הדיון הזה (בהנחה ואנשים ירצו להשתתף בו) יהיה מאוד רגיש אז אני אשתדל ללכת על ביצים כמה שניתן.
זה לא סוד שהסכסוך הישראלי-ערבי קורץ לעולם וביותר מדרך אחת; עמותות, ממשלות, ארגונים חברתיים, פוליטיקאים, אמנים ועוד רבים אחרים עוסקים בסכסוך בשלל דרכים ומביעים דעותם לכאן או לכאן.
הקולנוע הישראלי, חרף העליה בהכנסות בשנים האחרונות והתמיכה מקרן הקולנוע וגופים אחרים, עדיין זקוק נואשות למימון. יש הרבה יוצרים בישראל והרבה דעות, רעיונות ורצון להביע אותם, אבל לא תמיד יש כסף. מה עושים?
פונים למימון אירופאי/זר. מימון זה לא רק קבלת כספים מחו"ל או שותפות עם ערוצים צרפתיים או סקנדינביים ליצירת סרט, מימון זה גם יצירת סרט מתוך מטרה שהקהל היעד שלו יהיה פסטיבלים אירופאים ו/או הצופה האירופאי הממוצע.
אין לי נתונים לגבי הסרטים שיוצאים פה, אבל אני רואה עיסוק בסכסוך הישראלי-ערבי הרבה מעל הממוצע.
כן, בהחלט, אני מודע להצלחות אחרות, לסרטים כמו "גט" או "הערות שוליים", אבל אני עוסק בנושא אחר כרגע.
האם הנטייה של אמנים לפנות לכיוונים האלו הם רק בגלל המימון? ואם כן, מה זה עושה לאמנות המקומית, שמתועלת לשם? האם זה טבעי שאמנים מקומיים ידונו בסכסוך, ומשם נובע המימון, או שבעקבות המימון יש נטיה של יותר אנשים לעסוק בסכסוך?
האם זה תודעתית מקבע את הקולנוע הישראלי כעוסק בקונפליקטים שמבוססים על החוויה הזו?
אני יכול לחשוב על מיליון נושאים אחרים שיכולים לעניין את הצופה האירופאי , ואגב, גם את הצופה הישראלי. האם כל הקולנוע שאנחנו מייצרים מופנה החוצה, ולנו ישארו סרטי קומדיה דלוחים שמדברים על ה"חוויה" הישראלית?
מה לגבי נושאים דרמטיים אחרים שמתרחשים בישראל? האם אמנים לא מתעניינים בהם?
יכול להיות שפעם "סרטי הסכסוך" היו התחום המוביל בקולנוע הישראלי, בין אם במספר הסרטים שנעשים או בתדמית שלו בחו"ל. אבל זה פשוט כבר לא המצב. בין הסרטים הישראליים שקיבלו תהודה בחו"ל לאחרונה, באוסקר או במסגרות אחרות: "גט", "אפס ביחסי אנוש", "מי מפחד מהזאב הרע", "הערת שוליים", "למלא את החלל", "שש פעמים". בינתיים בארץ הצליחו סרטים כמו "זוהי סדום", "שושנה חלוץ מרכזי", "גאליס", "זינוק בעלייה" – ואף אחד מכל הסרטים האלה אינו עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, עדיין ישנם סרטים שכן עוסקים בו – ולמה שלא יהיו? זה נושא משמעותי מאוד בישראל – אבל הם רחוקים מלהיות המדוברים ביותר, המצליחים ביותר או הנפוצים ביותר.
בקיצור: זה פשוט לא ככה. התדמית של הקולנוע הישראלי כעוסק רק ב"סכסוך" פשוט לא נכונה, עובדתית, מלבד במוחם של טוקבקיסטים בוואלה, ועדיף לשכוח ממנה במקום לקבע אותה.
מתוך 23 סרטים 3 סרטים עוסקים בסכסוך הישראלי- פלסטיני. הלאה.
הנה רשימת הסרטים שיצאו לאקרנים מתחילת השנה הנוכחית ועד עכשיו:
"את לי לילה", "בורג", "הגננת", "הקפות", "סרט עם קתרין דנב", "עלים אדומים", "פנסיון פראכט", "פרינסס", "צילי", "שקופים, "תפוחים מן המדבר".
סרט אחד מתוך 11 סרטים.
הלאה.
הנה רשימת הסרטים שהגישו מעומדות לתחרות פרסי אופיר הקרוב ומן הסתם חלקם או רובם יצאו לאקרנים בהמשך. 2 סרטים מתוך 24 סרטים נסובים סביב הסכסוך.
סך הכל 6 שנגעו בסכסוך מתוך 56 סרטים אקראיים מהשנתיים האחרונות שרובם נגעו בכל כך הרבה נושאים וז'אנרים אחרים. האם זה נחשב מספיק "עיסוק בסכסוך הישראלי-ערבי הרבה מעל הממוצע" כדי לעורר דיון?
5
subatoi, מקס צ'פלין, Horican, הגורבצובה, trilliane?
תקראו לזה "מבחן דומפה" או איך שתרצו, אבל העובדה היא שבעוד שיש בלי סוף סרטים שהגיבורים שלהם הם חרדים/ערבים/רוסים/קיבוצניקים/ווטאוור, אין אף סרט ידוע שהגיבור החיובי שלו הוא מתנחל.
ביום שזה ישתנה, נוכל להתחיל לדבר על זה שהקלנוע הישראלי מתחיל להשתנות.
באופן כללי, דתיים לאומיים ומתנחלים (בניגוד לחרדים) זוכים לתת-ייצוג בקולנוע הישראלי. אני מניח שזה כיוון שאין הרבה קולנוענים דתיים (מלבד סידר), והדתיים-לאומיים לא מספיק "אקזוטיים" כמו החרדים. באופן דומה, אם כבר סרט מחליט לצאת מהמעגלים ה"קרובים" של ירושלים/תל אביב, הוא ילך לפריפריות נידחות ולא, נניח, לפתח-תקוה, רחובות או אשקלון – התחושה היא שעיירות פיתוח עניות הן "סיפור" והערים שהם לא תל-אביב/ירושליים הן סתם משעממות.
הגבת בצורה מרחיבה, אז כל הכבוד. כפי שאמרתי – אין לי נתונים ואין לי מספרים, ובנוסף, ציינתי בהחלט שאני מודע להצלחות אחרות.
אם היינו רוצים להיכנס לדיון, היינו צריכים לבדוק אילו מהסרטים שנעשים בישראל נעשים עם מימון מחו"ל ו/או במטרה לפנות לקהל בחו"ל ועל מה הם נסובים.
אגב, מבחינתי סרט שלא הופץ בחו"ל מקבל משמעות פחותה בהקשר הזה, ומהראש שלי אני מצליח לחשוב על שרקייה ובית לחם, שלא צויינו שם, שקשורים מאוד לסכסוך.
6 מתוך 56 סרטים אקראיים זה הרבה מאוד מעל הממוצע לנושא אחד.
האם יש 6 סרטים אחרים ברשימה שמתעסקים ב.. יחסי חילונים דתיים? אשכנזים מזרחיים? ירושלים? מחאה חברתית? שואה? או סתם נושא אחר שהוא לא "ישראלי" במהותו?
הדיון לגבי המימון הוא זווית שמעולם לא קראתי עליה לעומק, בניגוד למימון עמותות פוליטיות וכדומה, אני חושב שמעניין לערוך אותו גם בנושא האמנות.
לפני כמה שנים הטענה שלך הייתה נכונה, ולא רק בנוגע לסרטי סכסוך-בתחילת המליניום הקולנוע הישראלי היה במצב מזעזע. נדמה היה שכל סרט ישראלי חייב לעסוק במשפחה לא מתפקדת, הסכסוך או הקהילה הגאה. ורצוי הכל ביחד. הסרטים הישראלים נראו לא כמו סרטים שיוצר עשה מאהבה לקולנוע ומתוך הבנה שיש קהל שמשלם כסף על הסרט שלו ובא להנות, אלה כמו סרטים שעושה הסטודנט בתואר כדי להתחנף למורה הפלצן שלו ולקבל עובר. הקהל לא בא, ובצדק רב.
עקב חוסר ההצלחה לא הייתה אפשרות לגייס משקיע חיצוני שיסכים להשקיע בסרט ישראלי למטרת רווח (התלוננו היוצרים, והלכו לצלם עוד סרט על ישראלי שמתאהב בפלסטינאית). תעשיית הקולנוע הישראלית חיה על קרנות. הקרן הישראלית אכן מראה נטייה לנקודת מבט שמאלנית יותר מהממוצע בארץ. הקרנות האירופאיות, בחלקן, ממנות סרטים ישראלים *בתנאי* שהם מציגים ראייה שמאלנית.
לשאול אם בגלל זה הסרטים בארץ שעוסקים בסכסוך שמאלנים, זו שאלת ביצה ותרנגולת. לדעתי התשובה היא לא-זו הדיעה הפוליטית השלטת בחוגים שמהם באים אמנים בדרך כלל, אין מה לעשות. ההנחה המרומזת שלך כאילו אנשים ימנים יביימו סרט שמאלני כדי להשיג מימון מופרכת-יוצרי הסרטים הנ"ל התראיינו בתקשורת לא פעם ואין ספק שאלו דיעותיהם בחיים.
מה שכן-נוצר מצב שבו ברירת המחדל של סרט פוליטי ישראלי היא שמאלנית. איך לעזאזל ייתכן שבמדינה שבה למחנה הלאומי יש 67 מנדטים (וגם מצביעי המחנה הציוני ולפיד הם לא בדיוק עוכרי ישראל) כמעט ולא קיימים סרטים ימניים בפרופיל גבוה (ואני אומר כמעט לשם הזהירות בלבד). זה אכן מטריד, ומעלה שאלות אם באמת יש איפה ואיפה בשיקולי הקרן הישראלית לקולנוע-אפילו אם זה רק שיקול בסגנון "סרט ימני פשוט לא יכול להצליח בחו"ל". או זה או שיוצרים ימנים פשוט מתביישים, ואז באמת חבל.
הפריחה האדירה של הקולנוע בארץ בשנים האחרונות נותנת קצת תקווה לשינוי. קודם כל, הפוקוס על סרטי סכסוך באופן כללי ירד מאוד, ברוך השם. חוץ מזה, "לבנון" או (ככה אומרים) "רוק בקסבה", ובטלוויזיה "פאודה" ו"פצועים בראש" הם אולי לא ימניים אבל מעזים להשתמש בסכסוך כבסיס לסיפור ולא ככרזה אידאולוגית. עדיין חבל שלהשקפה של הרוב במדינה יש כל כך מעט ייצוג בקולנוע, אבל התעשייה שלנו הולכת למקום כל כך טוב שאני מאמין שגם זה יישתנה בקרוב. אם מתישהו נגיע למצב שהתעשייה מחזיקה את עצמה באופן עצמאי כלכלית ולא תלויה במימון של קרנות, אז הפוקוס יעבור לריצוי הקהל ואז נראה הרבה יותר סרטים עם אופי פופולרי ופחות נישה. אם זה טוב או לא זה כבר עניין אחר.
בופור הציג רק את הצג הישראלי (בצדק, זה לא היה סרט על "הסכסוך" ובקושי סרט מלחמה). ובית לחם אמנם מציג סבל פלסטיני, אבל בסופו של דבר מוציא את הצד היהודי יותר טוב.
אבל אם אתה צודק (ולפי מה שקראתי אתה צודק) זה מתחבר לשינוי שכתבתי עליו בשנים האחרונות.
לגבי בופור אני לא כל כך מסכים. הוא לא שמאלני במובן של "עוולות הכיבוש", אבל הוא בהחלט מאוד אנטי מלחמתי. לעובדה שהוא מציג רק את הצד הישראלי אין חשיבות; זה גם המצב בואלס עם באשיר והוא לחלוטין היה סרט שמאלני (ועל הדרך גם יצירת מופת).
"הסכסוך" שאתם כותבים עליו בדיון הזה מתחלק בפועל למספר סכסוכים שונים.
הבעיות שיש למדינת ישראל בגבול הצפון הן שונות מהבעיות שיש למדינת ישראל עם הפלסטינים שחיים בשטחים ובעזה ושונות מהקונפליקט שקיים מעצם ההדרה של ערביי ישראל מהכינוי "ישראלים". הדרה שהופיעה בחלק מהתגובות בדיון הנ"ל למשל בביטוי "סכסוך ישראלי-ערבי".
ערבי הוא אדם יליד-נטיבי של המזרח התיכון, "גזע" אם תרצו. לא עם כל הערבים יש למדינת ישראל קונפליקט כלשהו או סכסוך כלשהו. למעשה עם שתי מדינות ערביות גדולות יש למדינת ישראל הסכמים מדיניים, כך שבלי קשר לרמות החיבה הבין מדיניות- אין ביננו לבין ירדן או מצרים איזשהו קונפליקט פעיל.
מה שמשותף לכל "סרטי הסכסוך" שהוזכרו כאן זו נקודת המבט הישראלית-יהודית. נקודת המבט של אזרחים שחיים בין מלחמות ישראל האלו בין אם הן באות מצפון או מדרום וזוכרים בעיקר שמי שנמצא בצד השני דובר ערבית. ההסתכלות על כל סרטי המלחמות והסכסוכים כמיקשה אחת, או כאותו סיפור מזוית קצת אחרת כי הבמאי התחלף, היא הסתכלות אגוצנטרית מאוד ורדודה.
במידה מסויימת, אחת המעלות של 'אפס ביחסי אנוש' נובעת מכך שיש עיסוק של חוויה מאוד ישראלית (צה"ל) מבלי לערבב את המלחמות פנימה, כי לא תמיד הן רלוונטיות לחוויה הישראלית הצבאית. הצד השני של אותה המטבע הוא העיסוק במלחמות השונות ובענייני הבטחון והסכסוכים הרבים מידי שיש במדינה שלנו. רוב האזרחים שחיים כאן ספגו את הסכסוכים האלו בצורה כזו או אחרת, הם נפגעים של סכסוך אחד לפחות, חיים בטראומה כזו או אחרת או עם זכרונות כאלו ואחרים. הגיוני לכן שיהיה עיסוק נרחב במלחמות ישראל, פשוט מכיוון שכל הזמן יש כאלה.
יותר מעניין אותי הנושא. כלומר, נניח ויוצר מסויים רוצה לדבר על קונפליקט משפחתי – הייתי מעדיף שיציג אותו על רקע מזרחי-אשכנזי (נניח, סוף העולם שמאלה?) מאשר על רקע הסכסוך.
בנוגע לדעה השולטת בחוגים האמנותיים – זה בהחלט יתכן, ואז עולה שאלה של מה הופך את הקולנוע ה"ישראלי" להיות "ישראלי" בכלל, האם יש לו מאפיינים כאלו, האם הוא שואב מהתרבות (ו/או מהרוב) של העם שלו, או לא?
יותר מדי נושאים. יותר מדי מבולבל.
נמשיך לעקוב אחרי הקולנוע ונראה מה יהיה :-)
מתפתחים בשנים האחרונות לעוצמות שמצדיקות ייצוג קולנועי דרמטי ונרחב.
אני מחכה בקוצר רוח לסרט היסטוריה אלטרנטיבית / סרט שמתרחב עוד 20 שנה, בהקשר פוליטי בישראל.
עד כמה שאני רואה, רוב הבמאים שמצליחים ליצור סרטים הם בני 30 מינימום. בין היתר זה אומר שהעיסוקים שנחרטו בזכרונם והרבה ממה שמעסיק אותם כניראה קצת שונה ממה שמעסיק אדם שגדל חצי דור קדימה.
כך קרה שלפני כמה שנים יצאו פתאום כמה סרטים שעסקו בלבנון, כשבפועל צה"ל יצא מלבנון כשהייתי בת 16 אז חוץ מהעניין בחלקם, לא ממש יכולתי להזדהות. מניחה שדברים שיותר קרובים לליבך יעלו אל התודעה הקולנועית הישראלית בעתיד.
על מימון, קולנוע ותודעה.
הדיון הזה (בהנחה ואנשים ירצו להשתתף בו) יהיה מאוד רגיש אז אני אשתדל ללכת על ביצים כמה שניתן.
זה לא סוד שהסכסוך הישראלי-ערבי קורץ לעולם וביותר מדרך אחת; עמותות, ממשלות, ארגונים חברתיים, פוליטיקאים, אמנים ועוד רבים אחרים עוסקים בסכסוך בשלל דרכים ומביעים דעותם לכאן או לכאן.
הקולנוע הישראלי, חרף העליה בהכנסות בשנים האחרונות והתמיכה מקרן הקולנוע וגופים אחרים, עדיין זקוק נואשות למימון. יש הרבה יוצרים בישראל והרבה דעות, רעיונות ורצון להביע אותם, אבל לא תמיד יש כסף. מה עושים?
פונים למימון אירופאי/זר. מימון זה לא רק קבלת כספים מחו"ל או שותפות עם ערוצים צרפתיים או סקנדינביים ליצירת סרט, מימון זה גם יצירת סרט מתוך מטרה שהקהל היעד שלו יהיה פסטיבלים אירופאים ו/או הצופה האירופאי הממוצע.
אין לי נתונים לגבי הסרטים שיוצאים פה, אבל אני רואה עיסוק בסכסוך הישראלי-ערבי הרבה מעל הממוצע.
כן, בהחלט, אני מודע להצלחות אחרות, לסרטים כמו "גט" או "הערות שוליים", אבל אני עוסק בנושא אחר כרגע.
האם הנטייה של אמנים לפנות לכיוונים האלו הם רק בגלל המימון? ואם כן, מה זה עושה לאמנות המקומית, שמתועלת לשם? האם זה טבעי שאמנים מקומיים ידונו בסכסוך, ומשם נובע המימון, או שבעקבות המימון יש נטיה של יותר אנשים לעסוק בסכסוך?
האם זה תודעתית מקבע את הקולנוע הישראלי כעוסק בקונפליקטים שמבוססים על החוויה הזו?
אני יכול לחשוב על מיליון נושאים אחרים שיכולים לעניין את הצופה האירופאי , ואגב, גם את הצופה הישראלי. האם כל הקולנוע שאנחנו מייצרים מופנה החוצה, ולנו ישארו סרטי קומדיה דלוחים שמדברים על ה"חוויה" הישראלית?
מה לגבי נושאים דרמטיים אחרים שמתרחשים בישראל? האם אמנים לא מתעניינים בהם?
אז מה דעתכם?
זה פשוט כבר לא נכון, מספרית.
יכול להיות שפעם "סרטי הסכסוך" היו התחום המוביל בקולנוע הישראלי, בין אם במספר הסרטים שנעשים או בתדמית שלו בחו"ל. אבל זה פשוט כבר לא המצב. בין הסרטים הישראליים שקיבלו תהודה בחו"ל לאחרונה, באוסקר או במסגרות אחרות: "גט", "אפס ביחסי אנוש", "מי מפחד מהזאב הרע", "הערת שוליים", "למלא את החלל", "שש פעמים". בינתיים בארץ הצליחו סרטים כמו "זוהי סדום", "שושנה חלוץ מרכזי", "גאליס", "זינוק בעלייה" – ואף אחד מכל הסרטים האלה אינו עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, עדיין ישנם סרטים שכן עוסקים בו – ולמה שלא יהיו? זה נושא משמעותי מאוד בישראל – אבל הם רחוקים מלהיות המדוברים ביותר, המצליחים ביותר או הנפוצים ביותר.
בקיצור: זה פשוט לא ככה. התדמית של הקולנוע הישראלי כעוסק רק ב"סכסוך" פשוט לא נכונה, עובדתית, מלבד במוחם של טוקבקיסטים בוואלה, ועדיף לשכוח ממנה במקום לקבע אותה.
ראשית, אני חושב שהדיון הספציפי הוא טיפה אנכרוניסטי ומיצה את עצמו אי שם ב-2009
ובכל זאת…
לפני שטוחנים את הדיון שוב (או שתוקפים אותו מזווית חדשה), הנה רשימת הסרטים הישראלים שיצאו להקרנות במהלך 2014:
"אילוף הסוררת", "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן", "אנשים כתומים", "אפס ביחסי אנוש", "האם זה אתה", "הבן של אלוהים", "ההיא שחוזרת הביתה", "הנסיך הירוק", "הרחק מהיעדרו", "גט", "זינוק בעלייה", "יונה", "לוויה בצהריים", "מבצע חמניה", "מיתה טובה", "מעל הגבעה", "מפריח היונים", "מקום בגן עדן", "מנפאוור", "סוכריות", "ערבאני", "ערבים רוקדים" ו"שושנה חלוץ מרכזי".
מתוך 23 סרטים 3 סרטים עוסקים בסכסוך הישראלי- פלסטיני. הלאה.
הנה רשימת הסרטים שיצאו לאקרנים מתחילת השנה הנוכחית ועד עכשיו:
"את לי לילה", "בורג", "הגננת", "הקפות", "סרט עם קתרין דנב", "עלים אדומים", "פנסיון פראכט", "פרינסס", "צילי", "שקופים, "תפוחים מן המדבר".
סרט אחד מתוך 11 סרטים.
הלאה.
הנה רשימת הסרטים שהגישו מעומדות לתחרות פרסי אופיר הקרוב ומן הסתם חלקם או רובם יצאו לאקרנים בהמשך. 2 סרטים מתוך 24 סרטים נסובים סביב הסכסוך.
סך הכל 6 שנגעו בסכסוך מתוך 56 סרטים אקראיים מהשנתיים האחרונות שרובם נגעו בכל כך הרבה נושאים וז'אנרים אחרים. האם זה נחשב מספיק "עיסוק בסכסוך הישראלי-ערבי הרבה מעל הממוצע" כדי לעורר דיון?
או בקצרה: מתי נראה סרט שבו הגיבור הטוב הוא מתנחל?
מתי נראה סרט שבו הגיבור הטוב הוא מתנחל?
תקראו לזה "מבחן דומפה" או איך שתרצו, אבל העובדה היא שבעוד שיש בלי סוף סרטים שהגיבורים שלהם הם חרדים/ערבים/רוסים/קיבוצניקים/ווטאוור, אין אף סרט ידוע שהגיבור החיובי שלו הוא מתנחל.
ביום שזה ישתנה, נוכל להתחיל לדבר על זה שהקלנוע הישראלי מתחיל להשתנות.
האם חוזר-בתשובה-מרביץ-לערבים זה מספיק טוב? כי אם כן אז "המשגיחים"
"ההסדר" אולי? אני לא זוכר בדיוק מה הלך שם, אבל נראה לי שמרבית הדמויות היו של מתנחלים.
ולפי מה שאני קורא בויקיפדיה, גם "מדורת השבט".
באופן כללי, דתיים לאומיים ומתנחלים (בניגוד לחרדים) זוכים לתת-ייצוג בקולנוע הישראלי. אני מניח שזה כיוון שאין הרבה קולנוענים דתיים (מלבד סידר), והדתיים-לאומיים לא מספיק "אקזוטיים" כמו החרדים. באופן דומה, אם כבר סרט מחליט לצאת מהמעגלים ה"קרובים" של ירושלים/תל אביב, הוא ילך לפריפריות נידחות ולא, נניח, לפתח-תקוה, רחובות או אשקלון – התחושה היא שעיירות פיתוח עניות הן "סיפור" והערים שהם לא תל-אביב/ירושליים הן סתם משעממות.
"ההסדר" ו"מדורת השבט" הם במידה לא מעטה חיסולי חשבונות פנים-מגזריים של סידר.
הגיבור ב'ההסדר' והגיבורות ב'מדורת השבט' הן מי שיוצאות בדרך זו או אחרת נגד החברה ממנה יצאו (שמוצגת, אפעס, לא משהו).
יחסית לדיון שמיצה עצמו
הגבת בצורה מרחיבה, אז כל הכבוד. כפי שאמרתי – אין לי נתונים ואין לי מספרים, ובנוסף, ציינתי בהחלט שאני מודע להצלחות אחרות.
אם היינו רוצים להיכנס לדיון, היינו צריכים לבדוק אילו מהסרטים שנעשים בישראל נעשים עם מימון מחו"ל ו/או במטרה לפנות לקהל בחו"ל ועל מה הם נסובים.
אגב, מבחינתי סרט שלא הופץ בחו"ל מקבל משמעות פחותה בהקשר הזה, ומהראש שלי אני מצליח לחשוב על שרקייה ובית לחם, שלא צויינו שם, שקשורים מאוד לסכסוך.
6 מתוך 56 סרטים אקראיים זה הרבה מאוד מעל הממוצע לנושא אחד.
האם יש 6 סרטים אחרים ברשימה שמתעסקים ב.. יחסי חילונים דתיים? אשכנזים מזרחיים? ירושלים? מחאה חברתית? שואה? או סתם נושא אחר שהוא לא "ישראלי" במהותו?
הדיון לגבי המימון הוא זווית שמעולם לא קראתי עליה לעומק, בניגוד למימון עמותות פוליטיות וכדומה, אני חושב שמעניין לערוך אותו גם בנושא האמנות.
אם אין עניין – כנראה שזה דבר אחר.
עד הפעם הבאה…
חג שמח.
התגובה שלך באמת באה מאוחר מדי.
לפני כמה שנים הטענה שלך הייתה נכונה, ולא רק בנוגע לסרטי סכסוך-בתחילת המליניום הקולנוע הישראלי היה במצב מזעזע. נדמה היה שכל סרט ישראלי חייב לעסוק במשפחה לא מתפקדת, הסכסוך או הקהילה הגאה. ורצוי הכל ביחד. הסרטים הישראלים נראו לא כמו סרטים שיוצר עשה מאהבה לקולנוע ומתוך הבנה שיש קהל שמשלם כסף על הסרט שלו ובא להנות, אלה כמו סרטים שעושה הסטודנט בתואר כדי להתחנף למורה הפלצן שלו ולקבל עובר. הקהל לא בא, ובצדק רב.
עקב חוסר ההצלחה לא הייתה אפשרות לגייס משקיע חיצוני שיסכים להשקיע בסרט ישראלי למטרת רווח (התלוננו היוצרים, והלכו לצלם עוד סרט על ישראלי שמתאהב בפלסטינאית). תעשיית הקולנוע הישראלית חיה על קרנות. הקרן הישראלית אכן מראה נטייה לנקודת מבט שמאלנית יותר מהממוצע בארץ. הקרנות האירופאיות, בחלקן, ממנות סרטים ישראלים *בתנאי* שהם מציגים ראייה שמאלנית.
לשאול אם בגלל זה הסרטים בארץ שעוסקים בסכסוך שמאלנים, זו שאלת ביצה ותרנגולת. לדעתי התשובה היא לא-זו הדיעה הפוליטית השלטת בחוגים שמהם באים אמנים בדרך כלל, אין מה לעשות. ההנחה המרומזת שלך כאילו אנשים ימנים יביימו סרט שמאלני כדי להשיג מימון מופרכת-יוצרי הסרטים הנ"ל התראיינו בתקשורת לא פעם ואין ספק שאלו דיעותיהם בחיים.
מה שכן-נוצר מצב שבו ברירת המחדל של סרט פוליטי ישראלי היא שמאלנית. איך לעזאזל ייתכן שבמדינה שבה למחנה הלאומי יש 67 מנדטים (וגם מצביעי המחנה הציוני ולפיד הם לא בדיוק עוכרי ישראל) כמעט ולא קיימים סרטים ימניים בפרופיל גבוה (ואני אומר כמעט לשם הזהירות בלבד). זה אכן מטריד, ומעלה שאלות אם באמת יש איפה ואיפה בשיקולי הקרן הישראלית לקולנוע-אפילו אם זה רק שיקול בסגנון "סרט ימני פשוט לא יכול להצליח בחו"ל". או זה או שיוצרים ימנים פשוט מתביישים, ואז באמת חבל.
הפריחה האדירה של הקולנוע בארץ בשנים האחרונות נותנת קצת תקווה לשינוי. קודם כל, הפוקוס על סרטי סכסוך באופן כללי ירד מאוד, ברוך השם. חוץ מזה, "לבנון" או (ככה אומרים) "רוק בקסבה", ובטלוויזיה "פאודה" ו"פצועים בראש" הם אולי לא ימניים אבל מעזים להשתמש בסכסוך כבסיס לסיפור ולא ככרזה אידאולוגית. עדיין חבל שלהשקפה של הרוב במדינה יש כל כך מעט ייצוג בקולנוע, אבל התעשייה שלנו הולכת למקום כל כך טוב שאני מאמין שגם זה יישתנה בקרוב. אם מתישהו נגיע למצב שהתעשייה מחזיקה את עצמה באופן עצמאי כלכלית ולא תלויה במימון של קרנות, אז הפוקוס יעבור לריצוי הקהל ואז נראה הרבה יותר סרטים עם אופי פופולרי ופחות נישה. אם זה טוב או לא זה כבר עניין אחר.
גם "בית לחם" ו"בופור", שני הסרטים המצליחים ביותר על סכסוך/מלחמה בשנים האחרונות לא היו שמאלניים
בופור הציג רק את הצג הישראלי (בצדק, זה לא היה סרט על "הסכסוך" ובקושי סרט מלחמה). ובית לחם אמנם מציג סבל פלסטיני, אבל בסופו של דבר מוציא את הצד היהודי יותר טוב.
את בית לחם לא ראיתי,
אבל אם אתה צודק (ולפי מה שקראתי אתה צודק) זה מתחבר לשינוי שכתבתי עליו בשנים האחרונות.
לגבי בופור אני לא כל כך מסכים. הוא לא שמאלני במובן של "עוולות הכיבוש", אבל הוא בהחלט מאוד אנטי מלחמתי. לעובדה שהוא מציג רק את הצד הישראלי אין חשיבות; זה גם המצב בואלס עם באשיר והוא לחלוטין היה סרט שמאלני (ועל הדרך גם יצירת מופת).
אני אדרוך על כמה ביצים
"הסכסוך" שאתם כותבים עליו בדיון הזה מתחלק בפועל למספר סכסוכים שונים.
הבעיות שיש למדינת ישראל בגבול הצפון הן שונות מהבעיות שיש למדינת ישראל עם הפלסטינים שחיים בשטחים ובעזה ושונות מהקונפליקט שקיים מעצם ההדרה של ערביי ישראל מהכינוי "ישראלים". הדרה שהופיעה בחלק מהתגובות בדיון הנ"ל למשל בביטוי "סכסוך ישראלי-ערבי".
ערבי הוא אדם יליד-נטיבי של המזרח התיכון, "גזע" אם תרצו. לא עם כל הערבים יש למדינת ישראל קונפליקט כלשהו או סכסוך כלשהו. למעשה עם שתי מדינות ערביות גדולות יש למדינת ישראל הסכמים מדיניים, כך שבלי קשר לרמות החיבה הבין מדיניות- אין ביננו לבין ירדן או מצרים איזשהו קונפליקט פעיל.
מה שמשותף לכל "סרטי הסכסוך" שהוזכרו כאן זו נקודת המבט הישראלית-יהודית. נקודת המבט של אזרחים שחיים בין מלחמות ישראל האלו בין אם הן באות מצפון או מדרום וזוכרים בעיקר שמי שנמצא בצד השני דובר ערבית. ההסתכלות על כל סרטי המלחמות והסכסוכים כמיקשה אחת, או כאותו סיפור מזוית קצת אחרת כי הבמאי התחלף, היא הסתכלות אגוצנטרית מאוד ורדודה.
במידה מסויימת, אחת המעלות של 'אפס ביחסי אנוש' נובעת מכך שיש עיסוק של חוויה מאוד ישראלית (צה"ל) מבלי לערבב את המלחמות פנימה, כי לא תמיד הן רלוונטיות לחוויה הישראלית הצבאית. הצד השני של אותה המטבע הוא העיסוק במלחמות השונות ובענייני הבטחון והסכסוכים הרבים מידי שיש במדינה שלנו. רוב האזרחים שחיים כאן ספגו את הסכסוכים האלו בצורה כזו או אחרת, הם נפגעים של סכסוך אחד לפחות, חיים בטראומה כזו או אחרת או עם זכרונות כאלו ואחרים. הגיוני לכן שיהיה עיסוק נרחב במלחמות ישראל, פשוט מכיוון שכל הזמן יש כאלה.
החלוקה שמאל ימין פחות מעניינת אותי
יותר מעניין אותי הנושא. כלומר, נניח ויוצר מסויים רוצה לדבר על קונפליקט משפחתי – הייתי מעדיף שיציג אותו על רקע מזרחי-אשכנזי (נניח, סוף העולם שמאלה?) מאשר על רקע הסכסוך.
בנוגע לדעה השולטת בחוגים האמנותיים – זה בהחלט יתכן, ואז עולה שאלה של מה הופך את הקולנוע ה"ישראלי" להיות "ישראלי" בכלל, האם יש לו מאפיינים כאלו, האם הוא שואב מהתרבות (ו/או מהרוב) של העם שלו, או לא?
יותר מדי נושאים. יותר מדי מבולבל.
נמשיך לעקוב אחרי הקולנוע ונראה מה יהיה :-)
לדעתי המתח הימני-שמאלני והדעות הקדומות שיש לכל אחד על הצד השני
מתפתחים בשנים האחרונות לעוצמות שמצדיקות ייצוג קולנועי דרמטי ונרחב.
אני מחכה בקוצר רוח לסרט היסטוריה אלטרנטיבית / סרט שמתרחב עוד 20 שנה, בהקשר פוליטי בישראל.
אני לא יודעת אם זה נכון רק בישראל
עד כמה שאני רואה, רוב הבמאים שמצליחים ליצור סרטים הם בני 30 מינימום. בין היתר זה אומר שהעיסוקים שנחרטו בזכרונם והרבה ממה שמעסיק אותם כניראה קצת שונה ממה שמעסיק אדם שגדל חצי דור קדימה.
כך קרה שלפני כמה שנים יצאו פתאום כמה סרטים שעסקו בלבנון, כשבפועל צה"ל יצא מלבנון כשהייתי בת 16 אז חוץ מהעניין בחלקם, לא ממש יכולתי להזדהות. מניחה שדברים שיותר קרובים לליבך יעלו אל התודעה הקולנועית הישראלית בעתיד.