ביקורת: הצילו את הכוכב הירוק!

אם אתם לא אוהבים קולנוע קוריאני אז כנראה שלא תאהבו את "הצילו את הכוכב הירוק!", שהוא פצצה מרוכזת של קולנוע קוריאני: סרט ז'אנרי שחותר תחת הז'אנר ובין לבין ממציא ומשכלל שלל דרכים אלימות ומטורפות לא מתוך איזו יומרה אומנותית, אלא פשוט כי הוא יכול. אם אתם אוהבים, או אפילו לרוב בסדר איתו, ועדיין לא ראיתם את "הצילו": אין לי מושג למה אתם מחכים. מדובר באחד מהסרטים הטובים ביותר שהמדינה הנ"ל הנפיקה לעולם. 

הסרט מספר על בחור שחוטף בחור אחר וכולא אותו במרתף שלו כי הוא משוכנע שהוא חייזר שהולך להשמיד את האנושות. מפה העניינים מסתבכים, ואם אתם תוהים איך אפשר להסתבך מנקודת הפתיחה הזאת, אז אני אגיד שכשאני אומר מסתבכים אז זה כולל "עינויים, בלשים שמגיעים למקום, עינויים, מערכת יחסים סבוכה בין הבחור האחד לאחר, עוד עינויים, ועוד טירוף". אם באמצע התיאור הזה כל העסק קצת נשמע לכם טיפה כמו סרט ישראלי מסוים מ-2013 שמתחרז עם "מי משחד מהכאב הבא" רק שבמקום חייזר בסרט הקוריאני יש פדופיל בישראלי – אתם לא לבד. יש הבדלים בין שני הסרטים, למשל דמות של חברה עבור המענה בסרט הקוריאני במקום הורה אצל הישראלי, אבל השורה התחתונה היא ש"הצילו את הכוכב הירוק!" הוא סרט ש"מי מפחד מהזאב הרע" יונק ממנו כל כך הרבה שהוא מוגדר כאפוטרופוס החוקי שלו.

לזכות "הזאב" ניתן לומר שהוא יודע לבחור את ההורים שלו. כי "הצילו את הכוכב הירוק!" הוא סרט מבריק, מקורי, אכזרי, מצחיק ונפלא כמו שרק קולנוע קוריאני קיצוני (קק"ק בקיצור. בעצם, עזבו, תשכחו מה שרשמתי) יודע להיות. מדובר במעשייה מטורפת ומשוללת הגיון שבניגוד לסרטים קוריאנים אחרים, הרבה יותר קשה להגיד שהיא "על" משהו. הסרט עסוק בלהנחית מהלומות עלילתיות על הצופים פעם אחר פעם יותר מאשר לדון לעומק בסוגיות פילוסופיות או מוסריות. דילמת "האם שימוש באלימות הוא מוצדק", נניח, שהיא מוטיב חוזר בסרטי נקמה אחרים, נעדרת פה. כי מן הסתם שאלת האלימות היא לא ממש עניין עבור אדם מטורף שחושב שיש לו במרתף חייזר שמסכן את האנושות – אם הוא צודק אז אין סיבה שלא להשתמש באלימות, ואם הוא טועה, אז אין סיבה שכן. וגם קשה להגיד שיש כאן איזה תעלומה גדולה כמו בבסיס סרטים כמו "שבעה צעדים": איך אפשר לקחת ברצינות סרט שמתחיל עם "הוא חייזר שרוצה להשתלט על האנושות והייתי צריך לספר אותו כי הוא מתקשר עם החייזרים האחרים דרך השיער שלו?".

"הצילו!" היה אמור להיות חבר של כבוד במחזור 2003 של הקולנוע הקוריאני: זה שהביא לתשומת הלב העולמית את הארץ הקטנה, עם יוצרים כמו בונג ג'ון הו עם "זכרונות מרצח", פארק צ'אן ווק עם "שבעה צעדים", קים קי-דוק עם "אביב, סתיו, חורף, אביב, קיץ, אביב, ים, יבשה, אביב, גפן, חורף, אביב, שוב פעם אביב? וואו יש הרבה אביב פה", וקים ג'י-וון עם "מעשייה על שתי אחיות". ארבעת הקולנוענים ניצלו את תשומת הלב העולמית כדי להמשיך ולעשות סרטים שריתקו המונים (עם נפילות ועליות אצל כל אחד ובין כל אחד מהם), ואילו ג'אנג ג'ון הוואן, במאי "הצילו!", פשוט נעלם למשך עשור (טוב, הוא ביים סרט קצר לאנתולוגיה, אבל למי אכפת מאלה).

ומה לעשות, עשור זה המון זמן. כשהוא חזר, העולם אומנם כבר חיכה לא פעם לסרט הקוריאני הגדול הבא, אבל גם די התקבע שקולנוע קוריאני = בונג ג'ון הו + פארק צ'אן ווק + איזה סרט אקראי ואלים פעם בכמה זמן (קים ג'י-וון וקים קי דוק די נפלו מהמירוץ בשלב הזה). וחבל, כי להוואן דווקא יש מה להציע. סרטו מ-2017, "1987" על שחיתות שלטונית שקרתה באמת וגרמה לשינויים קיצוניים במדינה הוא מותחן פוליטי מדהים, מהטובים שנעשו בכל מדינה שהיא, שמכסה את המקרה מהאזרחים הקטנים, דרך העיתונאים המצונזרים ועד למשטרה ולשלטון. אם הייתי מרשה לעצמי להמליץ על אותו במאי פעמיים בפרוייקט הזה, יש מצב ש"1987" היה מוצא את עצמו שם למטה, פשוט כי הוא אחד מהסרטים הקוריאנים הכי טובים שיצאו.

אז, כן אולי אם הוואן היה יותר פעיל, "הצילו!" היה מקבל יותר תשומת לב. אבל זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה ש"הצילו את הכוכב הירוק!" הוא סרט שפשוט צריך לראות (אלא אם יש לכם רתיעה קשה מאלימות ועינויים). סרט שמשאיר חיוך על השפתיים בסופו, גם אם זה חיוך המום ומסוחרר וטיפה סדיסטי.