כשהביקורת עלתה ו(בין השאר) האשימה את הסדרה בהתיישנות מסוימת בכל הנוגע לפוליטיקת גזע… יותר. ביקורת שכזאת (שנכונה באותה מידה על סיינפלד, אני מניח) לא כרגע בקנה.
כי הוא ממש גרוע, במיוחד כשמסביבו יש כל כך הרבה כישרון, שכל סצינה איתו גורמת לי להרהר כמה יותר טוב הייתה הסדרה אם הוא היה מלהק לתפקיד מישהו שיודע להתנהג מול מצלמה ולא את עצמו. אני ממש מופתע לגלות שיש לו זכיה בגלובוס הזהב (בנוסף למועמדויות נוספות) ומועמדות לאמי. כשמנגד, השחקן הכי מוכשר בחבורה, ג'ייסון אלכסנדר, לא קיבל שום פסלון יוקרתי על ההופעה שלו שדי מחזיקה את כל הסדרה על כתפיו, בעיניי.
ובכללי, נראה כאילו סיינפלד עצמו בקושי תורם לסדרה, לא כשחקן ולא כתסריטאי. הוא מעורב בכתיבת 17 פרקים בלבד, כשאת כולם הוא כתב עם מישהו אחר. לארי דייויד, מנגד, לקח חלק בכתיבת 59 פרקים כשחלק מאלה שהוא כתב לבד הם כמה מהפרקים הכי טובים של הסדרה. מוזר לי שהוא לא ליהק את עצמו לתפקיד, במיוחד שהוא שחקן מוכשר יותר מסיינפלד ומושלם לתפקיד של ג'ורג'. מצד שני, תודה לאל שיש את ג'ייסון אלכסנדר.
ג'רי משחק את עצמו בסך הכול, וכמו שהוא ניסח את זה הכי טוב בעצמו, "יש פה מישהו שלא קנה את המשחק שלי, ג'רי סיינפלד, כששיחקתי את ג'רי סיינפלד"? האם הוא היה יכול להחזיק על גבו סדרה שלמה כשהוא משחק דמות בדיונית לחלוטין שאיננה הוא עצמו, כמו שעשה שחקן אחר מסיינפלד בשובר שורות? לא אשקר לכם, לדעתי כנראה שלא; אבל הסיבה שאנחנו מתייחסים לאלכסנדר ולריצ'ארדס כשחקנים כאלה נהדרים היא שכבר היה לנו מאז 1989 להיקשר רגשית לג'ורג' ולקריימר. מישהו ראה פה את אלכסנדר ועל אחת כמה וכמה את ריצ'ארדס דופקים תצוגת משחק משובחת במקום אחר, בדרמה נניח או אפילו בקומדיה שבה הם משחקים דמות שונה לחלוטין? זכורות לי פה התשבוחות על המשחק של ריצ'ארדס ב-UHF של אל ינקוביק אבל הוא די משחק שם את קריימר מודל 1989. ללואי-דרייפוס אני כמובן לא מעוניין להתייחס, הן כי היא לא הופיעה בפיילוט והן כי היא היחידה מבין הארבעה שהצליחה לשבור את הקללה ולהוביל סדרה שלמה אחרת כשהיא משחקת דמות שונה לחלוטין. בקיצור, ג'רי סיינפלד משחק את עצמו בסדר גמור (וגם את בארי בי בנסון, שזה עצמו כדבור), ולא זכור לי שחוויית הצפייה באיזשהו פרק קלאסי של סיינפלד נהרסה לי פעם בגלל המחשבה של "איזה משחק גרוע, ממש היה כדאי להביא שחקן ו/או קומיקאי אחר." (ואני מצטמרר ומתחלחל כולי רק מהמחשבה על לואי סי.קיי בתפקיד ג'רי.)
כולל פסלון טוני שהוא זכה בו עוד לפני 'סיינפלד' אז אני מניח ששם יש לו דמויות והופעות שונות מג'ורג' אבל אין לי דרך באמת לדעת. אבל אני כן מאמין שזה לא עניין של חוסר כישרון אצל אלכסנדר או ריצ'רד שמונע מהם לפרוץ בתפקידים אחרים אלא ההתעקשות של מלהקים ומפיקים לא ללהק אותם לשום תפקיד שהוא שונה מהדמות שהתפרסמו בעקבותיה. אם מישהו רוצה את מייקל ריצ'רדס לסרט שלו אז הוא בחר בו בגלל שהוא רוצה את קריימר. נראלי שזו בעיה מאוד נפוצה אצל הרבה כוכבי טלוויזיה שמתקשים לפרוץ למדיום הקולנועי או להחזיק קריירת משחק טובה מעבר לסדרה עצמה.
ואני לא קונה את הטיעון שבגלל שהוא שיחק את עצמו אז אין ספק שהוא עשה עבודה טובה. אני מכיר את עצמי הכי טוב ואני בטוח שיש שחקנים שיידעו לגלם אותי מול מצלמה הרבה יותר טוב משאי פעם אוכל. כי מול המצלמה אני אקפא, אני אגמגם, אני אחפש איפה להסתכל ומה לעשות על הידיים כל הזמן ואני לא באמת אהיה אני. וככה נראית ההופעה של ג'רי בסדרה. לא עד כדי כך נוראית אבל בהחלט לא טובה ובהחלט רואים שלא נוח לו רוב הזמן (ולמה הוא כל הזמן מחייך? הוא הרס כל כך הרבה פאנצ'ים טובים בגלל הגשה שגויה של המשפט או בגלל החיוך המוזר שדבוק לו על הפרצוף).
חמוד בהקשר הזה הסיפור מאחורי הפרק "הסוזי" שבו אלכסנדר צריך לשיר ובהתחלה הוא דפק ביצוע מושלם כמו בברודוויי אבל אז הוא התבקש לשיר בכוונה גרוע יותר כדי שזה יהיה אמין לדמות של ג'ורג'. זה גם משאיר את השאלה למה לואי-דרייפוס היא היחידה שהצליחה לשבור את הקללה – הניחוש שלי הוא כי איליין, ממש כמו רייצ'ל גרין, היא דמות בלתי מוגדרת שהתפתחה והשתנתה בהתאם לעלילות שרצו ונאלצו לכתוב לה.
על איך כוכבי טלוויזיה מתקשים לעשות מעבר למדיום הקולנועי בתום הסדרה, זה ממש נכון. אחרי שהקהל (והמלהקים) התרגלו לראות אותך מככב בתפקיד ספציפי במשך שנים, קשה מאוד להוציא אנשים מהקיבעון הזה ולשכנע אותם שיש בך מעבר לדמות האחת הזו.
בגלל זה נראה לי שדי נפוץ שדווקא שחקנים שמגלמים דמויות משנה או דמויות עם הופעת אורח לא ארוכה, הם אלה שפורצים בקולנוע. התפתח לאחרונה דיון סביב העניין הזה כשמישהו בטוויטר העז לומר שהשחקן הכי מצליח מ״שובר שורות״ כרגע הוא בכלל ג׳סי פלמונס שגילם את טוד, ולא הכוכבים הגדולים של הסדרה. אז אם מעלימים עין מזה שג׳סי פלמונס בכלל פרץ ב-Friday Night Lights, יש בזה אמת. ולא חסרות דוגמאות דומות.
שכשוויל סמית' כתב את הנסיך המדליק, אלפונסו ריברו המליץ לו לקרוא לדמות של עצמו "וויל סמית'", כדי שלא ייתקל בקללה שבה שחקנים מוכרים בשם של הדמות שלהם.
כמובן שזה לא עזר לקרלטון.
זו אחת הסיבות שנהניתי באותו זמן ממנה, וגם אחת מהסיבות שהיא השפיעה על דורות של יוצרים. אבל זו גם הסיבה שהיא לא עברה את מבחן הזמן. כמה אפשר לצפות בחברים שסובלים אחד את הנוכחות של השני, עוזרים מתוך חוסר ברירה ונאלצים להישאר ביחד כי הם פוחדים להיות לבד. הם מרגישים בנוח להתעלל אחד בשני, כי הם יודעים שאף אחד מהם לא יברח. המשחק של ג'רי, גרוע ככל שיהיה, משקף את זה בדיוק. הזחיחות, החיוך הלעגני הנצחי, האינטונציה הלא מותאמת לסיטואציה, יוצרים ריחוק לעגני מהדינמיקה החברית, ומוציאות כל אפשרות לאינטימיות.
הבעיה האמיתית, עבורי לפחות, היא שהיא יצרה אבטיפוס של סיטקום ששונא את הדמויות שלו, ושהדמויות שלו שונאות אחת את השנייה (לצד "נשואים פלוס", שאמנם הייתה לה פחות השפעה, אבל הייתה קיצונית בהרבה). זה נכון שבלי סיינפלד לא הייתה "איש משפחה" ולא הייתה "ריק ומורטי". בוודאי לא היינו בשלים ל-"תרגיע". אני לא אוהב סדרות כאלה. מיזנתרופיות בלי שום הומניות לא הופכת סדרה למציאותית יותר או אמנותית יותר. סדרות מתוקות מדי ואוהבות אדם מדי (כמו "טד לאסו" בעונות 2-3) הן אולי לא פסגת היצירה האמנותית, והן בוודאי לא משקפות מציאות, אבל הן עדיפות לדעתי הרבה יותר. אם כבר להציג חצי מציאות, לפחות כזו שתהווה השראה. בסיינפלד עוד יש הומניות, שהסדרות ממשיכות דרכה הרוחנית הזניחו.
זה ברור למרבית הצופים, כפי שניתן לראות ברחבי האינטרנט. זה לא דגם חברות שהייתי רוצה לאמץ, או שאנשים באופן כללי יאמצו. אנשים נורמטיביים, כמובן, לא קריקטורות של בני אדם, כמו "איש משפחה" או "סאות' פארק" (סימפסון בכלל לא נמצאת בקטגוריה הזו לדעתי. כל פרק עם נגיעה מיזנתרופית מסתיים במסר חינוכי של אהבה וקבלה). גם הכותבים ובוודאי סיינפלד הבינו את זה. באחד מהפרקים בעונות המאוחרות הדמויות נשאלות לראשונה לאורך הפרק האם הן אוהבות אחת את השנייה, והן לא עונות ישירות, אבל מהתגובה ברור מה הן חושבות ומרגישות (לא מצאתי את הפרק, מי שזוכר אשמח אם תעלו כאן קישור או לפחות את שם הפרק).
כלומר, "סאות' פארק" היא סדרה עם הומור מאוד קיצוני, אבל היוצרים אוהבים את הדמויות שבה, גם את אלה שהם שונאים. קרטמן הוא מקרה מאוד מעניין של "החבר שאתה לא אוהב אבל" והדינמיקה של סטן מול קייל ושל שניהם מולו שונה.
זה לא "איש משפחה" שבו הדמויות ישברו את המציאות וירביצו אחד לשני בשביל פאנץ' וזה נשכח בסצנה הבאה*. אם דמות תחטיף מכות למישהו, יגיבו לזה כאילו הרגע מישהו החטיף מכות מישהו.
("ריק ומורטי" אגב סדרה שמתנדנדת בין לחבב את הדמויות לתיעוב שלהן).
* – מהמעט שראיתי, יש איזה 20 עונות, אנא ערף אולי גם שם מתישהו הפסיקו עם זה.
לא ראיתי הרבה פרקים של סאות'פארק ולכן אני לא מתווכח. ראיתי כמה עשרות למיטב זכרוני, שמתפרסים על פני השנים. ממה שראיתי, לא נתקלתי באהבה של הדמויות אחת לשנייה, או של היוצרים לדמויות. נראה שעיקר הפרקים האלה היה ביקורת על האנושות באופן כללי, שבאה לידי ביטוי בדינמיקות בין הילדים, ובין הילדים לסביבה שלהם. אבל לא ראיתי מספיק, ומה שראיתי לא היה במקרה, לכן אני כנראה טועה.
לא מסכים בנוגע ל-"ריק ומורטי", לפחות בכל הנוגע למרבית העונות. ראיתי כמעט את כל העונות, מלבד האחרונה, ועד אז זו הייתה סדרה מיזנתרופית מהדרגות הגבוהות ביותר. זה שזורקים לנו מדי פעם אמירה או שהדמויות מתנהגות באופן שניתן לפרש אותו כאהבה באופן דו משמעי, זה לא מספיק. הבסיס של הסדרה הוא מיזנתרופי, וזה בא לידי ביטוי ביחס שלה לאנושות באופן כללי, לחברה ולדמויות. כל מעשה חסד, כל דבר טוב, מפורק לגורמים ונסתר בשלב כלשהו. יחס חיובי של דמות אחת למשניה מתבטל בהינף פרק והן חוזרות להתייחס רע ולזלזל אחת לשנייה. אם זה השתנה בעונה האחרונה, אני שמח ומקווה שככה זה ימשיך.
זה סדרה עם בסיס ניהליסטי (לכלום אין משמעות) אבל לא תמיד מיזנטרופי, ואחד הציטוטים המוכרים של הסדרה: "לשום דבר אין משמעות, אף אחד לא שייך לשום מקום, בואי לצפות בטלוויזיה" – מבטא את זה.
אבל כאמור, כשהסדרה כל כך לא סגורה על עצמה, זה לא משנה – פרקים שבהם הדמויות אכן דואגות אחד לשנייה ומבהירות שיש קווים אדומים – גם בתוך האינסוף – שאסור לחצות ברגשות קיימים ליד פרקים בהם כל הדמויות (פרט לריק ואולי גם זה לא נכון) נהפכים לשק האגרוף של הסביבה שלהם כי זה מצחיק שרע להם.
בעבר חשבתי שזה הבדלים בין רוילנד להרמון. בימינו אני לא יודע מה זה.
גם אם זה נכון (ואני לא בטוח בכך), "ריק ומורטי" היא לכל הפחות לא מאוזנת ברוע שלה. הניהיליזם שלה קיצוני וכוללני, וזה אומר שאם אין לדבר משמעות, גם לבני אדם וליחסים ביניהם אין משמעות. חמלה, חסד, הכלה, זה הכול העמדות פנים, סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להרגיש טוב. כשהדמויות רעות, הן רעות עד הסוף. כשהיא שונאת, היא הולכת עם זה עד הקצה: שיא עליבות, שיא של הלעגה והקטנה של האנושיות של הדמויות.
כדי לאזן את הרוע, היא חייבת רגעי חסד אמיתיים, מתמשכים, שמשנים את הדינמיקה בתוך הקבוצה, שנותנים לנו מבט אחר על העליבות של הדמויות, שנותנים משמעות שגדולה יותר מתפיסת העולם הכאוטית של ריק, לא רק ביטויי דאגה פה ושם.
בין אם מדובר בתכנון מוקדם או שזה תלוי בכותבים באותו רגע, התוצאה היא שכאשר הסדרה מציגה את העליבות האנושית, חוסר התוחלת, העמדות הפנים לכאורה של אנושיות, היא קיצונית ומרושעת באופן מרשים (כמו שאסון טבע גדול יכול להרשים). בפעמים שהיא בכל זאת מציגה את ההומניות שבאדם ובעולם, זה מסתכם בבחירה דו משמעית רגעית, או אמירה חלושה שלא נותר מאחוריה כמעט שום דבר. כסדרה שלמה, זה מה שעולה ממנה, גם אם כל חלק תוכנן בנפרד בלי מחשבה כוללת.
אתה ככל הנראה צודק שזה לא מתוכנן, כי כשאני בוחן סדרות אחרות של המעורבים ביצירתה, זה נראה אחרת. למשל, קומיוניטי, סדרה שלמה הרבה יותר (חלק מהעונות), שמכילה בתוכה הרבה יותר הומניות ואהבת אדם, לצד ביקורת חדה ונוקשה על האנושות. שלא לדבר על "מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים", שהיא הצד השני המוקצן: סדרה טובת לב, עם דמויות שיכולות לעשות אחת לשנייה חיים קשים, אבל הן אוהבות אחת את השנייה.
קומיוניטי לא מקלה על הדמויות שלה. הן יכולות להיות עלובות, אנוכיות, קטנוניות ומרושעות לא פחות מהדמויות בסיינפלד. לא רק ג'ף. כל אחת מהדמויות היא קצת פגומה מהבחינה הזו. אלה לא רק הדמויות הראשיות. כמעט כל מי שאנחנו פוגשים בסדרה הוא כזה ברמה כזו או אחרת. עד פה הביקורת.
מצד שני, הן לא באמת רעות. הן אוהבות אחת את השנייה, לא פעם תומכות ועוזרות אחת לשנייה, וגם לאנשים מבחוץ, גם כשזה פוגע בהן. הן מתפתחות, משתנות ולומדות. זו תמונה שלמה ונכונה יותר של המציאות האנושית, מהצגה חד ממדית של אנשים דווקא מהזווית האנוכית והאינטרסנטית שלהם.
בדיוק כמו שבסיינפלד נזרעו הזרעים שצמחו לכדי גידולי פרא בתרגיע, כך גם בקומיוניטי נזרעו הזרעים לוולגריות ולאלימות הגראפית (גם אם לא למיזנטרופיה) של ריק ומורטי; חוץ מזה שבקומיוניטי בניגוד לכל הסדרות שהזכרתי עד כה הדמויות הראשיות מתחילות להיעלם לאט-לאט בגלל סיבות חוץ-יקומיות עד שאנחנו נשארים רק עם שלוש הדמויות הכי מושכות חיצונית ועם עאבד, שבלעדיו אין סדרה. בסיינפלד וכן בריק ומורטי הדמויות הראשיות לא מאוד מושכות גם חיצונית כדי להעיר על עליבותן וכן, אני יודע שיש מעריצים שנמשכים לסאמר. אני לא אחד מהם.
וסיינפלד, שגם בה כל הדמויות הראשיות מבוססות על אנשים אמיתיים, דווקא אמינה מאוד. כל משפחה היא קצת כמו סיינפלד, קצת כמו נשואים פלוס וקצת כמו ריק ומורטי, בתקווה שהדגש הוא על ״קצת״. ולחזור על פרשנות שגויה או לא מדויקת לא הופך אותה לנכונה. כך גם עם סיינפלד – להגיד אלף פעם שהדמויות בה אנוכיות ומיזנטרפיות לא הופך אותן לכאלה. לפעמים הן אנוכיות, לפעמים הן מיזנטרופיות, לפעמים הן עוזרות לזולת גם כשממש לא מגיע לו, לפעמים הן פשוט חיות את היומיום. אני מכיר את הסדרה על בוריה ולא זכור לי שום פרק כמו שטום תיאר. הכי קרוב שאני זוכר הוא ״השלווה עכשיו״ שבו הדודה בקי מצער גידול בנות גורמת לג׳רי להיפתח רגשית לחבריו ואיליין וג׳ורג׳ נרתעים ממנו בשל כך (אבל לא קריימר.) מיזנטרופיות קרובה למה שאנחנו מכירים מסדרות האנימציה הנ״ל הדמויות התחילו להפגין באופן ספורדי רק איפשהו בעונה החמישית (בעיקר איליין, ולפעמים גם ג׳ורג׳) וגם אז לא בכל פרק. נכון שהמוטו של לארי דייויד הוא ״בלי חיבוקים ובלי ללמוד״ ובכל זאת מוקד הסדרה הוא הכלום היומיומי של החיים ולא מיזנטרופיה. מעניין שאף אחד לא יוצא ככה על הדמויות בשלוש סדרות הדרמה שהזכרתי ובמקום זה רק משתפכים עליהן בלי הפסקה.
באופוריה כמעט ולא צפיתי, ואני גם לא נורא רוצה, ממה ששמעתי, אבל בשובר שורות ובסופרנוס כן, ובאמת יש שם דמויות נוראיות, אנוכיות ואפילו רעות. אבל יש הבדל נורמטיבי מהותי בין סדרה על מאפיונר וסוחר סמים לבין סדרה על סתם אנשים מניו יורק שחיים את חייהם; בין סדרות שאמורות להתעסק בשוליים האלימים של החברה האנושית, למי שאמור לייצג את הצופה, האדם הרגיל מהמעמד הבינוני-גבוה.
כפי שהיטבת לציין, הדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים, רגילים, והיא אמינה. היא מתארת סיטואציות יומיומיות בגאונות פורצת דרך. נקודת המבט שלה על אותן סיטואציות היא בעייתית, כי הדמויות נכשלות שוב ושוב, ועל זה הבדיחה. על זה גם הדמויות צוחקות בינן לבין עצמן בשמחה לאיד. כשהן מצליחות, זה לעתים קרובות על חשבון מישהו אחר, וזה בגלל שרימו, שיקרו או תיחמנו מישהו. האם זה אומר שהיא מרושעת לחלוטין, או שהן לא מביעות סוג של עניין לפעמים? לא. אבל סדרה שמסיימת קשת עלילתית של חתונה בכך שהכלה מתה בגלל מעטפות מורעלות שהחתן קנה כי התקמצן, והחתן וחבריו שמחים או לפחות אדישים לכך, היא לא בדיוק סדרה שמפיצה הומניות לכל עבר. שלא תבין לא נכון, זה מצחיק מאוד, וחכם מאוד, והיה צריך את זה בזמנו, אבל זה לא בדיוק הדבר שאני רוצה לשמור בקפסולת זמן.
הפרק "The Opposite", שבו ג'ורג' ואיליין מתהפכים בתפקיד מייצג את זה לדעתי. הצלחה של אחד היא תמיד על חשבון השני, כשג'רי מאזן. ולג'רי לא אכפת. הוא רוב הזמן אדיש-משועשע למה שעובר על חבריו תוך כדי הפרק. שלא לדבר על האופן שבו איליין מביעה את הטינה שלה כלפי ג'ורג' והאופן שבו ג'ורג' לועג לכישלונות של איליין.
כי הפרק הזה הוא אמנם ההתפוצצות של הדינמיקה הרעילה בין ג׳ורג׳ לאיליין אבל זה גם בפרק שבו ג׳ורג׳ ווינר ולא לוזר ובטח שהוא לא ווינר על חשבון מישהו אחר שם (עלילה כמעט זהה מתרחשת בפרק שסוגר את העונה הראשונה, ״The Stock Tip”.) את סוזן הרגו כי גם הדמות וגם השחקנית הייתה בלתי נסבלת (ככה אלכסנדר אומר. אני לא מכיר אותה אישית.) ובכל זאת נתנו לה לחזור להופעת אורח בפרק הכי טוב בסדרה; חוץ מזה שפרק אחר-כך ג׳ורג׳ כן אומר שהוא התאבל על סוזן גם אם זה לא נשמע אמין. אם ג׳ורג׳ היה מתכנן ורוצח אותה או כל אדם אחר בכוונה אז כן, זה לא היה מצחיק, ובמקרה שכזה הייתי מסכים לגמרי עם כל מי שקורא לדמויות בסיינפלד מרושעות, אבל ״ההזמנות״ הוא פרק שנכתב באירוניה קומית, לא כדי להציג אותם כמרושעים. אדישים כן כמו שכולנו אדישים, כמה מאיתנו באמת לא שמחו כשאדם בלתי נסבל מת, גם אם הוא היה קרוב לנו? אני יכול להעיד שאפילו אבא שלי שמח כשסבתא שלי מתה (לא אימא שלו, אימא של אימא) כי היא הייתה בן אדם זוועתי ומגעיל. באופוריה חוץ מקאסי ולקסי ולפעמים גם פיי (לא באמת) הדמויות מעוררות שאט נפש חיצונית ומהותית אז לא הפסדת. (אהה יש גם את ג׳ולס שהיא קורבן תמים אבל לא הרבה מעבר.)
"זה גם בפרק שבו ג׳ורג׳ ווינר ולא לוזר ובטח שהוא לא ווינר על חשבון מישהו אחר שם" – הרעיון בבסיס של הפרק "The Opposite" הוא שההצלחות של ג'ורג' באות על חשבון איליין במובן קוסמי כלשהו, כשג'רי הוא זה שמאזן ביניהם. ג'ורג' לא יכול להצליח בלי שאיליין תיכשל כחוק טבע. ג'רי בעיקר משועשע מהגילוי, איליין סובלת ומתעללת בג'ורג', ג'ורג' נהנה ולא אכפת לו שאיליין סובלת. זה ההיגיון הבסיסי של העלילות של הסדרה, ההיגיון הקוסמי שבבסיסה. מישהו סובל, מישהי נהנית על חשבונו, ג'רי אדיש וזחוח כאילו שום דבר לא נוגע בו (מלבד כמה יוצאי דופן שבהם ג'רי משתתף בחגיגה ומתפרע).
אני לא מתווכח איתך על זה שהתגובה של החבורה למותה של סוזן אנושית. בגלל זה הפרק הזה מצחיק. הוא אומר משהו חכם מאוד ואמיתי עלינו. אבל שוב, זו כל הסדרה. היא אומרת עלינו כמה אנחנו קטנים, עלובים, קטנוניים. היא מציבה במרכזה את אותם רגשות שליליים. זה אנושי, מובן וצריך לאוורר את הרגשות האלה. אבל בכמעט 200 פרקים זה כבר אוברדוז. במיוחד כשהחברים תומכים אחד בשני, וזה קורה, זה תמיד נגד אדם אחר. הם מתחמנים, משקרים, רבים, כועסים, שונאים, מתקטננים ונוראים, לפעמים אחד לשני, לפעמים לאחרים. לא יודע, זה לא דגם חברות שנראה לי רצוי במיוחד.
*תודה על ההסבר על אופוריה. חיזקת את ההחלטה שלי. באמת שאין לי צורך בסדרות על נערים ונערות שמציגים אותם עלובים ומרושעים. זה פשוט לא נכון במובן העמוק, ויש משהו פגום בסדרות שמתייחסות כך לבני אדם.
אני לא חושב ש"עלובות ומרושעות" הוא תיאור הולם וקולע לדמויות באופוריה, לפחות לא במובן הסיינפלדי או החנוך לויני שעליו דיברת בשאר התגובה שלך; זאת אומרת כן, יש שם דמויות מרושעות מאוד בדרגת ביף טאנן שנוראי לצפות בהן, ויש דמויות אחרות שהתחילו את דרכן כאהיבות מאוד וכאלה שרק בא לך לחבק ואז התסריט הנוראי פשוט כופף להן את היד ואילץ אותן להיות מרושעות כי ככה; אבל לדעתי זה נהדר שיש דמויות כמו ג'ורג' קוסטנזה או אל באנדי שמעוררות גם הזדהות אבל בעיקר בוז ולגלוג כי אז ברור שהם דוגמאות על דרך השלילה – זה מנטרל את האמפתיה לכאלה מין דמויות ומבהיר לצופים שמה שהם עושים זה ממש לא מוצדק ושבן אדם אמיתי לא יכול להרשות לעצמו להפגין יחס כזה כלפי העולם הסובב אותו. באופוריה לעומת זאת רו מוצגת לנו בתור הגיבורה ה"טובה" למרות שאף אחד לא דחף לה סמים לגרון. אנחנו אמורים לאהוד אותה ולחוש כלפיה אמפתיה גם כשהיא הורסת ביודעין את החיים של עצמה ושל משפחתה וחבריה. זה לא המצב בסיינפלד. כשג'ורג' קונה את המעטפות הזולות וסוזן מתה ואז בפרק הבא מראים אותו חוגג על כך שהוא סופסוף נפטר ממנה עד שההורים שלה באים והורסים לו, אף אחד לא מצפה ממך לחמול על ג'ורג' או לחוש כלפיו אמפתיה. כן מצפים ממך, גם אם ג'ורג' מעורר הזדהות רבה, לצחוק עליו וללעוג לו, והתסריט אפילו מעניש אותו כמה וכמה פעמים על הגרימה הזאת בשוגג למותה של סוזן. גם בחברים הדמויות עושות דברים אנוכיים ומרושעים מאוד אבל שם זה מוצג כבסדר – רייצ'ל מלמדת ילד קטן להתעלל בהורים שלו, פיבי ומייק תורמים כסף ליתומים ואז לוקחים אותו בחזרה, ג'ואי הוא ג'ואי. ובכל זאת אף אחד מהם לא זוכה לגנאי מצד הקהל. עדיין מצופה ממך להתרגש בשבילן ולהגיד "Awh!" כשהן מצליחות למצוא אהבה. בדיוק בגלל זה אני מעדיף סדרות כמו נשואים פלוס, סיינפלד, סאות' פארק וריק ומורטי בכל יום בשבוע, כי הן מכוונות אותך להרגיש אמפתיה כלפי הדמויות שלהן כשזה מגיע להן אבל גם גועל וסלידה מהן, שוב כשזה מגיע להן; זאת בניגוד לחברים, אופוריה ואחרות שלוקחות דמויות שעושות לעצמן ולאחרים מעשים מחרידים אבל מחבקת אותן בחיבוק חם ואוהב שלא מגיע להן.
אני חושב שלסיינפלד יש מקום של כבוד ביצירתן דמויות מהסוג הזה, שאתה גם סולד מהן וגם אמפתי כלפיהן בו זמנית. אנחנו אמורים לחוש אמפתיה דווקא כלפי המעשים הרעים שלהן מתוך הזדהות אנושית מאוד עם הצדדים הפחות טובים בנו. אותם צדדים שגורמים לנו אי נוחות וסלידה. אנחנו לא מכירים שום צד אחר שלהן, שהוא הומני. אולי רק בפרק שבו ג'רי קונה לאבא שלו מכונית, אבל גם אז זה מתקלקל, כשהמעשה הטוב הזה מסבך את חייו של אביו. כי שום מעשה של נדיבות לא מצליח בעולם של הסדרה.
לעומת זאת, את רייצ'ל, ג'ואי*, מייק ופיבי אנחנו מכירים כבר לעומק. אנחנו יודעים שהמעשה הרע שלהם הוא רגעי. ראינו אותם אוהבים, תומכים ומעודדים את חבריהם. אנחנו חשים כלפיהם אמפתיה בגלל הצדדים הטובים האלה בהן, למרות המעשים הרעים שלהם. אנחנו יכולים לסלוח על המעשים האלה, כי אנחנו יודעים שהם לא אומרים משהו מהותי על האופי של הדמות. הדמות רעה כמו שכולנו רעים, אנוכיים וקטנוניים, אבל היא גם טובה בדיוק כמונו. ולכן אנחנו יכולים להזדהות איתה.
*ככה זה גם אמור להיות עם ג'ואי, אבל זו הדמות שנפגעה הכי הרבה מהזמן שעבר, ובצדק.
אבל תשמע, אתה פשוט לא זוכר את סיינפלד אם המעשה הטוב היחיד שאתה זוכר משם זה הקדילק. מה עם מנקה השולחנות ההיספני שהם התגייסו לעזור לו למרות שהוא היה אדם די מפחיד? מה עם הפעם שבה קריימר קונה לאיליין את הספסל שהיא תמיד רצתה ליום ההולדת בתוספת ברכה מרגשת עם פואמה של ייטס ואיליין מודה לו ומחבקת אותו עם דמעות בעיניים? מה עם המתנות היפות שכל השלושה האחרים קונים לג'רי ליום הולדתו? מה עם ג'רי, איליין וג'ורג' שמנסים לעזור לילד בבועה או קריימר שמנסה לעזור לנאצי של המרק למרות ששניהם אנשים בלתי נסבלים? הזכרת עכשיו את כל המעשים הטובים שהדמויות בחברים עשו ואני אומר נכון, זה ככה, ובכל זאת הצלחתי להראות לך גם את הצדדים הדוחים שלהם בדיוק כמו שהרגע הראיתי לך גם את הצדדים היפים של הדמויות בסיינפלד, משמע שאף דמות ואף אדם איננו מושלם ותמיד יש גם וגם; ובכל זאת באמצעות מערכת שיווק ויחסי ציבור יעילה סיינפלד התקבעה בקרב הציבור הכולל כמיזנטרופית ואילו חברים התקבעה כאנושית.
כי הנה עובדה, הלופים של חברים עדיין ממשיכים במלוא עוזם, אבל אז נזכרתי שגם הלופים של סיינפלד חזרו, ועוד לערוץ קומדי סנטרל לא פחות, שם כמובן משדרים בלופים גם את סאות' פארק (איזו אפליה, מה עם דוקטור כץ?), ובשחיית מבוגרים כמובן שמשדרים גם את ריק ומורטי בלופים אינסופיים, אז עכשיו אני כבר באמת לא יודע מה גרם לקונצנזוס הזה להתקבע.
כי סדרות רבות (שלא בדיון) לא זכורות כמיזנטרופויות למרות שלא מקרינים אותם הרבה, ואילו סדרות רבות שכן מוקרנות כן זוכות לתארים האלה. הנקודה היא לא איזה "הנדסת תודעה" או מי מוקרן יותר, אלא הרושם של אנשים מסדרות. והרושם האותנטי של הרבה אנשים מ"סיינפלד" הוא פשוט "איזה אנשים איכסה". אפשר לדבר על למה זה, ואיך זה שמעשים מסוימים ב"חברים" נסלחים בקלות יותר – אבל התשובה היא לא "תוצר של מערכת שיווק יעילה". שיווק מוביל את הצופים לסדרה. את הרושם שלהם עליה הם מקבלים לבד.
זו הפרשנות שלי לסיינפלד והיא לא מתבססת על האופן בו סיינפלד "התקבעה בקרב הציבור" (מי אחראי להתקבעות הזו? איזו מערכת שיווק ויחסי ציבור פעלה כך? מטעם מי? למי יש אינטרס?*), אלא על ההתרשמות שלי בזמן אמת כשצפיתי בסדרה לראשונה, קרוב מאוד לזמן השידור המקורי (כשכבר הייתי מספיק מבוגר כדי להעריך ולהנות ממנה), ולאחר מכן כשחזרתי אליה בשידורים החוזרים. לכן גם לא חזרתי וצפיתי בה שוב ושוב כל כך הרבה פעמים כמו שעשיתי עם "חברים", ואני זוכר אותה פחות טוב. אבל אני כן זוכר את רוב הדוגמאות שלך. כמעט בכולן, הדמויות נענשו על המעשים הטובים שלהן, גם בגלל קטנוניות ואנוכיות שלהן, של אחת מהן או כולן. כאמור, זו החוקיות של סיינפלד: מעשים טובים מתוגמלים בעונש. אנשים עושים דברים טובים מהסיבות הלא נכונות, האנוכיות והקטנוניות. הפרק עם מנקה השולחנות הוא באמת שונה, למיטב זכרוני, והוא דוגמה טובה ומעניינת למה שאתה מתאר. יכול להיות שגם שתי הדוגמאות האחרות שאני לא זוכר. מדובר בשלושה מקרים סה"כ בסדרה של 180 פרקים עם כמה עלילות מקבילות שנפגשות בסוף. זה לא הרבה. אני מנחש שתוכל לתת לי עוד דוגמאות. הן טובעות בים של דוגמאות אחרות. כמו שכתבתי בנוגע לריק ומורטי, זה לא מאוזן: הרבה אנוכיות וקטנוניות, מעט מאוד הומניות.
*מה שבאמת עזר לקבע את המיזנתרופיות של הסדרה זה הסוף שלה. בשני הפרקים האחרונים הדמויות עומדות למשפט בדיוק על זה: האנוכיות, הקטנוניות, האטימות והרוע הקטן והיומיומי שהן הפגינו לכל אורך הסדרה. זו ביקורת בתוך הסדרה כלפי עצמה. סיינפלד מודע היטב לאופי של הדמויות שכתב ותגמל אותן בהתאם.
תמחק מהסדרה את הפרק האחרון ותקבל את הסדרה כפי שהיא הייתה אמורה להיות: עיסוק אובססיבי ובלתי פוסק בכל הדברים הכי לא חשובים של חיי היומיום. לנחות נחיתת אונס במדינה אחרת ולהיכנס לכלא לשנה זה כבר לא היומיום, ולא לחינם רוב הקהל שנא את הפרק האחרון עד שבסוף לארי דייויד בעצמו תיקן אותו וכתב סוף טוב ומרוכך יותר בתרגיע. ואיך בדיוק קריימר נענש על הספסל שהוא קנה לאיליין, או איך בדיוק השאר נענשו על המתנות שהם קנו לג'רי? לא הבנתי. אמרת שאתה לא זוכר, בסדר; אבל הצביון הכללי הזה של הסדרה שאתה ואחרים מכנים אותו "אנוכי", "מיזנטרופי" או "מרושע" נועד בדיוק כדי להפוך את סיינפלד לסיטקום אלטרנטיבי ולהבדיל אותה משאר הטמטום שהיה אז בטלוויזיה כמו צער גידול בנות ואלף (אלף החייזר, לא הסדרה על משה קצב.) כך גם עשתה נשואים פלוס כשהיא לקחה את הבריונות, הגועל והוולגריות שהיו מוחבאים בקצוותיהן של סיטקומים נחותים יותר משנות השמונים כמו להתבגר ולהתגבר וקשרי משפחה והזיזה אותן למרכז ובצורה הרבה יותר דוחה לצפייה מסיינפלד שרוב הזמן שמרה על ניקיון על המסך (למרות שגם לזה יש יוצאים מהכלל.) על מנת להבדיל את עצמך מהשאר אתה חייב לעשות משהו שונה, וכמו שהראיתי לך סיינפלד לא כל-כך קיצונית במה שאתה קורא לו המיזנטרופיה שלה; פאק, פעם זה אפילו נחשב חדשני שאף אחד מהדמויות הראשיות בסיינפלד לא קשורה לאחרות בקשרי דם. התקדמנו מאז.
בוודאי שסיינפלד טובה בהרבה מהסיטקומים ששודרו באותו זמן. אני מעדיף לצפות בלופים של כל הפרקים של סיינפלד ולא בפרק אחד של צער גידול בנות, שלא שרדה עבורי אפילו את מבחן הנוסטלגיה. זה לא העניין. אני יודע להעריך את הגדולה שלה, ומבין את הקשר לאופי הייחודי שלה באותו זמן, בין אם הוא מיזנתרופי או לא. הוא לא אוהב אדם, לכל הפחות, וגם זה בסדר. צריך גם סדרות כאלה, במיוחד אז.
אני גם מסכים שהיא לא קיצונית כמו סדרות אחרות מאוחרות יותר, או וולגרית כמו נשואים פלוס. כתבתי את זה קודם. היא מקור השפעה ואולי הבסיס של סדרות הרבה יותר קיצוניות ממנה. כתבתי גם שיש בה הומניות. יחד עם זאת, הלעג שלה לדמויות על עליבותן, הרצון שלה להעניש אותן על האופי הגרוע שלהן, היחס של החברים אחד לשני לעתים קרובות (עם כמה יוצאי דופן), זה המתכון ששוכלל, עוות או זוקק מאוחר יותר והפך ל-"תרגיע" או "פילדלפיה זורחת". וזו הבעיה האמיתית שלי עם הסדרה. גם ברמת הצפייה החוזרת בסדרה עצמה, וגם ברמת ההשפעה שלה על הטלוויזיה האמריקאית עשורים קדימה. אני יכול להעריך את הסדרה, אפילו לאהוב פרקים מסוימים, אבל אני לא יכול לאהוב אותה כיצירה שלמה. אני לא יכול לאהוב סדרה שמתייחסת ככה לבני אדם. אני לא יכול לאהוב דמויות שמתנהגות ככה אחת לשנייה (רוב הפרקים, רוב הזמן)*.
דעתי, ודעת אחרים, על הפרק האחרון לא משנה. מה שמשנה הוא שהפרק חושף באופן ברור ובלתי משתמע לשני פנים מה סיינפלד עצמו חושב על הדמויות שיצר, ועל העלילות של הסדרה שלו עצמה. אני מסכים שזה פרק מאוד בעייתי ולא כדאי היה לחתום כך את הסדרה.
*הכי קרובה לכך היא איליין. באמת שאין לי הסבר, היא אחת הדמויות הנוראיות שם, אולי זה שאני ממש אוהב את ג'וליה לואי-דרייפוס. אבל אני גם אוהב את ג'ייסון אלכסנדר, ולא סובל את ג'ורג', אז לא יודע.
אבל עכשיו מסקרן אותי איזה סדרות אתה כן אוהב אם סיינפלד וממשיכותיה מיזנטרופיות מדי בשבילך ואם חברים קיטשית מדי בשבילך וגם לטענתך לא עומדת במבחן הזמן בנושאים כמו ייצוג מיעוטים ופמיניזם.
אהבתי את חברים הרבה מאוד שנים בגלל אהבת האדם שבה. אני לא מוצא בה קיטשיות, שהיא לתפיסתי פרודיה או זיוף של אהבת אדם. אבל אני באמת מוצא בה את הבעיות שתיארת. זה לא הפריע לי לאהוב אותה בעבר. היום פחות. אבל אני בהחלט יכול לראות פרקים מסוימים ולהנות מהם, עם כל הביקורת שלי על הסדרה (יש גם את אלמנט השחיקה, בלי קשר).
מיזנתרופיות אני לא אוהב כשהיא אחד מהמרכיבים העיקריים בסדרה. אני כן חושב שכל סדרה צריכה מידה מסוימת של מיזנטרופיות, כשהמאפיין הדומיננטי בה הוא הומניות. יש סדרות מסוימות שהן ממשיכות של סיינפלד (וחברים) שהן מיזנטרופיות במידה מועטה וטובות לב במידה רבה. דוגמאות בקומדיות: אני אוהב את "איך פגשתי את אמא" (יוצא הדופן הוא ברני, דמות נוראית ומגעילה שעברה הלבנה ככל שעברו העונות), אני גם אוהב, פחות אמנם, את "הבחורה החדשה".
הסדרה האהובה עליי ביותר, שידעה לאזן בין מיזנתרופיות להומניות ומעולם לא נפלה לקיטש היא "המקום הטוב". היא מבחינתי אות ומופת לסדרות שמבינות שכדי להיות בוגרות וחכמות לא צריך להשפריץ דם ונוזלי גוף אחרים. לא צריך לקלל, ולא צריך לשנוא את הדמויות ואת העולם שסביבן. אפשר להתעלל בדמויות, אפשר להעביר אותן קשיים. הן יכולות להיות בלתי נסבלות, אבל הן תמיד אנושיות.
ואוסיף גם שאני לא יכול לסבול סדרות שכל-כולן אלימות, וולגריות ומיזנטרופיה ללא שום הזדהות (דוגמאות בולטות: דירת המצוירים, רובוט צ׳יקן, תעלומות מייק טייסון, מגעים רכים ואקווה טין האנגר פורס.)
כלומר, הוא אולי נסבל כשהוא משחק את עצמו אדיש, או משועשע קלות. אבל המון פעמים בסדרה הוא כועס/נגעל/נלהב ממשהו (שלרוב זאת שבירה של הדמות האדישה והזחוחה הרגילה שלו), ובכל הפעמים האלו הוא פשוט לא משכנע.
אבל אני דווקא אוהב את זה. אני חושב שזה מתאים לדמות של ג'רי, שהיא כביכול העשירה והמצליחה בחיים מבין החבורה, והחיוך התמידי של סיינפלד נותן לדמות מן זחיחות כזו, שמצחיקה במיוחד בעיקר מתי שג'רי באמת מתנהג בזחיחות, שזה רוב הזמן (that's a shame). המשחק החובבני שלו נותן קונטרה טובה לדעתי למשחק המושלם של השלושה האחרים. מה גם שבתור הסטרייט מן הוא פחות נדרש למוזרויות. וגם כאשר ג'רי נדרש למוזרויות אני חושב שהוא עמד בהן לא רע (למשל כשהוא החליף דירה עם קריימר והתחיל להתנהג כמוהו).
למה אתה חבר שלהם אם אתה מתנשא עליהם בכל דיאלוג שיש לך איתם ואתה אקטיבית מסבך אותם בצרות עם העצות שלך רק בשביל הצחוקים? זה יכל להיות מצחיק לכמה סצינות אבל בתור האפיון העיקרי שלו זה ממש הציק. אני יודע שגם ג'ורג' וקריימר הם לא אנשים טובים במיוחד אבל הם לפחות חברים טובים האחד לאחרים (יחסית). ובתור סדרה שמתמקדת בחברות הזו הפריע לי האופן בו ג'רי מדבר עם חביו. למרות שג'רי עוד סבבה מהבחינה הזו כי יש שם גם את אליין שעושה כמה מעשים ממש לא בסדר שדורשים ניתוק קשר שלא לדבר על זה שהיא צוחקת ודופקת חיוכים מעצבנים כל פעם שמישהו מהאחרים מסתבך במשהו.
ולא יודע, הטענה שזה סבבה שהוא משחק גרוע בשביל לתת קונטרה לשחקנים הטובים האחרים היא מוזרה לי. אבל כן שמעתי אותה גם מאחרים בהקשר של ג'רי סיינפילד.
אז סיינפלד לא הסדרה בשבילך. לארי דיוויד בכוונה לא רצה שהדמויות יהיו נחמדות וילמדו משהו בכל פרק. הסדרה נועדה נטו להצחיק ולא לעשות שום דבר אחר. האם היא מצליחה בכך זה כבר עניין של טעם אישי כמובן. חוץ מזה אני דווקא כן חושב שלג'רי אכפת מהחברים שלו. אחרת הם לא היו מסתובבים אצלו בדירה כל היום ובוודאי לא לוקחים לו מהאוכל.
בהשוואה למשפחת סימפסון, סאות' פארק, איש משפחה וריק ומורטי, הדמויות של סיינפלד נראות כמו סיפור חינוכי לילדים שדודו זר מקריא בפרפר נחמד; ורובן גם נחמדות אחת לשנייה גם אם לא לאחרים (טוב, חוץ מאיליין.)
ברור ששתיהן מתרחשות ביקומים שונים עם סט ערכים שונה. בעולם של 'איש משפחה' הגיוני שסואי ידקור את בריאן עם סכין ושההשלכות של זה יהיו שבריאן יכעס קצת. ב-'סיינפלד' אם דבר כזה היה מתקבל בנפנוף ורק לשם הגאג אז הדבר היה מתקבל בהרבה פחות טבעיות ולא היה משתלב בעולם.
למרות שהתלונה שלי היא בעיקר לא על כמה הדמויות רעות האחת לשנייה אלא יותר על הדיבור המתנשא של ג'רי שפשוט צועק "לא כיף לי פה!" בזמן שהוא יושב עם החברים הכי טובים שלו.
כי נמאס לי כבר לשמוע על כמה הדמויות בסיינפלד אנוכיות ומרושעות כאילו מדובר בסוחרי סמים או ברוצחים סדרתיים. אף אחד אף פעם לא סולד מהסופרנוס, שובר שורות ואופוריה כי הדמויות בהן מרושעות, חוץ מזה שכשסטואי הרביץ לבריאן מכות רצח ודפק לו את המושב של האסלה בראש שוב ושוב בריאן קצת יותר מקצת כעס. תוציא מהקאנון הסיינפלדי את הפרק האחרון ואף אחד לא יעז לחשוב ככה בכלל.
ואיך אפשר בלי הקלאסיקה הגדולה שהופיעה כבר בפרק הראשון של איש משפחה:
וזה סבבה שהדמויות לא נחמדות האחת לשנייה אבל אני צריך שהחברות ביניהם תיראה טבעית ומשכנעת. שייתנו לי להאמין שהאנשים האלה יכולים להיות חברים. לג'רי אין באמת הרבה עניין בשאר החבורה ובשטויות שלהם, הם מספרים לו דברים אבל הוא אף פעם לא נשמע נלהב לשמוע, הוא מדבר בהתנשאות ומייעץ להם עצות מטופשות בשביל הצחוקים והכי חשוב – לא נראה כאילו כיף לו לשבת איתם. זה נראה שהוא בעיקר bothered. הוא כן נהנה לפעמים כשהשיחה סובבת סביב חייו אבל פחות כשהם מדברים על חייהם. ככה לפחות ההופעה של ג'רי והכתיבה גרמו לי להרגיש.
יש לא מעט שחקנים בינוניים בתפקידים משמעותיים, אבל נדיר לראות שחקן שהסדרה הפופולארית בעולם מונחת על כתפיו, ונראה שפשוט לא עושה אפילו שמץ של מאמץ, מה שהופך כמעט כל קו עלילה בהובלתו שלא בנוי משיחות בדיינר להרבה פחות מצחיק. אם מוסיפים את החד מימדיות של מייקל ריצ'רדס, שמתבסס כמעט לגמרי על הומור פיזי מוקצן (ומספיק לראות ג'וליה לואי-דרייפוס רוקדת או מנסה לקחת מעטפה מדירה מרוססת כדי לראות שהוא אפילו לא הקומיקאי הפיזי הכי טוב בסדרה הזו), אפשר רק לדמיין עד כמה הסדרה יכלה להיות אפילו טובה יותר עם ארבעה שחקנים מעולים במקום שניים.
אגב, התרומה של סיינפלד לסדרה ברור – הוא השם הגדול (יחסית) שבזכותו NBC בכלל הייתה מוכנה להפיק את הסדרה. בלעדיו היא כנראה פשוט לא הייתה קיימת, או מקבלת סלוט שידור הרבה פחות בולט.
כשהדף של חברים נפתח היו מכות באתר
אז מה יקרה עם סיינפלד?
כשהדף נפתח לא.
כשהביקורת עלתה ו(בין השאר) האשימה את הסדרה בהתיישנות מסוימת בכל הנוגע לפוליטיקת גזע… יותר. ביקורת שכזאת (שנכונה באותה מידה על סיינפלד, אני מניח) לא כרגע בקנה.
סיינפלד התייחסו גם לזה:
https://youtu.be/wM0vz2Z8lRw
לא לגבי הייצוג של שחקנים שחורים בסדרה, אבל קו עלילה קצר שמראה הרבה דברים שאנחנו שומעים עליהם במחאות היום. גאוני כמו כל הסדרה כמובן :-)
המשחק הגרוע של ג'רי סיינפילד זה סוג של common knoledge שכולם יודעים ומסכימים עליו?
כי הוא ממש גרוע, במיוחד כשמסביבו יש כל כך הרבה כישרון, שכל סצינה איתו גורמת לי להרהר כמה יותר טוב הייתה הסדרה אם הוא היה מלהק לתפקיד מישהו שיודע להתנהג מול מצלמה ולא את עצמו. אני ממש מופתע לגלות שיש לו זכיה בגלובוס הזהב (בנוסף למועמדויות נוספות) ומועמדות לאמי. כשמנגד, השחקן הכי מוכשר בחבורה, ג'ייסון אלכסנדר, לא קיבל שום פסלון יוקרתי על ההופעה שלו שדי מחזיקה את כל הסדרה על כתפיו, בעיניי.
ובכללי, נראה כאילו סיינפלד עצמו בקושי תורם לסדרה, לא כשחקן ולא כתסריטאי. הוא מעורב בכתיבת 17 פרקים בלבד, כשאת כולם הוא כתב עם מישהו אחר. לארי דייויד, מנגד, לקח חלק בכתיבת 59 פרקים כשחלק מאלה שהוא כתב לבד הם כמה מהפרקים הכי טובים של הסדרה. מוזר לי שהוא לא ליהק את עצמו לתפקיד, במיוחד שהוא שחקן מוכשר יותר מסיינפלד ומושלם לתפקיד של ג'ורג'. מצד שני, תודה לאל שיש את ג'ייסון אלכסנדר.
"ג'רי סיינפלד שחקן גרוע" זאת קלישאה לא מבוססת, ממש כמו "מג ווייט מתופפת גרועה". שניהם מבצעים את עבודתם נאמנה.
ג'רי משחק את עצמו בסך הכול, וכמו שהוא ניסח את זה הכי טוב בעצמו, "יש פה מישהו שלא קנה את המשחק שלי, ג'רי סיינפלד, כששיחקתי את ג'רי סיינפלד"? האם הוא היה יכול להחזיק על גבו סדרה שלמה כשהוא משחק דמות בדיונית לחלוטין שאיננה הוא עצמו, כמו שעשה שחקן אחר מסיינפלד בשובר שורות? לא אשקר לכם, לדעתי כנראה שלא; אבל הסיבה שאנחנו מתייחסים לאלכסנדר ולריצ'ארדס כשחקנים כאלה נהדרים היא שכבר היה לנו מאז 1989 להיקשר רגשית לג'ורג' ולקריימר. מישהו ראה פה את אלכסנדר ועל אחת כמה וכמה את ריצ'ארדס דופקים תצוגת משחק משובחת במקום אחר, בדרמה נניח או אפילו בקומדיה שבה הם משחקים דמות שונה לחלוטין? זכורות לי פה התשבוחות על המשחק של ריצ'ארדס ב-UHF של אל ינקוביק אבל הוא די משחק שם את קריימר מודל 1989. ללואי-דרייפוס אני כמובן לא מעוניין להתייחס, הן כי היא לא הופיעה בפיילוט והן כי היא היחידה מבין הארבעה שהצליחה לשבור את הקללה ולהוביל סדרה שלמה אחרת כשהיא משחקת דמות שונה לחלוטין. בקיצור, ג'רי סיינפלד משחק את עצמו בסדר גמור (וגם את בארי בי בנסון, שזה עצמו כדבור), ולא זכור לי שחוויית הצפייה באיזשהו פרק קלאסי של סיינפלד נהרסה לי פעם בגלל המחשבה של "איזה משחק גרוע, ממש היה כדאי להביא שחקן ו/או קומיקאי אחר." (ואני מצטמרר ומתחלחל כולי רק מהמחשבה על לואי סי.קיי בתפקיד ג'רי.)
לג'ייסון אלכסנדר יש קריירת ברואודויי מאוד מצליחה (והוא זמר נהדר)
כולל פסלון טוני שהוא זכה בו עוד לפני 'סיינפלד' אז אני מניח ששם יש לו דמויות והופעות שונות מג'ורג' אבל אין לי דרך באמת לדעת. אבל אני כן מאמין שזה לא עניין של חוסר כישרון אצל אלכסנדר או ריצ'רד שמונע מהם לפרוץ בתפקידים אחרים אלא ההתעקשות של מלהקים ומפיקים לא ללהק אותם לשום תפקיד שהוא שונה מהדמות שהתפרסמו בעקבותיה. אם מישהו רוצה את מייקל ריצ'רדס לסרט שלו אז הוא בחר בו בגלל שהוא רוצה את קריימר. נראלי שזו בעיה מאוד נפוצה אצל הרבה כוכבי טלוויזיה שמתקשים לפרוץ למדיום הקולנועי או להחזיק קריירת משחק טובה מעבר לסדרה עצמה.
ואני לא קונה את הטיעון שבגלל שהוא שיחק את עצמו אז אין ספק שהוא עשה עבודה טובה. אני מכיר את עצמי הכי טוב ואני בטוח שיש שחקנים שיידעו לגלם אותי מול מצלמה הרבה יותר טוב משאי פעם אוכל. כי מול המצלמה אני אקפא, אני אגמגם, אני אחפש איפה להסתכל ומה לעשות על הידיים כל הזמן ואני לא באמת אהיה אני. וככה נראית ההופעה של ג'רי בסדרה. לא עד כדי כך נוראית אבל בהחלט לא טובה ובהחלט רואים שלא נוח לו רוב הזמן (ולמה הוא כל הזמן מחייך? הוא הרס כל כך הרבה פאנצ'ים טובים בגלל הגשה שגויה של המשפט או בגלל החיוך המוזר שדבוק לו על הפרצוף).
אבל מי שאיננו חובב פנאט של מחזות זמר לא יכול לדעת את זה.
חמוד בהקשר הזה הסיפור מאחורי הפרק "הסוזי" שבו אלכסנדר צריך לשיר ובהתחלה הוא דפק ביצוע מושלם כמו בברודוויי אבל אז הוא התבקש לשיר בכוונה גרוע יותר כדי שזה יהיה אמין לדמות של ג'ורג'. זה גם משאיר את השאלה למה לואי-דרייפוס היא היחידה שהצליחה לשבור את הקללה – הניחוש שלי הוא כי איליין, ממש כמו רייצ'ל גרין, היא דמות בלתי מוגדרת שהתפתחה והשתנתה בהתאם לעלילות שרצו ונאלצו לכתוב לה.
לגביי החלק הראשון
על איך כוכבי טלוויזיה מתקשים לעשות מעבר למדיום הקולנועי בתום הסדרה, זה ממש נכון. אחרי שהקהל (והמלהקים) התרגלו לראות אותך מככב בתפקיד ספציפי במשך שנים, קשה מאוד להוציא אנשים מהקיבעון הזה ולשכנע אותם שיש בך מעבר לדמות האחת הזו.
בגלל זה נראה לי שדי נפוץ שדווקא שחקנים שמגלמים דמויות משנה או דמויות עם הופעת אורח לא ארוכה, הם אלה שפורצים בקולנוע. התפתח לאחרונה דיון סביב העניין הזה כשמישהו בטוויטר העז לומר שהשחקן הכי מצליח מ״שובר שורות״ כרגע הוא בכלל ג׳סי פלמונס שגילם את טוד, ולא הכוכבים הגדולים של הסדרה. אז אם מעלימים עין מזה שג׳סי פלמונס בכלל פרץ ב-Friday Night Lights, יש בזה אמת. ולא חסרות דוגמאות דומות.
יש סיפור שמסתובב
שכשוויל סמית' כתב את הנסיך המדליק, אלפונסו ריברו המליץ לו לקרוא לדמות של עצמו "וויל סמית'", כדי שלא ייתקל בקללה שבה שחקנים מוכרים בשם של הדמות שלהם.
כמובן שזה לא עזר לקרלטון.
המיזנתרופיות של הסדרה היא בדיוק ברמה הנכונה עבורי
זו אחת הסיבות שנהניתי באותו זמן ממנה, וגם אחת מהסיבות שהיא השפיעה על דורות של יוצרים. אבל זו גם הסיבה שהיא לא עברה את מבחן הזמן. כמה אפשר לצפות בחברים שסובלים אחד את הנוכחות של השני, עוזרים מתוך חוסר ברירה ונאלצים להישאר ביחד כי הם פוחדים להיות לבד. הם מרגישים בנוח להתעלל אחד בשני, כי הם יודעים שאף אחד מהם לא יברח. המשחק של ג'רי, גרוע ככל שיהיה, משקף את זה בדיוק. הזחיחות, החיוך הלעגני הנצחי, האינטונציה הלא מותאמת לסיטואציה, יוצרים ריחוק לעגני מהדינמיקה החברית, ומוציאות כל אפשרות לאינטימיות.
הבעיה האמיתית, עבורי לפחות, היא שהיא יצרה אבטיפוס של סיטקום ששונא את הדמויות שלו, ושהדמויות שלו שונאות אחת את השנייה (לצד "נשואים פלוס", שאמנם הייתה לה פחות השפעה, אבל הייתה קיצונית בהרבה). זה נכון שבלי סיינפלד לא הייתה "איש משפחה" ולא הייתה "ריק ומורטי". בוודאי לא היינו בשלים ל-"תרגיע". אני לא אוהב סדרות כאלה. מיזנתרופיות בלי שום הומניות לא הופכת סדרה למציאותית יותר או אמנותית יותר. סדרות מתוקות מדי ואוהבות אדם מדי (כמו "טד לאסו" בעונות 2-3) הן אולי לא פסגת היצירה האמנותית, והן בוודאי לא משקפות מציאות, אבל הן עדיפות לדעתי הרבה יותר. אם כבר להציג חצי מציאות, לפחות כזו שתהווה השראה. בסיינפלד עוד יש הומניות, שהסדרות ממשיכות דרכה הרוחנית הזניחו.
זה ברור למרבית הצופים, כפי שניתן לראות ברחבי האינטרנט. זה לא דגם חברות שהייתי רוצה לאמץ, או שאנשים באופן כללי יאמצו. אנשים נורמטיביים, כמובן, לא קריקטורות של בני אדם, כמו "איש משפחה" או "סאות' פארק" (סימפסון בכלל לא נמצאת בקטגוריה הזו לדעתי. כל פרק עם נגיעה מיזנתרופית מסתיים במסר חינוכי של אהבה וקבלה). גם הכותבים ובוודאי סיינפלד הבינו את זה. באחד מהפרקים בעונות המאוחרות הדמויות נשאלות לראשונה לאורך הפרק האם הן אוהבות אחת את השנייה, והן לא עונות ישירות, אבל מהתגובה ברור מה הן חושבות ומרגישות (לא מצאתי את הפרק, מי שזוכר אשמח אם תעלו כאן קישור או לפחות את שם הפרק).
הדמויות בסאות' פארק מתנהגות אחד לשני באופן אמין
כלומר, "סאות' פארק" היא סדרה עם הומור מאוד קיצוני, אבל היוצרים אוהבים את הדמויות שבה, גם את אלה שהם שונאים. קרטמן הוא מקרה מאוד מעניין של "החבר שאתה לא אוהב אבל" והדינמיקה של סטן מול קייל ושל שניהם מולו שונה.
זה לא "איש משפחה" שבו הדמויות ישברו את המציאות וירביצו אחד לשני בשביל פאנץ' וזה נשכח בסצנה הבאה*. אם דמות תחטיף מכות למישהו, יגיבו לזה כאילו הרגע מישהו החטיף מכות מישהו.
("ריק ומורטי" אגב סדרה שמתנדנדת בין לחבב את הדמויות לתיעוב שלהן).
* – מהמעט שראיתי, יש איזה 20 עונות, אנא ערף אולי גם שם מתישהו הפסיקו עם זה.
לא ראיתי הרבה פרקים של סאות'פארק ולכן אני לא מתווכח. ראיתי כמה עשרות למיטב זכרוני, שמתפרסים על פני השנים. ממה שראיתי, לא נתקלתי באהבה של הדמויות אחת לשנייה, או של היוצרים לדמויות. נראה שעיקר הפרקים האלה היה ביקורת על האנושות באופן כללי, שבאה לידי ביטוי בדינמיקות בין הילדים, ובין הילדים לסביבה שלהם. אבל לא ראיתי מספיק, ומה שראיתי לא היה במקרה, לכן אני כנראה טועה.
לא מסכים בנוגע ל-"ריק ומורטי", לפחות בכל הנוגע למרבית העונות. ראיתי כמעט את כל העונות, מלבד האחרונה, ועד אז זו הייתה סדרה מיזנתרופית מהדרגות הגבוהות ביותר. זה שזורקים לנו מדי פעם אמירה או שהדמויות מתנהגות באופן שניתן לפרש אותו כאהבה באופן דו משמעי, זה לא מספיק. הבסיס של הסדרה הוא מיזנתרופי, וזה בא לידי ביטוי ביחס שלה לאנושות באופן כללי, לחברה ולדמויות. כל מעשה חסד, כל דבר טוב, מפורק לגורמים ונסתר בשלב כלשהו. יחס חיובי של דמות אחת למשניה מתבטל בהינף פרק והן חוזרות להתייחס רע ולזלזל אחת לשנייה. אם זה השתנה בעונה האחרונה, אני שמח ומקווה שככה זה ימשיך.
זה משתנה מאוד בין העונות עצמן ובין מי שכתב אותן
זה סדרה עם בסיס ניהליסטי (לכלום אין משמעות) אבל לא תמיד מיזנטרופי, ואחד הציטוטים המוכרים של הסדרה: "לשום דבר אין משמעות, אף אחד לא שייך לשום מקום, בואי לצפות בטלוויזיה" – מבטא את זה.
אבל כאמור, כשהסדרה כל כך לא סגורה על עצמה, זה לא משנה – פרקים שבהם הדמויות אכן דואגות אחד לשנייה ומבהירות שיש קווים אדומים – גם בתוך האינסוף – שאסור לחצות ברגשות קיימים ליד פרקים בהם כל הדמויות (פרט לריק ואולי גם זה לא נכון) נהפכים לשק האגרוף של הסביבה שלהם כי זה מצחיק שרע להם.
בעבר חשבתי שזה הבדלים בין רוילנד להרמון. בימינו אני לא יודע מה זה.
גם אם זה נכון (ואני לא בטוח בכך), "ריק ומורטי" היא לכל הפחות לא מאוזנת ברוע שלה. הניהיליזם שלה קיצוני וכוללני, וזה אומר שאם אין לדבר משמעות, גם לבני אדם וליחסים ביניהם אין משמעות. חמלה, חסד, הכלה, זה הכול העמדות פנים, סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להרגיש טוב. כשהדמויות רעות, הן רעות עד הסוף. כשהיא שונאת, היא הולכת עם זה עד הקצה: שיא עליבות, שיא של הלעגה והקטנה של האנושיות של הדמויות.
כדי לאזן את הרוע, היא חייבת רגעי חסד אמיתיים, מתמשכים, שמשנים את הדינמיקה בתוך הקבוצה, שנותנים לנו מבט אחר על העליבות של הדמויות, שנותנים משמעות שגדולה יותר מתפיסת העולם הכאוטית של ריק, לא רק ביטויי דאגה פה ושם.
ועל כן "מתנדנדת בין" וכו'
(ל"ת)
אתה זה שכתבת ״למורטי באמת אכפת מריק ולריק באמת אכפת ממורטי״.
בת׳ וג׳רי גם הם מפגינים דאגה כלפי ילדיהם כל אחד בדרכו. סאמר הכי בעייתית שם אבל התחילה להשתפר קצת משמעותית בעונה האחרונה.
בפרקים ועונות מסוימים, כן.
באחרים, לא.
יותר מגלשה מנדנדה
נופלים, נופלים נופלים, ומדי פעם עולים בחזרה למטה לביקור קצר בפסגה, כדי להתגלש שוב למטה.
שוב, אתה מזהה כתיבה קוהרנטית מאחורי הסדרה
ועל כן כיוון נסיעה אחיד.
אני טוען שזאת סדרה שמשנה את פניה כל עונה לבטח וגם כמעט כל פרק ואין לה מושג – אחרי 2 העונות הראשונות – מה היא רוצה מעצמה.
גם בשתי העונות הראשונות לא (וראה ״שיקוי אהבה מספר 9״.)
(ל"ת)
אני לא חושב שזה משנה
בין אם מדובר בתכנון מוקדם או שזה תלוי בכותבים באותו רגע, התוצאה היא שכאשר הסדרה מציגה את העליבות האנושית, חוסר התוחלת, העמדות הפנים לכאורה של אנושיות, היא קיצונית ומרושעת באופן מרשים (כמו שאסון טבע גדול יכול להרשים). בפעמים שהיא בכל זאת מציגה את ההומניות שבאדם ובעולם, זה מסתכם בבחירה דו משמעית רגעית, או אמירה חלושה שלא נותר מאחוריה כמעט שום דבר. כסדרה שלמה, זה מה שעולה ממנה, גם אם כל חלק תוכנן בנפרד בלי מחשבה כוללת.
אתה ככל הנראה צודק שזה לא מתוכנן, כי כשאני בוחן סדרות אחרות של המעורבים ביצירתה, זה נראה אחרת. למשל, קומיוניטי, סדרה שלמה הרבה יותר (חלק מהעונות), שמכילה בתוכה הרבה יותר הומניות ואהבת אדם, לצד ביקורת חדה ונוקשה על האנושות. שלא לדבר על "מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים", שהיא הצד השני המוקצן: סדרה טובת לב, עם דמויות שיכולות לעשות אחת לשנייה חיים קשים, אבל הן אוהבות אחת את השנייה.
איפה ראית בקומיוניטי ביקורת חדה ונוקשה על האנושות?
(ל"ת)
הגזמתי עם הניסוח. אנסה לדייק.
קומיוניטי לא מקלה על הדמויות שלה. הן יכולות להיות עלובות, אנוכיות, קטנוניות ומרושעות לא פחות מהדמויות בסיינפלד. לא רק ג'ף. כל אחת מהדמויות היא קצת פגומה מהבחינה הזו. אלה לא רק הדמויות הראשיות. כמעט כל מי שאנחנו פוגשים בסדרה הוא כזה ברמה כזו או אחרת. עד פה הביקורת.
מצד שני, הן לא באמת רעות. הן אוהבות אחת את השנייה, לא פעם תומכות ועוזרות אחת לשנייה, וגם לאנשים מבחוץ, גם כשזה פוגע בהן. הן מתפתחות, משתנות ולומדות. זו תמונה שלמה ונכונה יותר של המציאות האנושית, מהצגה חד ממדית של אנשים דווקא מהזווית האנוכית והאינטרסנטית שלהם.
ובכל זאת
בדיוק כמו שבסיינפלד נזרעו הזרעים שצמחו לכדי גידולי פרא בתרגיע, כך גם בקומיוניטי נזרעו הזרעים לוולגריות ולאלימות הגראפית (גם אם לא למיזנטרופיה) של ריק ומורטי; חוץ מזה שבקומיוניטי בניגוד לכל הסדרות שהזכרתי עד כה הדמויות הראשיות מתחילות להיעלם לאט-לאט בגלל סיבות חוץ-יקומיות עד שאנחנו נשארים רק עם שלוש הדמויות הכי מושכות חיצונית ועם עאבד, שבלעדיו אין סדרה. בסיינפלד וכן בריק ומורטי הדמויות הראשיות לא מאוד מושכות גם חיצונית כדי להעיר על עליבותן וכן, אני יודע שיש מעריצים שנמשכים לסאמר. אני לא אחד מהם.
הדמויות בסיינפלד לא מאוד מושכות חיצונית?
אתה בטוח לגבי זה?
אפילו יש לי את החולצה הזאת בבית!
(ל"ת)
כל חמש הדמויות בסאות׳ פארק מבוססות על אנשים אמיתיים. לא כך הוא הדין לגבי ריק ומורטי.
וסיינפלד, שגם בה כל הדמויות הראשיות מבוססות על אנשים אמיתיים, דווקא אמינה מאוד. כל משפחה היא קצת כמו סיינפלד, קצת כמו נשואים פלוס וקצת כמו ריק ומורטי, בתקווה שהדגש הוא על ״קצת״. ולחזור על פרשנות שגויה או לא מדויקת לא הופך אותה לנכונה. כך גם עם סיינפלד – להגיד אלף פעם שהדמויות בה אנוכיות ומיזנטרפיות לא הופך אותן לכאלה. לפעמים הן אנוכיות, לפעמים הן מיזנטרופיות, לפעמים הן עוזרות לזולת גם כשממש לא מגיע לו, לפעמים הן פשוט חיות את היומיום. אני מכיר את הסדרה על בוריה ולא זכור לי שום פרק כמו שטום תיאר. הכי קרוב שאני זוכר הוא ״השלווה עכשיו״ שבו הדודה בקי מצער גידול בנות גורמת לג׳רי להיפתח רגשית לחבריו ואיליין וג׳ורג׳ נרתעים ממנו בשל כך (אבל לא קריימר.) מיזנטרופיות קרובה למה שאנחנו מכירים מסדרות האנימציה הנ״ל הדמויות התחילו להפגין באופן ספורדי רק איפשהו בעונה החמישית (בעיקר איליין, ולפעמים גם ג׳ורג׳) וגם אז לא בכל פרק. נכון שהמוטו של לארי דייויד הוא ״בלי חיבוקים ובלי ללמוד״ ובכל זאת מוקד הסדרה הוא הכלום היומיומי של החיים ולא מיזנטרופיה. מעניין שאף אחד לא יוצא ככה על הדמויות בשלוש סדרות הדרמה שהזכרתי ובמקום זה רק משתפכים עליהן בלי הפסקה.
באופוריה כמעט ולא צפיתי, ואני גם לא נורא רוצה, ממה ששמעתי, אבל בשובר שורות ובסופרנוס כן, ובאמת יש שם דמויות נוראיות, אנוכיות ואפילו רעות. אבל יש הבדל נורמטיבי מהותי בין סדרה על מאפיונר וסוחר סמים לבין סדרה על סתם אנשים מניו יורק שחיים את חייהם; בין סדרות שאמורות להתעסק בשוליים האלימים של החברה האנושית, למי שאמור לייצג את הצופה, האדם הרגיל מהמעמד הבינוני-גבוה.
כפי שהיטבת לציין, הדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים, רגילים, והיא אמינה. היא מתארת סיטואציות יומיומיות בגאונות פורצת דרך. נקודת המבט שלה על אותן סיטואציות היא בעייתית, כי הדמויות נכשלות שוב ושוב, ועל זה הבדיחה. על זה גם הדמויות צוחקות בינן לבין עצמן בשמחה לאיד. כשהן מצליחות, זה לעתים קרובות על חשבון מישהו אחר, וזה בגלל שרימו, שיקרו או תיחמנו מישהו. האם זה אומר שהיא מרושעת לחלוטין, או שהן לא מביעות סוג של עניין לפעמים? לא. אבל סדרה שמסיימת קשת עלילתית של חתונה בכך שהכלה מתה בגלל מעטפות מורעלות שהחתן קנה כי התקמצן, והחתן וחבריו שמחים או לפחות אדישים לכך, היא לא בדיוק סדרה שמפיצה הומניות לכל עבר. שלא תבין לא נכון, זה מצחיק מאוד, וחכם מאוד, והיה צריך את זה בזמנו, אבל זה לא בדיוק הדבר שאני רוצה לשמור בקפסולת זמן.
הפרק "The Opposite", שבו ג'ורג' ואיליין מתהפכים בתפקיד מייצג את זה לדעתי. הצלחה של אחד היא תמיד על חשבון השני, כשג'רי מאזן. ולג'רי לא אכפת. הוא רוב הזמן אדיש-משועשע למה שעובר על חבריו תוך כדי הפרק. שלא לדבר על האופן שבו איליין מביעה את הטינה שלה כלפי ג'ורג' והאופן שבו ג'ורג' לועג לכישלונות של איליין.
הדוגמה שלך גם נכונה וגם מוטעית.
כי הפרק הזה הוא אמנם ההתפוצצות של הדינמיקה הרעילה בין ג׳ורג׳ לאיליין אבל זה גם בפרק שבו ג׳ורג׳ ווינר ולא לוזר ובטח שהוא לא ווינר על חשבון מישהו אחר שם (עלילה כמעט זהה מתרחשת בפרק שסוגר את העונה הראשונה, ״The Stock Tip”.) את סוזן הרגו כי גם הדמות וגם השחקנית הייתה בלתי נסבלת (ככה אלכסנדר אומר. אני לא מכיר אותה אישית.) ובכל זאת נתנו לה לחזור להופעת אורח בפרק הכי טוב בסדרה; חוץ מזה שפרק אחר-כך ג׳ורג׳ כן אומר שהוא התאבל על סוזן גם אם זה לא נשמע אמין. אם ג׳ורג׳ היה מתכנן ורוצח אותה או כל אדם אחר בכוונה אז כן, זה לא היה מצחיק, ובמקרה שכזה הייתי מסכים לגמרי עם כל מי שקורא לדמויות בסיינפלד מרושעות, אבל ״ההזמנות״ הוא פרק שנכתב באירוניה קומית, לא כדי להציג אותם כמרושעים. אדישים כן כמו שכולנו אדישים, כמה מאיתנו באמת לא שמחו כשאדם בלתי נסבל מת, גם אם הוא היה קרוב לנו? אני יכול להעיד שאפילו אבא שלי שמח כשסבתא שלי מתה (לא אימא שלו, אימא של אימא) כי היא הייתה בן אדם זוועתי ומגעיל. באופוריה חוץ מקאסי ולקסי ולפעמים גם פיי (לא באמת) הדמויות מעוררות שאט נפש חיצונית ומהותית אז לא הפסדת. (אהה יש גם את ג׳ולס שהיא קורבן תמים אבל לא הרבה מעבר.)
"זה גם בפרק שבו ג׳ורג׳ ווינר ולא לוזר ובטח שהוא לא ווינר על חשבון מישהו אחר שם" – הרעיון בבסיס של הפרק "The Opposite" הוא שההצלחות של ג'ורג' באות על חשבון איליין במובן קוסמי כלשהו, כשג'רי הוא זה שמאזן ביניהם. ג'ורג' לא יכול להצליח בלי שאיליין תיכשל כחוק טבע. ג'רי בעיקר משועשע מהגילוי, איליין סובלת ומתעללת בג'ורג', ג'ורג' נהנה ולא אכפת לו שאיליין סובלת. זה ההיגיון הבסיסי של העלילות של הסדרה, ההיגיון הקוסמי שבבסיסה. מישהו סובל, מישהי נהנית על חשבונו, ג'רי אדיש וזחוח כאילו שום דבר לא נוגע בו (מלבד כמה יוצאי דופן שבהם ג'רי משתתף בחגיגה ומתפרע).
אני לא מתווכח איתך על זה שהתגובה של החבורה למותה של סוזן אנושית. בגלל זה הפרק הזה מצחיק. הוא אומר משהו חכם מאוד ואמיתי עלינו. אבל שוב, זו כל הסדרה. היא אומרת עלינו כמה אנחנו קטנים, עלובים, קטנוניים. היא מציבה במרכזה את אותם רגשות שליליים. זה אנושי, מובן וצריך לאוורר את הרגשות האלה. אבל בכמעט 200 פרקים זה כבר אוברדוז. במיוחד כשהחברים תומכים אחד בשני, וזה קורה, זה תמיד נגד אדם אחר. הם מתחמנים, משקרים, רבים, כועסים, שונאים, מתקטננים ונוראים, לפעמים אחד לשני, לפעמים לאחרים. לא יודע, זה לא דגם חברות שנראה לי רצוי במיוחד.
*תודה על ההסבר על אופוריה. חיזקת את ההחלטה שלי. באמת שאין לי צורך בסדרות על נערים ונערות שמציגים אותם עלובים ומרושעים. זה פשוט לא נכון במובן העמוק, ויש משהו פגום בסדרות שמתייחסות כך לבני אדם.
רק כדי לדייק
אני לא חושב ש"עלובות ומרושעות" הוא תיאור הולם וקולע לדמויות באופוריה, לפחות לא במובן הסיינפלדי או החנוך לויני שעליו דיברת בשאר התגובה שלך; זאת אומרת כן, יש שם דמויות מרושעות מאוד בדרגת ביף טאנן שנוראי לצפות בהן, ויש דמויות אחרות שהתחילו את דרכן כאהיבות מאוד וכאלה שרק בא לך לחבק ואז התסריט הנוראי פשוט כופף להן את היד ואילץ אותן להיות מרושעות כי ככה; אבל לדעתי זה נהדר שיש דמויות כמו ג'ורג' קוסטנזה או אל באנדי שמעוררות גם הזדהות אבל בעיקר בוז ולגלוג כי אז ברור שהם דוגמאות על דרך השלילה – זה מנטרל את האמפתיה לכאלה מין דמויות ומבהיר לצופים שמה שהם עושים זה ממש לא מוצדק ושבן אדם אמיתי לא יכול להרשות לעצמו להפגין יחס כזה כלפי העולם הסובב אותו. באופוריה לעומת זאת רו מוצגת לנו בתור הגיבורה ה"טובה" למרות שאף אחד לא דחף לה סמים לגרון. אנחנו אמורים לאהוד אותה ולחוש כלפיה אמפתיה גם כשהיא הורסת ביודעין את החיים של עצמה ושל משפחתה וחבריה. זה לא המצב בסיינפלד. כשג'ורג' קונה את המעטפות הזולות וסוזן מתה ואז בפרק הבא מראים אותו חוגג על כך שהוא סופסוף נפטר ממנה עד שההורים שלה באים והורסים לו, אף אחד לא מצפה ממך לחמול על ג'ורג' או לחוש כלפיו אמפתיה. כן מצפים ממך, גם אם ג'ורג' מעורר הזדהות רבה, לצחוק עליו וללעוג לו, והתסריט אפילו מעניש אותו כמה וכמה פעמים על הגרימה הזאת בשוגג למותה של סוזן. גם בחברים הדמויות עושות דברים אנוכיים ומרושעים מאוד אבל שם זה מוצג כבסדר – רייצ'ל מלמדת ילד קטן להתעלל בהורים שלו, פיבי ומייק תורמים כסף ליתומים ואז לוקחים אותו בחזרה, ג'ואי הוא ג'ואי. ובכל זאת אף אחד מהם לא זוכה לגנאי מצד הקהל. עדיין מצופה ממך להתרגש בשבילן ולהגיד "Awh!" כשהן מצליחות למצוא אהבה. בדיוק בגלל זה אני מעדיף סדרות כמו נשואים פלוס, סיינפלד, סאות' פארק וריק ומורטי בכל יום בשבוע, כי הן מכוונות אותך להרגיש אמפתיה כלפי הדמויות שלהן כשזה מגיע להן אבל גם גועל וסלידה מהן, שוב כשזה מגיע להן; זאת בניגוד לחברים, אופוריה ואחרות שלוקחות דמויות שעושות לעצמן ולאחרים מעשים מחרידים אבל מחבקת אותן בחיבוק חם ואוהב שלא מגיע להן.
אני חושב שלסיינפלד יש מקום של כבוד ביצירתן דמויות מהסוג הזה, שאתה גם סולד מהן וגם אמפתי כלפיהן בו זמנית. אנחנו אמורים לחוש אמפתיה דווקא כלפי המעשים הרעים שלהן מתוך הזדהות אנושית מאוד עם הצדדים הפחות טובים בנו. אותם צדדים שגורמים לנו אי נוחות וסלידה. אנחנו לא מכירים שום צד אחר שלהן, שהוא הומני. אולי רק בפרק שבו ג'רי קונה לאבא שלו מכונית, אבל גם אז זה מתקלקל, כשהמעשה הטוב הזה מסבך את חייו של אביו. כי שום מעשה של נדיבות לא מצליח בעולם של הסדרה.
לעומת זאת, את רייצ'ל, ג'ואי*, מייק ופיבי אנחנו מכירים כבר לעומק. אנחנו יודעים שהמעשה הרע שלהם הוא רגעי. ראינו אותם אוהבים, תומכים ומעודדים את חבריהם. אנחנו חשים כלפיהם אמפתיה בגלל הצדדים הטובים האלה בהן, למרות המעשים הרעים שלהם. אנחנו יכולים לסלוח על המעשים האלה, כי אנחנו יודעים שהם לא אומרים משהו מהותי על האופי של הדמות. הדמות רעה כמו שכולנו רעים, אנוכיים וקטנוניים, אבל היא גם טובה בדיוק כמונו. ולכן אנחנו יכולים להזדהות איתה.
*ככה זה גם אמור להיות עם ג'ואי, אבל זו הדמות שנפגעה הכי הרבה מהזמן שעבר, ובצדק.
אוי, די כבר עם הזמן שעבר. אונס והטרדה מינית לא היה חוקיים גם בשנות התשעים.
אבל תשמע, אתה פשוט לא זוכר את סיינפלד אם המעשה הטוב היחיד שאתה זוכר משם זה הקדילק. מה עם מנקה השולחנות ההיספני שהם התגייסו לעזור לו למרות שהוא היה אדם די מפחיד? מה עם הפעם שבה קריימר קונה לאיליין את הספסל שהיא תמיד רצתה ליום ההולדת בתוספת ברכה מרגשת עם פואמה של ייטס ואיליין מודה לו ומחבקת אותו עם דמעות בעיניים? מה עם המתנות היפות שכל השלושה האחרים קונים לג'רי ליום הולדתו? מה עם ג'רי, איליין וג'ורג' שמנסים לעזור לילד בבועה או קריימר שמנסה לעזור לנאצי של המרק למרות ששניהם אנשים בלתי נסבלים? הזכרת עכשיו את כל המעשים הטובים שהדמויות בחברים עשו ואני אומר נכון, זה ככה, ובכל זאת הצלחתי להראות לך גם את הצדדים הדוחים שלהם בדיוק כמו שהרגע הראיתי לך גם את הצדדים היפים של הדמויות בסיינפלד, משמע שאף דמות ואף אדם איננו מושלם ותמיד יש גם וגם; ובכל זאת באמצעות מערכת שיווק ויחסי ציבור יעילה סיינפלד התקבעה בקרב הציבור הכולל כמיזנטרופית ואילו חברים התקבעה כאנושית.
או. אווווו
שזאת הדעה של אנשים, ומותר להם לחשוב אותה.
דעות שאתה לא מסכים איתם הן לא תוצר של "מערכת שיווק ויחסי ציבור יעילה", מדי פעם הן פשוט אי הסכמה.
רציתי לענות לך עכשיו שזה לא נכון,
כי הנה עובדה, הלופים של חברים עדיין ממשיכים במלוא עוזם, אבל אז נזכרתי שגם הלופים של סיינפלד חזרו, ועוד לערוץ קומדי סנטרל לא פחות, שם כמובן משדרים בלופים גם את סאות' פארק (איזו אפליה, מה עם דוקטור כץ?), ובשחיית מבוגרים כמובן שמשדרים גם את ריק ומורטי בלופים אינסופיים, אז עכשיו אני כבר באמת לא יודע מה גרם לקונצנזוס הזה להתקבע.
זה לא משנה מי בלופ ומי בלא
כי סדרות רבות (שלא בדיון) לא זכורות כמיזנטרופויות למרות שלא מקרינים אותם הרבה, ואילו סדרות רבות שכן מוקרנות כן זוכות לתארים האלה. הנקודה היא לא איזה "הנדסת תודעה" או מי מוקרן יותר, אלא הרושם של אנשים מסדרות. והרושם האותנטי של הרבה אנשים מ"סיינפלד" הוא פשוט "איזה אנשים איכסה". אפשר לדבר על למה זה, ואיך זה שמעשים מסוימים ב"חברים" נסלחים בקלות יותר – אבל התשובה היא לא "תוצר של מערכת שיווק יעילה". שיווק מוביל את הצופים לסדרה. את הרושם שלהם עליה הם מקבלים לבד.
את הדיון על ג'ואי נשאיר בעמוד של "חברים", ברשותך
זו הפרשנות שלי לסיינפלד והיא לא מתבססת על האופן בו סיינפלד "התקבעה בקרב הציבור" (מי אחראי להתקבעות הזו? איזו מערכת שיווק ויחסי ציבור פעלה כך? מטעם מי? למי יש אינטרס?*), אלא על ההתרשמות שלי בזמן אמת כשצפיתי בסדרה לראשונה, קרוב מאוד לזמן השידור המקורי (כשכבר הייתי מספיק מבוגר כדי להעריך ולהנות ממנה), ולאחר מכן כשחזרתי אליה בשידורים החוזרים. לכן גם לא חזרתי וצפיתי בה שוב ושוב כל כך הרבה פעמים כמו שעשיתי עם "חברים", ואני זוכר אותה פחות טוב. אבל אני כן זוכר את רוב הדוגמאות שלך. כמעט בכולן, הדמויות נענשו על המעשים הטובים שלהן, גם בגלל קטנוניות ואנוכיות שלהן, של אחת מהן או כולן. כאמור, זו החוקיות של סיינפלד: מעשים טובים מתוגמלים בעונש. אנשים עושים דברים טובים מהסיבות הלא נכונות, האנוכיות והקטנוניות. הפרק עם מנקה השולחנות הוא באמת שונה, למיטב זכרוני, והוא דוגמה טובה ומעניינת למה שאתה מתאר. יכול להיות שגם שתי הדוגמאות האחרות שאני לא זוכר. מדובר בשלושה מקרים סה"כ בסדרה של 180 פרקים עם כמה עלילות מקבילות שנפגשות בסוף. זה לא הרבה. אני מנחש שתוכל לתת לי עוד דוגמאות. הן טובעות בים של דוגמאות אחרות. כמו שכתבתי בנוגע לריק ומורטי, זה לא מאוזן: הרבה אנוכיות וקטנוניות, מעט מאוד הומניות.
*מה שבאמת עזר לקבע את המיזנתרופיות של הסדרה זה הסוף שלה. בשני הפרקים האחרונים הדמויות עומדות למשפט בדיוק על זה: האנוכיות, הקטנוניות, האטימות והרוע הקטן והיומיומי שהן הפגינו לכל אורך הסדרה. זו ביקורת בתוך הסדרה כלפי עצמה. סיינפלד מודע היטב לאופי של הדמויות שכתב ותגמל אותן בהתאם.
הוא שאמרתי.
תמחק מהסדרה את הפרק האחרון ותקבל את הסדרה כפי שהיא הייתה אמורה להיות: עיסוק אובססיבי ובלתי פוסק בכל הדברים הכי לא חשובים של חיי היומיום. לנחות נחיתת אונס במדינה אחרת ולהיכנס לכלא לשנה זה כבר לא היומיום, ולא לחינם רוב הקהל שנא את הפרק האחרון עד שבסוף לארי דייויד בעצמו תיקן אותו וכתב סוף טוב ומרוכך יותר בתרגיע. ואיך בדיוק קריימר נענש על הספסל שהוא קנה לאיליין, או איך בדיוק השאר נענשו על המתנות שהם קנו לג'רי? לא הבנתי. אמרת שאתה לא זוכר, בסדר; אבל הצביון הכללי הזה של הסדרה שאתה ואחרים מכנים אותו "אנוכי", "מיזנטרופי" או "מרושע" נועד בדיוק כדי להפוך את סיינפלד לסיטקום אלטרנטיבי ולהבדיל אותה משאר הטמטום שהיה אז בטלוויזיה כמו צער גידול בנות ואלף (אלף החייזר, לא הסדרה על משה קצב.) כך גם עשתה נשואים פלוס כשהיא לקחה את הבריונות, הגועל והוולגריות שהיו מוחבאים בקצוותיהן של סיטקומים נחותים יותר משנות השמונים כמו להתבגר ולהתגבר וקשרי משפחה והזיזה אותן למרכז ובצורה הרבה יותר דוחה לצפייה מסיינפלד שרוב הזמן שמרה על ניקיון על המסך (למרות שגם לזה יש יוצאים מהכלל.) על מנת להבדיל את עצמך מהשאר אתה חייב לעשות משהו שונה, וכמו שהראיתי לך סיינפלד לא כל-כך קיצונית במה שאתה קורא לו המיזנטרופיה שלה; פאק, פעם זה אפילו נחשב חדשני שאף אחד מהדמויות הראשיות בסיינפלד לא קשורה לאחרות בקשרי דם. התקדמנו מאז.
סטינו הרבה ממה שאמרתי בהודעה הראשונה שלי.
בוודאי שסיינפלד טובה בהרבה מהסיטקומים ששודרו באותו זמן. אני מעדיף לצפות בלופים של כל הפרקים של סיינפלד ולא בפרק אחד של צער גידול בנות, שלא שרדה עבורי אפילו את מבחן הנוסטלגיה. זה לא העניין. אני יודע להעריך את הגדולה שלה, ומבין את הקשר לאופי הייחודי שלה באותו זמן, בין אם הוא מיזנתרופי או לא. הוא לא אוהב אדם, לכל הפחות, וגם זה בסדר. צריך גם סדרות כאלה, במיוחד אז.
אני גם מסכים שהיא לא קיצונית כמו סדרות אחרות מאוחרות יותר, או וולגרית כמו נשואים פלוס. כתבתי את זה קודם. היא מקור השפעה ואולי הבסיס של סדרות הרבה יותר קיצוניות ממנה. כתבתי גם שיש בה הומניות. יחד עם זאת, הלעג שלה לדמויות על עליבותן, הרצון שלה להעניש אותן על האופי הגרוע שלהן, היחס של החברים אחד לשני לעתים קרובות (עם כמה יוצאי דופן), זה המתכון ששוכלל, עוות או זוקק מאוחר יותר והפך ל-"תרגיע" או "פילדלפיה זורחת". וזו הבעיה האמיתית שלי עם הסדרה. גם ברמת הצפייה החוזרת בסדרה עצמה, וגם ברמת ההשפעה שלה על הטלוויזיה האמריקאית עשורים קדימה. אני יכול להעריך את הסדרה, אפילו לאהוב פרקים מסוימים, אבל אני לא יכול לאהוב אותה כיצירה שלמה. אני לא יכול לאהוב סדרה שמתייחסת ככה לבני אדם. אני לא יכול לאהוב דמויות שמתנהגות ככה אחת לשנייה (רוב הפרקים, רוב הזמן)*.
דעתי, ודעת אחרים, על הפרק האחרון לא משנה. מה שמשנה הוא שהפרק חושף באופן ברור ובלתי משתמע לשני פנים מה סיינפלד עצמו חושב על הדמויות שיצר, ועל העלילות של הסדרה שלו עצמה. אני מסכים שזה פרק מאוד בעייתי ולא כדאי היה לחתום כך את הסדרה.
*הכי קרובה לכך היא איליין. באמת שאין לי הסבר, היא אחת הדמויות הנוראיות שם, אולי זה שאני ממש אוהב את ג'וליה לואי-דרייפוס. אבל אני גם אוהב את ג'ייסון אלכסנדר, ולא סובל את ג'ורג', אז לא יודע.
מסכים לגבי איליין.
אבל עכשיו מסקרן אותי איזה סדרות אתה כן אוהב אם סיינפלד וממשיכותיה מיזנטרופיות מדי בשבילך ואם חברים קיטשית מדי בשבילך וגם לטענתך לא עומדת במבחן הזמן בנושאים כמו ייצוג מיעוטים ופמיניזם.
זו קצת השטחה של מה שכתבתי
אהבתי את חברים הרבה מאוד שנים בגלל אהבת האדם שבה. אני לא מוצא בה קיטשיות, שהיא לתפיסתי פרודיה או זיוף של אהבת אדם. אבל אני באמת מוצא בה את הבעיות שתיארת. זה לא הפריע לי לאהוב אותה בעבר. היום פחות. אבל אני בהחלט יכול לראות פרקים מסוימים ולהנות מהם, עם כל הביקורת שלי על הסדרה (יש גם את אלמנט השחיקה, בלי קשר).
מיזנתרופיות אני לא אוהב כשהיא אחד מהמרכיבים העיקריים בסדרה. אני כן חושב שכל סדרה צריכה מידה מסוימת של מיזנטרופיות, כשהמאפיין הדומיננטי בה הוא הומניות. יש סדרות מסוימות שהן ממשיכות של סיינפלד (וחברים) שהן מיזנטרופיות במידה מועטה וטובות לב במידה רבה. דוגמאות בקומדיות: אני אוהב את "איך פגשתי את אמא" (יוצא הדופן הוא ברני, דמות נוראית ומגעילה שעברה הלבנה ככל שעברו העונות), אני גם אוהב, פחות אמנם, את "הבחורה החדשה".
הסדרה האהובה עליי ביותר, שידעה לאזן בין מיזנתרופיות להומניות ומעולם לא נפלה לקיטש היא "המקום הטוב". היא מבחינתי אות ומופת לסדרות שמבינות שכדי להיות בוגרות וחכמות לא צריך להשפריץ דם ונוזלי גוף אחרים. לא צריך לקלל, ולא צריך לשנוא את הדמויות ואת העולם שסביבן. אפשר להתעלל בדמויות, אפשר להעביר אותן קשיים. הן יכולות להיות בלתי נסבלות, אבל הן תמיד אנושיות.
מסכים בסך הכול.
ואוסיף גם שאני לא יכול לסבול סדרות שכל-כולן אלימות, וולגריות ומיזנטרופיה ללא שום הזדהות (דוגמאות בולטות: דירת המצוירים, רובוט צ׳יקן, תעלומות מייק טייסון, מגעים רכים ואקווה טין האנגר פורס.)
לא הייתי קורא רובוט צ'יקן סדרה
יותר כמו אוסף של מערכונים
נכון אבל יש שם כמה דמויות קבועות.
(ל"ת)
הוא לא משחק את עצמו טוב
כלומר, הוא אולי נסבל כשהוא משחק את עצמו אדיש, או משועשע קלות. אבל המון פעמים בסדרה הוא כועס/נגעל/נלהב ממשהו (שלרוב זאת שבירה של הדמות האדישה והזחוחה הרגילה שלו), ובכל הפעמים האלו הוא פשוט לא משכנע.
זה די ידוע
אבל אני דווקא אוהב את זה. אני חושב שזה מתאים לדמות של ג'רי, שהיא כביכול העשירה והמצליחה בחיים מבין החבורה, והחיוך התמידי של סיינפלד נותן לדמות מן זחיחות כזו, שמצחיקה במיוחד בעיקר מתי שג'רי באמת מתנהג בזחיחות, שזה רוב הזמן (that's a shame). המשחק החובבני שלו נותן קונטרה טובה לדעתי למשחק המושלם של השלושה האחרים. מה גם שבתור הסטרייט מן הוא פחות נדרש למוזרויות. וגם כאשר ג'רי נדרש למוזרויות אני חושב שהוא עמד בהן לא רע (למשל כשהוא החליף דירה עם קריימר והתחיל להתנהג כמוהו).
הזחיחות שלו בעיקר עושה לי אנטי אליו כי זה הופך אותו לחבר גרוע
למה אתה חבר שלהם אם אתה מתנשא עליהם בכל דיאלוג שיש לך איתם ואתה אקטיבית מסבך אותם בצרות עם העצות שלך רק בשביל הצחוקים? זה יכל להיות מצחיק לכמה סצינות אבל בתור האפיון העיקרי שלו זה ממש הציק. אני יודע שגם ג'ורג' וקריימר הם לא אנשים טובים במיוחד אבל הם לפחות חברים טובים האחד לאחרים (יחסית). ובתור סדרה שמתמקדת בחברות הזו הפריע לי האופן בו ג'רי מדבר עם חביו. למרות שג'רי עוד סבבה מהבחינה הזו כי יש שם גם את אליין שעושה כמה מעשים ממש לא בסדר שדורשים ניתוק קשר שלא לדבר על זה שהיא צוחקת ודופקת חיוכים מעצבנים כל פעם שמישהו מהאחרים מסתבך במשהו.
ולא יודע, הטענה שזה סבבה שהוא משחק גרוע בשביל לתת קונטרה לשחקנים הטובים האחרים היא מוזרה לי. אבל כן שמעתי אותה גם מאחרים בהקשר של ג'רי סיינפילד.
אם אתה מחפש סדרה שבה אנשים נחמדים אחד לשני
אז סיינפלד לא הסדרה בשבילך. לארי דיוויד בכוונה לא רצה שהדמויות יהיו נחמדות וילמדו משהו בכל פרק. הסדרה נועדה נטו להצחיק ולא לעשות שום דבר אחר. האם היא מצליחה בכך זה כבר עניין של טעם אישי כמובן. חוץ מזה אני דווקא כן חושב שלג'רי אכפת מהחברים שלו. אחרת הם לא היו מסתובבים אצלו בדירה כל היום ובוודאי לא לוקחים לו מהאוכל.
כמו שכבר אמרתי לא פעם ולא פעם בניסוחים אחרים,
בהשוואה למשפחת סימפסון, סאות' פארק, איש משפחה וריק ומורטי, הדמויות של סיינפלד נראות כמו סיפור חינוכי לילדים שדודו זר מקריא בפרפר נחמד; ורובן גם נחמדות אחת לשנייה גם אם לא לאחרים (טוב, חוץ מאיליין.)
אבל למה שתשווה את הכימיה בין הדמויות ב-'סיינפלד' לסדרות כמו 'איש משפחה'?
ברור ששתיהן מתרחשות ביקומים שונים עם סט ערכים שונה. בעולם של 'איש משפחה' הגיוני שסואי ידקור את בריאן עם סכין ושההשלכות של זה יהיו שבריאן יכעס קצת. ב-'סיינפלד' אם דבר כזה היה מתקבל בנפנוף ורק לשם הגאג אז הדבר היה מתקבל בהרבה פחות טבעיות ולא היה משתלב בעולם.
למרות שהתלונה שלי היא בעיקר לא על כמה הדמויות רעות האחת לשנייה אלא יותר על הדיבור המתנשא של ג'רי שפשוט צועק "לא כיף לי פה!" בזמן שהוא יושב עם החברים הכי טובים שלו.
זאת הייתה הקצנה לצורך המחשה.
כי נמאס לי כבר לשמוע על כמה הדמויות בסיינפלד אנוכיות ומרושעות כאילו מדובר בסוחרי סמים או ברוצחים סדרתיים. אף אחד אף פעם לא סולד מהסופרנוס, שובר שורות ואופוריה כי הדמויות בהן מרושעות, חוץ מזה שכשסטואי הרביץ לבריאן מכות רצח ודפק לו את המושב של האסלה בראש שוב ושוב בריאן קצת יותר מקצת כעס. תוציא מהקאנון הסיינפלדי את הפרק האחרון ואף אחד לא יעז לחשוב ככה בכלל.
ואיך אפשר בלי הקלאסיקה הגדולה שהופיעה כבר בפרק הראשון של איש משפחה:
https://www.youtube.com/watch?v=Smr6XanFNYg
אבל בשביל שדברים יצחיקו צריך איזשהו היגיון פנימי שמחזיק
וזה סבבה שהדמויות לא נחמדות האחת לשנייה אבל אני צריך שהחברות ביניהם תיראה טבעית ומשכנעת. שייתנו לי להאמין שהאנשים האלה יכולים להיות חברים. לג'רי אין באמת הרבה עניין בשאר החבורה ובשטויות שלהם, הם מספרים לו דברים אבל הוא אף פעם לא נשמע נלהב לשמוע, הוא מדבר בהתנשאות ומייעץ להם עצות מטופשות בשביל הצחוקים והכי חשוב – לא נראה כאילו כיף לו לשבת איתם. זה נראה שהוא בעיקר bothered. הוא כן נהנה לפעמים כשהשיחה סובבת סביב חייו אבל פחות כשהם מדברים על חייהם. ככה לפחות ההופעה של ג'רי והכתיבה גרמו לי להרגיש.
כוח ההרגל. כוח האינרציה. חברים הם משפחה שנוצרת וכו'.
שלושת החברים של ג'רי הכירו אותו בנסיבות די טבעיות ולאורך זמן, לעתים אפילו טבעיות יותר מהחברויות בחברים.
זה בעיני נורא
יש לא מעט שחקנים בינוניים בתפקידים משמעותיים, אבל נדיר לראות שחקן שהסדרה הפופולארית בעולם מונחת על כתפיו, ונראה שפשוט לא עושה אפילו שמץ של מאמץ, מה שהופך כמעט כל קו עלילה בהובלתו שלא בנוי משיחות בדיינר להרבה פחות מצחיק. אם מוסיפים את החד מימדיות של מייקל ריצ'רדס, שמתבסס כמעט לגמרי על הומור פיזי מוקצן (ומספיק לראות ג'וליה לואי-דרייפוס רוקדת או מנסה לקחת מעטפה מדירה מרוססת כדי לראות שהוא אפילו לא הקומיקאי הפיזי הכי טוב בסדרה הזו), אפשר רק לדמיין עד כמה הסדרה יכלה להיות אפילו טובה יותר עם ארבעה שחקנים מעולים במקום שניים.
אגב, התרומה של סיינפלד לסדרה ברור – הוא השם הגדול (יחסית) שבזכותו NBC בכלל הייתה מוכנה להפיק את הסדרה. בלעדיו היא כנראה פשוט לא הייתה קיימת, או מקבלת סלוט שידור הרבה פחות בולט.