ביקורת: צעקה 6

"למי אכפת מסרטים?" - גוסטפייס

בכל סרטי "צעקה" מדברים על החוקים של הז'אנר: מי חשוד, מי יכול למות ומה לא להגיד, אבל אף פעם לא מתייחסים לאיך השמות שלהם עובדים. ברצינות, מה הקטע עם השמות בסרטי אימה? אחרי ששני קודמיו היו ממוספרים, לסרט הרביעי בסדרת "יעד סופי" קראו "היעד הסופי" ללא מספר, למרות שיש עוד סרט אחריו שחוזר להיקרא "יעד סופי 5". סרט "המסור" השמיני נקרא באנגלית "ג'יגסו" ובשם הסרט התשיעי כן מופיע "המסור", אבל בתת-כותרת, כמעט נבוך מהשתייכותו למותג. "האלווין" שיצא לפני כמה שנים מתעלם מההמשכים של המקורי ומהווה המשך ישיר שלו, אז בעצם "האלווין" (2018) הוא המשך של "האלווין" (1976)? איך זה עובד ומה זה אומר על סרט ההמשך של המקורי? לפני שנה לסרט החמישי של "צעקה" קראו באותו שם כמו הסרט המקורי (גם באנגלית), אבל עכשיו קיבלנו את "צעקה 6", אז אפשר להגיד שגם הוא וגם "צעקה 2" הם המשכים של סרט בשם "צעקה". אם הסרטים האלה כל כך מודעים לעצמם, שהסרט הבא יתחיל ברצח של האחראים על התופעה הזאת.

כפי שפורסם בערך בכל הפוסטרים של הסרט הזה, אנחנו כבר לא בעיירת וודסבורו, אלא ב"תפוח הגדול". רואים זאת כבר בסצנת הפתיחה, שבה מופיעים פרצופים שאולי תכירו. בדומה לסצנות הפתיחה בסרטים הקודמים, גם זאת נועדה להבהיר לצופים שזה לא סרט אימה רגיל. אבל כשמשחקים עם הציפיות של הקהל במשך כמה סרטים ברצף, בשלב מסוים הקהל כבר מצפה להפוך-על-הפוך. ועדיין, זאת סצנת פתיחה מוצלחת, רק קצת התאכזבתי שדברים מסוימים שקורים בה לא היו קשורים לשאר הסרט, אבל בהחלט אשמח לראות את הסרטים האלה מנסים אותם בעתיד.

שנה לאחר ששרדו את אירועי הסרט הקודם, האחיות סאם (מליסה בררה) וטארה (ג'נה "יום רביעי" אורטגה) גרות כעת בניו יורק יחד עם צ'אד (מייסון גודינג) ומינדי (ג'זמין סאבוי בראון). אבל גם אחרי שעברו לעיר של כמעט תשעה מיליון אנשים, במהרה החבורה – שצ'אד מכנה "Core Four" – שוב נתקלת בגוסטפייס חדש. הם מתכנסים כדי לנסות לחשוב על חשודים ב"סצנת החוקים" התורנית. אחרי סיקוולים, ריקוולים ושאר ירקות, הפעם הדמות המומחית לסרטי אימה מודיעה שעברנו מסדרת סרטים לפרנצ'ייז-על-מלא, משמע מה שחשוב הוא כבר לא השחקנים, אלא המותג. זה אומר שכל אחד ניתן להקרבה, בין אם הוא דמות ראשית, משנית או "דמות מורשת". את המשבצת האחרונה ממלאת הפעם רק קורטני קוקס בתפקיד גייל וות'רס, כשסידני פרסקוט לא כאן כי החליטה לברוח עם משפחתה למקום בטוח ולשבת על הספסל הפעם (שזה קוד ל"נב קמפבל לא הייתה מרוצה מהשכר שהציעו לה בשביל לחזור").

השחקנים החדשים שהוצגו בסרט הקודם בקלות היו יכולים להיות צעירי ג'ן-זי מעצבנים שסתם זורקים באז-וורדס כמו "רעיל" ו"מבוטל" (היי, "גופות גופות גופות"), אבל בינתיים אני סבבה איתם ולא תראו אותי מתלונן אם הם יחזרו לעוד סיבוב. כמו בפעם שעברה, קורטני קוקס לא עושה יותר מדי אבל נראה שהיא באה ליהנות, אז למה לא. אולי התוספת הכי מדוברת לקאסט היא היידן פנטייר בתפקיד קירבי, דמות שהוצגה בסרט הרביעי ועושה קאמבק. לא צפיתי בו מזמן אז לא זכרתי מה קרה לה ולא הבנתי את ההתלהבות מהחזרה שלה ברשת, אז אני יכול רק להגיד שהיא בסדר גמור ושגם את ההופעה שלה פה כנראה לא אזכור לעוד הרבה זמן, אז אל תצפו ממני להתלהב אם היא תחזור ל"צעקה 9: בחלל אף אחד לא שומע אותך צועק".

ואיך הגוסטפייס החדש? ובכן, הוא יותר עצבני, יותר אכזרי ולפעמים אפילו מוותר על הסכין לטובת נשקים חמים. בדומה לג'ייסון וורהיז, גם הוא לא מנצל את המעבר לתפוח הגדול כדי לרצוח מישהו על הגג של בניין האמפייר סטייט או זורק מישהי מהכתר של פסל החירות, אבל בהחלט רואה הרבה יותר מהעיר ממה שג'ייסון הספיק. למעשה, פה ושם נראה שהסרט אפילו לוקח השראה מ"ג'ייסון משתלט על מנהטן" (ואני לא מדבר רק על הסצנה שבה רואים דמות צופה בסרט). אחד הקטעים היותר אפקטיביים ויצירתיים של הסרט מתרחש ברכבת התחתית, ומצד אחד קצת חבל לי שהראו חלק ממנו בטריילר, אבל מצד שני אני גם יכול להבין את ההיגיון מאחורי זה.

במהלך הצפייה הרגשתי כאילו הבמאים קראו את הביקורת שלי על הסרט הקודם והפיקו לקחים. כמות בדיחות המטא ירדה משמעותית (אבל עדיין קיימת – משתמשי לטרבוקסד, יש לנו ייצוג!), ויש הרבה יותר זמן לסצנות מותחות ו, נו, מפחידות. הסאטירה ורגעי ההומור עדיין פה, אבל זה קודם כל סרט אימה, ואחד מוצלח. תמיד יש שינויים והתפתחויות בז'אנר אז אני מנחש שהפרנצ'ייז לא יסתיים כאן, ומחכה לראות על אילו טרופים וקלישאות יצחק הגוסטפייס הבא.