטים שאופייניים לשוגר זאזא.״
כלומר, ברור שיש להקות פאנק בישראל כמו שיש להקות של כל דבר אחר בישראל, אבל אינפקציה זאת ה-דוגמה ה-כי ידועה (שגם היא כמובן לא ידועה לכל, אלא יותר למיינסטרים האלטרנטיבי באזור סוף שנת 2000 כזה. אחר כך בסוף שנת 2008 קיבלנו גם את איטליז וההכרה התרחבה קצת.) הישראלי הממוצע ברחוב לא בדיוק יוכל לדקלם חמישה שמות אקראיים של להקות פאנק ישראליות אם יישאל על כך במשאל רחוב וגם לא המעריץ הממוצע של שוגר זאזא. גם אם תום ואור אכן שיתפו פעולה עם אינפקציה לצרכי פרסומת או סרטון כאלה או אחרים, זה ממש לא היה הכיוון באלבום שלהם, שאני חושב שאני לא בדעת מיעוט כשאני אומר שרוב האנשים לא חושבים עליו כעל מושפע-אינפקציה בין אם הם נמנים על אוהביו או על שונאיו.
אינפקציה באמת כועסים, ושוגר זאזא סתם רוצים לעשות שטויות ורעש. לי הם יותר מזכירים את שייגעץ מאשר את האחים צברי (שגם קצת כועסים), אבל אולי בגלל שאני יותר זקן.
(״ערוץ הילדים״, ״חייל של מאה שערים״.) אצל שוגר זאזא אין אפילו את זה, יש רק בדיחות הייטק כאלה. אם כבר הייתי אומר שהם כמו הפה והטלפיים, רק בלי הגרוטסקה והמרירות.
הוא לא בשל כך שהם מתקרבים למה שהם עושים או באים מאותו מקום ביצירה (אם כי אני מניח ששניהם נופלים תחת "צחוקים"), אלא כי מילולית יש שם שיר שגונב את הסאונד של הלהקה הזאת.
אבל גם בכנות מרגיש לי שהדיון הזה מגיע לאוף טופיק ומבזבז זמן.
אגב, כל עניין "הממוצע" הוא בעצמו קצת א-מורפי כמבחן. אבל בגדול להקות הפאנק הישראליות הבולטות שאנשים מכירים הם רמי פורטיס (עבר מאז לרוק, ובכל זאת "פלונטר" אלבום פאנק), הקליק (קצת פחות מוכרים, בהרבה, ועדיין הושמעו ברדיו), שייגעצ, וביט 69 (לדור מסוים לרגע מסוים).
כמו כן, ככל הנראה ששיר הפאנק הכי מוכר בעברית הוא בכלל השיר של מוקי ויוסלס איי.די "אני לא רוצה להתבגר" שבכל זאת היה שיר הפתיחה של "רמזור".
ויקיפדיה טוענת שגם "זקני צפת" ו"המכשפות" פאנק (מה שאני מקבל מבחינת רוח המרד, אבל מוזיקלית זה נטו רוק)
אידיוטי. וולגרי. דמות ראשית בלתי נסבלת. אבל כן, קורע מצחוק.
לא לחינם הקטע האהוב עליי הוא הפרודיות על רדיוהד אבל יש עוד הרבה אחרים כאלה, כולל המון רגעים של הומור שהוא פשוט כל-כך גס ומטומטם שהוא עובר את הגבול פעמיים ולכן שופך מצחוק ("שמע סיפור: אבא שלך הומו! סוף!" או משהו בסגנון, אין לי את הסרט מולי אני מתנצל.) או הפרודיה על טוויסטים שחוקים בסגנון מועדון קרב שמגיעה ממש בסוף. אני לא רוצה להשתמש כאן בקלישאה של "זה רק מערכון אחד ארוך" כי זה לא, יש פה ניסיון לבנות דמויות ועלילה והרבה יותר הומור של התייחסות עצמית משאפשר לדחוס במערכון אינטרנטי של כמה דקות, אבל אם אתם מחובבי ההומור של שוגר זאזא (או של אושיות אינטרנט ישראלי דומות אחרות כמו ניב מג'ר וטל טירנגל שמתארחים פה) אתם ממש לא צריכים את התגובה הזאת ובטח כבר צפיתם. אבל כן, קורע מצחוק וסביר שישפר לכם גם תקופות גרועות במיוחד.
סרט גאוני. ממש ממש גרוע, אבל גאוני.
זה סרט ממש ממש טיפשי. רוב האירועים בו לא מאוד הגיוניים. יש בו מלא סצנות חסרות כל פואנטה (כמו הדרמה המשפחתית בקומדי סנטרל). זאת קומדיה, אבל יותר מחצי מהבדיחות בסרט פשוט לא מצחיקות (הקטע עם הנפט, ובכלל רוב הדברים שמערבים את שרון). יש בו רק בערך 3-4 בדיחות באמת מצחיקות בפני עצמן בלי קונטקסט (וסצנה חתוכה ממש מצחיקה למרות הסוריאליזם).
אבל אין שום דבר שאפשר להגיד על הטיפשות של הסרט בלי שהסרט עצמו יענה "נו מה אתה, הלוג'יק פוליס?". אין שום דבר שאפשר להגיד על כמה שהסרט מלא בצעקות וקללות בלי סיבה טובה שלא נאמר בתוך הסרט על ידי הצופים של הסרט.
כי זה סרט מטא. אחד מסרטי המטא הכי טובים שאי פעם ראיתי. הרבה יותר טוב מדדפול, מהבחינה הספציפית הזאת. זה סרט גרוע, אבל הוא צוחק על הגריעות של עצמו, ומהווה פרודיה מושלמת על עצמו.
יש כמה סצנות שבהן זה ממש ברור. יש כמה שבהן זה יותר נסתר.
בסרט מלך, כל הדמויות מתנהגות לא הגיונית, ומעריצות את אפס מאוד. אבל "ראש הממשלה של קומדי סנטרל" יותר מכולם, ונותן לו "מליון זיליון דולר". שזאת הקצנה של האירועים ה"אמיתיים" שקרו עם אלעד מנהל התכנים. אבל, גם בתוך סרט אפס אלעד אומר "הוא גאון. קצת אקצנטרי, אבל ככה זה עם גאונים". למה? כי אחרת הסרט לא היה קורה בכלל, זה ברור. אבל חוץ מזה, אנחנו צריכים להסתכל על כל הסיטואציה. כי סרט אפס בעצמו הוא סרט על עשיית סרט ומבוסס על עשיית הסרט האמיתית. ובמציאות אור ותום הלכו לקומדי סנטרל, ומישהו (אני מניח שמנהל תקנים) הסכים שהרעיון שלהם טוב והם עושים משהו מעניין, ואישר להם את העיסקה. וכנראה עשה את זה בצורה מפתיעה ולא מאוד קונבנציונלית. ובכל "שכבה של המציאות" ההערכה שלו כלפי הבמאי הולכת וגדלה.
זה בעצם ניסיון ליצור בכוונה סרט כל-כך רע שהוא טוב (נושא שדיברו עליו כבר הרבה בעין הדג, ואפילו ספציפית בהקשר של סרטים ישראליים). וכמובן אפשר לשאול, "אי אפשר היה מלכתחילה ליצור סרט טוב, במקום ליצור סרט גרוע ואז לעשות פרודיה עליו?" ובאמת אולי זה היה עדיף. אבל זה מה יש.
וזה שהסרט נראה ככה מאוד הגיוני. כי זאת גם פרודיה על דברים אחרים. זאת קצת פרודיה על סרטים על אנשים שעושים סרטים, במיוחד ישראליים, כמו "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", וגם פרודיה על הז'אנר הדי נפוץ "כמה אנשים צילמו מערכונים ביוטיוב, המערכונים האלה נהיו ממש פופולריים, כל-כך שהיוצרים אספו כסף כדי לעשות סרט שלם על הדבר שהם עשו עליו מערכונים". הדוגמא הכי טובה שאני מכיר פה היא "AVGN Movie". דוגמא טובה כי יש בו תחשוה מאוד חזקה של "לא היה לנו מושג מה לעשות אז היינו צריכים להמציא דרמה מאולצת לא ממש קשורה לעלילה". יש סצינה אחת ב "AVGN Movie" שאני מרגיש שיש בסרט אפס יש פרודיה ישירה (ומושלמת) עליה ("עלילת צד על חיילים שרוצים לרצוח הגיבורים בלי סיבה באמת הגיונית"). למרות ש, כששאלתי את אור ותום באירוע האם זה מכוון, הם אמרו שאף פעם לא ראו את הסרט. הם הצליחו לתפוס בצורה כל-כל מושלמת את מהות הז'אנר שהפרודיה עובדת אפילו בלי להתבסס על שום דוגמא ספציפית (או מה שיותר סביר, הם פשוט ביססו את זה על דוגמא אחרת וממש דמה של אותו הז'אנר).
(יש כמה סצנות עם פרודיות על קלישאות יותר כלליות, כמו "טוויסט פתאומי על אישיות הדמויות" או "דרמה בילדות או משפחה כמוטיבציה שמסבירה את פעולות הדמות.")
וכשאני חושב "על מה אור ותום היו יכולים לעשות את העלילה של סרט אפס", אני מבין שמה שיצא זאת האפשרות היחידה. כל הקטע של אפס זה שהוא אידיוט כאוטי והרסני, שלא מבין שום דבר, ואומר במפורש בכל מעשה למה מה שהוא עושה זה בעצם לא רעיון טוב. כל סרטון הוא על נושא שונה שבו אפס יכול להיות אידיוט שלא מבין כלום, עושה דברים לא טוב, ומדגים למה זה לא טוב.
סרט על אפס לא יכול להיות שום דבר חוץ מאפס עצמו עושה סרט, עושה אותו בצורה רעה, ומדגים ממש טוב למה מה שהוא עושה גרוע. זה סרט שמייצג בצורה מושלמת את המהות הבסיסית של אפס כדמות. וזאת הסיבה שרוב ההומור בסרט שעובד זה הומור על הסרט עצמו ועל כמה שהוא גרוע.
יש כמה בדיחות מעניינות שהיו מתאימות מאוד לסרט אבל הם לא עשו, אולי כי הם לא חשבו עליהן בזמן, כמו המערכון שלהם על המילה "מגנוק", שהיה מתאים בצורה מושלמת לעלילה של סרט אפס, עם כל נושא ה"אתה יודע איך זה אצלנו עם סרטים".)
וכמובן איך יכולתי לשכוח
סרט אפס הוא גם פרודיה על החדר. כי החדר הוא סרט של במאי כאוטי שאיו לו מושג מה הוא עושה, שבזבז מלא כסף ויצר סרט גרוע, והסרט עוסק בחיי האהבה של הגיבור (שמשחק אותו הבמאי), ומציג את ראיית העולם של הבמאי שהיא שגוייה, לא מציאותית, ואגוצנטרית.
(לאור התגובות למטה אני אומר שוב שכן, זה סרט ממש ממש גרוע. והמטא בו מהנה רק לאנשים שממש אוהבים מטא. פשוט אני אחד מהאנשים האלה, והייתי צריך לכתוב את זה, כי צריך שאיפשהו באינטרנט, במיוחד באתר תרבותי ואינטלקטואלי, יהיה תיאור מדויק של מה בסרט הזה טוב, אפילו אם זה משהו שלא רלוונטי ל99% מהאנשים, וה99% האלה לא צריכים לראות אותו.)
סרט שאינו מצחיק
לא תכננתי להגיב כי מי לעזאזל רוצה לבעוט בסרט יוטיוב מסכן אבל לנוכח התשבוחות – סרט שלא טוב, לא מצחיק, והוא מטא בכל הדרכים הכי מתישות שיש.
אבל לפחות הוא לא הזוועה שהיא אלבום הפאנק של הצמד.
להגנתם ייאמר שזה לא סרט יוטיוב
אלא הוא מומן על-ידי (ושודר ב-) קומדי סנטרל ישראל.
והיום מטא זה אולי מתיש אבל בתקופה שנוצר זה היה IN. הסרט חמוד לדעתי, לפחות בראי העיניים הצעירות שלי אז. השניים כן הצחיקו אותי עם הסרט הזה ובימי אחמד וסלים (היום הם אכן עם הומור דלוח. או שאנחנו אלה שהתבגרנו והם מסרבים להעלות את ההומור שלהם מעבר לכיתה ט').
זה לא להגנתם
כי אז זה אומר שצריך להתייחס לזה כמשהו שהוא יותר מדחקה, וזה לא.
זה סרט מדכא באותו אופן שאלבום הפאנק מדכא:
כי עולה ממנו תחושה מטרידה של עולם פנימי ריק לחלוטין. מן הרגשה שהבחירה במטא לא נובעת מרצון לשבור מוסכמות או לשחרר רסן, אלא מתוך חוסר יכולת קיצוני לומר משהו (אפילו משהו מטומטם או אבסורדי) על שום נושא או תחום בעולם. מטא של חוסר אונים. הפארודיות הקולנועיות נראות מתווכות על ידי פארודיות אחרות (סרטי ספוף, משפחת סימפסון ופמילי גאי), והאופי של אפס הוא נסיון לגרד משהו כלשהו מסרטונים שלא נועדו מעולם לכלול דמות משכנעת, והוואקום הזה נוכח כל הזמן – הוא שתה פעם מים בסרטון, אז עכשיו הוא, אה, ממש אוהב מים. כמו האנשים האלה שאוהבים את התרכובת הכימית הנוזלית מים, אתם יודעים. איזה טיפוס, הא? זה סרט נטול אישיות או נקודת מבט. וכשאתה עושה סרט נו-באדג'ט שחצי מהשחקנים בו לא מקצועיים, אישיות ונקודת מבט הן קריטיות.
ובצורה מאוד דומה, זו גם התחושה שיצאתי איתה מהאזנה ל-"למה אני חי?". הבדיחה אמורה להיות היישום של ז'אנר מוזיקלי יצרי ומחאתי על צרות עולם ראשון. לא הרעיון ה-כ-י מקורי, אבל בסיס לגיטימי לקומדיה. רק שהתחושה בזמן ההאזנה היא שהם לא שרים על זה כי זה מצחיק, אלא כי תחומי העניין שלהם נגמרים ב-למה אני לא מוצא פיקאצ'ו ולמה אתה שולח לי JPG.
וזה חבל, כי הם בלי ספק מוכשרים ומשופשפים בצדדים הטכניים של העשייה, הם אמביציוזים מספיק כדי ליצור את הפרויקטים האלה מלכתחילה, שזה די נדיר ומעורר הערכה. הם גם עושים רושם של אנשים מאוד נחמדים שבטח היה תענוג לשבת איתם לבירה ולהחליף ציטוטים מ"הוט פאז", אבל היצירה שלהם לכודה באיזשהו ריק פתולוגי שאני מוצא מהפנט ומרתיע בו זמנית.
אני לא ממש מבין את הטענה הזאת
באלבום אני לא מאוד מתעניין, אתמקד בסרט.
אני מבין את הטענה שהוא לא מצחיק (ומסכים עם זה חלקית). אני מבין את הטענה שאין בו אמירה (למרות שאני חושב שיש בו אמירה, ספציפית אמירה תרבותית, במיוחד בסוף הסרט, למרות שהיא לא מאוד גדולה או מאוד מקורית), שאין לו מבט, שהוא לא אומר כלום. אבל אני לא מבין את הטענה שזה מעיד על עולם פנימי ריק, או שזאת בעייה מהותית עם הסרט.
ניקח קלאסיקות. בריאן כוכב עליון, של מונטי פייתון, הוא סרט ממש מצחיק עם אמירות משמעותיות, והוא מצחיק בגלל האמירות האלה. הגביע הקדוש של מונטי פייתון הוא סרט ממש מצחיק (ואולי יותר מפורסם? לא בטוח) בלי שום אמירה, בלי שום נקודת מבט. זה פשוט רצף של סצנות קומיות, אבסורדיות יותר או פחות.
(לא יכול להגיד לגבי אישיות, כי אני לא בטוח למה הכוונה באישיות. יש משהו שאולי אני הייתי קורא לא "אישיות" גם בסרט אפס וגם בגביע הקדוש, או אולי לא).
אפשר להתווכח עד כמה הגביע הקדוש מצחיק (אני אישית אוהב אותו הרבה פחות מבריאן כוכב עליון), ואפשר לא לאהוב את הסרט. אבל האם חוסר האמירה של הסרט מעיד על עולם פנימי ריק של מונטי פייתון? האם הוא היה ריק בזמן עשיית הגביע הקדוש, ו"התמלא" אחר כך?
הכוונה (כנראה) היא
שבגביע הקדוש בכל זאת יש איזו אגדה היסטוריה ומסורות בריטיות שעליהן חברי מונטי פייתון ביססו את הסרט, ולכן הוא כביכול דורש יותר הבנה ורבדים, למרות שאפשר להנות ממנו גם בלי דוקטורט בתחומים הנ"ל. בסרט אפס יש רק את מה שמצחיק את היוצרים, כמעט ללא התייחסות לעולם החיצוני, חוץ אולי מרדיוהד וביונסה. אני לא מאלה שחושבים שבכל סרט חייבים להיות אינסוף אזכוריים ושכבות חברתיות ותרבותיות כדי להנות ממנו, כי אני כאמור מאוד צחקתי בסרט, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שזה מפריע לו.
אני אנסה לנסח את זה בצורה יותר מדויקת -
אני לא רוצה להתיימר לאבחן את היוצרים עצמם כנעדרי עולם פנימי. אני לא מכיר אותם. אני אשמח להניח שמדובר באנשים מרתקים בעלי טעם אקלקטי. אני מתכוון שעולם הדימויים והרעיונות שעולה מהסרט עצמו הוא דל להחריד. ניסיתי לחשוב במה הדלות הזאת מתבטאת, ואני חושב שזה מתנקז לשני מישורים:
א) רזולוציה: לדמות של אפס (או לכל דמות אחרת בסרט) אין שום ניואנסים. הוא מאוד לא ספציפי. הוא לא גר בשום מקום, הוא לא עובד בכלום, הוא לא מסוגל להגיב בצורה מפתיעה. זה איש שיש לו מעיל והוא צועק. נונסנס דורש מידה מסוימת של התמסרות לדמות והסיטואציה, וטווח התנהגות רחב מספיק כדי לאפשר חידוש. זה סוג אחד של "נקודת מבט" – פשוט הבחנה בבני אדם ואבחנה לגבי בני אדם. דוגמה טובה היא אולי שאולי מהפרלמנט – עוד דמות שנוצרה כפארודיה על הישראלי הגס וחסר המודעות והרבה מההומור בה מבוסס על נונסנס: זו קריקטורה עם משלב קונסיסטנטי ועשיר, עם מערכות יחסים שמאירות צדדים שונים באופי שלה, עם מגוון של מצבי רוח שהמעבר ביניהם משכנע במסגרת האפיון שלה. ואם אתה לא אוהב אותה, לא נורא! כי את אותו דבר אפשר לומר על אוסטין פאוורס, רון בורגנדי או האחים בלוז. כולם מככבים בסרטים נורא מטופשים שכיף לראות מהאמצע כשאתה מסטול – ועדיין.
ב) יצירתיות: כל נקודות הרפרנס של 'סרט אפס', להרגשתי, נטחנו לאבקה בקומדיות טובות יותר בעבר. זו מחווה למחווה, העתק של העתק. וזה גורם לכל המטא להיראות כמו בריחה נואשת. על מה עוד אפשר לכתוב, חוץ מעל לעשות סרט? מה עוד יש בעולם? עולם הדימויים של מונטי פייתון, שהזכרת, הוא מהמגוונים בפנתיאון הקומדיה המודרנית. מגרש המשחקים של ז'אנרים, תקופות ורעיונות שהם משוטטים בו הוא עצום. זה לא קשור לארומה אינטלקטואלית או לדירוג של תרבות גבוהה ונמוכה. זה פשוט מאפשר לפייתונים להיות מרעננים ובלתי צפויים, ולמצוא הומור בעולמות, פרמיסים או דמויות שהעולם לא מיצה. ובניגוד לספקולציה של "האסתטיקה של החבובות", אני לא מדבר דווקא על רפרנסים בתרבות הפופ או באמנות. אני חושב שרעיונות חדשים לא חייבים למצוא דווקא בסינמטק, בעיתון או באנציקלופדיה. אפשר לקבל השראה גם מחוויות אישיות, עבודה, מערכות יחסים, חברים. 'סרט אפס', להרגשתי, קיים בתוך צינוק. הוא מוגבל לשפה של פארודיות אחרות ולרעיונות יד שניה.
מה שכן, הבעיה היא ממש לא היעדר של מסר, או ביקורת חברתית (למעשה, הרגע שאני הכי שונא בסרט זה הסוף שבו הם מעמידים פנים שזו הייתה סאטירה על וויסות כעסים בישראל, או משהו כזה). אני לא צריך תירוץ מוסרי כדי להינות מקומדיה, וכמה מהקומדיות האהובות עלי לא אומרות כלום על כלום.
רק התיאור שלך מוציא ממני פרצי צחוק בלתי נשלטים (ואני באוטובוס.)
(״איש שיש לו מעיל והוא צועק.״) כאילו כן, זה בדיוק הקטע, וזה מה שמצחיק. אם לא צחקת, אף אחד לא יבוא וידגדג אותך בכוח עד שתצחק, אבל להביא כדוגמה חיובית ומנוגדת דווקא את שאולי? באמת? כי במקרה של שאולי אנחנו כן יודעים איפה הוא גר ובמה הוא עובד? (בסדר, פעם הוא אמר שהוא ״עובד בזוגיות״.) להזכירך שאולי התחיל כדמות בודדת ורק אחר-כך נוספו לו הפרלמנט ואירנה, ודווקא כשהוא היה לבד הוא היה יותר מצחיק, כי העקביות בדמות שלו שבאה אחר-כך הייתה הרבה פחות עקבית למה שאמין בחיים עצמם ולא במערכון. (אם ב-2010 שאולי היה אמור להיות ערס בלתי נסבל שנדבק לבנות למרות שבבירור הן מעוניינות מאוד שהוא יעוף כבר, אז איך זה שהוא מצליח להשיג בת-זוג שנראית כמו אירנה, מלבד העובדה שכל אחד מהם דפוק בשכל בצורה אחרת?) וכמו שאמרה כבר אישה חכמה אחת בשם ג׳וליה לואי-דרייפוס, אין דבר כזה תרבות הפופ, יש רק תרבות, אבל כבר נואשתי מלתקן את כל עין הדג והעולם.
היי, כתבתי שיר פאנק היתולי! הוא הולך ככה:
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
ברור ששאולי לא מעניין בפני עצמו
כתוב בגוף הפוסט שיש עוד שפע דוגמאות
למה שנתחיל עכשיו דיון שלם אוף טופיק
אם לא בא לך על שאולי יש עוד אלף דוגמאות
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה בבירור מתמקד בחלקים הכי שוליים בטקסט
למה 'תה מתמקד אקסקלוסיבית בחלקים הכי שוליים בטקסט
לא אכפת לי משאולי, יש עוד שפע דוגמאות
איך ההבדל בין פופ לסתם תרבות משפיע על הטיעון
(אללה כוסאומו!)
למה להיכנס לזה אם זה לא משפיע על הטיעון
(צ'ריזרד!)
אחלה בי-סייד! תשלח להם.
ולטיעון עצמו: אז זהו, שאין לי אחד כזה. זה פשוט מצחיק אותי, וגם הסברתי למה. אותך זה לא מצחיק, וגם הסברת למה. סבבה.
אז אתה פשוט מטריל?
כי אם כן, תפסיק.
לא צריך להגיב לכל דבר שמישהו רושם באתר אם מילולית אין לך מה להגיד חוץ מדברים שלא קשורים לכלום.
מי מטריל?
אמרתי שאני אוהב את הסרט ושאין לי איך להסביר את זה במילים אחרות יותר משכבר הסברתי. איפה ההטרלה פה אני באמת לא רואה.
אני שואל על דברים ספציפיים, כי אני מנסה למצוא את ההבדל.
כן, מונטי פייתון הם מאוד מגוונים. ומשוטטים במגרש עצום של ז'אנרים, תקופות ורעיונות.
אבל אני שואל על הגביע הקדוש, והאם יש הבדל מהותי בין הגביע הקדוש לסרט אפס.
אני מסכים לגמרי שאפס הוא דמות בלי שום רזולוציה, ושהאישיות שלו חסרת רבדים, והוא לא מגיב לדברים בצורה מפתיעה. האם יש דמות בגביע הקדוש שיש לה רבדים והיא מפתיעה? הרבה דמויות מפתיעות בפרמיס הבסיסי שלהן, ואז מפסיקות, ואין להן שום אפיון מעבר לפרמיס. האביר השחור לא מודה שהוא יכול להפסיד. סר רובין פחדן. האיכרים מאוד אוהבים מערכות סוציאליות מסובכות ושונאים דיכוי מלכותי. הנזירות רוצות סקס. סר בדיבר ממציא רעיונות מגוכחים וחושב שזאת חוכמה. ארתור חושב שהוא גיבור גדול באגדה והכול צריך לקרות כמו באגדה.
האם הגביע הקדוש יותר יצירתי? האם הוא לא גם פרודיה על ז'אנר שכבר יש עליו מלא פרודיות? האם המפלצת הגדולה שמגיעה משום מקום יותר יצירתית מהחישוק, או הליקופטרים? האם השוטרים שרודפים אחרי הגיבורים יותר יצירתיים מהחיילים שרודפים אחרי הגיבורים?
התשובה יכולה להיות "לא, ספציפית הגביע הקדוש לא כזה מקורי, אבל הפייתונים מסוגלים לדברים יותר טובים, כפי שאנחנו רואים במקומות אחרים".
או "זה היה מקורי בזמנו אבל התיישן מאז, וגם סרט אפס היה מצחיק ומקורי אם הוא היה יוצא ב75".
או שאולי כן יש הבדל מהותי, ואם כן אני מאוד רוצה לדעת מה הוא.
הגביע הקדוש הרבה יותר מעוגן בתוכן
הדמויות הם אבירים ושלל דמויות ימי-ביניימיות אגדתיות, כלומר יש להם סט מאפיינים מסוימים ויש ציפיות מהם, והאפקט הקומדי הוא מהשבירה של הציפיות, ומהאירוניה בכך שהם מנסים לשמור על המאפיינים האביריים שלהם.
המלך ארתור מנסה להתנהג כמו גיבור מהאגדות בעולם שמחליט לקחת כל מיני פניות חדות ולשבש לו את כל ההוויה.
פתאום יש צרפתים, פתאום העולם ריאליסטי, פתאום יש סיטואציות אגדתיות אבל אין לו איך להתמודד איתן.
כל הזמן נבנות ציפיות ואז נשברות, וכל המודל של סרט הרפתקה ימי ביניימי עובר חשיבה מחדש.
בסרט אפס אין משהו שמחזיק את הסרט יש עלילה בסיסית, והרבה דמויות הזויות שקיימות בואקום ומתקשרות דרך גאגים, סלפסטיק וpop references.אבל לא תחלץ מהן מכנה משותף.
אור הוא הסטרייטמן/סיידקיק אבל אין לו אופי מעבר לזה
אפס הוא מטורף מגלומן אבל אין לו אופי מעבר לזה
כל הדמויות הם tropes נטו, או במקרה הטוב חיבור של כמה tropes.
זה כמו פלנדריזציה הסרט, רק שאין כאן אפילו פלנדרס מקורי שיעבור את השיטוח, מתחילים מראש מהפנקייק.
אגב, לפעמים זה עובד, זה יכול להיות הומור מטא ובחלק מהמערכונים הקצרים זה יוצא חמוד. אבל סרט שבו אנחנו יודעים כל מה שאפשר לדעת על כל דמות לאחר דקה של זמן ירגיש מרוח.
נראה לי שכל הסגנון עבד כשהדמויות היו לא מוכרות ואז העובדה שהן אוחזות בטרופים הנ"ל היתה מפתיעה ומצחיקה, אבל אחרי שראינו את הטרופים כמה פעמים אצל דמות רנדומלית זו או אחרת של אותם קומיקאים, למחזר את הדמויות עם הטרופים וגאגים מוכרים פחות או יותר שמבוצעים באותה צורה לרוב מאבד מהאפקט שלו מהר.
בגלל שאי אפשר כל פעם להמציא את הגלגל מחדש ולחשוב על עוד מטא ועוד גאגים מקוריים, אין מנוס מלפתח אופי אמיתי לדמויות או לפחות אמירה כלשהי על העולם שעושה שימוש בארסנל הדימויים הנ"ל.
תום ואור חיים ונושמים תרבות פופ ואפשר בטח לקבל מהם רשימת צפייה ורשימת שמיעה נהדרת והמון ידע על הפקה, כתיבה בימוי עריכה צילום אפקטים…
אבל איכשהו הכל נשאר ברמה של דמו, תצוגת תכלית איך אפשר להפיק סרט פרודיה, אם למישהו היה רעיון לסרט פרודיה אמיתי, בינתיים להלן פלייסהולדר.
אני מסכים שדמויות האבירים יותר מעוגנות, ושיש יצירה יותר טובה של ציפיות שאפשר לשבור, למרות שאני לא חושב שזה באמת הבדל כל כך משמעותי.
אני מסכים שסרט אפס עובד הרבה יותר טוב כאוסף מערכונים ולא כסרט (שוב, זה לא סרט טוב). הסצנה עם כתיבת וקריאת התסריט היא החלק הכי טוב בסרט, ובאמת הייתה עובדת הרבה יותר טוב כמערכון של 6 דקות שנקרא "תסריטאי אפס".
הטענה לגבי "כל מה שאפשר לדעת על כל דמות לאחר דקה" לא באמת עובדת כי שוב, גם בגביע הקדוש אפשר לדעת את כל מה שאפשר לדעת על הדמות אחרי דקה, או לפחות (בשביל דמות ספציפית או שתיים) סצנה של 3 דקות.
זאת המהות של הדיון שלי. לא שאני לא מסכים שהסרט גרוע. פשוט הסיבות שאנשים נותנים לי ללמה זה סרט גרוע הן סיבות שמתייחסות באותה מידה, או כמעט אותה מידה, לסרטים אחרים שנחשבים טובים.
(זה שהסרט הוא חיקוי בלי מקור זאת הבחנה מאוד נכונה, שאני דווקא חושב שזה משהו טוב, סוג של הישג, מה שדיברתי עליו בתגובה הראשונה, סוג יחודי של מטא שמתייחס לעצמו בצורה אינסופית. "A facile non-facsimile, an object with no Platonic ideal ". אבל זה "הישג" מאוד פילוסופי שלא באמת קשור לסרט עצמו או לאיכות של הסרט.)
סינמולקרה?
(ל"ת)
זו השוואה שהייתי שמח לעשות
(ואני בטוח שאפשר ללמוד ממנה הרבה), אבל עברו שנים מאז שראיתי את 'הגביע הקדוש', ומעבר לסצינות שכולנו מכירים מאוסמוזה תרבותית, אני לא ממש זוכר מה הולך שם. באופן כללי, כנער צפיתי יותר ב'טעם החיים' ו'הקרקס המעופף' מאשר בסרטים עם הקשת הנראטיבית.
מי אתה שתחרבן על סרט
שאני מופיע בו בפריים שכל כולו אני לחצי שנייה בערך, אה? מי אתה?
קודם כל, שלום שמי יהונתן צוריה
אני חדש פה באתר.
שנית כל, אתה מופיע גם באלבום פאנק או שעליו אפשר להמשיך לחרבן?
וואו כן, האלבום הזה לא טוב בכלל
(ל"ת)
פשוט לא להאמין.
לא שאני כזה מושקע בלגונן על שוגר זאזא כי בכל זאת זה רק שוגר זאזא אבל האלבום שלהם נהדר, והרבה יותר מצחיק ושנון מהאלבום של נונו למשל, שגם הוא בערך באותו האורך וכולו פרודי אבל לוקח את הפרודיות שלו לכיוון שונה לגמרי. "אל תשכח ללחוץ CTRL+S, חבר" ושיר המייקל ריצ'ארדס לגמרי נתקעים בראש לשבועות, הרבה יותר מהשירים המקוריים של אהוד בנאי ודסטיני'ז צ'יילד שעליהם הם מבוססים; ומה בדיוק הקטע עם "בתקופה שהסרט יצא הומור מטא היה באופנה ועכשיו כבר לא"? 2015 זה לא מאוד כזה מזמן. מוזר לי שדווקא בעין הדג, מעוז הגיקיות האינטרנטית הישראלית והבדיחות הפנימיות (מישהו עוד זוכר את "דשא באסה רע"?) לא אוהבים את הסרט.
האלבום של נונו הוא חצי שעה.
האלבום שלהם פחות מעשרים דקות.
וגם, כפי שמשתמע מההודעה המקורית, לטעמי כל שאר הדברים שאתה אומר על האלבום שטויות. אבל זה לא השרת העיוור, ובן עשה עבודה טובה (גם אם מכיוון שונה לחלוטין) להסביר למה זה אלבום חסר נשמה, אופי, טעם או ריח.
לא אמורים להיות בו אופי ונשמה. הוא אמור לבדר ולא לרגש.
אתה רוצה להגיד לי שאתה מוצא אופי ונשמה באלבומים המלאים של אל המוזר מעבר לצחוקים? לא רק הסינגלים המוכרים, האלבומים המלאים שלו. כמו טניישס די, זאת לא מוזיקה שנועדה שיקחו אותה ברצינות, וזאת בניגוד לאמנים אחרים כמו אמינם למשל שמשלבים גם רצינות וגם הומור; כאילו מעבר לשאלה של מצחיק/לא מצחיק, לאיזה נשמה בדיוק ציפית? חסר אופי הוא בטח שלא כי האופי של ערוץ האינטרנט שלהם נשמר שם לגמרי.
לטניישס די יש נשמה ואופי
לאל ינקוביק יש נשמה ואופי.
וזה חלק מהותי מהסיבה שהם מצליחים להצחיק ולבדר.
לשוגר זאזא… אין. וזה חלק מהותי מהסיבה שהם לא.
CTRL+S לא קשור לאהוד בנאי
הלחן מבוסס על old maui, אהוד בנאי לא תרגם אותו (אולי אתה מתכוון ל star of the county down).
ובעיני שיר פאנק בלחש מאוד מוצלח, שילוב מדויק בין היומרה של פאנק למציאות הישראלית, ועם לחן קליט מאוד.
צודק, טעות שלי.
(ל"ת)
נע בין קטעים שהורגים מצחוק לקטעים שאתה תוהה למה אתה צופה בזה
בתקופת הצבא היינו רואים את הסרט הזה בלילות כל הזמן אז תמיד יהיה לי פינה חמה בשבילו על אף היותו פארודיה מטומטמת.
הכריחו אותי לראות את זה בתיכון. 2016? 2017? לא זוכרת, מתישהו.
בעיקרון הרגשתי שמישהו לועס לי את המוח ממש חזק. ואז מקיא אותו ולועס אותו שוב. הרגשתי ככה לפני כן רק בניסיון לצפות בשידורי יום העצמאות עם הפרסומות הבלתי נגמרות והחוזרות על עצמן. הגעתי עד אמצע הסרט, נראה לי? לא יודעת, האירועים מטושטשים. סיפור האהבה היה מצחיק, זה מה שאני זוכרת.
מאז הסרט הזה מתויג אצלי במקום בו נמצאים סמים קלים, קשים, אלכוהול, הלוואות מהבנק, חובות לשוק האפור, לוטו, טוטו, סיגריות טבק וטקסי איוואסקה: הזיכרון התרבותי הקולקטיבי שעליו בנויה החוויה האנושית טוען שזה דבר מדהים ולא כיף איתי במסיבות ואני צריכה לעבור גאולה בסרט רומנטי כלשהו עם גבר מגניב ופרוע,
המוח שלי מבקש לשמור על שליטה טוטאלית בעצמו ובעולם.
(הכלה מאיסטנבול שראיתי בלילות חמ"ל אינסופיים- הידעתם? ערוץ הכלה מאיסטנבול הארור מפסיק לשדר שידורים חוזרים בין 4:00 ל-7:00 בבוקר- לא נכנס לקטגוריה, חתונה ממבט ראשון- צה"ל קונה עידן פלוס לחמ"לים- ועוד איך, אבל אף אחד לא הימם אותי כמו סרט אפס)
מעניין, בעוונותיי הקרנתי כמה סרטונים של שוגר זאזא לתלמידים בכיתה ט'. הוצאתי אותם מהקשר ומסגרתי אותם אחרת אמנם, ולא נתתי להם לצפות לצורך בידור, אבל לפי מה שראיתי התלמידים נורא אוהבים אותם ומתחברים אליהם. הם תפסו משהו בהלך הרוח של נערים וגם נערות בגיל הזה, במיוחד של הגיקים שביניהם. הרבה רפרנסים בלי הרבה עומק, עם רעש (כמה רעש) וצלצולים.
בגדול לשוגר זאזא יש שני סוגי סרטונים. הראשון, אליו שייך "ילד אפס", זה הסרטונים המתוסרטים שלהם, מלאי רפרנסים גיקיים ומודעות עצמית, שמחליפים עומק ואמירה כלשהי. לא תמיד צריך עומק ולא אמירה, אבל זה נהיה משעמם בשלב כלשהו כשכל מה שנותר זה שני אנשים צועקים סיסמאות קליטות אחד לשני במשחק מוגזם. גם ילדים שאוהבים לשחק "זהה את הרפרנס" עם עצמם וחבריהם, ישתעממו בסופו של דבר*. סרט באורך מלא של הדבר הזה הוא סיוט שלא יאמן עבור מבוגרים וכמה מהילדים.
הסוג השני הוא הלא מתוסרט. יש סרטון של אור ותום קוראים מתוך ספר כישוף מגוחך ומתפקעים מצחוק. זה אותנטי ומצחיק באמת, לפחות עד שהבדיחה מתארכת. יש להם גם סוג של שעשועון שבו הם מארחים אושיות תרבות ואינטרנט. אחד הדברים הכיפיים שראיתי באינטרנט הישראלי בשנים האחרונות (גם כאן, במינון הנכון. לפעמים הם גודשים את הסאה עד שכבר אין ברירה אלא להריץ או לסגור).
חבל שאין להם חוש מידה או רצון להתפתח (ככל הנראה, כי אני חושב שיכולת יש להם, בוודאי פוטנציאל). הם כבר שנים פונים לקהל של בני 15 באותו אופן, עם אותו חוש הומור בסיסי, בלי מינון סביר, בהגזמה פרועה ומשוגעת.
*וזו בכלל רעה חולה של העשור האחרון, רפרנסים כתחליף לסיפור, מטמינים ביצי פסחא כדי שלא נשים לב שאין לסרט/סדרה מה להגיד באמת. משפריצים לכל עבר מודעות עצמית כדי להראות שמודעים לקלישאות, אבל לא עושים איתם שום דבר מעניין.
לא חושב שיש כאן פילוח גילאי מסוים.
כן יש להם הרבה מעריצים ילדים ונערים שמעריצים אותם (וגם קונים חולצות של מגנוק) אבל גם המון מעריצים בגילאי העשרים-שלושים ואף למעלה מזה (והרי נעמה בעצמה שיתפה בפייסבוק שלה את הספר הכי מצחיק בעולם.) במערכונים שלהם שאני הכי אוהב דווקא אין כל-כך אזכורים/רפרנסים (למעט החולצות, הבובות, הכרזות והתמונות ברקע) או אם יש אז זה ממש לב הבדיחה (המערכון על קופיקו או המערכון על ״All Star” של סמש מאות׳.) הם לא משפחת סימפסון ולא איש משפחה ולא ריק ומורטי וגם לא מנסים. טרגר בעצמו אמר שהם פשוט עושים את מה שמצחיק אותם מבלי להתחשב במה שיצחיק אחרים וזה ניכר. (אגב, מישהו עוד זוכר את הטור שלו במעריב לנוער עם השולחן הקבוע שלו, של הדר ושל לילך במקדונלדס שהיה מבוסס על אותו סוג של הומור? היום הטור הזה היה נפסל בגלל מיזוגניה ושמנופוביה למרות שכל אדם סביר יכול להבין שזה בצחוק.)
כן, אני מסכים שהם לא איש משפחה או ריק ומורטי. לא הייתי מחמיא להם כל כך. בסרטונים מסוימים הם מעין פרודיה של פרודיה של סדרות מהסוג הזה. גם בסרטונים שאין בהם רפרורים ישירים בטקסט, יש הרבה התייחסויות עקיפות לתכנים שהם אוהבים, כנראה. כמו שכתבת, אפילו הרקע של הסרטונים מלא בהפניות לעולמות תוכן אחרים, באגביות. זה מספיק כדי להדליק אצל הצופים שעדיין לא מנוסים בכך (למשל, בני נוער) את נורית ה-"אני מכיר/ה את זה!" את הבדיחות עצמן שמענו בחלקן כבר באינסוף תוצרי פופ גיקי כאלה ואחרים ונותר לנו לחשוב איפה הן הופיעו. העלילות והרעיונות עצמם מושאלים/מושפעים מתרבות הפופ הגיקית. ברור לי שהם אוהבים הרבה דברים שאני אוהב, והרבה מעבר, ושיש להם עולם תרבותי די עשיר, כמו שכתבו פה, שמשפיע עליהם, אבל חלק גדול מהסרטונים שלהם נראים לי כמו תקציר קליט של תרבות הפופ, ערוך בצורה די טובה לעתים קרובות. זה במקרה הטוב. במקרה הנפוץ יותר, הם מתבססים על בדיחה שחוזרת שוב ושוב בהגשה מוגזמת וצעקנית. כאמור, לא הכול, יש תכנים חמודים מאוד, וכיפיים (לא סתם הסרטון על הספר עלה כאן שוב). הם נראים לי אנשים נחמדים מאוד ועם מה להגיד באופן אישי, אבל בתור יוצרים, כשהם צריכים לכתוב משהו, אז, ובכן, מתגלה הבעיה.
מבחינת הגיל של הצופים, אני לא יודע. לא עשיתי פילוח. להתרשמותי, ההומור שלהם הוא הומור טינאייג'רי קלאסי עם התאמות לעידן שלנו. אלה שאוהבים אותם (כיוצרים, לא סרטונים מסוימים שלהם) בגילי ה-20 פלוס-30 מינוס, הם אלה שגדלו עליהם בגילים צעירים יותר. אבל יכול להיות שאני טועה.
גם אני לא עשיתי פילוח.
אבל אני חושד שמה שאתה קורא לו ״תקצירי תרבות הפופ״ זה למעשה לא שוגר זאזא אלא יותר סרטוני ״אני מצייר את הדברים המוזרים שאתם שולחים לי״ מהערוץ האישי של תום טרגר שהוא נפרד משוגר זאזא (תום, בציור אתה בטח הרבה יותר מוכשר ממני, אבל סטאר באטרפליי שלך לא משהו.) הרי טרגר גם היה מרצה בערוץ היוטיוב הפרטי שלו על נושאים חברתיים כמו נטייה מינית ופמיניזם. סתם להפריח ככה לחלל האוויר את הביטוי ׳תרבות הפופ׳ בלי להסביר אותו זאת בדיוק הסיבה שאני כל-כך שונא את המונח הזה. האם הסרטונים של תום מקריא בדיחות ישנות שפרסמתי פה ביום העצמאות של שנה שעברה הם ״תרבות הפופ״? דידי מנוסי זה ״תרבות הפופ״? לדעתי גם בשנות השמונים לא התייחסו אליו ככזה אלא כסתם משהו לא מזיק שנמצא ברקע, ולכן אני לא חושב שעל זה מבוסס ההומור שלהם, בלי קשר לתרבות הפופ או לתרבות הרוק שהם עצמם אוהבים וצורכים. גם במערכונים יותר חדשים שלהם כמו ״סקיירייטר״ או ״אתה יודע את זה, בייבי!״ אין שום התייחסות לגיקיות או לתרבות הפופ או לתרבות בכלל. ההומור שלהם מתבסס יותר על הקצנה, הגזמה, הגחכה ובעיקר על ״תום טרגר מתנהג כמו דביל ומניאק בלי סיבה כי זה נורא מצחיק, ולא רק כשהוא בתפקיד אפס״. זה ההומור של האיש מאז ומעולם עוד מימיו העליזים במעריב לנוער מ-2003.
לאיזו קטגוריה, לפי המיון הזה
שייכים סרטוני "ההוא והזה"? אני לא בטוח עד כמה הם מתוסרטים, ולמרות שיש בהם רפרנסים, הפואנטה היא לא "האה, רפרנס!" אלא משהו שבונה עם האווירה הסוריאליסטית המרוכזת של הסרטון.
(זה הדבר האהוב עלי של שוגר זאזא, אני רואה את פרקים 3ו4 כל כמה חודשים באופן אדוק, עם חברים וחלק מהמשפחה פרקים 1 ו2 עוד לא מצאו את הסגנון שלהם, פרקים 5 ו6 הם מיחזור די משעמם של מה שהיה קודם, אבל 3 ו4 זה סוריאליזם מטומטם מבוצע בצורה גאונית.)
יש להם גם כמה סרטונים מאוד מתוסרטים בלי רפרנסים. סדרת "מערכון עם X", "תום מהעתיד", שהיא פארודיה על סגנון צילום של סרטוני יוטיוב אבל אין בזה שום דבר גיקי, או "תום אור קוראים את לונדון" (השני).
אתחיל ואגיד שמקריאה בתגובה שלך ותגובות אחרות פה אני כנראה טועה בטענה ששוגר זאזא מכוונים לנוער, וכנראה שיש בהם יותר ממה שאני רואה. אבל אני עדיין חושב שלא טעיתי לחלוטין.
"ההוא והזה" בהחלט נופל לקטגוריה של סרטון מתוסרט. האם הוא מאולתר, לפחות בחלקו? יתכן. אבל זה פחות משנה לטענה שלי. הסרטונים הלא מתוסרטים של שוגר זאזא מקבילים לדעתי לפודקסט: שני חברים שמדברים ביניהם בחופשיות על נושא כלשהו שהם אוהבים. יכול להיות שיש פורמט אבל זה הבסיס ומקור המשיכה של המדיום. זה לא קיים שם. ממה שראיתי (דיסקליימר: לא הכול, אז יכול להיות שאני טועה בנוגע אליהם), יש דמויות ויש הקשר מומצא שמגביל אותם לסגנון שפה ומשחק מסוים. ובהחלט יש רפרנסים לעולמות תוכן גיקיים שלא כוללים רק את תרבות הפופ הגיקית. הם משובצים היטב בפנים והם חלק מההומור. איפה שאתה רואה "סוריאליזם מטומטם" אני רואה מוטיב חוזר בכל אחד מהסרטונים שלהם, הבסיס של כל הסרטונים שלהם, שכתבתי גם קודם: שני אנשים (בעיקר תום) צועקים אחד על השני משפטים קליטים וקצרים (בדרך כלל) בלי פואנטה מעבר למודעות עצמית, שבהחלט יש גם שם בכמויות. במקרה זה הם פשוט מדברים מוזר ולא צועקים, אבל זה אותו עיקרון, רק פחות מכאיב באוזניים.
גם ב-"אור ותום קורעים את לונדון" (כנ"ל בנוגע לדיסקליימר שלמעלה) יש חילופי דברים וקריין שמגזים וצועק בשבילם כשמה שמצחיק זה המודעות העצמית שלהם ושל הקריין. בלי שום פואנטה מעבר לזה. ב-"תום מהעתיד" זה בכלל הגיע לכדי זיקוק, כשכולו עוסק במודעות עצמית כלפי סגנון צילום של סרטוני יוטיוב, לדבריך. מלא מודעות עצמית סביב הנושא (שהוא בפני עצמו רפרנס: "מכירים את סרטוני היוטיוב האלה שהמגיש מדבר עם עצמו? זיהיתם? אז כזה…") בדיאלוג/מונולוג שהשורה התחתונה שלו זו: תשמעו קטע, אנחנו יודעים שאתם יודעים כמה מטומטם הסגנון הזה. בואו נראה לכם את זה.
יש לך סימוכין למה שאתה אומר?
מעבר לחולצות ולתפאורה, איפה אתה רואה בסרטונים האלה ״תרבות פופ גיקית״? האם יש לשוגר זאזא מערכון שכולו מחווה פרודית לפרק מפורסם של מלחמת הכוכבים או דוקטור הו או משהו בסגנון ואני פשוט פספסתי? עד מתי צירוף המילים האופנתי הזה ימשיך להדהד?
בשביל לדייק
מודעות עצמית זה לא רפרנס, זה לא "תרבות גיקית", זה משהו אחר לגמרי.
(זה חשוב כי רוב התלונות שאני מכיר על רפרנסים הם "כל התוכן מגיע מבחוץ, במקום ליהיות חלק מהיצירה". זה לא אותו דבר כמו "כל התוכן נמצא בפנים, פשוט רוב התוכן הוא על עצמו, ואין שום פואנטה מעבר לזה".)
אני אענה כאן גם לך וגם לאסתטיקה.
מסכים עם ההבחנה בין מודעות עצמית לבין רפרנסים, ולכן התייחסתי למודעות עצמית בנפרד בהודעה שלי. יחד עם זאת, יש עוד טיעונים מלבד שני אלה שציינת.
אני לוקח בחזרה את המושג "תרבות פופ גיקית", כי אני מסכים שהיא פחות מתאימה כאן, או לפחות יכולה להטעות. אנסה להסביר למה ואיך זה קשור למודעות עצמית ולרפרנסים.
ההומור של שוגר זאזא הוא הומור שמתבסס על מודעות עצמית. רואים שהם מכירים את מוסכמות הז'אנרים שהם עוסקים בהם ומשתמשים בהם כדי ליצור פרודיות לא ממש מעניינות שלא אומרות שום דבר מעבר להצביע עליהן ולהגיד שהם מכירים אותן. באחד מהסרטונים הלא מתוסרטים שהתייחסתי אליהם הם דיברו במפורש על זה שכל מה שהם עושים זה לצעוק אחד על השני. ברור שיש שם מודעות עצמית, אבל אין שימוש במודעות הזו כדי להגיד משהו מעבר ל-"אנחנו יודעים מה אנחנו עושים". זו אפילו דקונסטרוקציה, סתם חיקוי והגזמה.
הז'אנרים שהם עוסקים בהם הם ז'אנרים גיקיים. לא גיקיים-סטאר-וורס או גיקיים-דוקטור-הו (בהכרח, למרות שיש שם גם כאלה), אלא גיקיים במובן של היכרות טובה מאוד עם תכני תרבות איזוטריים. השימוש ברפרנסים האלה הוא כדי לציין שהם מכירים אותם, בלי שימוש יותר מדי יצירתי בו. איזושהי אמירה כללית על מוסכמות הז'אנר תוך שימוש באמירה סתמית על להקת אינפקציה או על פלינסטונס. לכן "תרבות פופ גיקית" פחות מתאים. אולי יותר נכון להגיד "תרבות אזוטרית אקלקטית", מהסוג שגורם לצופה להרגיש חכם כי הוא מכיר אותו ואחרים לא.
טוב, אני מרגיש שההודעה הזו היא פרודיה על עצמי בשלב הזה: ניתוח במשלב גבוה וסמי אקדמי על זוג יוצרים לא מעניין במיוחד. הנה, עשיתי כאן את מה ששוגר זאזא עושים: מודעות עצמית, התייחסות למה שכתבתי כאן ובמקומות אחרים באתר ולשדה התרבותי שבתוכו אני פועל, בלי לעשות עם זה שום דבר מעניין חוץ מלציין את זה.
אני שמח על התיקון, ובכל זאת
אני לא רואה הרבה התייחסויות של שוגר זאזא גם לתרבות אזוטרית אקלקטית באופן גורף, אולי רק מדי פעם, אבל זה לא שהמערכונים הבולטים שלהם מתמקדים דווקא בזה (ולא, קופיקו ודידי מנוסי זה לא ממש זה.) אם לנסות בכל זאת ללכת עם קו המחשבה הזה, דווקא בהלוואי הייתי מת יש יותר ממה שבעין הדג עלולים לקרוא לו ״תרבות פופ גיקית״: אם ניקח את אחד השירים האהובים עליי מהאלבום (כן כן), ״סופר מריו תקפוץ יותר גבוה!״, הרי שאפשר למצוא בו בנקל את הנ״ל, כי מריו הוא דמות פופולארית + משחקי וידאו נתפס כתחום עניין גיקי = צריך ידע רודימנטרי כיצד סדרת המשחקים סופר מריו פועלת כדי להנות מהשיר ולצחוק ממנו. בשיר הקונספירציות יש כבר הכול מכל וכל – מייקל ריצ׳ארדס/סיינפלד זאת אולי תרבות פופ כי סיינפלד היא סדרה מאוד ידועה, אבל לא בהכרח גיקית (גם אם ג׳רי וג׳ורג׳ בעצמם לא מפסיקים לנהל דיונים על גיבורי על); מאסטר ספלינטר/צבי הנינג׳ה כבר הרבה יותר קרוב גם לתרבות פופ וגם לגיקיות, אבל אז מגיע מבול של אזכורים תרבותיים שהם לא פה ולא שם (טל ברמן זה תרבות פופ ו/או גיקיות? אהוד בנאי וקווין ספייסי הם תרבות הפופ ו/או גיקיות? מה בקשר לבדיחות על נאצים?) בקיצור, אקלקטית כן, אזוטרית – תלוי למי. בסרט אפס עצמו אין לא מזה ולא מזה; גיקיות אני לא זוכר משם בכלל, ורדיוהד וביונסה מאוד לא אזוטריים בלשון המעטה.
רובם לא גיקיים
אבל הם עדיין רפרנסים שכל המהות שלהם היא "היי תראו, רפרנס למשהו שאתם מכירים!".
כן אבל זה נעשה בצורה מצחיקה ולא מתוך התנשאות של ״תראו כמה שאנחנו חכמים״.
(ל"ת)
עוד קצת פרודיה (ומודעות עצמית) על עצמי
הסרטונים של שוגר זאזא מאפיינים תרבות צריכה אומניבורית, כלומר כזו שכוללת הכול – תרבות גבוהה ונמוכה, מזרח ומערב, פופ ומוזיקה קלאסית, צבי הנינג'ה ועוזי חיטמן, אינפקציה וביונסה. מה הקשר? אין קשר. זו התרבות שנחשבת כיום. אם בעבר מי שצרך תרבות גבוהה נחשב "תרבותי", היום מי שמסוגל להכיל ולשלב בין סגנונות, טעמים וז'אנרים הוא זה "התרבותי".
זה מצטרף לעוד סממן תרבותי, יותר קלאסי. אמר מי שאמר (לא זוכר מי, ועד רגע תבינו למה זה אירוני) שמצופה מהאדם הבורגני לא להכיר את כל אוצרות הידע התרבותי המערבי, אלא ציטוטים מתוכו ומי אמר אותם (בערך, לא זוכר את הציטוט המדויק, אירוני וכו'). אדם "תרבותי" הוא מי שיוכל לשלוף את הציטוט הנכון בזמן הנכון. סימון של עומק ומורכבות בלי שיש מאחוריהם כלום.
שוגר זאזא זה בדיוק החיבור בין השניים: אזכורים מכל קשת התרבות, האזוטרית והפופולרית, כדי לאותת לקהל שזיהה שהוא חכם ותרבותי. אין שם שום דבר חוץ מזה. האם זה מצחיק? עניין של טעם. זה בוודאי לא מתנשא. אותי זה לא מצחיק לרוב.
/\/\/\/\/\/\ זה. כל-כך.
מה שכן, אני לא זוכר אצל שוגר זאזא שום אזכור לאינפקציה, אלא אם כן אתה מתכוון שלמה אני חי בכללותה זאת מחווה לאינפקציה, שזה מאוד לא מדויק, פשוט אין הרבה פאנק ישראלי אחר שיכול להוות מוקד להשוואה (סרטן השד זה עוד נחשב?) בכל מקרה המחשבה פה הייתה ״בוא נעשה את שוגר זאזא במוזיקלי״ ולא ״בוא נעשה מחווה לאינפקציה עם טקסטים שאופייניים לשוגר זאזא.״
הם ממש עשו סרטון שהוא פרסומת להופעה של אינפקציה
וחברי אנפקציה הופיעו בו.
לפני שאני שופט לחומרה
למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אין הרבה פאנק ישראלי אחר שיכול להיות מוקד להשוואה"?
פאנק ישראלי ידוע.
כלומר, ברור שיש להקות פאנק בישראל כמו שיש להקות של כל דבר אחר בישראל, אבל אינפקציה זאת ה-דוגמה ה-כי ידועה (שגם היא כמובן לא ידועה לכל, אלא יותר למיינסטרים האלטרנטיבי באזור סוף שנת 2000 כזה. אחר כך בסוף שנת 2008 קיבלנו גם את איטליז וההכרה התרחבה קצת.) הישראלי הממוצע ברחוב לא בדיוק יוכל לדקלם חמישה שמות אקראיים של להקות פאנק ישראליות אם יישאל על כך במשאל רחוב וגם לא המעריץ הממוצע של שוגר זאזא. גם אם תום ואור אכן שיתפו פעולה עם אינפקציה לצרכי פרסומת או סרטון כאלה או אחרים, זה ממש לא היה הכיוון באלבום שלהם, שאני חושב שאני לא בדעת מיעוט כשאני אומר שרוב האנשים לא חושבים עליו כעל מושפע-אינפקציה בין אם הם נמנים על אוהביו או על שונאיו.
אני לא מסכים עם הניתוח הזה, בכלל
החל מ"אינפקציה היו להקת פאנק" ועד ל"הישראלי ממוצע" ובטח בפינת "מעריץ שוגר זאזא אופייני".
כמו כן, מן הסתם שהאלבום ההוא לא מושפע אינפקציה, הוא גנב מילולית את הסאונד שלו מטברנק והאחים צברי (בין השאר).
שמעתי עכשיו את 7 הסרטונים של למה אני חי בערוץ שלהם
שיר פאנק בלחש וקונטרול אס חמודים מאוד.
דווקא העלו בי חשק להקשיב לסיסטם אוף א דאון ואיזה sea shanty , בהתאמה.
מסכים שאינפקציה לא הייתה ההשפעה העיקרית על האלבום
אינפקציה באמת כועסים, ושוגר זאזא סתם רוצים לעשות שטויות ורעש. לי הם יותר מזכירים את שייגעץ מאשר את האחים צברי (שגם קצת כועסים), אבל אולי בגלל שאני יותר זקן.
גם אצל שייגעצ יש איזו מחאה דרדלה.
(״ערוץ הילדים״, ״חייל של מאה שערים״.) אצל שוגר זאזא אין אפילו את זה, יש רק בדיחות הייטק כאלה. אם כבר הייתי אומר שהם כמו הפה והטלפיים, רק בלי הגרוטסקה והמרירות.
כלומר, האזכור לאחים צברי
הוא לא בשל כך שהם מתקרבים למה שהם עושים או באים מאותו מקום ביצירה (אם כי אני מניח ששניהם נופלים תחת "צחוקים"), אלא כי מילולית יש שם שיר שגונב את הסאונד של הלהקה הזאת.
אבל גם בכנות מרגיש לי שהדיון הזה מגיע לאוף טופיק ומבזבז זמן.
לא, לא, אתם יכולים להמשיך
הרבה זמן לא עקבתי אחרי דיון שבו כל כך אין לי ידע ודעה כמו דיון על להקות פאנק ישראליות.
רק הערה אחת – דיברתם קודם על הישראלי הממוצע ברחוב, ואני תוהה אם האנגלוסקסי הממוצע יוכל לדקלם שמות של להקות פאנק מעבר לסקס פיסטולס.
כלומר, והקלאש.
אגב, כל עניין "הממוצע" הוא בעצמו קצת א-מורפי כמבחן. אבל בגדול להקות הפאנק הישראליות הבולטות שאנשים מכירים הם רמי פורטיס (עבר מאז לרוק, ובכל זאת "פלונטר" אלבום פאנק), הקליק (קצת פחות מוכרים, בהרבה, ועדיין הושמעו ברדיו), שייגעצ, וביט 69 (לדור מסוים לרגע מסוים).
כמו כן, ככל הנראה ששיר הפאנק הכי מוכר בעברית הוא בכלל השיר של מוקי ויוסלס איי.די "אני לא רוצה להתבגר" שבכל זאת היה שיר הפתיחה של "רמזור".
ויקיפדיה טוענת שגם "זקני צפת" ו"המכשפות" פאנק (מה שאני מקבל מבחינת רוח המרד, אבל מוזיקלית זה נטו רוק)
ההשראה הכי גדולה על למה אני חי היא מן הסתם להקת אפליקציה מארץ נהדרת.
(ל"ת)
נמק ופרט
(ל"ת)
ההבדל לא מאוד רלוונטי לשאלה "מה התוכן של הסרטון".
(ל"ת)
החוויה האנושית טוענת שחובות לשוק האפור זה דבר מדהים?
(ל"ת)
איך לסרט שיצא לפני שמונה שנים יש כל כך הרבה תגובות עכשיו?
מאיפה זה בא?
בשרשורים הללו מסתתרות ההודעות הכי מעניינות
אני נהנה כל פעם מחדש.
איזה יופי של אתר!
אז בעקבות המצב ובאיחור כבד
סופסוף צפיתי בכל פרקי אחמד וסלים. קורע מצחוק וגם לא פוליטיקלי קורקט, כמו שהומור אמור להיות.