השמועות על "רומא" אומרות שני דברים: זה סרט שחייבים לראות על מסך גדול, וזה אחד מהסרטים הכי טובים שתראו השנה. שתי השמועות, כטבען של שמועות, מופרזות. מדובר בסרט יפה מאוד שעדיף לראות על מסך גדול, אבל לא יקרה כלום אם תראו אותו בנטפליקס (טוב, חוץ מזה שאז נטפליקס לא יביאו ארצה שוב פעם סרטים שלהם כי הם יבינו שזה לא משתלם). בנוגע לשמועה השנייה – הסרט עצמו חביב למדי, אבל בינו ובין הסרט הכי טוב שתראו השנה יש מספר מכובד של סרטים שעומדים בתור.
"רומא" הוא הקולנוע של אלפונסו קוארון בסרט אחד. לא, יותר מזה – "רומא" הוא אלפונסו קוארון בסרט אחד. הוא מתמצת את החוזקות והחולשות של הבמאי (בימוי סוחף מצד אחד, תסריט חלש בהרבה מצד שני), מתקשר עם הסרטים הקודמים שלו (כולל מחווה ל"כח משיכה" שהיא בגדר טפיחה עצמית מוגזמת על השכם) והוא גם סרט אוטו-ביוגרפי. סוג של.
הסרט מספר על שנה אחת (ספציפית, שנת 1970) במשפחה שמבוססת על משפחתו של קוארון מנקודת המבט של העוזרת שלהם. הדרמה המשפחתית מתקיימת רק בשיחות שהיא שומעת מהצד, ובינתיים היא חיה את החיים שלה עם הקשיים שלה. במקביל, הסרט הוא על עיר ותקופה ספציפית כפי שקוארון זוכר אותה. אם כל זה נשמע לכם תיאור קצת מתחמק, ורגע, מה העלילה פה – זה בגלל שאין הרבה דברים שקורים בסרט. זה לא שהסרט ריק מהתרחשויות אבל, כן, הוא די ריק מהתרחשויות. יש בערך שלושה-ארבעה מאורעות רציניים שקורים בסרט, ורובם המוחלט קורה בחצי השעה האחרונה של הסרט. מצד שני, מדובר במאורעות שיכולים לפרק לכם את הלב.
מכל הסרטים של אלפונסו קוארון עד כה זהו הסרט שהחיבור איתו הוא הכי רגשי. כמו בכל סרטיו, יש הרבה ממה להתפעל ולהעריך. אבל אם בסרטיו הקודמים קוארון פנה אל השכל או אל האקשן, הפעם הוא מנסה את מזלו בז'אנר מסחטת הדמעות, בקטע שאם אתה לא בוכה בסרט אתה כנראה חסר לב. ואני, כהרגלי, לא בכיתי בסרט אז אני כנראה חסר לב.
אבל גם אם לא בכיתי זה לא אומר שלא הערכתי את הלב הגדול של הסרט. האהבה הגדולה של הסרט לדמות הראשית בגילומה של יאליצה אפאריסיו הופך אותו כמעט חסין לביקורת כי מי רוצה ללכלך על מישהו שמציע חיבוק כל כך חם ואוהב? מי רוצה להיות האחד שאומר "לא שאני מזלזל בחסידי אומות עולם, אבל…"? וכהרגלו של קוארון – הסרט מרהיב. הסרט מצולם בשחור לבן, כן, אבל זה רק הופך אותו ליפה יותר. קוארון משתמש בשוטים ארוכים, אבל לא בשביל להראות שהוא במאי-במאי גבר-גבר, אלא כדי לצלם סצנה לרוחב ולהראות את העולם השלם שיש בחוץ. וזה עוצר נשימה. הסרט הזה, באמת, יפהפה.
כל זה לא אומר שמדובר ביצירת מופת. זה אומר שזה סרט מאוד יפה, עם לב מאוד גדול אבל בין זה לבין "יצירת מופת" יש דרך לא קצרה. והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסרט שהוא לא יצירת מופת זה שיקראו לו יצירת מופת – וזה בדיוק מה שקרה ל"רומא". בגלל שכאשר אתה נכנס לסרט ומצפה ליצירת מופת, רוב הסיכויים שלא תקבל כזאת. ו"רומא", על כל יתרונותיו הרבים, הוא פשוט לא יצירת מופת.
הוא סרט מאוד יפה עם ים של אהבה, ואלה שתי תכונות שלא כדאי לזלזל בהן בכלל והייתי שמח שיהיו יותר בקולנוע. והוא גם שובר קופות לא קטן בארץ, שזה בכלל מטורף ומדהים. וכל אלה הן סיבות לגיטימיות לחלוטין לשמוח בניצחונו ולהלל אותו. אבל אישית, אני אוהב גם שהקולנוע שלי חכם ומאתגר ו"רומא" הוא לא כזה: הוא קצת שטחי מדי, קצת דידקטי מדי, הוא משלב קצת יותר מדי דברים שכאילו אמורים לגרום לחובבי קולנוע איכותי להשתפך (שחור לבן! שוטים ארוכים! מחוות לניאו-ריאליזם!), הוא ממש נמרח מדי והוא בעיקר לא מספיק מקורי. "רומא", בסופו של דבר, הוא שילוב של הרבה דברים שכבר ראינו ושעוד נראה. פשוט אין בו איזה זיץ של מקוריות או חשיבה שבאמת מעלה אותו מעל שאר סרטי השנה.
אבל אף אחד לא אמר שכל סרט צריך להיות סרט השנה. מדי פעם מספיק שסרט יהיה חם ואוהב. ואפילו אם הוא נמרח מדי באיזה חצי שעה, ואפילו אם הוא אף פעם לא גאוני, ואפילו אם אולי אפשר לדבר על הייצוג הגברי שלו (אבל בואו לא) – כיף לשקוע באהבת אדם: בקולנוע על המסך הגדול, בבית על המסך הקטן – איפה שלא יהיה. "רומא" הוא כל כולו מכתב אהבה ארוך של קוארון למטפלת שלו. מרגש, מלא באהבה, ממתק לעיניים, אבל אולי הוא פשוט לא אחד הסרטים הכי טובים של השנה – ונראה לי שהסרט רק ירוויח אם נזכיר את זה לעצמנו.
דעה נגדית: אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בעשור האחרון
וכן, ללא ספק הסרט הכי טוב שראיתי ב2018. יש מעט מאוד סרטים שכבר משוט הפתיחה שלהם ברור שהם עומדים להיות יצירות מופת. ״רומא״ נכלל במעט הללו. מזמן לא ראיתי שוט פתיחה כל כך קריאייטיבי ומיוחד, ועם זאת כל כך פשוט. וזה כמובן שוט שמאפיין את כל הסרט. זה סרט שגדוש בוירטואוזיות – אבל וירטואוזיות כזאת שלא שוכחת לרגע גם לרגש. מאז שראיתי אותו בחמישי בבוקר ב״לב דיזנגוף״ הספקתי לראות אותו עוד….. שלוש פעמים? ארבע? כן זה קצת מביך אני יודע, אבל בכל פעם נגלים אליי עוד רבדים שלא הבחנתי בהם בצפיות קודמות. ״רומא״ הוא התרוממות רוח של ממש. סרט ענק
זו לא בדיוק דעה נגדית
שניכם מסכימים שהסרט טוב. הוויכוח הוא על כמה הסרט טוב….
שמע אתה כותב ממש ממש ממש יפה.
(ל"ת)
סקירה מדהימה
תודה רבה!
תודה רבה לך yair על זה!
איזה כיף לקרוא את התגובות של צופים שיודעים לבטא איך הסרט נגע בהם, תוך ניתוח אינטליגנטי ועמוק. ואתה עשית את זה ובגדול!
וזה בניגוד ל'ביקורות' באתר, שאני מוצא את עצמי עם הזמן יותר ויותר מאוכזב מהן כשהן מתעסקות כל כך הרבה בלהגיב לבאזז החיובי או השלילי של הסרטים, במקום לגעת במהות עצמה בניטרול השפעה חיצונית.
גם אם לא הייתי מדבר על ההייפ, היית מאוכזב
וזה כי פשוט אני חושב שבעוד שיאיר כותב מאוד יפה, אין את כל זה ב"רומא". הרחבה על הביקורת (שהיה הופך אותה לא לביקורת, אלא לניתוח) הייתה אומרת משהו בסגנון "קוארון לא מאפשר לדמות שלו להפוך לבן אדם אף פעם, ולכן הסרט נשאר שטחי לכל אורכו", והיית מתאכזב גם מזה. יש לנו טעם שונה בסרטים, וסבבה, ואפשרי שהיית רוצה יותר ניתוחים באתר ופחות ביקורות, וסבבה, אבל אל תערבב בין השניים. ביקורות הן פורמט מגביל (וגיליתי את זה במעבר בין תגובות לביקורות) מטבען, ו400 מילים שיכלתי לכתוב על מנת להתווכח על דלות הסרט העדפתי לחסוך בשביל אנשים שרק רוצים לדעת אם מדובר בסרט טוב או לא, ובאיזה סגנון, ולא ניתוח ארוך שכזה. בהחלט יכול להיות ששווה לבדוק פורמט של ניתוחים (כלומר, בעצם, ביקורות מספיילרות) אבל אני לא באמת חושב ששווה – בשביל זה יש את התגובות, כאן אפשר לנתח עד אין קץ.
'קוארון לא מאפשר לדמות שלו להפוך לבן אדם אף פעם, ולכן הסרט נשאר שטחי לכל אורכו' זה משפט מעניין מאוד שכנראה לבסוף לא נסכים עליו, אבל אשמח אם תרחיב עליו 'עד אין קץ' .
טוב, אף פעם לא אהבתי נוסטלגיה.
או כל דרך הסתכלות שלא מיישרת מבט ומנסה להסיר מורכביות מהעולם. וזה, בסופו של דבר, "רומא" – ניסיון להסיר מורכביות כדי להסתכל בערגה על העבר.
אני לא מסכים עם חלק מהדברים הקטנים שאמרת (אני חושב שהסרט פחות אדיש לאירועים שבתוכו, ובטח שקליאו פחות אדישה), אבל אני בהחלט חושב שמה שנגע באנשים זאת הנקודה שתיארת. במילים אחרות, בעוד שהוליווד חולבת את הנוסטלגיה בשביל לעשות אלפי ריבוטים ולעשות מזה כסף, קוארון משתמש בה כדי ליצור משהו יותר אמנותי. אבל גם במקרה השני, זה עדיין משהו שטחי, כי נוסטלגיה זה פשוט משהו לא עמוק במיוחד.
נאמר שזה הפרטנר היחיד שלה ליחסי מין
לא שזאת הפעם היחידה…
לא ירדת לסוף דעתי
אין לי בעיה אם יש לי ולמבקר כזה או אחר טעם שונה בסרטים,
אבל כן מפריע לי כשביקורת מתעסקת בעטיפה של הסרט, ולא בסרט עצמו.
לדוגמא: הפסקה הראשונה של הביקורת. למה לדבר על השמועות על הסרט? למה לא על הסרט עצמו? ומה פתאום אתה אומר "ובנוגע לשמועה השנייה – הסרט חביב, אבל בינו ובין הסרט הכי טוב שתראו השנה יש מספר מכובד של סרטים שעומדים בתור" ? כאילו, זאת *דעתך*, אבל אתה כותב את זה ישר בהתחלה כאילו זו איזו עובדה מוגמרת שאנחנו הקוראים צריכים לקבל מייד בהתחלה, לפני שבכלל תתחיל לספר על מה הסרט אפילו.
ובסוף הביקורת אתה כאילו מנחם את הסרט, או אותנו הקוראים שאמורים כאילו להתבאס שזה לא סרט השנה… סליחה – מי קבע שאנחנו מצפים שזה יהיה סרט השנה? 'השמועות'? הביקורת שלך עסוקה בלסתור את השמועות יותר מאשר להתרכז בלספר על הסרט. למה אתה עסוק בדירוג הסרט בין סרטי השנה, במקום פשוט לספר על הסרט וככה נסיק שלא עפת עליו?
יש מקום לסיכומים: בסקר סוף השנה.
כל מה שאני אומר זה שאני רוצה לשפוט את הסרטים בעצמי, ושבביקורת תביע את דעתך האישית מבלי שישתמע שאתה מטיף לי איך אני אמור לשפוט את הסרט. ובעיניי זה נהיה מוטיב חוזר בביקורות באתר…
(נ.ב – זה גם לא סרט השנה שלי)
כי סרט מורכב גם ממה שאומרים עליו
זה יחס מורכב, אין ספק, אבל אני חושב שלהתעלם ממנו לחלוטין זאת טעות. מה שאומרים על דברים משפיע על איך אתה תחווה אותם.
ולכן בהכנסה של היחס לדיון יש שלושה גורמים:
1. העובדה שזה השפיע עליי
2. העובדה שזה (ככל הנראה) משפיע על הקוראים
3. הרצון להשפיע על הדיון
השלישי הוא כנראה המיותר מביניהם, למרות שאני לא חושב שאין לו חשיבות. אני חושב שחשוב שביקורות ידברו אחת עם שנייה ולא שכל ביקורת תהיה בבועה משל עצמה. מצד שני, אני מקבל גם שבדיון הזה יכולים להישכח הקוראים הפשוטים, ולכן הוא לאו דווקא כזה חשוב – כי ביקורות נועדו, בסופו של דבר, בשבילהם.
השני הוא חמקמק – אני מניח, מהיכרות עם קוראי האתר, שרובם צורכים חדשות, ידיעות וביקורות על קולנוע מעוד מקורות. ולכן, שגם להם "רומא", עד לכניסה לכתבה, צרוב עניין ההייפ, ותשובה לשאלת ההייפ מעניינת אותם. מצד שני – זה בהחלט לא מחייב. אפשרי שהם פספסו את הכותרות המשתפכות באתרים ועיתונים אחרים, והם בפעם הראשונה קוראים שהסרט אמור להיות כזה מלהיב בביקורת שלי, ולכן הדיון נראה תמוה.
אבל הראשון הוא משהו שאני חושב שאי חשיפה שלו תעוות את הביקורת. שאלת נקודת המוצא שממנה המבקר יצא חשובה. ההבנה שנכנסתי עם ציפייה מסוימת ושאני מוקף בדיבור מסוים ושהדעה שלי מן הסתם תהיה נגזרת של זה יכולה להסביר לקוראים פערי דעות ביני וביניהם, ואת עמדתי בצורה יותר נכונה. לו הייתי מגלה את "רומא" בלי הייפ באיזה נטפליקס, אפשרי שהביקורת הייתה בהחלט נבנית אחרת – חוזרת על אותן נקודות, נותנת את אותו "ציון", אבל עסוק בלהמליץ לאנשים לתת צ'אנס לסרט שהם לא מכירים, מאשר להגיד ש"מאוד יפה, אבל כזה כבר ראינו".
זה עלה גם בביקורת ליד, אצל תורשתי, ואני בהחלט לא חושב ששאלת היחס להייפ היא פשוטה כל כך לכאן או לכאן.
מאד מתחבר לביקורת.
וספציפית לנקודה שהסרט ארוך מדי. אני מבין שזה סרט שחופר בשגרה כדי שהרגעים הפחות שגרתיים יהיו בולטים יותר. אבל זה לא עובר מסך בצורה הכי מוצלחת בעולם.
חוץ מזה, הדמות הראשית מדהימה אבל דמויות המשנה הן קלישאות משוחקות היטב שעובדות עם תסריט כל כך רזה שהן מעניינות רק לפרקים. אולי גם זה היה מכוון, אני לא ממש בטוח. אבל בגדול, כן. זה סרט טוב, מאד יפה ועם כמה סצינות מאד עוצמתיות ועצובות. שווה צפייה, אבל אני לא מסוגל לשפוך סופרלטיבים רבים עליו.
הדעה שלי נמצאת איפשהו באמצע
זה לא סרט די טוב,והוא גם לא אחד הסרטים הגדולים של המאה.הוא כן סרט מעולה,מרגש ויפהפה,ובין היותר טובים של השנה.
הבעיה העיקרית כאן לדעתי,היא שנראה לעיתים שהסצינות קצת נבחרו באקראי.ברור כמובן שחלק מהעניין כאן הוא להראות את השגרה וכיצד השגרה בונה את התגובות של קליאו בסצנות החזקות יותר,אבל בהחלט היו פעמים שהרגשתי שאם היו מורידים סצנה ומחליפים אותה בסצנה אחרת זה לא היה פוגע בסרט כהוא זה.החיסרון הזה בולט בעיקר על רקע ההשוואה לשני סרטים טובים אחרים שמוקרנים כעת-המשפחה שלי ועץ האגס הפראי.שניהם סרטים בעלי מבנה די אפיזודי שמצליחים לגרום לכל סצנה להיות חשובה בפני עצמה וגם כחלק מהמהלך הכללי של הסרט,מה שכאמור לא עובד ברומא באותה רמה.למרבה המזל,אין לי כל כך פגמים נוספים לומר.
אני דווקא לרוב לא מחפש קולנוע חכם ומאתגר.אני מעדיף קולנוע מרגש ואנושי,שהכח שלו הוא בהענקת רגעי יופי וחסד לחיים. המצלמה מלאת הפליאה מכל פרט מבצעת את זה בצורה הטובה ביותר שיש.
אין לי הרבה מה להוסיף על מה שyair כתב בסקירה המצוינת שלו,אז רק אומר בקצרה שני רגעים שעשו לי את זה לגמרי. תפסה אותי במיוחד סצנה יחסית מוקדמת בסרטאחד הילדים נשכב על בטונדה וטוען שהוא מת.קליאו נשכבת מאחוריו ועושה אותו דבר.המצלמה עולה למעלה ונוגעת בשמש.אין איזו משמעות עמוקה לרגע הזה, אבל הוא פשוט מלא בכל כך הרבה קסם שהוא כבש אותי.
סצנת השיא של הסרט היא אחד הרגעים הכי אינטנסיביים ומפחידים שיצא לי לחוות בקולנוע,והיא מעבירה מעולה את תהליך ההתבגרות שקליאו עוברת,מבלי להתכחש לנפש הילדית שלה שראינו במהלך הסרט.
כאמור,רומא איננו מושלם ואיננו מופתי.הוא סובל מן הפגם שתיארתי בפתיחה.אבל אם כשהאורות באולם עולים אני ממלמל "וואו,איזה יופי, איזה יופי", תגידו לי,מה צריך יותר מסרט?
בחצי האחרונה
בחצי השעה האחרונה?
אכן. תוקן.
מהי המסורת של קולנוע מקסיקני?
שלושה מהבמאים הבולטים ביותר בימינו – קוארון, דל טורו ואיניאריטו – באים ממקסיקו. אצל שלושתם, יש הבנה עמוקה של הממדים הויזואליים והטכניים של המדיום, לצד הממדים הסיפוריים שלו.
ועדיין, לא עולה לי לראש אף במאי מקסיקני אחר שהייתה לו השפעה משמעותית על הקולנוע העולמי בעשורים האחרונים.
בגלל שזה נושא שאני מבין בו מעט מאוד, אני מניח שאני פשוט מפספס משהו, ונראה לי סביר שיש פה מישהי, או מישהו, שיודעים יותר, ולכן:
מהיכן הגיע תור הזהב הזה של הקולנוע המקסיקני? מאיזו מסורת הוא צמח? היה אחד שכזה לפניו?
לא יצא לי לראות שום דבר ממנו
אבל היה בהחלט תור זהב לקולנוע המקסיקני לפני שלישיית האמיגוס (שנות השלושים עד החמישים כזה). ביניהם, נראה שהיחיד ששרד בתודעה הציבורית העולמית הוא לואיס בונואל.
כמובן שכיום אין אף במאי מקסיקני שמתקרב אליהם ברמות הפרסום,אבל לפחות מבחינת מהצלחה,ישנו במאי בשם אמט אסקלנטה.לא ראיתי שום דבר שלו אז אני לא יודע איך הוא,אבל הוא זכה בפרס הבימוי הן בקאן והן בונציה,אז מבחינה אובייקטיבית הוא במאי בעל חשיבות בנוף הקולנוע העולמי.יאיר רוה כתב עליו(ועל במאי נוסף)כאן
עוד שניים
עוד שני במאים מקסיקנים ששמם ידוע יחסית, לפחות בחוגי פסטיבלי הקולנוע, הם קרלוס רייגדאס (שהוזכר אצל רוה. ביים בין היתר את דו-קרב בשמים, אור חרישי) ומישל פרנקו (אחרי לוסיה, בתה של אפריל). חוץ מזה, מניח שהקהילה הלטינית הצומחת בארה"ב תורמת לא מעט לפופולאריות של הקולנוע המקסיקני.
עוד שאלה מעניינת היא מדוע במאים מקסיקנים עושים את המעבר להוליווד כל כך בהצלחה
בעוד שמעבר של קולנוענים ממדינות אחרות (אני לא סופר את בריטניה, קנדה ואוסטרליה דוברות האנגלית) הסתיים לרוב במפח נפש – ראה את המעברים הכושלים לרוב של במאים דרום קוריאנים, סינים ואירופאים (למרות כמה הצלחות נקודתיות).
חלק מזה, לפחות, זה התמדה
גם קוארון וגם דל טורו לא התחילו בצורה חלקה כל כך. אמנם אף אחד לא ממש נפל על הפנים, אבל לקח לקוארון עשור בערך של סרטים באנגלית עד ששמו לב אליו, ודל טורו זכה לאהבה בעיקר אחרי "המבוך של פאן", שוב – כמעט עשור אחרי הסרט ההוליוודי הראשון שלו.
ראיתי את הסרט בקולנוע לב בסנטר - מומלץ!
זה סרט מאוד טוב , מיוחד , מרגש, סופר איכותי
אבל זה לא ה-סרט המדהים שגרמו לי לחשוב שהוא .
הטריילרים גרמו לי לחשוב שהסרט יהיה דרמה תקופתית, אפית שקושרת המון אנשים בסרט אחד . על גבול הבריחה מרומא בתקופת מלחמת האזרחים. ציפיתי להרבה יותר אקשן ממה שקיבלתי.
וכל הסרט חשבתי שזאת השלווה שלפני הסערה.
ובסוף הסערה הגיעה אבל היא היתה מאוד אישית ובטח לא מה שחשבתי שזה .
בסופו של דבר סרט מאוד מאוד אינטימי
יש רגעים שהוא מרגיש כמו הצצה אמיתית לחיים של אנשים אחרים. ויש רגעים שהוא קצת קלישאתי. ובכלל דמות האבא קצת פלקטית .
כשיצאנו מהסרט ממש הרגשתי שהתנתקתי והייתי במקום אחר
ושכחתי לרגע שאנחנו בסנטר בדיזינגוף.
אין הרבה סרטים גורמים לך לשכוח ולהתנתק בצורה כזאת .
מתאים לקולנוע בדיוק מהסוג בו הוא מוקרן בו (לב)
הסרט שאני ראיתי (פעמיים בשבוע אחד) הוא לא רק יצירת מופת אלא אחד הטובים שראיתי אי פעם
למרות שיכולתי לצפות בסרט מהספה בבית (ויש לי מערכת סאונד מצוינת) צפיתי בסרט השבוע פעמיים. בקולנוע. לאור התגובות כאן, שלא לדבר על הביקורת עצמה, אני כלל לא בטוח שצפינו באותו הסרט. כי הסרט שאני ראיתי (פעמיים, כן?) הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי. וראיתי המון.
המסך הגדול מאפשר לסרט לנשום. הצפייה באולם קולנוע מבודד ללא הסחות של מסך טלפון, על מסך ענק מאפשרת לשים לב לניאנסים, ולמרות האופי האפי של הסרט, הוא עובד על ניואנסים שמרכיבים את כל מעגלי הסיפורים שמשתלבים זה בה באופן הרמוני: סיפורה של קליאו, סיפורה של המשפחה בה היא משמשת כמשרתת והמשבר שפוקד אותם, וסיפור התהפוכות הפוליטיות שעוברות על מכסיקו סיטי באותה שנה. וכל אלה משתלבים זה בה באופן מופלא, כשסיפור אחד אינו יכול לתפקד ללא שאר הסיפורים. תנועות המצלמה הוירטואוזיות של קוארון משתלבות באופן הסיפור הזה באופן כמעט בלתי מורגש: הן מעניקות קטעים ארוכים ומתוזמרים היטב של משחק רציף ותורמות לתחושה שאנו צופים בפיסת חיים אמיתית. את הסרט נושאת על כתפיה שחקנית שזו לה ההופעה הראשונה בסרט (והיא גם לא למדה משחק) וההופעה שלה מפעימה, אבל לא רק שלה: גם הדמויות של אם המשפחה ושל הסבתא נותרות חקוקות בראש. ובעצם זהו סרט על נשים חזקות כמעט מחוסר ברירה בחברה מצ'ואיסטית להחריד. פרט לילדים, אף דמות גברית לא יוצאת טוב מהסרט הזה. הדמויות הנשיות, לעומת זאת, גם אלה שמופיעות על המסך לדקות ספורות, מחזיקות את הסרט. וכל זה לפני שהגענו לשיחזור התקופתי המטורף שלא נעשה באולפן אלא ברחובות רובע רומא במכסיקו סיטי, בו גדל קוארון כילד ואשר על זכרונותיו מהתקופה מבוסס הסרט. "רומא" בעיני הוא סרט סוחף, מפעים, וכנראה אחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר שראיתי בחיי (ועד כה, היחיד מהמאה ה 21 שנכנס לרשימה הזו). סרט שמצליח להחות אפי ואינטימי בעת ובעונה אחת, סרט שאי אפשר לנתק ממנו את העיניים, סרט שכל פריים ממנו יכול גם לשמש תמונת סטילס בתערוכה, ועם זאת סרט אנושי להפליא. סרט של אוטר במלוא מובן המילה. מדהים.
מסכים עם כל מילה. גם לא כל סרט חייב להיות סופר מתוחכם בשביל להיות יצירת מופת (לדעתי כמובן)
(ל"ת)
ציפיתי נורא לסרט הזה, הוא נשמע לי נהדר ומעניין ואני מת על קוארון. אבל כל הסרט נאבקתי בשינה (וצפיתי בו בצהרי שבת, לא הייתי עייף או משהו) וחצי שעה לפני הסיום היא הכריעה אותי. כשהתעוררתי בסופו לא הרגשתי פספוס או החמצה, אלא שמחתי שזה נגמר ואוכל להמשיך בחיי.
זו ביקורת מאוד שטחית, אני יודע, אבל זו החוויה שלי מהסרט.
סרט מעולה
סרט נהדר, אצפה בו שוב, ובטח שרק בקולנוע. טירוף ובזבוז נורא לראות סרט כזה על מסך קטן (או בינוני, כמו שלרבים יש בבית…).
לטעמי האישי כן – יצירת מופת.
ועוד מחשבה...
למי שמתלבט.ת אם זה סרט בשבילה:
אהבת את "מלאכים בשמי ברלין"?
נראה לי ששניהם מתאימים לטעם קולנועי דומה.
מישהו פטפטן שישב מאחוריי אתמול השתעמם וחיכה שהסרט ייגמר
(אבל זה קצת נשגב מבינתי).
לא לאנשי אקשן חסרי סבלנות.
וואו, הלוואי ו"רומא" היה "מלאכים בשמי ברלין"
או אפילו קצה מהחוכמה, המקוריות ויכולת האבחון שלו. אהבת האנשים בין שני הסרטים דומה, אין ספק, והשחור לבן גם עושה אסוציאציה – אבל ההשוואה ביניהם רק מגמדת את "רומא".
סרט משעמם
לא מבין ממה מתלהבים…פיהקתי כל הסרט
סרט "איכות" באיכות גרועה
אני אוהב מאוד סרטי איכות, הולך קבוע לכל סרטי לב, אבל זה פשוט סרט גרוע.
פלצנות לשמה, מהצילום בשחור לבן ועד סצינות משמימות של שוטים ארוכים של ספל שבור.
תעשו לעצמכם טובה ותראו את הטריילר, זה בערך כל הסרט