-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
סלמה
Selma
סיפורה של הצעדה לאורך 54 מייל מהעיר סלמה למונטגומרי באלבמה, שהיוותה נקודה חשובה במאבק על זכויות השחורים בארה"ב בשנת 1965.
תאריך הפצה בארה"ב: 09/01/2015
תאריך הפצה בישראל: 19/02/2015
סרט לחלוטין מעל הממוצע
הסרט נהדר, אוילו הוא המנצח הברור מבין שלושת השחקנים הבריטים שנמצאים בביופיקים היסטורים ומתחרים על האוסקר, העריכה היא מלאכת אמנות והשיר סיום הזה הולך לזכות באוסקר.
אבל במקום להרחיב על כל אחד מהדברים האלה, מעניין לבדוק את מעלות הסרט דרך השוואה לסרט אחר שעוסק במפגינים שיצא השנה – גאווה.
על פניו, סלמה וגאווה עונים בדיוק על הסטריאוטיפים של הקולנועים שהם מייצגים. סלמה הוא קולנוע אמריקאי, עם סיפור סוחף שכל רגע בו הוא החלטה חשובה, עם שימוש בטכניקות קולנועיות שעולות על השימוש הקולנועי הפשוט, סיפור על גבר יחיד, סיפור עם נבלים שהסיבה למעשים שלהם נמצאת איפה שהוא בין "ככה חונכתי אל תשאלו שאלות" ל"הכושים הארורים האלה רוצים יותר מדי דברים! נמשיך ככה והדבר הבא שיקרה זה שהם יבקשו שלא נהרוג אותם באקראיות!".
לעומתו, גאווה הוא סיפור מוקפד שמתמקד בתסריט ובדמויות יותר מכל, בלי דמות ראשית אחת אלא אנסמבל גדול של שחקנים, בלי נבלים מוחלטים אלא רק אנשים עם חולשה רגעית שאפשר לכפר עליה, עם הומור בריטי חצוף כתור אווירה, בלי נבלים מוגדרים ונוכחים (ת'אצר לא נוכחת והנבלה של הסרט לא בדיוק משמעותית) עם תחושה קטנה שהדבר החשוב ביותר הוא היחסים בין הדמויות ולא המאורעות ההיסטורים שמתרחשים מסביבם.
אבל יש כמה הבדלים עמוקים יותר בין גאווה לסלמה – ואפשר אפילו להבחין בסצנות הסיום הכמעט-דומות-לחלוטין שלהם. בשני הסרטים הסוף מציין מה עלה בגורל הדמויות: אבל בעוד שבגאווה ישנה תחושה של פיל-גוד מרומם, סלמה שומר על להבה נמוכה מאוד.
וכאן כנראה ההבדל בין רמת העשייה שלהם: גאווה סרט כיפי ומעניין – והוא מדבר על הרבה נושאים אבל הפיל-גוד שלו נמצא במשאת עיניו. כל הדמויות משתפות פעולה, מחייכות ורוקדות ואם מישהו זועף זה עובר אחרי דקה. סלמה סרט הרבה יותר מציאותי – אנשים רבים בסלמה. והרבה. לא רק בין השחורים ללבנים אלא גם בתוך התנועה לזכויות השחורים עצמה. גאווה מקפיד לצייר כל דמות בצורה ייחודית וקליטה כדי שנזכור אותה ואת המאבק שלה, אבל סלמה מצייר את המאבקים הפנימיים והחששות של התנועה. לא קל לקלוט ולזכור במה שונה הבחור-הזה-שהוא-לא-מרתין-לותר-קינג מהבחור-השני-שהוא-לא-מרתין-לותר-קינג, אבל הסרט מייתר את הייחודיות שלהם בשביל לבחון את הדינימקה הקבוצתית בלי להיקשר לדמויות.
הפיל-גודיות של גאווה גם פוגמת בכמה חותך הבשר בדמויותיו. רוב הדמויות בגאווה הן דמויות של אנשים מושלמים כמעט: הן נמרצים, דואגים לשני עם חוש הומור ואהבה. הם כאלה מסוכרים שקשה לא לחבב אותם במהלך הסרט. אבל את מרתין לותר קינג הסרט מעביר יותר מבחנים. הסרט לא בא לשלול אותו, אבל הסרט מציג אותו פעם אחר פעם במצבים פחות נוחים לו. המנהיגות שלו עולה כנושא שאלה, והמערכת המשפחתית שלו נבחנת בלא מעט כיוונים. הסרט, כמובן, מציג אותו כגיבור בכל המצבים האלה – אבל בגלל שהוא מסכן את הגיבור שלו מלכתחילה לדעה שלילית ההרגשה הוא גיבור הרבה יותר חזקה בסוף הסרט. כי מעבר למכשולים שהאחר הציב לו, הוא הצליח גם להתגבר על המכשולים שהוא הציב לעצמו.
אני לא יודע אם סלמה הוא הסרט הטוב ביותר של 2014 או 2015, אבל הוא בהחלט עומד עם "מילק" כתור אחד הביופיקים האמריקאים הגדולים שיודעים שלא מספיק להיות על אדם חשוב אלא גם צריך לעשות את הסיפור מרתק ומעניין ומושך ואם אפשר אז גם לבחון את הדמויות קצת יותר לעומק. והעשר דקות הראשונות שלו הכניסו אותי למצב צבירה שונה לחלוטין.
מעולה
אני כל כך אוהב את הכיוונים שסרטי הביוגרפיה של השנה לוקחים; מהירים, קולחים, מרגשים לרגעים וזורמים הלאה. אין רגעים שקטים וצילומים איטיים של בכי והזדהות, היוצרים כבר מבינים שאין לנו כוח לזה, וסלמה הוא סוף סוף סרט מבדר. אווה דוברניי בעצם 'עיצבה' את הסרט הזה כדי שיתאים לתקציב הנמוך שקיבלה אליו, והיא מתמודדת עם זה נפלא: יש כאן סצנות אלימות, המוניות, פעלתניות ומרהיבות עין (יחסית) שלא שמים לב שהופק בתקציב נמוך מהצפוי. השחקן הראשי, דיויד אוילבו, כל כך כריזמטי ומעורר הזדהות שפשוט עצוב שלא זכה אפילו למועמדות הוכרה לאוסקר (העיקר שקופר שם). בגדול – אם הייתי יכול ללמוד את שיעורי ההיסטוריה שלי מסרטים, הייתי רוצה סרטים כאלה. סרט לא מדהים, אבל מרתק.
סלמה
כתבה על "היעלמותו" של הרב אברהם יהושוע השל מן הצעדה בסלמה בסרט ובכלל מהיותו במעגל המקורבים למרטין לותר קינג בכל הסצינות בסרט, ומהעדרות היהודים כבעלי אופי אקטיבי מאוד בקידום זכויות השחורים בארה"ב. היוצרת לא ממש נתנה הסבר מספק להיעלמות הזו. http://www.jewishjournal.com/opinion/article/selmas_missing_rabbi