במקור: Saving Private Ryan
במאי: סטיבן שפילברג
תסריט: רוברט רודאט
שחקנים: טום הנקס, וין דיזל,
ג'ובאני ריביסי, אדוארד ברנז,
מאט דיימון, טום סייזמור,
ג'רמי דיוויס
אפור מסביב. רחש מים, קולות מנוע. חיילים בחגור מלא. אסדת נחיתה נעה אל החוף. פרצופים מתוחים. החיילים האחרים בסירה אוחזים חזק בנשק. הקצין עושה בדיקות אחרונות לפני קרב.
על החוף, ביצורים. מכשולים שטניים. מוקשים, מלכודות-פתאים, עמדות נשק.
בתוך עמדה גרמנית, חייל עוקב אחרי תנועת האסדה, מכוון את המקלע בזהירות, ומחכה לזווית טובה. לא לאורך זמן.
מקלעים מטרטרים. אסדות מתפוצצות. סירות עולות על מוקשים, נתקעות במכשולים. החייל שלפניך נקרע לגזרים באש מקלע. פיסות בשר ודם עפות לכל עבר. חיילים קופצים למים בניסיון להתחמק מהאש. כדורים שורקים מסביבך. הרעש פוסק רק כשהראש מתחת למים, האש לא פוסקת. המים הופכים לשילוב מחריד של אפור, לבן ואדום. אל החוף, אל החוף.
המשקל מכביד. החגור והנשק מושכים למטה. חיילים משתדלים לצוף. חלק לא מצליחים. על החוף לא קל יותר. אין שום נקודה שקטה, הכדורים ממשיכים לשרוק, רימונים להתפוצץ, ארטילריה לרעום. חייל המום קרב נמצא באמצע החוף, אדיש לכל מה שסביבו. חיילים בערימות. ערימות גופות, ערימות של בני-אדם חיים שמנסים להסתתר מאחורי כל מחסה אפשרי. מישהו צועק, אבל אתה לא שומע. רק השפתיים נעות. חייל גורר חבר פצוע. פגז מתפוצץ. הוא ממשיך לסחוב. מסתכל אחורה, ומגלה שהוא גורר רק חצי גוף מדמם. ממש קרוב, מישהו נפגע בראש. אפשר ממש לשמוע את הצליל הגועלי של בשר ומוח ניתזים. ומתקדמים. חייל נושא להביור נפגע. הוא נדלק, וגם חיילים לידו. לפידים אנושיים. חיילים מנסים נואשות לתפוס מחסות, לשתק את עמדות האויב. ומתקדמים. צלף אוייב טובח במתקדמים, עד שמישהו מצליח לאתר אותו ולפגוע בו. חייל נשלח להניח מטען-צינור, כדי לפרוץ גדר ולאפשר התקדמות. הוא נהרג. עוד חייל נשלח. גם הוא נהרג. עוד חייל…
ברוכים הבאים למלחמת העולם השנייה, גרסת הדולבי-דיגיטל.
'להציל את טוראי ראיין' נפתח בכחצי שעה של שפיכות הדמים המזוויעה ביותר שאני זוכר בקולנוע: הכוחות האמריקאים נוחתים בנורמנדי, חוף "אומהה", 6 ביוני 1944. חוץ מהריח, הסרט לא משאיר שום דבר לדמיון: הפגיעות מפורטות בצורה לא תאומן, הדם ריאליסטי, הפצועים צועקים; המצלמה מקפצת עם החיילים, יוצרת רושם שהצופה משתתף בהסתערות; הכדורים שורקים ליד האוזניים, ומסביב לראש.
אחרי הכיבוש, מקבל קפטן ג'ון מילר (טום הנקס), קצין ריינג'רים בוגר הפלישה, משימה מיוחדת: משפחת ראיין איבדה כרגע שלושה מבניה בקרב – שנים בנורמנדי, שלישי בחזית הפסיפית. יש להם אח רביעי, גם הוא חייל. הפיקוד העליון מחליט לנסות ולהחזיר את האח האחרון הביתה, כדי שלא כל המשפחה תאבד. יש רק בעיה אחת: אף אחד לא יודע איפה הוא. היחידה שלו צנחה בנורמנדי בלילה לפני הפלישה, ומאז נעלמו עקבותיהם. קפטן מילר נדרש לקחת כמה חיילים למצוא את הנ"ל ולהחזיר אותו. זה לא לגמרי עובר לו בשתיקה: חלק מהחיילים חושבים שלא הגיוני שאחרי הגיהינום שעברו הם ייאלצו לסכן את עצמם ואת חבריהם כדי למצוא חייל אחד, שאולי בכלל כבר נהרג. אבל חיילים כמו חיילים: מקטרים, מקללים, אבל ממלאים פקודות. וכך הם יוצאים לדרך.
סביר ש'להציל את טוראי ראיין' לא ייחשב לסרט המלחמה הטוב של כל הזמנים, בין השאר מכיוון ש'טוראי ראיין' הוא בעצם שלושה סרטים שונים:
הראשון הוא סצנת הפתיחה הממושכת – דקות ארוכות של לחימה.
השני הוא סיפור מסעותיהם של החיילים שנשלחים לחפש את ראיין האובד.
והשלישי – סצינה נוספת של לחימה עזה.
החלק השני, שתופס את מירב מאה ושבעים הדקות של הסרט, הוא, אם נאמר את האמת, לא מופת. פשוט דרמת מלחמה אמריקאית אופיינית. לא שהוא רע: הוא מעניין רוב הזמן, עם כמה רגעים הזויים, כמה סצינות מסע, כמה סצינות לחימה קטנות.. אין בחלק השני כמעט שום דבר שלא ראינו קודם – קבוצת חיילים שכמעט ונראה שנבחרה כדי לייצג את מיטב הסטריאוטיפים: יהודי אחד (אדם גולדברג), איטלקי אחד או שניים, סמל המחלקה, מתורגמן רך-לב שלא באמת היה קרבי עד עכשיו (ג'רמי דיוויס), הצלף הדתי קר הרוח (בארי פפר), מפקד קשוח (טום הנקס) אבל רגיש ונורא אוהב את אישתו, וגם וין דיזל (ההוא מ'xXx') – כולם משחקים לא-רע בכלל (כולל דיזל!), והמוצלח שבכולם הוא דיוויס, שלפעמים משקשק מפחד עד שנדמה שהמסך רועד. גם הצילום נהדר, אבל אחרי שפיכות הדמים שבהתחלה ולפני שפיכות הדמים בסוף, האמצע קצת שקט מדי, שטאנצי מדי, עם סנטימנטליות דביקה ומיותרת פה ושם ("קפטן, מה תעשה אחרי שהמלחמה תיגמר?") והאתנחתאות הקומיות לא במקום. לו, נניח, היה רק האמצע מחובר לסצינות מלחמה 'רגילות', מהסוג שנראה בקולנוע עד 1998, אז 'להציל את טוראי ראיין' היה סתם עוד סרט מלחמה, לא גרוע אבל לא ראוי במיוחד לציון.
מה שעושה את ההבדל, והופך את 'טוראי ראיין' לסרט מוצלח בהרבה ומרשים בהרבה, הן סצינות הקרב. גם אם 'טוראי ראיין' הוא לא סרט המלחמה הטוב ביותר, הוא ודאי המדויק ביותר, בלי שום תחרות רצינית.
לטובת הניטפיקרים, נספור את כל הטעויות הטכניות שיש בסרט:
1. מקלע MG34 עושה רעש של MG42.
2. צלף מחליף כוונת ופוגע, בלי לאפס אותה תחילה.
3. על טנק אחד נראות עקבות של משהו שיפגע בו רק חמש שניות אחר כך.
זהו.
אמנם ברשימות ניטפקרים שונות הופיעו עוד מיני טעויות כביכול, למשל, דרגות על הקסדה מלפנים? מה הם, משוגעים?, אבל למקרה הזה, טיפשי כמה שיראה, יש גיבוי היסטורי (אידיוטיות צבאית, בניגוד למבצעיה, היא דבר בעל כושר שרידות גבוה). בפרטים הטכניים – הדייקנות מפחידה ממש. כמי שחלק גדול מעיסוקיו בחיים הוא בנושאים צבאיים, מצאתי את עצמי מסנן מיני קללות על כותבי תורת הלחימה האמריקאית של מלחמת העולם השנייה, או משווה לידע ההיסטורי ומנסה לתפוס טעויות – ולא מצליח. אפילו העלילה – המופרכת לכאורה – מבוססת, בשינויים למסך הגדול, על מעשה שהיה.
אם עניינכם בחיים קשור איכשהו במלחמות, כדאי מאוד שתראו את הסרט: בתור חומר לימוד, כהדגמה לזה שמלחמה היא גיהינום, או סתם בגלל שמעולם קודם לכן מלחמה לא הוסרטה ככה. הצילום, כמו שנאמר לעיל, נהדר. שפילברג והצלם יאנוש קאמינסקי, מי שצילם גם את 'AI' ואת 'דו"ח מיוחד', מצליחים יותר מכל סרט אחר שראיתי להעביר אווירה של חיילים בקרב או בשדה, עם הבוץ, הרטיבות, העייפות והערפל. כמעט שאפשר להאמין שהסרט צולם בפועל בשנות הארבעים. וזה עוד לפני הקרבות. אלה מחרידים, מטונפים ומדהימים ויזואלית בצורה שמעולם לא נראתה לפני כן. בתוספת שימוש מתוחכם מאוד בפס-הקול, הסרט הצליח לשאוב אותי פנימה בצורה לא-רגילה.
ואם אתם שייכים, כרוב האזרחים, לקבוצה שלמעט במילואים (מי שעושה), לא ממש מתעניינת בזמנה הפנוי בדם ואש ותימרות עשן? אז תלוי:
אלה שרגישים לדם – עדיף שלא יראו. חבל. לי היתה בחילה בכמה מקומות, למרות שסרטי אימה מרובי דם בדרך-כלל לא עושים לי כלום. הפעם זה לא אותו דבר.
אלה שיישבו ויצחקו צחוק אדיר מכל הסיטואציות המטורפות ופיסות הבשר – גם חבל, עדיף כבר לקחת סרט אימה סטנדרטי.
אלה שיש להם מסך קטן ורמקול אחד או שניים – תשכחו מזה; פלישה במכשיר 14 אינץ' אינה דומה לפלישה במכשיר 50 אינץ'. אסור לראות את הסרט עם מסך קטן. נקודה.
והשאר? להם כדאי לראות, כי בסופו של דבר מדובר בסרט טוב, וסצינות המלחמה מדהימות. מלחמה מעולם לא הוסרטה ככה, כבר אמרנו?
אני חושב שסימן הספוילר
צריך היה להיות מסומן בכתבה – זה סוג של
העובדה שהנקס הינו מורה! 
אכן סרט מעולה ומצמרר בדרך שבה הוא מעביר את מאורעות המלחמה.
אבל בואו ונתכחש לשמועה ההיא, טוב?
ולא, לא זוכר סרט בשם שהזכרת. גם מעולם לא ראיתי את אותו הסרט. יש שמועה שהוא זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר באותה שנה ואילו סרטו של ש/ספילברג, זכה בפרס הבימוי – ללא פרס הסרט
אהם
ג'רמי דיוויס כן הוזכר בביקורת, אם כי רק כחלק משורת השחקנים הראויים לשבח.
חוץ מזה, אני זוכר טוב את שייקספיר מאוהב (וגם אם אני אשכח, מת"ב דיגיטל ישמחו להזכיר לי פעם בכמה שבועות) ואהבתי אותו יותר מלהציל את טוראי ראיין. זה לא שלאט"ר סרט רע או משהו, אני פשוט לא מת (pun not intended) על סרטי מלחמה. הדם והזוועות לא מפריעים לי כל עוד הם באים במקום ובזמן בעלילה (במקרה הזה, כל חלק בעלילה מתאים) וקטעי הלחימה באמת מרשימים ואמינים יותר מבכל סרט מלחמה אחר שראיתי. מה שבאמת הפריע לי היו הקטעים בהם הסרט ניסה להיות רגיש ולהציג את הסיפורים האישיים של החיילים. משהו בעודף הסנטימנטליות הפתאומי הפריע לי. עוד בעיה הייתה שהיה לי קשה יותר לקבל את החיילים כדמויות מלאות כי הם אמרו דברים כל-כך בנליים.
ביקורת מעולה
דבר ראשון הסרט מדהים לדעתי הוא מעביר את השאלה שבה בוא בעצם עוסק בצורה ממש ממש טובה
(מי שלא יודע הוא עוסק בשאלה האם בשביל איש אחד צריך לסכן כמה אנשים במוות) הסרט הוא אחד הסרטים שנכון הוא דוחה אבל כמו שכתבת בביקורת הוא באמת מראה לנו מה זאת מלחמה באמת עם כל המאפיינים שלה עם כל הקושי שלה וזה ממש גורם לך לחשוב מה אתה היית עושה במצב הזה אם היית ממשיך ללחום בכל לקרה שהוא או שהיית מקבל הלם קרב בצורה קשה ביותר? אני חושבת שגם צורת המשחק שלהם היא מדהימה ורפשר להזדהות עם החיילים בכמה מקומות בסרט אז נכון הוא אמריקאי נורא אבל איזה מהסרטים שאנחנו רואים הם לא?
נ.ב; איך אפשר לא להכיר את הסרט "שייקספיר מאוהב"? זה סרט ממש ממש יפה!
הדבר הטוב ביותר ב''שקספיר מאוהב''
הוא שהוא גרר את "לוקאס מאוהב".
בדיוק
שלא תבינו לא נכון אני די מחבב את שייקספיר. נהנתי מ"שייקספיר מאוהב" ואני חושב שזה סרט חביב, אבל זה לא סרט שצריך לזכות באוסקר או אפילו להיות מועמד.
להבדיל..
שלא כמו כל המתנגדים ל"שייקספיר מאוהב", אני מאד התרשמתי מהסרט הנ"ל – זה סרט שגרם לי לזנק על המקלדת בסוף הסרט ולרצות לכתוב משהו\כלשהו\איכשהו – העיקר לתת ביטוי ליצירתיות..
ו.. אם סרט גורם לי את זה, אני לא יכול שלא לחשוב עליו כעל מעולה.
נ.ב.
אני היחיד שחשב שהיה אפשר לעשות את "לוקאס מאוהב" הרבהההההההההההה יותר טוב? (איזו פארודיה על סטארוורז זו אם לא מזכירים את i'm your father???)
בקורת לא רעה,
אף על פי שנדמה לי שפספסת את הנקודה העיקרית, או לכל הפחות המרת אותה בפרטים הטכניים (צילום, האופן שבו מועברת הסיטואציה אל המסך הקטן/גדול וכן הלאה).
"להציל את טוראי ראיין" הוא סרט פילוסופי (ולא זה המקום לדון ברמת הדיון האינטלקטואלי ששפילברג מעלה בסרטיו, ישנם טובים יותר ופחות). מעורר מחשבה לא פחות מAI ומ-דו"ח מיוחד (אודותיו לפחות, התנהל דיון נרחב כאן באתר). כמו בדו"ח מיוחד, שפילברג מעמת את הפרט עם הקולקטיב ובוחן את הצורה שבה השניים מאששים/סותרים זה את זה. כמו בדו"ח מיוחד, הוא מגיע (לטעמי לפחות), למסקנה זהה.
שאלה נוספת שהבקורת הזו העלתה בי, היא חשיבות הטכניקה ("עשיית סרט" על משקל "לספר סיפור"), לעומת התוכן והמסר שהסרט נושא עמו, ומהו משקלם של המסר והצלחתו של היוצר להעביר אותו, בשקלול ערכו הכולל של סרט ספציפי? (כלומר: האם העובדה שב-להציל את טוראי ראיין" יש מסר חינוכי והאופן המוצלח או לא מוצלח שבו הבמאי מעביר את המסר הזה, הופכים את הסרט לטוב יותר? ואם כך, באיזו מידה טוב יותר?) האם עשיית סרט היא אומנות או אמנות? (בדומה להבדלים בין אמנות גרידא לאמנות קונספטואלית).
אני אהבתי את "להציל את טוראי ראיין". מצאתי שהסרט מרגש, נוגע, מחריד ומהפנט. גם בקטעים היותר כל-אמריקאיים שלו. חשוב לזכור, שקיטש, כמו זוית צילום, דיאלוג ותפאורה, גם הוא כלי, ושפילברג מנצל את הכלים העומדים לרשותו בצורה מיטבית.
רגע, לטעמך?
(חשבתי שדי מובן מאליו שכל מה שאני כותבת הוא לטעמי. אבל ניחא).
נדמה לי שראוי (אי-שם בעתיד), לייחד דיון נפרד לאופי העברת המסר בסרטים. "להציל את טוראי ראיין" איננו סרט תעמולה, ולפיכך לא תראה דובר המחופש לחייל מתייצב על רגליו ולפתע פוצח במונולוג ארוך שתפקידו להעביר מסר מסוים. לפעמים יהדהד ברקע קולו של הגיבור, ההוא שבד"כ מזכיר לצופה הלא-אינטליגנטי במיוחד what it's about, גם כן, לא בכל סרט. דעתי היא שלסרט, כמו בספר וכמו בכל מדיה אחרת, יש שיטה המיוחדת לז'אנר, להעברת מסרים.
קח לדוגמא את "לוליטה" של נאבוקוב, לעומת "כמעין המתגבר" של איאן ראנד. נאבוקוב מפתל את גיבורו בסבך המילים שהוא טווה, מוליך אותו לאבדון באמצעות הטקסט. ראנד לעומת זאת, שמה נאומים מלאים ומתישים בפיהם של גיבוריה. סרט, כמו ספר, צריך להסתייע באמצעים העומדים לרשותו על מנת להעביר מסר: צילום, תאורה, משחק, תסריט, קיטש, וכל אלמנט שהוא ייחודי או מופיע גם בז'אנר המדובר.
"להציל את טוראי ראיין" הוא סרט שחג סביב למסר שלו במסירות עילאית. לא, אין כאן נאומים קורעי לב, אבל שאלת הפרט מול הכלל, עומדת למבחן בכל רגע בסרט. שפילברג בוחר להעביר את המסר שלו באמצעות סיפור, וזה מה שהוא עושה ב"להציל את טוראי ראיין". הוא מספר סיפור.
חשוב שנית
דווקא לאור הרקע שלך מפתיע אותי לקרוא את ההתיחסות שלך לעניין המסר.
כמו שציינת זהו לא סרט מלחמה משנות השישים או השבעים שבו הגיבור הוא סמל לאומי אשר מייצג את אחד הצדדים במלחמה הקרה. בסרטי העבר עסקו אותם חיילים יותר בנאומים מרגשים מאשר בלחימה מקצועית, הבמאים היו עסוקים יותר בלהראות עד כמה ארה"ב/בריה"מ צודקות מאשר בהעברת המציאות משדה הקרב.
בטוראי ראיין החיילים למרבה ההפתעה מתנהגים כמו חיילים…
כאשר החייל הממוצע נתקל בבעיה מוסרית הוא אינו מתחיל לנאום ולהתנהג כאילו הוא יושב בקפיטריה של גילמן. החייל הממוצע בניגוד לבחור מהקו האדום יודע שמה שחשוב זה לשמור על הגב ועל הציוד, אם יש זמן אז גם כדאי לבדוק בין הדסקיות של ההרוגים אולי שיחק לו מזלו ומישהו מיחידה אחרת – יעד המשימה שלו – נהרג.
לכל אורך הסרט ספילברג מתעסק עם הבעיה המוסרית שבאה לידי ביטוי במעשים קטנים ופשוטים, בויכוחים עילגים שנוטים לעיתים לקלישאות – בדיוק כמו שחילים עושים.
חוץ מהסוף המעט דביק ומיותר ושתי סצינות הלחימה, כל רגע בסרט עוסק בוויכוח המוסרי.
כל הכבוד!
באמת ביקורת מעולה(אם כי הוספת כמה ספויילרים).
בכל אופן, מישהו יכול לספר לי באיזו שנה יצא הסרט ובכמה אוסקרים הוא זכה(אם הוא זכה, אני זוכר שהוא זכה)
הסרט יצא ב-1998
הוא זכה בחמישה פרסים מתוך 11 מועמדויות: הבמאי, הצילום, סאונד אפקטס, עריכה וסאונד.
חוץ מזה הוא היה מועמד בין השאר גם לפרס הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר (טום הנקס).
הסרט יצא ב98
וזכה ב5 אוסקרים.
כל המועמדויות והזכיות של הסרט ניתן לראות כאן:
http://www.imdb.com/Tawards?0120815
תודה
לפני חצי שעה, ישבתי וגליתי את תחילתו של עין הדג- 99 כך שבאמת הביקורת לא יכלה להיכתב בזמנה- 98. גליתי עוד כמה דברים מעניינים(אחד הקוןים הראשונים ואת שמו של הפיש) אך זה לזמן אחר.
ראיתי את הסרט הזה
לפחות 5 פעמים, במערכות טובות יותר וטובות פחות. כל פעם נהניתי ממנו מחדש ובמיוחד מסצינת הלחימה הראשונה המדהימה ביותר שראיתי בחיי.
אבל אני לא זוכר בכלל כלום על וין דיזל שמשחק בסרט הזה. הסברת על כולם מה הם עושים ורק על וין דיזל שלא הצלחתי להיזכר בשום אופן מה הוא שיחק בסרט. מישהו מוכן להזכיר?
תודה, אבל אם תראה בהודעה שאחריה כתבתי שנזכרתי.
ורק אני נרדמתי.
דיסקליימרים:
1. ראיתי את הסרט בתנאים שטווידלדי פוסל על הסף: מכשיר טלוויזיה קטן ומאותגר רמקולית.
2. הייתי עייף.
3. מלחמה וצבא הם מהדברים שהייתי הכי פחות רוצה להתעסק בהם או להיות בקי בהם.
ובכל זאת, אני מתקשה להבין מה הלהיב אנשים בסרט. סצינת הפתיחה המהוללת, שדיברו עליה כה רבות, נראתה לי חסרת פואנטה, נמרחת ולא מעניינת. להגיד את האמת, גם הפסקאות הראשונות של הביקורת נתנו לי אותה תחושה. אולי פשוט לא מעניין אותי לראות מלחמה כמו שהיא באמת.
לא כל דבר זקוק לפואנטה.
בעיקר מלחמה שלא נגמרת. אם היא לא נגמרת, אין פואנטה, נכון?
הסרט היה אחד הדברים הראשונים שראיתי לאחר שקניתי מערכת סבירה הביתה. במשך שלושים או ארבעים הדקות הראשונות של הסרט, הייתי ממש צריך לשירותים, אבל הסצינה הארורה (ונהדרת) פשוט לא נגמרה. ולא נגמרה. ולא נגמרה.
מה, שאני אקום באמצע סצינה שכזאת?
ולפחות טוב ששיא הסרט
נמצא בתחילתו, בניגוד לפרל הרבור הארור, שבו סצינת המלחמה נמצאת רק אחרי שעתיים של סרט משמים.
האם אתה הזכרת
את הסרט פרל הארבור הדוחה באותה נשימה עם טוראי ראיין?
לא עושים דברים כאלה!
ורק אני נרדמתי.
לדעתי אפשר למצוא פואנטה גם בקטע הראשון של הסרט. הקטע מדגים את חשיבות המנהיגות בשעת קרב. בכל הבלגן שסורר מסביב, טום הנקס מצליח לארגן כמה חיילים ויחד הם משתלטים על האש הגרמנית. יש קטע של slow motion שבו הוא מתלבט אם לותר על הכל או לתפוס פיקוד ולהלחם. הוא לא "ראש קטן".
ביקורת נהדרת
באמת, נהניתי מכל רגע.
אבל יש לי מה להוסיף. הסרט הוא האחרון בטרילוגיה (עד כמה שידוע לי) של שפילברג על מלחמת העולם השניה. הראשון היה 'אימפריית השמש', שלא הצליח קופתית או בכלל, למעט אולי גילוי כריסטיאן בייל לעולם. השני היה 'רשימת שינדלר', שכולנו מכירים וכמובן הנ"ל.
שפילברג ניסה, והצליח, להראות את מלחה"ע השניה משלוש חזיתות, פלישת יפן לקולוניות בריטיות בסין, נורמנדי והשואה. בעוד השניים הראשונים סובבים סביב דיאלוגים, למעט כמה סצינות אלימות, הסרט הזה הוא סרט מלחמה "אמיתי"…
אני לא ממש אהבתי אותו, אני פציפיסטית מדי בשביל לראות את כל הדם הזה. אבל אם כבר לראות סרט מלחמה, אז זה אחד מאלה שכדאי.
את מתכוונת הטרילוגיה הרצינית
כי שפילברג עשה את 1941 וגם את אינדיאנה ג'ונס שעסקו פחות או יותר במלחמה ההיא.
נראה לי ששלושת הסרטים
האלה נחשבים לטרילוגיה. אינדיאנה ג'ונס הוא כמובן חלק מסדרה אחרת לגמרי, אבל את 1941 אני לא מכירה. מה שכן מערער קצת את העובדה שזו טרילוגיה הוא שאימפריית השמש מבוסס על ספר ואילו השניים הבאים לא…
גם שינדלר מבוסס על ספר
גם שינדלר וגם אימפריה מבוססים על סיפורים אמיתיים, רק ראיין מבוסס על עשרות סרטי מלחמה ששפילברג ראה בילדותו. אימפריה, דרך אגב הוא סיפורו של הסופר ג"ג באלרד, שכתב את "קראש".
חוץ מזה, איפה בדיוק היו הדיאלוגים הגדולים באימפריה? אם כבר, הסרט ההוא היה הרבה יותר מבוסס על אקשן ולא על דיאלוגים מאשר טוראי ראיין.
אחלה סרט, אחלה ביקורת
'להציל את טוראי ריאן', הוא לדעתי אחד מסרטי המלחמה הטובים בכל הזמנים, אם לא הטוב שבהם (כן, ראיתי את אפוקליפסה רבותי).
הסרט שואב אותך לתוכו בצורה מדהימה. סצינות המלחמה אדירות.
וגם השאלה הפילוסופית מעניינת.
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט (בקולנוע), יצאתי ממש המום, וידעתי ישר שהסרט הזה יגיע לטקס האוסקר.
הסרט, אגב, הוקרן ביום שישי בערוץ 10… יש קשר לפירסום הביקורת דווקא עכשיו? :)
סביר להניח
אם כי, היה יותר הגיוני אם הביקורת הייתה עולה *לפני* שהסרט היה משודר, ולא אחרי…
למען האמת לא ידענו שזה שודר,
אחרת היינו מפרסמים את הביקורת לפני שידור הסרט.
טווידל-דם-אש-ותמרות-עשן
ראשית, אני מצטרף לטוענים שהביקורת מכילה ספויילר (המקצוע של הדמות של טום הנקס נשמר בסוד עד לאמצע הסרט, ורגע הגילוי הוא אחד הרגעים הדרמטיים היפים ביותר בסרט). אולי לא מאוחר מידי לתקן.
שנית, אני מצטרף לטענתה של מיה שטווידלדי דיי התעלם מהתוכן של הסרט, ושקע בקטנוניות טכנית רוב הזמן, וחבל. הסרט בפירוש מתמקד בסוגיה המוסרית-פילוסופית, כמו כל סרטיו האחרונים של סטיבי. הטענה שהסוגיה הפילוסופית ב"ראין" מוזכרת ב"משפט פה ומשפט שם" קצת הצחיקה אותי – זה הציר העלילתי הראשי של הסרט! יותר מוזכר מזה זה לא יכול להיות.
אגב, מה שמעניין לדעתי הוא ששפילברג דיי שומר על אמביוולנטיות טעונה לכל אורך הסרט, ולא ממש מכריע בסוגיות שהוא מעלה, עד לסצינת הסיום, שתמיד הרגישה לי מודבקת ומאולצת, והיא קצת מקלקלת את הרושם המצוין שהסרט משאיר עד אליה. מה שקורה למשל עם הדמות של אפהם נוגד כל הגיון תסריטאי הוליוודי (ולא אפרט מחמת הספויילר, אולי בהודעה נפרדת).
שלישית, ניטפוק: הצלם יאנוש (ולא "יאנוס". את מי?) קמינסקי צילם לא רק את השניים האחרונים של שפיל', אלא את כל סרטיו מאז "שינדלר".
רביעית, בקרב חבריי הסרט הזה מכונה Saving Private Bwain. סתם, אולי זה יצחיק מישהו.
הקו האדום
או איך שלא קראו לסרט הזה שיצא במקביל התעסק הרבה יותר בפילוסופיה.
השאלה המרכזית אם זה היה יותר סרט פילוסופיה או סרט מלחמה. לדעתי זה היה סרט מלחמה עם פילוסופיה בפנוכו. אם הוא היה מתעסק יותר בשאלה הפילוסופית זה רק היה פוגם באיכותו של הסרט, לדעתי לפחות. לפעמים כל המוסיף גורע. חוץ מזה, לא תמיד צריך לגבש עמדה כשמנסים להעביר שאלה פילוסופית.
מועדון קרב (בנורמנדי)
ראשית, שפילברג כן נוקט עמדה, בסצינה שחותמת את הסרט, ולדעתי, כאמור, הוא עושה את זה באופן מגושם ומודבק, שקצת עומד בסתירה לדברים מסויימים שעלו בסרט לפני כן. כל הטון של הסצינה המסיימת הוא מאוד צדקני וחד משמעי, וחבל, כי כל הסרט עד אותה נקודה מאוד אמביוולנטי, ואני משוכנע שהיה ניתן לעשות את אותה סצינה בדיוק תוך שמירה על האמביוולנטיות הזו (השאלה-תהייה של האיש הזקן בסוף הסרט, אם הייתה מוגשת עם פחות פאתוס ועם פחות הרגשה של "אירוע", היא הייתה נותרת פתוחה. גם הליהוק של שחקן מוכר ואהוד תרם לכך שהסצינה הפכה למאוד חד משמעית).
אני באופן אישי דיי אוהב גם סרטים ששומרים על אמביוולנטיות ברורה לכל אורכם. סרטים שפשוט מתגרים אינטלקטואלית במוח שלך, ואולי לא אומרים דבר מה ברור ומוחלט, אך בהחלט טורחים לגרות אותך מספיק למחשבה עצמאית על הנקודות שעלו בסרט. "ג'ון מלקוביץ"' הוא סרט כזה. הרבה סרטים של קרוננברג הם כאלה. חלק מסרטיו של שפילברג הם כאלה, ולא בגלל שהוא יוצר כה מתוחכם, אלא דווקא מאחר והוא במאי שבדרך כלל מתקשה עם מורכבות רעיונית ומתקשה לראות את התמונה הגדולה בסרטים שלו. ואני עדיין חושב שהוא במאי ענק. ברמת הסצינה הבודדת – הוא לדעתי אחד הבמאים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע.
ועל כן הצפייה ב"טוראי ראין" הייתה מאוד מטרידה ומבלבלת. "רגע, אז מה הוא בעצם אומר?" הייתה שאלה שעברה לי לא פעם בראש. וזה הטריד, וזה היה מעניין וסיפק הרבה חומר לאחרי הצפייה.
לא היו שמים לב לסרט אלמלא סצינות הקרב? נו, באמת. לסרט של שפילברג ישימו לב גם (בעיקר?) אם הוא יהיה דרמה קאמרית בפולנית עם שתי דמויות שאחת מהן פיסחת והשנייה אילמת (היי, זה לא תקציר העלילה של Catch Me If You Can?). כמו כן, גם סרט מלחמה נטול סצינות קרב תמיד יצליח לעורר דיון ולמשוך תשומת לב, ולראייה "כיפור" של עמוס גיתאי, שזכה לתשומת לב יחסית ברחבי העולם, ואפילו בארץ קיבל אהדה מסויימת, למרות שהוא סרט של הבמאי השנוא ביותר במחוזותנו.
הדגש של הסרט על נקודות טכניות נובע מן הסתם מהרצינות שמאפיינת את שפילברג בשנים האחרונות. הוא פשוט הפנים נקודה שחברי מונטי פייתון הבינו לפני 30 שנה – גם כשאתה עושה קומדיה שמתרחשת בימי המלך ארתור, תדאג לרכוס את האבזם של המשרת שלו כמו שצריך. רצינות ודיוק בעשייה, ולא משנה של איזה ז'אנר, תורמים המון ומחזקים את כל מה שתרצה לומר במהלך הסרט. הקומדיה תהיה מצחיקה יותר, הדרמה תהיה חזקה יותר.
אז כן, פילוסופיה כבר עשו טוב יותר. שפילברג, כאמור, הוא לא בדיוק הבמאי הרהוט והחד ביותר ברמה הפילוסופית-אינטלקטואלית. הוא הרבה יותר מדהים אותי בצד הרגשי. אבל אני אישית מצאתי שהיה בסרט מספיק חומר כדי שאני אקח ממנו החוצה *דיון* פילוסופי, גם אם לא *מסקנה* פילוסופית חד משמעית.
אני לא מסכים לגבי הטענה שלך שלשפילברג היה יותר אכפת "האם יצליחו" מאשר מהשאלה "האם צריך", ולראייה כל הדמות של אפהם, וכל מה שקורה בקרב האחרון המופתי.
וכמעט שכחתי
חוץ. שדה קרב – יום.
טום הנקס במדים מאובקים, מלווה בחיילים הסטריאוטיפיים, צועד אל עבר מעוז הגרמנים. הוא נעצר. דממה.
טום הנקס: Welease Woger!
הגרמנים פורצים בצחוק.
גרמנים: Yeah, welease Woger! Welease Woger!!
החייל אפהם ניגש אל הנקס.
אפהם: Sir, eh. We don't have a Woger, sir.
טום הנקס: What?
אפהם: Eh, we don't have anyone of that name, sir.
טום הנקס: Ah. We have no Woger. Welease Bwian!
הייתי חייב.
אכן סרט נהדר
וכאחד שראה סרטי מלחמה אחרים והרבה מהם, אני חייב להגיד שהוא אכן בין הטובים שבהם. גם בקטעים היותר רגועים שלו הסרט זורם פחות או יותר. אומנם יש טיפה קיטש אבל הוא פחות ברור כמותו פחותה לעומת סרטי מלה"ע 2 אחרים (בעיקר הישנים יותר שממש זועקים קיטש). לדעתי, סרט מעולה למי שאוהב את הז'אנר.
הפלישה בסרט אגב, אם אני לא טועה, הייתה השחזור הנרחב והיקר ביותר של הפלישה לנורמנדי והעסיקה בערך 3,000 חיילים סקוטיים בסדיר.
בעקבות הסרט שפילברג והנקס שיתפו פעולה בשנית כדי להפיק את "אחים לנשק" שהוקרנה בעבר בערוץ 1 ומוקרנת בימים אלה ממש בערוץ 1 ביום שני ב21:40 (היו כבר שני פרקים מתוך עשרה).
אפרופו אחים לנשק: ניטפוק מעניין. אחים לנשק עוסקת בפלוגת איזי של החטיבה המוצנחת ה101. טוראי ראיין הוא, הפתעה הפתעה, חייל מפלוגת איזי של החטיבה המוצנחת ה101.
עוד משהו שיצא בעקבות הסרט הוא סדרת משחקי המחשב "Medal of honor" שבכותריה גם יש שלב המשחזר את הפלישה בסדר גודל קטן יותר אך מאוד מאוד מאוד דומה לסרט (שפילברג, אגב, אחראי בגדול גם לכותרים הנ"ל).
את הסרט ראיתי כשהוא יצא פעם אחת (הרבה לפני הגיוס) ועכשיו בערוץ 10 (אחרי השחרור). אני חייב להגיד שהחוויה הצבאית תורמת לסרט ולהבנתו.
הביקורת מאוד מעניינת וממצה אבל
אני חייב לשאול את טוידלדי דבר אחד: אף על פי שאתה מתעסק בצבא וכו, איך לעזאזל הצלחת להבדיל בין הקולות של MG34 לMG42? בין קלצ'ניקוב לאמ 16 אין בעיה, אבל בין שני הכלים האלה? אלו כלים שלא היו בשימוש כללי שנים ואאל"ט הם לא היו בשימוש צה"לי מעולם…
זה אפילו אני מסוגל.
הראשון נשמע כך – פוואף! פוואף! פוואף פוואף פוואף!
והשני – פוואוואף! פאוואוואף! פאוואוואף!
יש מבין?
לא שאלתי מה ההבדל,
שאלתי איך הוא ידע.
ובאותו עניין, איך אתה יודע?
סתם מסקרן אותי לדעת מאיפה האינפורמציה, אני לא מטיל ספק בנכונותה (כי היא באמת נכונה).
אכן סרט נהדר
שני דברים:
א. היועץ של "טוראי ראיין" היה ההסטוריון (המרתק!) סטיבן אמברוז, שכתב את הספר "אחים לנשק". החיבור הוא רק טבעי.
ב. אין לי שמץ של מושג איך נשמע MG34 וגם לא MG42. אבל – למגזין המתועב Soldier Of Fortune, שפעם נזקקתי לחומר מתוכו, יש. באותו גליון היתה כתבה על הסרט, והם פירטו רשימה ארוכה של שגיאות לדעתם, ובעיקר תקפו את הסרט על היותו ליברלי מגעיל, או משהו כזה.
אנשים יש בעולם, אני אומר לך.
הבנתי, תודה.
תזכורת לסרט קודם
לפני כמה שנים ראיתי סרט אחר על הקרב בנורמנדי. הסרט נקרא THE D DAY, והוא עוסק יותר בפן ההיסטורי של הקרב (קיים בו גם מימד דרמטי). מומלץ לכל מי שראה/יראה את 'טוראי ראיין', לראות גם את הסרט הזה (הוא נמצא בווידיאו), ולערוך את ההשוואות ביניהם.
אם כבר עושים השוואות
אז כדאי גם לראות את "היום הארוך ביותר" ולהשוות בין ההצגה של ההיסטוריה בשני הסרטים.
לדעתי ב"יום הארוך ביותר" הגיבורים מוצגים בצורה יותר הרואית מאשר ב"טוראי ראיין" שהעביר את המלחמה בצורה יותר מדוייקת ופחות תעמולתית.
אם כבר עושים השוואות
היום הארוך ביותר שייך לסרטי המלחמה של שנות ה60 (הנשרים פשטו עם שחר, 12 הנועזים, תותחי נברון וכו). בסרטי האלה האמריקאי הוצגו באופן מאוד מאוד שבלוני והירואי, דם אש ותמרות עשן כמעט לא נראו והשחזור ההסטורי לא היה חשוב כמו הפטריוטיות.
יוצא מן הכלל בקטע הזה, כך נראה לי, הוא הסרט "גשר אחד רחוק מידי" שבעצם דיבר על פאשלה צבאית בקנה מידה דיי נרחב.
סרט פגזי!!!
אני לא מבין גדול בסרטי מלחמה, ובטח שלא בהסטוריה צבאית. תחת המגבלות האלה אוכל לציין עכשיו שסצינת הפלישה מ"טוראי ראיין" הזכירה לי, מהרבה בחינות, את רוב Black Hawk Down.
נכון שתנאי הלחימה, הנסיבות וכנראה שגם הדיוק הצבאי וההיסטורי אינם ברי השוואה, אבל מבחינת האינטנסיביות ואופן הצגת הדברים מצאתי הרבה דיון.
מסה גדולה של חיילים, תוהו ובהו, מוות ופציעות (לא)פוטוגניות בכל מקום, חוסר אונים ואש מטרידה ובלתי פוסקת.
זהו, זה הכל.
משוחררים.
חיקוי! עם
מה אומר ומה אדבר, קטעים ב"האזרח קיין" גם מחקים בבירור את הצילום של "ג'ירפות".
שמת לב פעם לתאריכי הסרטים?
מי אמר חיקוי?
הוא אמר שזה הזכיר לו.
חיקוי! עם
לא התכוונתי לטעון לחיקוי והעתקה, בטח שלא מהכיוון אליו אתה רומז. מצטער אם לא התנסחתי בברור.
התייחסתי לסופרלטיבים שנמצאים בביקורת שלך, כמו "…חצי שעה של שפיכות הדמים המזוויעה ביותר שאני זוכר בקולנוע" או "…מצליחים יותר מכל סרט אחר שראיתי להעביר אווירה של חיילים בקרב או בשדה…", וניסיתי לומר שמהבחינות האלה (ורק אלה, ובלי קשר לסדר יציאת הסרטים) לא מצאתי הבדל גדול בין "ראיין" לבין "בלק הוק דאון".
בלי שום טיעון מהכפני או הטחת אשמות.
תודה, ושלום.
יו, לא קשרתי את זה בכלל. אולי כי הייתי בטוחה שהגרמני אכן ייעלם.
תמימה שכמותי.
אוף, עכשיו אני עצובה.
את עצובה
בגלל שאת תמימה?
כי זה לא נורא להיות תמימים לפעמים.
אני דיי בטוח שכן...
למישהו יש כוח לחפש בימד"ב?
לא
הוא מתבלבל
וגם מפספס את הפואנטה באותה הזדמנות.
היצ'קוק עסק גם בשאלה
המוסרית הזאת בסרט קטן הנקרא "סירת הצלה" שנעשה בשנת 1944 כשאמריקה היתה עדיין במלחמה.
הסרט מתחיל בקרב בין צוללת גרמנית לספינת פאר. הניצולים מהספינה נקלעים לסירת הצלה שלתוכה הם אוספים את הקפטן של הצוללת שהטביעה אותם. וגם שם הם מתלבטים בשאלה כיצד לנהוג באותו קצין נאצי.
פליסיטי חייבת תמיד לקלקל
ראשית,הסרט מדהים בצורה קולנועית גרידא.
למין הצילום,עבור בשחקנים שנותנים משחק מצויין ברוב הזמן(מעניין לציין שישנם בסרט הזה שלל שחקנים שאני לא אוהבת שנתנו כאן את תפקיד חייהם,לטעמי)וכלה בעבודת התשתית שנתנה לכ להרגיש בתוכ,חלק מ-,וממש בזמן של.
אבל אני חייבת לקלקל כי הסרט הזה עורר בי שתי שאלות,שאחת מהן תמיד עולה בראשי כשיוצא לי לראות סרט בז'אנר הזה(ראיתי את הסרט בטלוויזיה 32 אינצ',אם זה ממש חשוב למישו-לא דויד,לא קולנוע,הלאה).
1. פחות מסובכת,לא בעיה לשחק טופ בסרט מלחמה.
נכון,לשחק זה לא קל,וכל העניין,אבל לשחק בסרט מלחמה זה הרבה יותר קל מכל סרט אחר.
כך שישנם שחקנים דיי גרועים שנותנים שואו טופ בסרטי מלחמה.
יש לזה כמה הסברים,אחד כי התפקיד הראשי ניתן לתסריטאי,או לאפקטים או לצלם.
שנית,לצעוק,לירות ולעופ מהדפ גם אני אוכל לעשות אחרי תירגולים חוזרים ונישנים,ואתם באמת לא רוצים לראות אותי משחקת!
2. מקומה של מלחמה או סתם ציון אירוע בסרט קולנוע.
כשאת רואה סרט על מלחמה מסויימת,או על אירוע היסטורי מפורסם,לרוב הסרט הזה בעצם הוא פרט היסטורי בשבילך.
מין זיכרון קולקטיבי.
לא אאריכ ואתפלספ כאן על מהות זיכרון קולקטיבי והשלכותיו, אך רק אומר שסרט שמראה לי את הפלישה לנורמנדי אוטומטית הופכ להיות המציאות עבורי.
משום העובדה שלא נכחתי שם,אני חייבת לסמוכ על עושי הסרט שככ זה באמת היה.
תאמרו שהיו יועצים וכאיילה,זה ממש לא משנה.
הבנאדם לא אמר שזה שיחזור,וזה גם לא חשוב-בדקות הראשונות הבמאי הראה לי איכ זה היה באמת בפלישה,ומעכשיו בכל פעם שיזכירו את הפלישה אני אזכר בסיקוונס הארוכ עד לזרא של הסרט הזה שהשאיר אותי בשוק זמן רב מאוד.
כשזה ככה על הפלישה לנורמנדי,לא כפת לי.
כשזה בא כשיחזור של אירוע שהייתי בו,או נכחתי בקירבתו,או חייתי בזמן שהוא היה ויש לי עדויות קרובות אליו,זה כבר מעצבן.
במיוחד בשל העובדה שכל צילום הוא מניפולציה,וכל מניפולציה נעשית לאור איטנרס של העוסקים בדבר.
מכאן,רק רע יכול להיות.
תאמינו לי,ראיתי את כיפור..
והנקודה שלך היא...מה בדיוק?
ואני חשבתי
שהשאלה שלך היא "למה המפקד הוא לא מפקדת?"
באותה שנה שיצא טוראי ראיין, יצא גם
של טרנס מאליק, סרט מלחמה שלפי דעתי הכי טוב שנעשה חוץ אולי מ-
לפעמים סוף של סרט כמו שנעשה עם טוראי ראיין יכול להרוס הכול, משאיר אותך בהרגשה שרימו אותך.
מי שאהב את טוראי ראיין ועדיין לא ראה את-
אז זה ממש חובה לראות ולהשוות.
אהבתי את
ראיין ואת שבילי התהילה.
אבל הקו האדום היה מייגע ויותר מידי פילוסופי כשלפעמים גלש לקלישאות שאפשר למצוא ביומן של נערה מתבגרת.
לא זכור לי שביל התהילה
את הקו האדום ראיתי אבל לא ממש אהבתי. ארוך, מייגע, משעמם ותרחני.
אבל אולי כדאי שאני אראה את זה שוב כדי להיזכר בדיוק, זה היה מזמן…
כדאי לזכור
ש"הקו האדום" הוא סרט למבוגרים, שבו הדרמה מושטחת וכמעט מבוטלת, וכך התוכן והאימאג'ים מדברים בעד עצמם. "טוראי ראיין" חובט בצופה כל כמה דקות כדי שלא ישכח שהוא בא ללמוד משהו חשוב על עצמו ועל העולם שבו חי, אבל לא ממש ברור מה, גם לא לפני הסצנה האחרונה, שאותה גם ככה אף אחד לא אוהב.
אז כן, קשה יותר להנות מסרט של שלוש שעות שבו אין עם מי להזדהות. אבל עוד יותר קשה זה לתת צ'אנס לאדם שעשה שניים מהסרטים הטובים של שנות ה-70, ועדיין אין לו את היוקרה שאיפשרה לאנטוניוני, אנגלופולוס וטארקובסקי לעשות סרטים "קשים".
מה הקשר ל''לתת צ'אנס''?
לא אהבתי את "הקו האדום". סליחה, תיקון: תיעבתי כמעט כל שנייה ושנייה מ"הקו האדום". אבל לא היה לזה קשר למה שחשבתי על סרטיו הקודמים של מאליק. אחד מהם לא ראיתי. את השני, עם מרטין שין וסיסי ספייסק (Badlands? או שאני מתבלבל? ימד"ב רחוק), לא אהבתי, אבל לקחתי בחשבון שיתכן שזה בגלל שהוא התיישבן, ושיש סיכוי שבזמן אמת הוא היה מקורי, מיוחד ומצוין.
בכל אופן, ל"הקו האדום" ניגשתי מתוך כל ההייפ שהיה סביב הסרט. ודיי נדהמתי לגלות סרט שהיה מביך אותי לראות גם אם היה חתום עליו סטודנט מאוניברסיטת תל אביב. בדיוק כפי שכבר כתבו מעלי, הסרט היה מלא בסצינות מגוחכות, פיוטיות בגרוש, נטול כיוון ממשי, מקושקש ונאיבי עד טיפשות.
ואגב – למיטב ידיעתי, זה לא היעדר היוקרה שאילץ את מאליק לפרוש מעשייה קולנועית, אלא השדים הפרטיים שלו.
ואני מוצא את ההגדרה שלך "סרט למבוגרים" דמגוגית ומתנשאת. נו, לפחות אני לא לבד… :-)
אמן! מסכים עם כל מילה
ברור שאתם לא לבד
הרי ב-rottentomatos הציון של "הקו האדום" הוא רק 78%, וזה של "טוראי ראיין" הוא 99%. אז ב-22% של האנשים שלא אוהבים את הסרט של מאליק אתם לא לבד. מה שעושה אותכם לא לבד זה שאתם מעדיפים את הקלישאות השקופות של שפילברג בגלל שמסביב יש הרבה דם, פיצוצים, אקשן ורעיונות לא מעוכלים שהוא לקח מעשרות סרטים אחרים ולא פיתח עליהם בגרוש. בסרט של מאליק יש רק קלישאות, והרבה זמן לחשוב עליהם, כאשר שפילברג רק עסוק ב"לספר סיפור" שיבדר את הצופים בזמן שהוא חושב בשבילם, ונושא הסיפור הוא לא ממש רלוונטי, כל עוד הוא גדול וארוך, לא ממש שונה מ"שינדלר". פשוט תגידו שאתם אוהבים סרטי אקשן "ריאליסטיים" ומאותגרים שכלית, אין בזה שום בושה.
הנה ביקורת קצרה שמפרטת את "ההשפעות" של במאים וסרטים אחרים על "טוראי ראיין":
http://65.201.198.5/movies/capsules/16665_SAVING_PRIVATE_RYAN
אהיה מנומס: קשקוש.
וזאת רק בגלל שאני לא רוצה שהדג או הג'ירפה ימחקו לי את התגובה.
"הקו האדום" היה סרט עשיר בסימבוליות-בגרוש, שבו אם מישהו נפגע יש מיד קלוז-אפ על ציפור פצועה, ובו כל אדם נואם לפני מותו נאום באורך של אופרה ווגנריאנית ממוצעת. זה היה מביך לא בגלל שמאליר ניסה להיות פילוסוף, זה בגלל שהוא עשה את זה בצורה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד לא מתוחכמת, שטוחה ואפילו קצת ילדותית.
ובאשר ללינק שהבאת:
זה לא רציני.
תגיד לי, לפני סאם פולר אף אחד לא חשב שמלחמה היא גהינום? לפני קופולה אף אחד לא חשב שיש במלחמה סוריאליזם?
מלחמת העולם הראשונה, לפי ההגיון של הלינק, לא התקיימה כי לא היו במאים שהסבירו מה היא.
אני גם משוכנע שספילברג קרא ספרים, ושלא לחינם הוא מעסיק הסטוריון צבאי מצויין כיועץ.
גם אני קראתי ספרים, ואני משוכנע ש"במערב אין כל חדש", למשל, קדם בהרבה לסרטיו של פולר. אני משוכנע ש"מלחמה ושלום" קדם לכל סרט של קופולה, אם כי אולי אתה חולק עלי.
ומשהו אתה צודק: בסרט (הזה) של מאליק יש רק קלישאות. ואין לי שום סיבה להשקיע מאמץ בקלישאות.
חוץ מאשר בלשבור אותן.
הא, כן.
וזה רק בגלל שאני לא ידעתי איך להגיב בצורה כל כך הגיונית ומנומסת.
מיסטר ט- העם איתך!
________
העלמה עפרונית, בדיוק סיימה לעבוד על התחלה של איזה פרויקט, והיא ממש גאה בעצמה.
מצחיק שאתה מזכיר ספרים פה
כן, סביר להניח ששפילברג קרא ספרים על מלחמות, אבל מן הסתם זה לא קרה. שפילברג, למרות שלמד כמה שנים במכללה, מפורסם בזה שבתקופת "אי.טי." קרא בחייו רק ספר אחד מחוץ ללימודים, ועל סמך הספר הזה נתן לאחד ויליאם קוצווינקל (לא, זה שם אמיתי, חפש באמזון) את המשימה של להפוך את "אי.טי" לספר. שפילברג הוא אדם מאוד מלומד, אבל בקולנוע ובשיווק בלבד. בכל התחומים האחרים הוא אפס גמור. אבל כן, יש סיכוי שמגיל 35 הוא פתאום הפך להרבה יותר אינטליגנט בלי שאף אחד שם לב.
בכל מקרה, מן הסתם פולר וקופולה וכל אלה לא היו מקוריים לגמרי בעולם הכללי, אבל כן בעולם הקולנוע שזה מבחינתו של שפילברג כל מה שקובע. גם "במערב אין כל חדש" הפך לסרט ב-1930, לפני מלחה"ע השנייה וזוכה לאיזכור בביקורת תחת לואיס מיילסטון, במאי אותו סרט. חוץ מזה, אם לא שמת לב, "טוראי ראיין" הוא סרט, ובתור כזה עוסק בייצוג ויזואלי ודרמטי של כל הדברים שמתוארים בביקורת, ולא בהם עצמם, כמו שספר היסטורי יכול לעסוק. וזה בדיוק מה ששפילברג השאיל מפולר ושות'. סתם לידע כללי, כמה סרטים של פולר או סרטי מלחמה שלו בפרט ראית בזמן האחרון? כמה של אולדריץ'?
מאולדריץ': 3 סרטים.
מפולר 4. נכון, האחרון שראיתי היה די מזמן – לפני כמה חודשים שוב, את תריסר המלוכלכים.
אבל ראיתי.
אגב, כמה דוסטוייבסקי קראת?
רק אחד
חוץ מספרי נואר ישנים שאני קורא קונסיסטנטית, אני קורא את שאר הספרים דיי באקראי. אז כן, קראתי רק אחד דוסטוייבסקי, אחד וחצי פינצ'ון, אחד דה-לילו, שתיים דוקטורוב, שתיים נאבוקוב וכו' וכו'.
איזה של פולר ראית? יש לי את השתיים שיצאו בדיווידי ועוד איזה 4-5 בווידאו.
''לפחות אני לא לבד''
האמת שאם תקרא את ההצהרה הזו שלי בקונטקסט המקורי שלה, תשים לב שבכלל התכוונתי לכך שלפחות אני לא המתנשא היחידי כאן בעין הדג, עכשיו כשאתה הצטרפת אלי. אך עושה רושם שאתה מנסה לעקוף אותי ברמת ההתנשאות ולהשאיר אותי מאחור מפרכס ופצוע, אז לא נותר לי אלא לאחל לך בהצלחה ויום טוב.
נעים מאוד
אז עכשיו אני אקח ממך את השרביט, ובהתנשאות ויהירות אופיינית לא אעצור להודות לך ולשאר האנשים הקטנים. תוך דריכה על אזורים רגישים במיוחד שלך אני אלך להתייחד עם השרביט.
כמעט שכחתי
אבל השאלה המתבקשת היא מה כל שונאי "הקו האדום" כאן חושבים על הסרט האמריקאי שהכי קרוב אליו, "אודיסיאה בחלל". האם גם הסרט התמוה הזה התיישן ולא שווה היום את הצלולואיד שהוא מודפס עליו? האם גם הוא פיוטי בגרוש (פיוטיות קרה כמובן, לא כמו זאת של מאליק), נטול משמעות, מקושקש ונאיבי בפסימיזם האינפנטילי שלו? האם הוא לא ארוך מייגע ותרחני וכל אלה? האם אין בו שום אלמנט שאפשר להתרשם ממנו או לאהוב אותו?
תפעיל חיפוש, ותמצא.
כבר התנהלו הרבה דיונים על "אודיסיאה בחלל", ויש דעות.
אגב, מומלץ לקרוא את כתבתו של מר פיש "שלום, באנו לבקר", וא מילון האתר לטובת הבנת העובדה שבעין הדג אין חוק המחייב אף אחד לכרוע ברך כשמוזכר סרט או סמאח מסויים.
מה שגם מזכיר לי שאני צריך מתישהו לכתוב ביקורת על "האזרח קיין".
וואלה
תודה על הרמז, עשיתי ועכשיו אני לפחות ב-20% נאור יותר ממה שהייתי לפני חצי שעה. ולא, לא קראתי את הכתבה של הפיש, אני משאיר אותה לאח"כ. ולא #2, אני לא מפיק שום תגובה פאבלובית כשאני שומע את המילה אודיסיאה, החיבה העזה שלי לקובריק לא נובעת מהסרט הספציפי הזה או משאר הסרטים שלו מהסיקסטיז.
אז מכל ההתייחסויות לאודיסיאה הבנתי את הבא:
או שזה סרט ארוך ומשעמם, אבל מעצם הנושאים הטרנסנדנטליים שלו, הוא אחד מהסרטים החשובים והמבריקים שנוצרו אי פעם. אי אפשר לצפות ממנו למשחק איכותי, דיאלוגים מרתקים וכו' וכו', כי זה פשוט לא סוג כזה של סרט. מצד שני כל הנושאים החשובים שעליהם הוא אומר דברים חשובים, אין להם משמעות אחידה, והכל מסופר ברמזים וסמלים (וכך בעצם הסרט מתרחש ברובו בראשו של הצופה ולא על המסך), וכל זה בסדר כי זה כן סוג כזה של סרט. משום מה האלמנטים האלה לא תופסים לגבי "הקו האדום". אם נתרגם את זה למונחים פסיכומטריים, "אודיסיאה" ל"שליחות קטלנית" היא לא כמו "הקו האדום" ל"טוראי ראיין". וממה זה נובע? מזה שבזמן שבאודיסיאה יש רק דיאלוגים גנריים, חסרי חיים ובנאליים (בכוונה), "הקו האדום" מעיז להשתמש בדיאלוגים פסבדו-פיוטיים ובנאליים.
או שזה פשוט סרט ארוך ומשעמם.
כמו שנאמר ב"קאזינו רויאל", עוד סרט ארוך ומשעמם מאמצע-סוף שנות ה-60, זה מסביר המון דברים.
אתה יכול להרחיב?
כבר פעם שניה שאתה כותב שהשימוש של "הקו האדום" בפיוטיות בגרוש ובבנאליות הוא מכוון. בא לך לנמק, להביא דוגמאות, ולהסביר למה זה טוב ומה הרעיון מאחורי זה, לדעתך?
אני לא יכול להביא דוגמאות ספציפיות
כי כבר כמה שנים לא ראיתי את הסרט. אבל הרעיון הכללי הוא שהסרט הוא סרט אילם מודרני, על כל מאפייניו. המונולוגים מנותקים מהאימאג'ים ונמצאים על קו מקביל אליהם, ממש כמו כותרות בסרט אילם. הפיוטיות הילדותית הזאת בלחתוך מחייל שנורה לציפור מתה מגיעה בדיוק מאותו מקום, היא לא נראתה בקולנוע כבר שבעים שנה – אותי אישית זה מרגש, ולא כי אני פחות ציני ממך.
אין לי מושג איזה סרטים אילמים ראית אם לא עשית את הקישור הזה, אבל בערך כל הבמאים חוץ מצ'אפלין התרכזו בעולם שמסביב, כאשר צ'אפלין התרכז רק בו, בדמותו ובאיפה שהדמויות האחרות נמצאות ביחס אליו. לא שגם זה לא הישג.
כמעט שכחתי
כפי שטווידלדי כתב, כבר נערכו כמה וכמה דיונים על "2001" האהוב עלי בתולדות האתר.
אך אני חייב להעיר שבעוד שאני מבין איך אפשר לסווג את "הקו האדום" ואת "2001" באותה קטגוריה של "סרטי הגות ארוכים ומשעממים", אני לא מבין איזו פיוטיות בדיוק מצאת ב"2001", ואיפה בדיוק ראית שם נאיביות או פסימיזם? באופן חריג אצל קיובריק, למרות שהטון הכללי של הסרט הוא פסימי, השורה התחתונה שלו היא מאוד אופטימית וחדורת אמונה.
פיוטיות
קוף מרביץ לקוף אחר בסלואו-מושן, עצם מתעופפת הופכת לחללית, חלליות מסתובבות בוואקום לצלילי מוזיקה קלאסית.
וכמו שענית בעצמך, הטון הכללי פסימי, ואי אפשר לבטל שעתיים ורבע של טון כזה עם שוט אחד של תינוק חמוד. הנאיביות מסתכמת בזה שקובריק חושב שאפשר להציג נראטיב כזה בלי שלדמויות תהיה כמעט שום מילה בעניין לכל אורך הסרט. להציג חוץ מהאל עוד שתיים-שלוש דמויות אנושיות, שלא מוצגות כאנושיות ושמתנהגות כמו רובוטים, זה מאוד מחוכם ומאוד סימבולי, אבל לי זה נראה שקוף, פשטני, לא רציני, וכן, נאיבי. הכל כמובן סובייקטיבי. זה גם יותר רחוק מהפרספקטיבה הרגילה של קובריק (ריאליזם שנתפס כמיזנטרופיות) ויותר גנרי, יותר קרוב למגמה האופנתית בספרות ובקולנוע בשנות השישים להציג דמויות כמוגבלות שכלית, ומכל בחינה אפשרית, בלי שיהיו מודעות לזה.
תינוק חמוד!?!
האם אני היחיד שהתינוק הזה החריד אותו עד כדי כך שהוא הודה לרחמי שמיים כשהסצנה הזאת נגמרה?
תינוק מאמי! על מה אתה מדבר?
בהחלט לא.
פשוט, עד שלא קראתי את הספר, בכלל לא הבנתי מה הוא היה אמור להיות.
ואם כבר, http://www.sev.com.au/toonzone/archives/archivepage.asp?cartoonid=s114
פיוטיות
טוב, אז אולי פיוטיות היא לא המילה הנכונה, אתה צודק לגמרי. מה שכן, הרמה הרגשית היא אחד מהצדדים הכי חזקים של קובריק, הוא פשוט מספיק מתוחכם כדי להסתיר אותה מאחורי הרבה דברים אחרים, לא פחות חשובים, ולא להפוך אותה ל-foreground כמו שפילברג ושות'. אני לא יודע איך וכמה פעמים ראית את הסרטים שלו, "בארי לינדון" במיוחד (יעני סרטו המרגש ביותר), בלי לראות את זה. את הציטוט הזה עם הכלי הטכני אני לא מכיר ולא יכול להסביר, אבל אני מייחס אליו את אותה החשיבות שאני מייחס לציטוט של היצ'קוק על הבקר. הכל טוב ויפה, אבל כל הבקר בעולם לא היה משחק ברמה של סטוארט ונובאק ב"וורטיגו", והיצ'קוק מן הסתם ידע את זה כשהוא חשב על המשפט. זה שקובריק בוחר את השחקנים בעצמו, ואחרי זה מכריח אותם לעשות מיליון טייקים, זה לא בגלל שהוא מחכה לטייק המושלם שבהם המשחק יהיה באיזה שהיא רמה דימיונית, אלא דווקא בגלל שהוא רוצה שמשהו בלתי צפוי (מבחינת המשחק) יקרה ויעשה את השוט למיוחד ובלתי נשכח (וזה גם ציטוט ישיר). אני אתנהג בהתנשאות האופיינית כשאני אגיד שאולי הקולנוע של קובריק מלא במגבלות, אבל הם ממש לא המגבלות שאתה חושב.
פיוטיות
תראה, אם אנחנו מתכוונים לבדוק למי יש יותר גדול בכל הקשור לקיובריקיזם, לא נצא מזה. אני יכול להבטיח לך שראיתי את מרבית הסרטים של קיובריק יותר פעמים ממה שראיתי כמעט כל סרט אחר בחיי, שאת מרביתם ראיתי על מסך גדול כמו שצריך, ושקראתי הרבה מאוד מסביב – ביוגרפיות, ניתוחים, ראיונות איתו, עם צוותו, שחקניו ומשייף הציפורניים האישי שלו. אני יוצא מנקודת הנחה שכל זה תקף גם לגביך, אז בוא נניח לזה ונתקדם הלאה.
אני לא חושב שיש "תחכום" מיוחד ביכולת/נכות של קיובריק שלא לשים את הרגש בחזית הסרט. זו פשוט גישה שונה לקולנוע, זה סגנון אחר. בדיוק כפי שישנם במאים דוגמת גיליאם או גרינווי שאצלם הויזואליה מקבלת את כל הבמה, ומולם ניצבים במאים כמו קן לואץ' או ו-וויין וואנג שהויזואליה פחות מעניינת אותם. זה לא הופך אותם לפחות מתוחכמים.
אני לא חושב שנכון להשוות ציטוטים של קיובריק לציטוטים של היצ'קוק, מהסיבה הפשוטה שהיץ' היה אמן ביחסי ציבור, ואהב לקשקש על העשייה שלו תוך שהוא לחלוטין מתעלם מכל מה שיש בה, ומכל רובד עמוק שיש לה. הוא פשוט היה זונת תקשורת לא קטנה. לעומתו, קיובריק היה בדיוק להיפך, וכשהוא כבר שוחח על אומנותו, הוא עשה זאת במלוא הרצינות.
(כמו כן, בהערת אגב אעיר שהמשחק ב"ורטיגו", אחד הסרטים הכי אהובים עלי בעולם, דווקא כן מזכיר בהמות בקר, אבל זה לא בגלל היץ' אלא בגלל נורמות המשחק התיאטרליות של התקופה)
אני ממשיך לטעון שהרגש בסרטים של קיובריק הוא מכאני, מלאכותי, פלקטי וקר. רגש שצריך להבין בצורה אינטלקטואלית, ועל כן הוא לא באמת מרגש. ישנם רגעים של צמרמורת, כלומר, רגעים בהם *הסרט* מרגש (=מעביר רגש), אך לי זכורה רק סצינה אחת בכל הפילמוגרפיה של קיובריק בה התרגשתי *מדמות* – גומר פייל בשירותים ב"מטאל ג'אקט".
מה ריגש אותך ב"בארי לינדון"?
אני מכיר את הציטוט של קיובריק שהבאת, והוא לחלוטין לא סותר את הציטוט שאני הבאתי. אם כבר, הוא מחזק אותו: שחקנים הם מכונה לייצור רגש, וצריך לחמם/להתיש אותם, כי כל אינסטינקט דרמטי-רגשי שיש להם הוא בהכרח מוטעה. כי משחק עפ"י קיובריק לא מבוסס על רגש, אלא על אינטלקט. ברגע שהשחקן מפסיק להרגיש את הדמות, הוא יכול להתחיל לשחק אותה (גם זה ציטוט, אם אינני טועה).
אגב, אם אתה כבר משחק בציטוטים, היצ'קוק ובקר וכאלה, תעזור לאלה שלא יודעים על מה אתה מדבר (אני, למשל) ותביא גם את הציטוט עצמו, כדי שנשכיל קצת.
כמובן
יש את הציטוט הבסיסי:
ויש את הווריאציה:
בקשר לקובריק, אני לא עושה את ההבחנה בין רגש אינלקטואלי לרגש מרגש. גם במאים הומניסטיים משתמשים בשחקנים שלהם באותה צורה מחושבת. קובריק פשוט עושה את זה בד"כ בלי דיאלוגים. ב"בארי לינדון" יותר קל לראות את זה, בגלל שהסרט מתרחש בחברה יותר מופנמת, שבה החצנת רגשות (יעני דיאלוג או אקשן) לא מומלצת, וכך האיפוק הוא צפוי ולא נתפס כמזוייף.
דוגמא לרגש מדמות, אבל אולי לא לזה אתה מתכוון: טום קרוז מוריד את המסכה באמצע אולם מלא אנשים ב"עיניים עצומות לרווחה".
דוגמא זהה ב"בארי לינדון": בארי עומד מול ה-chevalier (איך כותבים את זה בעברית? שוואליה?) ומגלה לו את זהותו האמיתית.
יש גם כמובן את סצנת הדו-קרב האחרונה בין בארי ללורד בולינגטון, אחד הקטעים המרגשים בכל קובריק, אבל שמעתי שיש אנשים שמרגישים רק מתח בזמן הסצנה.
תודה
תודה על הציטוט והוואריציה, שרק ממחישים את מה שטענתי: היצ'קוק היה ליצן של יחסי ציבור, תדמיתנות ופעלולי תקשורת. קיובריק לא (אני כמובן מתייחס רק לפרסונה התקשורתית של השניים, לא לכישוריהם כיוצרים חלילה).
אני אחד מאלה שחושב שהדו קרב ב"לינדון" הוא בעיקר מותח, ולא מרגש. זו ללא ספק הסצינה הטובה ביותר בסרט, לטענתי, והיא ערוכה פשוט מופלא. אבל מאחר ולא אכפת לי מאף אחת מהדמויות שנוכחות שם, מרגשת היא לא.
אני מסכים איתך שב"בארי לינדון" המשחק המאופק והקר מאוד מתאים לחברה המתוארת בסרט. שם זה אכן לא מהווה מכשלה מהותית, כמו בסרטים אחרים שלו. שם לדעתי הבעיה היא בתסריט, שהוא פשוט ארוך מידי ולא מעניין במיוחד.
ולסוגיה העיקרית: אתה לא עושה את ההפרדה בין רגש במובנו הריגשי לבין רגש במובנו האינטלקטואלי. גם קיובריק לא עשה. גם אני לא נהגתי לעשות, עד לפני שנים מספר (ולא אטען שזה עניין של גיל, כי זה לא, מה גם שנדמה לי שאתה מבוגר ממני). אבל לטעון ש*כל* הבמאים חושבים כך זה סתם מגוחך ושקרי. וקח רק כדוגמא מקרית את וודי אלן, שעושה מינימום של הדרכת שחקנים, מינימום של שיחות הכנה עם שחקניו, משתדל אפילו שהם לא ידעו איך הדמות שלהם משתלבת בשאר הסרט אם אפשר, לוקח מינימום של טייקים ומינימום של זוויות על כל סצינה – מה שמעניין אותו זה בעיקר לראות את שחקן יגיב מבחינה רגשית לסיטואציה שנופלת עליו פתאום, לאן האינסטיקטים שלו יובילו אותו, ואני עוד לא מזכיר כאן במאים שמסתמכים על אלתורים נטו.
אני אחדד: כל הבמאים מתייחסים לשחקן כאל אדם שאחראי לרגש. ההבדל הוא שקיובריק תופס את השחקן כ*מייצר* רגש, בעוד שבמאים אחרים תופסים את השחקן כ*מיילד* רגש. ההבדל בין הגישה המלאכותית לטבעית, בין המכאנית לאנושית, בין הקרה לחמה, הוא שמיים וארץ.
בימים אלו, אני מעדיף את הגישה החמה, ולכן אני הייתי מהבודדים שחשבו שטוב ששפילברג עושה את AI ולא קיובריק ז"ל, מאחר ולדעתי קיובריק לא היה עושה חסד עם הסיפור מהבחינה הרגשית, ומאחר ורגש הוא לב ליבו של הסיפור, שפילברג היה לדעתי הבמאי האידאלי. ואני אכן חושב שהוא עשה את אחד הסרטים הכי טובים בקריירה שלו, ואחד הכי טובים של אותה שנה באופן כללי.
אני מצטרף
לדעתך בכל מה שכתבת בפסקה האחרונה.
למרות שהדיעה שלנו נחשבת לדעת המיעוט.
לדעת מיעוט?
אם כבר, אז לדו"ח מיוחד.
אה
אז קודם כל, גם אני חשבתי שקובריק לא יכול היה לעשות את AI ברמה ששפילברג הצליח להגיע אליה. לעומת זאת, אני חושב שהסרט טוב בהרבה מכל דבר ששפילברג עשה אי פעם, והוא לא יכול היה לעשות את זה בלי שמישהו פחות פרימיטיב ממנו לא היה מספק לו את הבסיס, מה שהוא הוכיח (לדעתי) ב"דוח מיוחד".
אני יודע למה אתה מתכוון בקשר לשינוי הפרקספקטיבה, אבל אצלי התהליך היה הפוך. אז כנראה שנהייתי יותר מטומטם עם השנים, אפשרות סבירה, ולא, מן הסתם אני לא יותר מבוגר ממך, אני בן 22. אז כן, אני בזמנו עשיתי את ההפרדה הזאת, עד שהזמן והניסיון (היחסיים והמוגבלים) שינו את הפרספקטיבה שלי.
העניין עם וודי אלן חדש לי. תמיד חשבתי שהוא מראה לשחקנים רק את החלקים של התסריט שהם מופיעים בהם, לא שהוא שומר אותם בחושך לגבי אותן הסצנות שהם חלק מהן. בקשר לאילתורים נטו, לאיזה במאים אתה מתכוון? קסאבטס לא באמת התבסס על אילתורים חוץ מ-Shadows, סרטו הראשון. אלטמן מסתמך על אילתורים, אבל לפי ההגדרה שלך בכלל נופל בקטגוריה השנייה. חוץ מכל זה, אתה מתבסס יותר מדי על הטענה שהשחקנים מולידים/מייצרים את הרגש – מה עם הקונטקסט שהרגש הוא חלק ממנו? מה אם הפרספקטיבה של הסרט על מה שהשחקנים מעוללים? לא שהמשחק הוא לא חלק חשוב מכל סרט, אבל כל במאי מוצלח יכול להקנות לכל אינסטאנס של משחק אלף משמעויות אפשריות בלי לשנות אותו.
ואיפה אתה מותח את הגבולות של הקטגוריות שלך? האם סרט אחד של במאי אחד יכול להכיל את שתיהן? האם סרט של קובריק יכול להכיל את שתיהן? נגיד שרגש רגשי הוא קטגוריה א', ורגש אינטלקטואלי הוא קטגוריה ב'. האם כל המודרניסטים נופלים ב-א' וכל הפוסט-מודרניסטים ב-ב'? כל הריאליסטים ב-א' וכל הבמאים האומנותיים ב-ב'? איזה סוג מופיע ב"אמלי", סרט שחצי מהאנשים חושבים שהוא מרגש והחצי השני רוצה להקיא? מגנוליה? תחנה הבאה וונדרלנד? האם במאי שמביים סרט בשביל כסף תמיד יכניס לסרט רגש מסוג מסויים, ובמאי שמביים פרוייקט אישי שחשוב לו כבן-אדם יביים אותו בסוג רגש אחר? האם אותו במאי יביים פרוייקט מהסוג השני בסוג רגש זהה? האם זה תלוי בבמאי, בפרוייקט או בשניהם?
או ששתי הקטגוריות ניתנות להחלפה, וההפרדה האמיתית נעשת במוחו של הצופה, וכמובן משתנה מצופה לצופה (ומצפייה לצפייה של אותו צופה), לא שמה שכתבת לא יכול להתפרש גם בצורה כזאת.
או
לגבי מה ששפילברג הוכיח ב"דו"ח מיוחד" – התכוונת שזו דוגמה לסרט שהוא לא טוב, מאחר ולא היה שם לשפילברג מישהו שיניח בשבילו יסודות מוצקים? כלומר, פיליפ ק. דיק זה לא יסוד מספיק מוצק? או שהתכוונת בדיוק להפך – שב"דו"ח מיוחד" המצוין שפילברג שוב הוכיח שהוא צריך שמישהו אחר יעשה בשבילו את ההתחלה כדי שיצא לו סרט טוב?
וודי אלן – אני אתקן: הוא לא משאיר את שחקניו בחושך לגמרי, אך בהחלט לא עושה מאמצים להדריך אותם באופן אינטלקטואלי. הוא סומך על הרגש שלהם כשחקנים, ואוהב להשתמש בו ולא לשחוק אותו כפי שקיובריק אוהב לעשות.
במאים שמסתמכים על אילתורים: מייק לי, למשל, בונה את סרטיו (ובייחוד המוקדמים שבהם) באמצעות רעיון כללי ואנסמבל שחקנים שיושב תקופה ובונה את הסרט שורה אחרי שורה, סצינה אחרי סצינה, דמות אחרי דמות.
לארס פון טרייר, בסרטיו האחרונים, הסתמך הרבה מאוד על אילתורים, על זרימה עם סיטואציות שקורות על הסט, שבחלקן אפילו לא מעורבים השחקנים של הסרט, אלא סתם ניצבים שגויסו 10 דקות לפני הצילומים.
את קאסבטס הזכרת בעצמך, וגם אם סרטיו לא היו מאולתרים לחלוטין, היה בהם מקום רב לאילתורים ולתרומה מצד השחקן.
בכל אופן, מטרת הנקודה הזו הייתה רק להדגים שבניגוד למה שכתבת, לא כל הבמאים עובדים כמו קיובריק, ושהגישה שלהם לרגש שונה.
אגב, על מנת שלא לבלבל, או בעצם לבלבל עוד יותר: גם קיובריק השתמש באילתורים לא פעם ולא פעמיים. אבל השימוש שלו באילתורים נבע, עפ"י טענתי, ממקום אחר.
ואם כבר מבלבלים, אז עוד קצת: לא התכוונתי לטעון שישנן שתי קטגוריות נוקשות. אני אפילו לא ממש בטוח מתי המילה "קטגוריה" נכנסה לכאן. אני בסך הכל רציתי להצביע על מאפיין מהותי ביצירתו של קיובריק, זה הכל. אפשר לפתח מכאן דיון על במאים קיובריקיים, אבל זאת לא הנקודה.
תזכו למצוות
חברים יקרים. תודה על הפתיל המשכיל. בשביל פינגפונגים כאלה שווה להקים ולקיים את האקואריום כולו.
ג.
תזכו למצוות
מש"א. גם רציתי להגיד את זה קודם, אבל אז המחשב נתקע לי והייתי צריכה להעלות שוב את כל העמוד כדי לחפש את התגובות שלא קראתי.
הכי מדהימה אותי היא העובדה שאני לא מבינה חצי מהמלים שנאמרות כאן (פלצנות? לא יודעת, נראה לי שהכל דווקא נאמר בטעם), וגם העובדה שאדון ravy הוא רק בן 22, וכבר הספיק לראות כ"כ הרבה סרטים כ"כ הרבה פעמים. ואני כבר בת 18 וחצי, חצי חיים מאחורי – איך אני אגיע אי פעם להספק כזה??
__________
anilegna ברגעי ייאוש, מבקשת שתתעלמו ממנה ותחזרו לדיון המרתק הזה.
השאלה האמיתית היא
בן כמה אדון דן ברזל.
אם מחברים
את סכום הספרות המרכיבות את שמו, מקבלים 23. (ד4ן5 ב2ר2ז7ל3) ואם ממשיכים לחבר מקבלים 5. טייק יור פיק.
אז בשני המקרים
הוא לא יותר צעיר ממני.
Pfew, זה היה יכול להיות מביך.
אני רוצה לשתוק, אבל הפלסטר חלש מדי
מבחינתי, הדבר העיקרי שדו"ח מיוחד הוכיח הוא שש/ספילברג, למרות כל השנים שלו כבמאי ולמרות (אולי בגלל) כל ההערכה לה הוא זוכה, עדיין נכנע לקלישאות לא מתאימות. את דעתי על הסרט כבר אמרתי, אבל נראה לי שסטיבן נוטה להיות צפוי מדי לפעמים. למרבה המזל, הוא לא עושה את זה בכל סרט וזו הסיבה שאהבתי את רשימת שינדלר ו-A.I יותר מאת טוראי ראיין ומיינוריפורט.
הו הו הו
בקשר לשפילברג אני אבהיר: אין לי מושג בדיק, אף פעם לא קראתי מילה ממה שהוא כתב, מצידי הוא יכול להיות גאון הדור. מהסרט של שפילברג אני לא רואה את זה, אני רק רואה אלמנטים מסרטים של פול ורהובן (שמהם רק "זכרון גורלי" מבוסס על דיק), הרבה יכולת טכנית מרשימה, משחק לא רע, וכו'. מבחינה רעיונית, הסרט עדיין נמצא בגן חובה. שוב, אין לי מושג כמה מזה נובע מהמקור של דיק, כמה מהתסריטאים, וכמה משפילברג. כל מה שאני יודע שהתוצאה היא אינפנטילית, לוקה באמביוולנטיות הכי בסיסית שהחומר דורש (על זה כבר צעקו עלי בפורומים אחרים, בלי ממש לשכנע אותי בגאוניות של האמבוולנטיות הנסתרת של שפילברג), ומאוד מאוד פשטנית. אני אישית מאוד אוהב פילם נואר, ומאוד מתרשם מהווריאציה של שפילברג והמראה שהוא השיג בסרט, אבל תימאטית הוא איך שהוא הצליח ללכת אחורה מהנוארים של שנות ה-40 וה-50.
בקשר לאילתור: לא אמרתי שקסאבטס לא השאיר מקום לאילתורים, אמרתי שלא היו אילתורים. התסריטים שלו היו מאוד מאוד מפורטים והתוצאה נראתה מאולתרת, מה שתוכל לקרוא בכל ביקורת של רוג'ר איברט על כל סרט של קסאבטס. מייק לי משתמש באותן שיטות שאלטמן המציא בתחילת שנות ה-70 ולא שיכלל אותן בגרוש. זה שאלטמן נחשב למיזנטרופ ולי להומניסט זה בבל"ט גמור, הם יכולים להיות אחים, כאשר לי הוא זה שמכין קפה. וון טרייר, לפחות ההרגשה שקיבלתי מ"האידיוטים", שכנראה הסרט שאתה מתכוון אליו, היא של ריאליזם שהוא כל כך מודע לעצמו, שלא יכולתי לשנייה אחת לשכוח שכל מה שאני רואה אמיתי לגמרי, או בעצם מציאות שנוצרה במיוחד עבור סרט. יעני הפוך-על-הפוך – הריאליזם לא נתן לי לשכוח שאני צופה במשחק, מה שעושה אותו יותר אינטלקטואלי, לא פחות. אבל אולי זה רק אני.
ואם כבר הזכרת במאים קובריקיים, מי יכנס לרשימת האינטלקטואלים הקרים? רובר ברסון? טארקובסקי? גודאר? קרל דרייר?
אכן קריסמס טיים איז היר, שבוע הבא שלג
את "דו"ח מיוחד" אני שם בצד, כי מקומו בכתבה אחרת שעוד לא אזרתי אומץ להיכנס ולקרוא את 500 ומשהו תגובותיה.
אבל לגבי האמביוולנטיות של שפילברג באופן כללי – כן, יש לו נטייה חזקה לאמביוולנטיות, או אף לסתירות, בסרטיו. אני באופן אישי לא חושב שזה נובע מגאונות, אלא דווקא מיכולת אינטלקטואלית בינונית, ונדמה לי שעל כך אנו נסכים.
אבל הרובד הרגשי בסרטיו עובד כל כך יפה וכל כך חזק, כמעט כל סצינה בנויה בתחכום של רב אמן, או סתם סמאח, והשימוש שלו בשפה הקולנועית הוא פשוט מיוחד, ורק הולך ומשתכלל מסרט לסרט.
אז מבחינתי הסרטים שלו לא רעועים, מאחר והצד הרגשי-פסיכולוגי בהם בנוי מצוין. מה שהופך בשבילי את חוסר האחידות האינטלקטואלית של הסרט לסוג של יתרון – יש בסרט מספיק אחידות כדי שאני ארגיש על קרקע איתנה, ויש בו מספיק בלבול כדי שאני לא אהיה סגור על מה כרגע ראיתי, ואקח איתי חומר למחשבה אחרי הצפיה. איזון מצוין, לדעתי, גם אם הוא נובע מליקויים של שפילברג כבמאי.
לגבי "האידיוטים" – אני חושב שאתה הולך ומתרחק מהנקודה המקורית שלשמה התחלנו את כל הקשקשת הזו. שמה היא הייתה, תזכיר לי? משהו עם רגש בתפיסתו האמוציונאלית (הגדרה קצת מצחיקה, אני יודע) מול רגש בתפיסתו האינטלקטואלית. אתה אומר שזה אותו דבר, אני אומר שלא. נדמה לי שזה היה העניין.
ומהבחינה הזו הבאתי את פון טרייר כדוגמא לבמאי שמתייחס לרגש שנובע מהשחקנים שלו באופן אחר מקיובריק. קיובריק מנסה לסרס את הרגש הטבעי אצל השחקנים שלו, פון טרייר מנסה ללכת בעקבותיו (בסרטיו האחרונים בלבד).
כל מה שאתה כתבת כבר מתייחס למישור אחר, וזה איך התוצאה נקלטת אצלך כצופה. ובאשר למישור הזה, גם אם נוצר ב"האידיוטים" אפקט של ריאליזם מלאכותי עד שקיפות, אתה בוודאי תסכים שב"האידיוטים" המשחק יותר מרגש ופחות טכני מאשר ב"התפוז המכאני". שיטת הדרכת השחקנים הייחודית של קיובריק יוצרת אפקט שאין אלא לקרוא לו "אפקט קיובריק" – הדמות לא מרגשת ברמת ההזדהות איתה, אבל האימפקט הרגשי שלה על הצופה הוא גדול. זה הבדל דק – במקרה הראשון הרגש נובע מהדמות/שחקן, במקרה השני הרגש נובע מהסרט באופן כללי.
אני אדגים עם ספויילרים קלים מאוד ל"תפוז המכאני": כשאלכס צופה בסרטים בשיטת לודביקו, וסובל מבחילה קשה, הוא מתחיל לצרוח ולהתחנן שיפסיקו את ההקרנה. הצרחות שלו מאוד מוזרות, לא טבעיות, מחושבות, כאילו הוא יודע מתי לצרוח ומתי להקשיב לתשובת המדענים שמאחוריו. הקול שלו מצחיק קצת, ויש משהו פלסטי וכמעט קומיקסי בכל ההתנהגות שלו. כל המשחק הזה לא גורם לי להרגיש את הכאב של אלכס ולהתרגש ממנו, לסבול איתו. אבל האופי המוזר והתלוש של המשחק ביחס לסצינה גורם לכך שכל צרחה של אלכס, לא מרגשת ככל שתהיה, חודרת ועושה משהו בקיבה, ונחקקת טוב טוב במוח, עד שגם בלי לצפות בסרט שוב אני יכול להגיד לך באיזה תו הוא צועק. כי זה מוזר, זה מעביר צמרמורת, זה ייחודי, זה לא דומה לשום תגובה נורמלית שראינו לפני כן או שהיינו יכולים לדמיין לעצמנו. אז זו לא הדמות שמרגשת, זה הסרט, והרגש לא נובע מהזדהות עם הדמות, אלא סתם מחלחלה ושוק.
ההבדל בין קובריק לוון טרייר הוא זניח
או שאולי, בדיאלקט שלך, ההבדל בין וון טרייר מבחינתי כצופה ולא באופן אבסולוטי, הוא זניח. וון טרייר הוא אחד מהבמאים הציניים שפועלים כרגע בקולנוע, והרבה יותר ציני מקובריק. אם כבר, השימוש שלו בשחקנים יותר מוקצן מזה של קובריק, ובדיוק באותה צורה. זה שהמשחק ב"האידיוטים" הוא פחות מסוגנן לא אומר שוון טרייר מנסה להגיע לאיזה שהוא ריאליזם רגשי יותר עמוק. והאם המשחק ב"רוקדת בחשיכה" לא היה מסוגנן באותה מידה? ב"האידיוטים" האם לראות כמה שחקנים עושים סקס מול המצלמה יוצר אפקט על הצופה שהוא עד כדי כך שונה מלראות את טום וניקול משחקים בעל ואישה? צופה שרואה סקס אמיתי בסרט לא-דוקומנטרי חושב על הדמויות או על השחקנים? ועל מה אותו צופה חושב כשהוא רואה זוג אמיתי משחק זוג בסרט? אז בתשובה לשאלתך, לא הרגשתי התרגשות גדולה יותר, או התרגשות בכלל כשצפיתי ב"האידיוטים", האסטרטגיה התמוהה של וון טרייר הוציאה אותי לגמרי מחוץ לסרט והתייחסתי אליו כמו אדם שרואה דייליז – המשחק "מרשים" ו"אפקטיבי", אבל ברמה הטכנית והתיאורטית בלבד.
אז שוב התרחקנו מהנושא, השאלה היא עכשיו מה יותר חשוב ולמה יש השפעה יותר גדולה על הסרט (או על הצופה? האם "הסרט" יותר חשוב מהצופה?) – צורת המשחק, או הקונטקסט שבו הוא מופיע והמטרה של הבמאי כשהוא משתמש במשחק מסוג מסוים.
ההבדל בין קובריק לוון טרייר הוא זניח
למה אתה מבלגן בכוונה? אני יושב, כותב ועושה מאמצים להזיז את הדיון לעבודה של הבמאי מאחורי הסרט, ואתה שב ולוקח את הדיון לחלק של המפגש בין הסרט לצופה? לא שהוא לא מעניין, והוא לבטח חלק יותר חשוב, אבל לא על זה היינו חלוקים.
עם רוב מה שכתבת אני מסכים, ובמקרה של פון טרייר, זה גם היה חלק מהאפקט שהוא ככל הנראה שאף להשיג, כדי להעלות לדיון שאלות נוקבות על אומנות, לקשר אותם לשאלות שמעלה "דוגמה 95", ולהקיש משם לשאלות כלליות יותר על המין האנושי.
בכל אופן, נראה לי ששנינו התעייפנו. בוא נעבור נושא. מכבי או הפועל?
למה צריך חיל רגלים?
בשביל לחסל את הנ"מ, למשל?
גם אם יש אולי משהו בטענות שלך,
הן כלפי הצבא האמריקני ולא כלפי הסרט, שמתאר די באמינות את שהתרחש. מדובר בפירוש באחד הקרבות הקשים בהיסטוריה, מול אחד היעדים המבוצרים ביותר שבנה מישהו.
לפי דעתי הסרט מציאותי מידי
חביבי, רואים שבמלה"ע 2 אתה לא ממש מבין.
ראשית כל, היו קרבות בהסטוריה שנראו יותר גרוע מזה. בקרב על הסום, לדוגמא (מלה"ע 1) נהרגו 60,000 בריטים ביום אחד!!! והם עדיין עלו מעל המחילות ורצו במשך כמעט 4 שנים אחר כך. כן, הם היו שפויים. למה הם עשו את זה? כי זו הייתה מלחמה ואלו היו הפקודות.
במלה"ע 2 נהרגו יותר מ20,000,000 בני אדם (לא כולל השואה), יותר מ200,000 מתוכם היו אמריקאים. המספרים עצמם הם אדירים, בלתי ניתנים להבנה, אבל אלו הן העובדות. למעשה הכל כן קרה. שחזור הפלישה הנ"ל הוא מן הנרחבים והמדוייקים שנעשו איי פעם. מה שאתה רואה שם, קרה. עצוב אבל נכון.
למה לא הפציצו מהאוויר ומהים? כן הפציצו. בשעות שלפני הפלישה הצי והחיה"א כתשו את החוף הזה עד דק. למה זה לא הצליח? כי החוף היה מוגן ע"י בונקרים מאסיביים שהרכיבו את החומה האטלנטית. אלו בונקרים שמה שהיה בתוכם לא נשרט אפילו ע"י ההפגזות המאסיביות מהחוף.
סירות המנוע הקטנות נקראות "נחתות". אלו הסירות שמנחיתות כוחות על החופים. ספינות הצי הגדולות לא יכולות לעשות את זה מכמה סיבות:
ראשית הן יקרות מידי.
שנית (וזו הסיבה היותר קריטית) הן לא בנויות לזה. הספינות האלה בנויות למים עמוקים, אם הם יתקרבו לחוף הן לא בדיוק יוכלו לחזור. מה גם שהן בנויות לקרב ולא להנחתת כוחות.
אם אני לא טועה (ויכול להיות שאני כן) ספינות טילים גם לא ממש היו קיימות בזמנו.
על אף החשיבות של הסיוע האווירי, מטוסים לא יכולים להשתלט על שטח. כדי להשתלט על שטח ובאמת להחזיק בו אתה צריך את כוחות הרגלים והשריון.
היום, דרך אגב, הצבא האמריקאי בנוי על דוקטורינת החטיבה המוסקת. משמע, הכוחות בחוד הם מוסקים (מלשון מסוק). המסוק מנקה את השטח מהכוחות העיקריים ומגן מהאגף בעוד שכוחות השריון והרגלים מגיעים מאחוריו, מנקים את השאריות (מסוקים לא יכולים להיכנס לבניינים וכו) ומשתלטים על השטח.
תסביר לי למה
חייל שרואה את החברים שלו מרוססים על ידי כמה מכונות ירייה, כשהם מנסים לכבוש איזה בונקר, עדיין יוצא אחריהם כשהם נהרגים.
אני יודע שיש עונש על סירוב פקודה, אבל החיים שלהם לא יותר חשובים?
חוץ מזה שמטוסים כן היו עוזרים בהתקפה על החוף כי רואים שיש גרמנים שעומדים מחוץ לבונקרים עם מכונות ירייה.
בכל מקרה זה היה עדיף על ריצה בשטח פתוח של מאות החיילים שהיו שם.
תסביר לי למה
אני לא סטודנט לפסיכולוגיה ואודה מאוד לפסיכולוגים התורנים לבוא ולהסביר את זה ביתר מקצועיות.
נראה לי שאתה עדיין לא חווית על בשרך את הטירונות.
מטרת הטירונות היא להפוך אותך מאדם חושב לחייל ממלא פקודות. עכשיו בעוד שבטירונות 02 של ג'ובניקים זה לא בדיוק מה שקורה, בטירונות של לוחמים זה בדיוק המצב.
בסוף הטירונות (ואם לא אז אז בסוף האימון המתקדם) ברוב המקרים אתה הופך לחייל שכן מסתער על עמדה לפי פקודה.
למה? כי אתה חייל.
זו סיטואציה שאתה, בתור אזרח שכנראה לא היה במצב הזה, פשוט לא יכול להבין.
ובוא נראה מהן האלטרנטיבות:
אם הבחור לא יצא מהנחתת שלו פשוט יצלפו בו בתוך הנחתת.
אם הבחור לא יסתער על העמדה הוא ישאר לבד ואם העמדה לא תשותק אז במוקדם או במאוחר יגיעו אליו ויהרגו\ישבו אותו.
אם החייל קרוב לעמדה הם לא חייבים להגיע אליו אישית, הם יכולים לזרוק רימון.
כן, היו מקרים שבהם חיילים לא הסתערו (אותם חיילים, אם נשארו בחיים נידונו לתקופות מאסר ממושכות ובצבאות מסויימים אף למוות) אבל ברוב המקרים, כשמפקד אומר להסתער מסתערים. למה? כי ככה אימנו אותך.
חוץ מזה, יש אפקט של עדר ובמקרים כאלה אתה לא תמיד חושב.
בנוגע לסיוע האווירי: למה לא היה? כמה סיבות:
1) פאשלה של המטכ"ל. מטכ"ל היבשה האמריקאי האמין שההפצצות מן הים והאוויר לפני הפלישה יספיקו. השערה זו (שמפקדי הים והאוויר יצאו נגדה לפני הפלישה)הייתה מוטעית. למרות שהחוף הופצץ מהים ומהאוויר באמצעות מפציצים בינוניים וכבדים, כוחות האוייב בחומה האטלנטית לא נפגעו בצורה רצינית.
2) הסחה: תוכנית ההסחה האמריקאית תוכננה כך שהגרמנים יחשבו שהפלישה מתבצעת בפה-דה-קלה. כדי לשמור על הכוחות הגרמנים שמה בוצעו במקום תקיפות מהאוויר. על כל גיחה שנעשתה בנורמנדיה, נעשו שתי גיחות בפה דה קלה.
3) גודל הכוח: חיל האוויר השמיני הספיק לתת גיבוי אווירי רק ל4 מתוך חמשת החופים. בנוסף לזה הפציץ חיל האוויר מטרות עומק, סיפק גיבוי לכוח הימים, חיפוי נגד מטוסי אוייב וכו.
4) האופי של החיפוי האווירי: אתה לא שולח מטוס נגד עמדת מקלע. למה? כי עמדת מקלע זה דבר קטן מידי. חיפוי אווירי ניתן נגד טורי שריון, רכבים משוריינים אלה או אחרים, גשרים וכו. לא נגד שני אנשים ומקלע. כך שחיפוי אווירי היה. הוא מנע מהכוחות המשוריינים שכן היו במקום להגיע לאזור החופים ולחסל את הפלישה באיבה. החי"ר התמודד נגד עמדות המקלע באזור. למה? כי זה מה שחי"ר עושה.
להלן לינקים לאתרים בנושא:
http://www.aero-web.org/history/wwii/d-day/5.html
http://www.dday.co.uk/page40.html
http://www.dday.co.uk/page12.html
חוץ מזה, שים לב שאתה לא רואה בסרט את כל הקרב. הקרב בחוף אומהה נמשך בערך 6 שעות. הריינג'רים (שאותם אנחנו כן רואים) הגיעו לקראת הסוף. החיפוי האווירי שכן היה לא נראה בסרט, זה בגלל שאנחנו לא רואים את כל הקרב.
לפי דעתי הסרט מציאותי מידי
זה די פשוט.
התשובה ל- "איזה חייל שפוי היה מסכים לצאת מהסירה כשהוא יודע שהוא הולך להיהרג?" היא- "חייל שפוי שיודע שאם ישאר בסירה, סביר אפילו יותר שהוא יהרג".
די ברור בתחילת הסצינה שהנחתות איתן מגיעים החיילים לחוף מהוות מטרות נוחות, גדולות ונייחות למכונות הירייה של החוף.
התשובה היא, אגב,
בגלל החברים שלו. די הרבה מחקרים העידו על כך שמה שדוחף אדם להסתער הוא החברים שלו – והבושה שלו מפניהם אם לא יסתער.
ביוגרפיה מומלצת:
א. היום הארוך ביותר, קורנליוס ראיין.
ב. לוחמים, ג'ון אליס.
ג. אנשים מול אש, ג'ורג' מרשל.
ה. סטאלינגראד, אנתוני ביוור.
יש, כמובן, עוד מאות ואלפים, אבל כדאי לך לקרוא את אלו בתור התחלה ומבוא לנורמנדי ולפסיכולוגיה של המלחמה.
ועוד שניים, לא מבין איך שכחתי:
פני הקרב, ג'ון קיגן
תולדות הלחימה, כנ"ל.
כל כך נכון!
וזו גם הסיבה שיש בכלל כאלה שעושים מילואים.
רק רציתי להגיד שמשחק המחשב "Medal of Honor: Allied Assault", בהפקתו של שפילברג, לא רק שנפתח בסצינת קרב דומה (אם כי פחות מפורטת – בכל זאת, יש הבדל בין צילום לבין אנימציית תלת מימד בריל-טיים של מחשב ביתי), אלא כולל גם סצינת *משחק* דומה, בה השחקן זוכה לחוות את הפלישה לנורמנדי על מקלדתו. מאוד מגניב, אם יותר לי.
זהו, זה כל מה שרציתי להגיד. יום טוב!
סוף סוף
סרט שאינו מתבייש להראות מלחמה מהי. רוב הסרטים שצפיתי על מלחמות, המלחמה נראת כמו עוד טיול בשדה, אך "להציל את טורי ראיין" מציג את רגעי המלחמה אפילו ברגעיה הקשים ביותר בלי רחמים.
סרט מעולה!
לא יודע אם הודעה הזו
ראויה להתפרסם באתר הזה, אבל אני בטוח שהיא
.
אני פשוט רוצה להגיד שכל מי שאהב את הסרט הזה יכול לשחק במשחק חדש (לא כל כך) שנקרא call of duty ובו אתם תשחקו במלחמת עולם שנייה ויש בו קטעים שלקוחים מהסרט הזה.
אני חושב שיוצרי המשחק עשו את המשחק לפי סרטים ולא לפי עובדות כי יש שם גם משימות דומות לאלה שעשו בסדרה 'אחים לנשק' וכל מיני קטעים שהופיעו בסרטים כמו להציל את טוראי ראיין ופרל הארבור…
סתם שיחקתי במשחק הזה וישר חשבתי שהוא מעביר את ההרגשה של הלחימה הדיוק כמו בסרט.
נ.ב:
במשחק יש גם קטעים כמו שקורה לטום הנקס בצניחה לנורמנדי כשהוא מפסיק לשמוע ומתחיל לראות קצת מטושטש ואז המציאות חוזרת אליו בקול שריקה, ככה קורה גם במשחק. האם יש במאים למשחק ויש סיכוי שזה מבית היוצר של דרימוורס?
ואם כבר דרימוורקס, לא זוכר איפה קראתי אבל כתבו את שם החברה הזאת בתור דרימוורלד. האם זה נכון או סתם טעות?
מה זה המשחק הזה?
לא שמעתי עליו
בוא נבדוק בגוגל ביחד
http://lmgtfy.com/?q=Call+of+Duty
חשבתי שהוא צוחק על שנת 2003
בה היה אפשר לא לשמוע עדיין על קול אוף דיוטי
אחי, ברור שצחקתי:)
(ל"ת)
סרט מדהים
מי שאהב את הסרט…
יוכל להנות גם מהסרט המעולה "אויב בשער"
תהנו………
אבל אין סרט שיכול להתמודד אם להציל את טוראי איירן
סרט מבריק
ולא מבריק בסיפור אלא מבריק בתסריט.
התסריט גם של שפילברג או רק הבימוי?
בכל מקרה, לא כל במאי יכול להחזיק קהל מרותק לסרט של שלוש שעות שכל הסרט הוא מסע אחד גדול.
טום הנקס בתפקיד גאוני ומאט דיימון בכלל מפתיע אותנו במשחק דרמתי ולא משחק די בינוני בבימויו של קווין סמית.
הסרט האהוב עליי בכל הזמנים.
רק עכשיו קלטתי שיש עליו כתבה בעין הדג, אז הייתי חייב להגיד: "להציל את טוראי ריאן" (להלן: לאט"ר) הוא הסרט הטוב ביותר שאי-פעם נוצר. וכן, אני מודע לעובדה שזה אחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה, שכן בתוך 10 שנים הוא שינה את מעמדו בקרב הקהל מיצירת מופת לסרט המשמש בתור דוגמה ל"אפוס היסטורי נוסחאתי" (ואל תגרמו לי להזכיר את כל הפאנבויז של "אפוקליפסה עכשיו" ששונאים אותו רק כי אין בו מסר על ה'חלק האפל של נפש האדם' או משהו כזה). אבל ברצינות, הסיבה שאני אוהב את לאט"ר היא שאני די בטוח שבמהלך הצפייה בו עבר בלב שלי כל רגש אנושי שקיים – עצב, צחוק, פחד, תקווה, דיכאון, כעס, גועל והתרגשות.
ואלה לא סתם רגשות, אלא רגשות שגרמו לילד בן 10 (הכוונה היא לגיל בו ראיתי את הסרט בפעם הראשונה) מצפון הארץ *להזדהות עם חייל בנורמנדי*. איך לעאזל זה אפשרי? דוגמא טובה שמסבירה למה אני מתכוון היא שישנו שוט אחד כה מגעיל, שבפעם הראשונה שראיתי אותו רציתי להקיא אבל עצרתי את עצמי. ואני בטוח אם הייתי חייל שנמצא במרחק סנטימטרים ספורים מאותו דבר שנראה באותו שוט, התגובה שלי הייתה זהה לחלוטין.
השילוב של הצילום, העריכה, המשחק, העיצוב האומנותי, הסאונד ו-כמו שאמרתי – הרגשות שהסרט מעביר בך, גורם לך להיכנס למלחמת העולם השנייה. אם מישהו אי פעם ישאל אותי "תגיד, איך הייתה הפלישה לנורמנדי?" אני אהיה צודק ב-90 אחוז אם אתחיל לתאר לו את מה שראיתי בלאט"ר.
הרוב קוראים לו אובר-רייטד, אבל לדעתי "להציל את טוראי ריאן" הוא יצירת המופת של כל הזמנים. רק חשבתי להגיד לכם.
סצנת הסיום בג'קאס יותר מוחשית
(ל"ת)
באיחור רגיל, אך הפעם מביש במיוחד,
צפיתי בסרט הזה, שרציתי מאוד לצפות בו עוד כשיצא. אני חושב. זה היה מזמן…
זה לא יהיה מאורגן במיוחד – לא כי זו לא היתה חוויה, להיפך, אלא כי סתם לא באתי מאורגן – ובכל זאת, צפיה כזו לא יכול לעבור בשתיקה:
* טום הנקס – לצערי שנים לא ראיתי סרטים איתו, כבר שכחתי ממנו כשחקן ממש פעיל. ולאחרונה יצא לי לראות די בצמוד את "פורסט גאמפ" (שכבר ראיתי בעבר, אבל לפני שנים), ועכשיו את "טוראי ריאן". תענוג.
* היה נחמד לזהות, בקושי, את טד דנסון שם, בתפקיד קטן (וגם את נייתן פיליון). מזכיר את שון קונרי שהבליח ב"היום הארוך ביותר", למרות שזה היה טרם פרסומו, כמדומני.
* כמובן שזה מזכיר את "היום הארוך ביותר", פה אני לא מחדש כלום. ניסיתי לראות מה אני זוכר ממנו, בהשוואת סצינות הפלישה. כמובן שאני לא זוכר הרבה, כי גם פה עברו שנים מאז שראיתי אותו. אני כן זוכר אותה מלוכלכת, מבולגנת וארוכה (יחסית). אבל כמובן שהיו שם פחות הרג, פחות דם, ויותר הירואיקה. בהתאם לימים ההם.
* על השוטים ועל הצילום פה אין מה להוסיף. נופים יפהפיים, כוריאוגרפית מלחמה יפהפיה. מזכיר בהפוך על הפוך את "בלק הוק דאון" ו"הילדים של מחר". צריך להיות אחלה ג'וב מי שמתכנן את הדברים האלה, אני מניח שהם לא ממש מפורטים בתסריט ויש מישהו שאחראי על זה, כמו שיש מי שאחראי על כוריאוגרפיה של קרב אגרופים/מכות/חרבות/חרבות אור.
* מה שכן, מלבד הקרב בהתחלה והקרב בסוף, תפסה את עיני סצינה אחרת שלא הוזכרה בדיון. כשהדמות של הנקס מודיעה לסגנה על המשימה שקיבלו, אנחנו חווים את זה בשמיעה. שומעים את הדיאלוג שלהם על רקע תנועת חיילים וכלי רכב המונית (ומרשימה ,כרגיל בסרט הזה), ואחרי מספר שניות לא מועט שהמצלמה נעה על פני הכוחות, פתאום מתבלטות שתי הדמויות שמדברות בעצם זו עם זו. הרצה קצרה לאחור הבהירה שמתחילת השיחה הן הופיעו על המסך, בקטן מאוד, ולאורך השיחה התקרבו עד שהן בעצם מתבלטות כשתי דמויות עצמאיות בתוך הכוחות הרבים. אולי יש מי שהעיניים שלו התמקדו בהן מההתחלה אז לא חווה את האפקט הזה, אבל מי שגילה את זה רק כשהן כבר היו ממש קרובות – זה היה מאוד יפה, וחריג.
בקיצור, תענוג.
אז באיחור קל...
ראיתי את הסרט. בלית ברירה על מסך קטן, וגם שם סצנות המלחמה עשו את שלהן מעל ומעבר.
אין מה לומר – שפילברג יודע לביים!עם נספח קל: אקשן. בין שזה סצנות קרב ובין שזה דינוזאורים, הוא מעניק נפח עצום לחוויה ומכניס את הצופה אל תוכה. גם המשחק מעולה. בכל הנוגע לדיאלוגים – ממש לא. אומנם פחות מב"סוס מלחמה" ו"אינטלגנציה מלאכותית",אבל גם כאן שפילברג לא נמנע משימוש מוגזם בשמאלץ וקלישאות, ואלה פוגמים מעט ברמה של הסרט.
קצת קשה לדבר על הסרט בלי להזכיר את הדם, אז רק אומר שהוא לחלוטין לא לרכי הבטן,קחו בחשבון.
בסופו של דבר, ציפיתי לדרמת מלחמה אוסקרית מובהקת,וקיבלתי דרמת מלחמה אוסקרית מובהקת, אבל גם אמינה להפתיע ומשובחת.