הצלצול

במקור: The Ring
במאי: גור ורבינסקי
תסריט: אהרון קרוגר
על פי תסריט מאת הירושי
טקהאשי

המבוסס על ספרו של קוג'י
סוזוקי

שחקנים: נעמי וואטס, מרטין
הנדרסון, דייויד דורפמן,

בראיין קוקס, דביי צ'ייס

'הצלצול' הוא סרט מוזר. אחד הסרטים הכי מוזרים שיצא לי לראות לאחרונה. מצד אחד – סרט טוב. מצד שני – נראה שהוא יצא כזה בניגוד מפורש למה שהבמאי שלו ניסה לעשות. מבולבלים? חכו עד שתראו את הסרט.

הסרט נפתח בשיחה בין שתי חברות טובות בגיל העשרה, שמדסקסות ביניהן את כל מה שאמור לעניין בנות בגיל הזה – בנים, מסיבות, ואגדות אורבניות על קלטת וידאו שהורגת כל מי שראה אותה שבוע לאחר הצפייה. טוב, זה מה שמעניין בנות בגיל הזה שחיות בעולם בו מתרחש הסרט, אני מניח. בכל מקרה, מתברר שאחת משתי הבנות האלה ממש ראתה את אותה קלטת, לפני שבוע, כך שבתיאוריה, היום הוא היום האחרון של שארית חייה. היא לוקחת את זה די בקול, עד שמתברר שזה נכון.

לאותה בחורה צעירה ז"ל יש גם דודה, עיתונאית חטטנית בשם רייצ'ל (נעמי ווטס מ-'מלהולנד דרייב') המתבקשת לנבור בפרשה. היא נוברת, ומוצאת את הקלטת המדוברת. מובן שאם היה לרייצ'ל קצת שכל, היא הייתה משליכה מיד את הקלטת הנ"ל למגרסת האשפה הקרובה, אבל רייצ'ל – אפעס – היא דמות בסרט אימה, מה שנותן לה פטור רפואי מלחשוב בהיגיון. היא מתיישבת לצפות בקלטת, מגלה שהיא מכילה סרט קצר וביזארי סטייל פליני, בונואל ושאר במאים האהובים על השניצקליינים. ומיד לאחר הצפייה היא מקבלת שיחת טלפון לאמור – נותרו לך שבעה ימים לחיות. תמיד חשדתי שהסרטים האהובים על השניצקליינים הם מסוכנים. רייצ'ל, עכשיו קצת היסטרית, מתחילה לחקור יותר לעומק מאיפה הקלטת הזאת הגיעה ומה היא יכולה לעשות כדי להמתיק את גזר-הדין, וגוררת לסיפור גם את הבן שלה, איידן (דייויד דורפמן) והאקס שלה, נוח (מרטין הנדרסון). וכל פירוט על העלילה מעבר לנקודה זו יהיה ספוילר ברמה הבלתי-נסבלת.

'הצלצול' הוא סרט אימה, ולכן השאלה הראשונה שעולה היא – האם הוא מפחיד? ובכן – כן. הוא מאוד מפחיד. הסרט אמנם קצת נסחב בהתחלה, אבל מהרגע שרייצ'ל מכניסה בפעם הראשונה את הקלטת לוידאו וצופה במופע-האימים – דברים מתחילים לרוץ מהר, ואי אפשר שלא להיות שותפים לתחושת הפאניקה של רייצ'ל, שהזמן שלה הולך ואוזל (כותרות בגוף הסרט מזכירות לצופים כל יום שחולף), במיוחד בזכות נעמי וואטס, שחקנית לא רעה בכלל. הסודות האפלים שרייצ'ל מעלה בחקירה שלה מעניינים ומטרידים, והטיפוסים הפסיכים שהיא פוגשת במהלך החקירה הנ"ל מפחידים כראוי. וגם הצילומים החורפיים יפים, והמוסיקה של האנס זימר ועוד איזה שלושה חבר'ה יוצרת אוירה מתאימה, ויש אפילו שתיים-שלוש הברקות של הלחנה. וישנם עוד כל מני פרטים קטנים – לא נראה לי שאני אסתכל על זבובים, סולמות, מראות ובארות (לא, זו לא רשימה אקראית) בלי להרגיש איזו צמרמורת קלה אחרי הצפייה בסרט הזה. וישנה גם דביי צ'ייס, הקול של לילו מ-'לילו וסטיץ", המופיעה בסרט הזה בתפקיד קצר אך מעורר-חלחלה. נראה לי שגם את 'לילו וסטיץ" אני לא אוכל לראות יותר בלי להיזכר בדמות שגילמה צ'ייס ב-'הצלצול' בכל פעם שלילו פותחת את הפה (מצד שני – אני לא ממש בטוח שזה דבר טוב…). אם כן – סרט אימה מפחיד בהחלט, בלי רוצחים עם גרזן ומסכה, בלי כלבי-זומבי ממוחשבים, וכמעט-כמעט בלי גועל נפש.

כמעט.

נראה לי שהבמאי, גור ורבינסקי, נבהל מהעובדה שהוא עושה סרט אימה שכמעט אין בו גועל-נפש, ולכן הוא התעקש לדחוס פה ושם סצינות דימומים/הקאות/ריקבון וכיוצא בכאלה, כדי שהצופים לא יטעו לחשוב לרגע שהם בסרט אינטליגנטי. למרבה המזל, הצופים בהקרנות המבחן (לפי ימד"ב) אמרו לו לאן הוא יכול לדחוף את הסצינות הנ"ל, ולא הרבה מהן נשארו בסרט. הידד לצופים החכמים.

בעיה גדולה יותר בסרט היא הילד-שרואה-אנשים-מתים. היו חייבים להכניס ילד-שרואה-אנשים-מתים לסרט? השטיק הזה לא מיצה את עצמו? אני מתכוון, קלטת וידאו שהורגת זה מספיק ניסים ונפלאות לסרט אימה אחד. באמת שלא צריך גם ילד-שרואה-אנשים-מתים כדי לדחוף את העלילה קדימה. מה גם שדייויד דורפמן, שמשחק את הילד האמור, עושה עבודה איומה בחיקוי היילי ג'ואל אוסמנט. והבעיה הכי גדולה: גם אחרי הצפייה בסרט, עוד לא הבנתי את עניין המה-למה-איך. הטמטום הבסיסי של הגיבורה לא כל כך הטריד אותי (לגיבורים חכמים אין מה לחפש בסרטי אימה – הם לא יכניסו את עצמם לצרות מהסוג שמופיע בסרטים האלה) אבל גם בתום הצפייה, הסרט לא ענה על כמה שאלות מאוד-מאוד בסיסיות שהטרידו אותי, ושלא זה המקום לפרטן (שוב, ספוילרים). מצדי, שיתנו הסבר דבילי לחלוטין – אבל שיתנו הסבר! יכול להיות שיענו על השאלות הלא-פתורות בסרטי המשך. יכול להיות שכדי לקבל תשובות אני צריך להוציא מהאוזן את הסרט היפאני המקורי ולראות בוידיאו. אבל אני קצת מפחד. תגידו, מישהו ראה את הסרט המקורי לפני יותר משבוע ויכול לדווח שזה בטוח?