אפתח עם מסקנה: "ריה והדרקון האחרון" צריך היה להיות סדרה (או סרט בן שמונה שעו… אוקיי אוקיי, סדרה), וזו לא ביקורת לרעת הסרט, כי כשהמחשבה הראשונה שעולה עם הקרדיטים היא "הלוואי והייתי מבלה עוד בעולם הזה" – כנראה שהסרט עשה משהו נכון. רק שאת המשהו הנכון הזה הוא לא עשה נכון – כי, כאמור, הוא היה צריך להיות סדרה.
גיבורת הסרט היא רי… רא… טוב, כאן אנחנו נמצאים בבעיה: לסרט עוד לא יצא פוסטר או טריילר באופן רשמי, ואת השם Raya אפשר לאיית בכמה דרכים: אני גורס שצריך לקרוא לה "ראיה", גורמים בכירים ממני באתר מעדיפים "ריה" – ועוד לא פסלנו את האפשרויות של "ראייה", "רעיה" ו"ראעאעייה". כפשרה, יש דמות כלשהי בסרט שמכנה אותה "Dewdrop", אז בואו נלך על השם העברי הקרוב ביותר – מיטל.
חזרה לביקורת.
מיטל (קלי מארי טראן, רוז מ"אחרוני הג'דיי") גרה בקומאנדרה, ארץ שחיה בשלווה אך התפרקה למחוזות כאשר אומת האש תקפה אחרונת הדרקונים הקריבה עצמה לפני מאות שנים כדי להציל את האנושות. המחוזות, בתורם, פנו זה נגד זה בגלל רצון לשלוט באבן עוצמתית – ומיטל כעת נודדת בעולם פוסט אפוקליפטי בתקווה למצוא את הדרקון האחרון (מסתבר שזו אקוופינה) ולהשיב את הסדר על כנו.
הבעיה? המחוזות חשדניים מאוד כלפי זרים, בחוץ מסתובבים יצורים שהופכים כל דבר שהם נוגעים בו לאבן, ואם זה לא מספיק גרוע – דולקת בעקבותיה באובססיביות נאמארי, יורשת העצר של מחוז פאנג האכזר – לה יש עבר מתוסבך בשל העובדה שנאמארי עשתה למיטל מה שנקרא "האנס מפרוזן". להגנת נאמארי, לא הייתה לה אי פעם ברירה: דיסני עיצבו אותה עם תסרוקת קארה, שזו גרסת סרטי הילדים ל"נא לא לבטוח בי". היו חסרים רק קרניים ושלט ניאון של "אל תסמכי עלי, בחייאת".
"מיטל והדרקון האחרון" סרט קלישאתי, והוא כזה כבר מהדקה הראשונה (לולא היה "מואנה" שייך לאותה חברה הייתה כאן עילה לתביעה) ועד האחרונה. אם לא תנחשו מראש את מרבית המהלכים העלילתיים בו, בטח נולדתם אתמול – ובמקרה הזה: אקוצ'י קוּצ'י קוווו, פיקההה בו! מי ילדים טובים? אתם? אתם ילדים טובים? נכווווון!
למרות העלילה הצפויה, ולמרות הניסיונות העיקשים של הסרט לגרום לצופים לחבק את הזר הראשון שהם פוגשים ולשיר קומבאיה – אהבתי את "מיטל והדרקון האחרון" כי הוא סרט אקשן-הרפתקאות מוצלח. למעשה, ייתכן שהוא אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר שעולם האנימציה ראה (אם נתעלם רגע מקיומה של תעשיית האנימציה היפנית), עם קרבות אחד-על-אחד שלא נופלים מסרטי "הפשיטה" ועם מרדפים שלא נופלים מ"הפשיטה 2". בעוד סרטי מחזות הזמר של דיסני מתהדרים בהפסקות שירים ממכרות, "מיטל והדרקון האחרון" עוצר את העלילה שלו בשביל עוד שתיים-שלוש דקות של פעלולים ואקשן.
זה נהדר, אין ספק, אבל רק עבור מי שמחפש את זה ורק את זה. כי אלו מכם שמתעקשים על שטות כמו "עלילה טובה" או "פיתוח דמויות" ייאלצו לחפש אותה במקום אחר, משום ש"הדרקון האחרון" משליך הצידה כל פיסת היגיון כדי לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר, והמסע של מיטל מרגיש יותר כמו מרתון שצריך לתקתק בלי כל אפשרות להכיל את הגודל והיופי של קומאנדרה (שמבוססת על דרום מזרח אסיה). למעשה, "הדרקון האחרון" מסוגל רק בקושי להתמודד עם יותר משלוש סצנות וחצי בחלק מאותם המחוזות, וכשאני אומר "מחוזות" אני מתכוון לאזורים קטנים יותר מירוחם (אם יש בקומאנדרה עוד שטחים גיאוגרפיים, הסרט לא ממש טורח להראות אותם). דיסני בנו עולם בהיקף מרשים, אבל לא נותנים לנו אפשרות להתרשם ממנו כמו שצריך, וזה מתסכל.
כי המחוזות עצמם הם יותר מסתם נוף יפה. הם עשירים בתושבים שהכאוס האפוקליפטי השפיע עליהם לרעה בדרך זו או אחרת. במחוז אחד פוגשת מיטל תינוקת יתומה ושלושה קופים שמגדלים אותה, והם מתפרנסים מגניבות – שזה מצחיק, חמוד וגם די פאקינג טרגי. הרי זו תינוקת יתומה שגונבת כדי לשרוד, למען השד – צריך להיות חסר לב כדי לא לרצות לחבק אותה. אבל לצערי, "הדרקון האחרון" לא מתעכב על הגורל האכזר לו זכתה מלבד בשלוש שניות של קלוז-אפ על המבט העצובי שלה. לטיפול דומה זוכה ילד צעיר שחי לבד על אונייה אחרי שכל המשפחה שלו הפכה לאבן. הייתי מוכן לשלוף ממחטה כשהוא סיפר על געגועיו להצקות של אחותו, אבל הסרט פשוט סירב לתת לנו להתפרק אמוציונלית.
כשלא הרגשתי דבר גם כלפי ראש שבט שאיבד לא רק את הכפר שלו, אלא גם את בתו התינוקת (קלישאת הקלוז-אפ על עריסה ריקה: עד מתי תישארי פה?) – ידעתי שלא אני זה שדפוק רגשית אלא הסרט, כי הדמויות המקסימות האלה לא זוכות לשְהות מספיק באור הזרקורים כדי שיהיה לנו אכפת להזיל עבורן דמעה. פיקסאר לעומת זאת בוודאות היו עושים מטעמים מהטרגדיות האלה.
אני יודע שלסרט קוראים "מיטל והדרקון האחרון", מה שרומז שהדרקון – טכנית דרקונית – הוא חלק מהותי בו, אבל אוווולי אפשר היה לחתוך קצת ממנה לטובת הדמויות האחרות. אומנם היא מצחיקה וחמודה ומגניבה לאללה, ואקוופינה מדבבת אותה נהדר – אבל דווקא סיפור הרקע שלה, שעליו הסרט התעכב לא מעט, טרגי ככל שיהיה, לא כזה… הממ… מעניין? כלומר, לא שהשתעממתי, אבל המשפחה בעלת הטלפיים שהיא איבדה לפני מאות שנים מעניינת אותי פחות מהמשפחות שאיבדו ממש לא מזמן הדמויות האנושיות שמיטל ואקוופינה פוגשות.
לכן אני אומר ש"הדרקון האחרון" היה צריך להיות סדרה (אם כי מעריצי "האגדה של קורה" יטענו, בצדק, שכבר יש כזו): תנו לנו זמן לבלות בכל מחוז, להכיר לעומק את השבטים והתרבויות השונות ואת הדמויות וההיסטוריה שלהן – ואולי גם לרווח באופן הגיוני את ההרפתקה של מיטל; לא ייתכן שהיא נודדת כל כך הרבה שנים לבד (עם טוק טוק ארמדילו המחמד, שמדוּבב על ידי… אלן טודיק? השם ישמור, טודיק, האם דיסני כלאו את המשפחה שלך במרתף? תמצמץ פעמיים אם כן!) במרחבים של קומאנדרה, וכבר בתחילת הסרט היא צוברת לא מעט בני ברית שמצטרפים אליה בכל מחוז.
לפני שאמשיך, יש לי פרץ נוסטלגיה ל"שבעה חטאים". זוכרים את הסוף שלו? כשקווין ספייסי הבין שלהרוג אנשים ולשחק עם הגופות שלהם זה לא נחמד במיוחד – אז כולם סלחו לו והם נהיו חברים? לא? כי זה הסוף שכותבי "הדרקון האחרון" (ויש עשרה מהם אגב, מה שמסביר הכל) היו הולכים עליו אם הייתה ניתנת להם האפשרות. אני מבין שעסקינן בסרט ילדים וחייבים פה איזשהו משפט אופטימי לחיים, אבל "צריך רק לסמוך אחד על השני!" הוא לא מסר בריא במיוחד. "הדרקון האחרון" הוא כמו המורים האלה ביסודי שבמְקום לטפל בבריון ביד קשה, הם מבקשים ממך לפנות ללב של הבריון או לספר לו שאתם לא מפחדים ממנו, בלי להבין את הדינמיקה של חצר המשחקים של בית הספר מחוץ לְמה שהם קראו בסמינר חינוך. לכי לעזאזל המחנכת תירצה, לא ככה העולם עובד!
וזו הבעיה העיקרית בעלילה: התסריטאים הריצו בהילוך מהיר מה שנראה היה כמו הרפתקה לא רעה בכלל, רק שלא הספקתי להבין מה קורה וכבר עברנו לבאה, ובמְקום זאת הם התעקשו להתעכב על מסרים שיגרמו לכל בר דעת לגלגל עיניים.
למרות זאת, כאמור, נהניתי. על האקשן דיברתי מספיק (אזכיר למי ששכח, כי הראנט שלי היה ארוך משחשבתי: הוא ממש ממש טוב), אבל גם האנימציה מציבה סטנדרט חדש, סטנדרט שכמו תמיד יישבר על ידי סרט אחר מבית דיסני. גם הבדיחות בו עובדות נהדר, הרבה מכך בזכות דמויות המשנה שאני אוהב (על אף שבקושי בילינו איתן מספיק זמן), ומיטל עצמה שהיא אחת הגיבורות המהנות והמגניבות שבית העכבר אי פעם יצר – ואם היא במקרה נחשבת לנסיכת דיסני (מותר להיות נסיכת דיסני אם את לא שרה או סקוטית?) היא ללא ספק המוצלחת והמוכשרת מביניהן. רק חבל שהיא כזו נהדרת בסרט עם עלילה פושרת.
במקור התלבטתי האם לכתוב ביקורת נגדית לביקורת הזאת
במסורת (הדי נשכחת) של "ביקורת בעד וביקורת נגד" שהייתה ממש בתחילת באתר, אבל אחרי שראיתי מה שרם שלח, הבנתי שהביקורת שלי תהיה משהו כמו "מה שרם אמר, אבל גם האקשן לא כזה משהו".
כלומר, אוקיי, יש לי הרחבות כלליות לגבי דברים שהציקו לי (הניסיונות של דיסני בדיפלומטיה בין עמים היא מביכה), אבל בגדול אני מסכים עם הטענות: העלילה מאוד חלשה, לא היה מקום לפיתוח הדמויות, ה"מסר" של הסרט בעייתי (אם כי אני מודה שאם מורידים את אלמנט הדיפלומטיה ממנו, הוא פחות נורא – אם כי עדיין מטומטם מבחינת "המבחן" של הדמויות), וההומור חמוד.
כל זה פשוט לא מספיק לסרט "טוב". זה לא קטסטרופה (כמו "נשמה") אבל זה פשוט לא מצדיק את עצמו – זה עולם מאוד מעניין ותוצרי המעריצים מסביב ליצירה בטח יהיו מגניבים ממש, אבל, אמממ, אם תוצרי המעריצים יהיו יותר טובים מהסרט שלך – זה, נו, בעיה. זה אחלה עולם עם מלא פוטנציאל, כן, אבל כאילו, דיסני, אתם לא רוצים למצות את הפוטנציאל אפילו קצת? באמת?
ולגבי האקשן – טוב, נו, אקשן טוב צריך תחושה של סכנה. שמכה פוגעת, ונוחתת, ועושה נזק. זה לא חייב להיות מלא דם ואיברים כרותים, אבל זה צריך להרגיש כמו אקשן – לא כמו מופע אקרובטיקה של קרקס. במולאן זה הרגיש כמו אקשן – אנשים נפגעו, נפצעו, חטפו מכות והמכות הורגשו. כאן זה מרגיש כמו סצנת שדה התעופה מ"מלחמת האזרחים" (מינוס הסיום שלה) – חחח איזה קטע אנחנו עושים קטעים תראו איזה מגניב זה נראה. זה באמת מגניב אבל, נו, לא אקשן.
טוב אז לצערי הטריילר צדק
את הטריילר לא אהבתי ולא חשבתי שאוהב את הסרט.
אמנם עוד לא ראיתי אותו אבל אני מבין משתי הביקורת פה שכנראה גם לא אהנה ממנו.
חבל שדיסני לא נכשלים באנימציה, פשוט חבל
אז בקיצור-עדיף לעשות מרתון אווטאר כשף האוויר
כבר מהטריילר זה ממש הזכיר לי את אווטאר (איזו סדרה מדהימה, אה?)
וגם סדרה חמודה מאד בנטפליקס שנקראת The dragon prince (שאגב, היא גם מהיוצרים של אווטאר)
במילים אחרות – פשוט לא בא לי על הסרט הזה, הוא נראה לעוס משהו.
תודה על הביקורת המצחיקה :)
For what it's worth,
אני בעד "ראיה".
כשאני רואה "ריה" אני קורא את זה בחיריק (כלומר, Ria), ו"ראיה" עוזר לי לקרוא את המילה כמו שהיא מבוטאת במקור.
עדכון, אגב
מהמפיצים הרשמיים (שזה אומנם בר שינוי, אני מניח, אבל מה נעשה): ריה, ולא ראיה.
מה שיהונתן
ובנוסף גם הדמות הראשית, מיטלוש, לא עשתה לי את זה. היה שם פתח לבניית דמות עמוקה ובמקום זה היא בוחרת להיות דובי לא לא.
אבל הי, הפאנפיקים כבר כותבים את עצמם במרץ, אז כנראה שלחלקנו זה דווקא עבד.
אז אני רואה שאתה בקטע כזה של לתת שמות עבריים משלך לדמויות של דיסני
חנן, מיטל, עכשיו רק נשאר לחכות לראות איזה שם עברי תתן ללוקה (ליאור אולי?)
שרגא
(ל"ת)
רק אני חושב ש"מסרים מסרטים" זה אוברייטד?
אפילו ילדים ראו וחונכו מספיק בחייהם כדי לא לבטל הכל על סמך סרט מצויר כלשהו שמי יודע אם ישכחו אחרי יומיים. אני בטוח לא זוכר שאיזשהו השקפת עולם שלי השתנתה בעקבות סרט עלילתי.
אין סרט בלי מסר
מדי פעם המסר הוא לא כוונת היוצרים, מדי פעם הוא כל הכוונה, אבל כל הסרטים מוציאים איזשהו מסר. השאלה היא כמובן האם זה "מסרררררר" (כמו, נגיד, ריה) או משהו מורכב וחמקמק יותר שקשה לשים במשפט אחד. אני אוהב יותר את הסרטים שאין בהם מסר חד וחלק כי לרוב הם מציגים תפיסת עולם מורכבת שאפשר להשיג ממנה כמה "מסרים" – שזה לרוב סוג הלקחים שנכון יותר ללמוד על העולם הזה, וגם הסיפורים שיותר מהנים – רוב האנשים לא באים לשמוע סיפור ולראות סרט כדי לקבל סדנת חינוך.
יש עוד הרבה מה להגיד על הנושא, ובגדול ההנחה שרשמתי למעלה בצורה הקיצונית שלה היא קצת מה שמוביל את התנועה הכללית לייצוג מכל צדדי התעשייה (צופים, יוצרים וכו') כי מכיוון שלכל סרט יש "מסר", אז כבר עדיף שיהיה גלוי וכבר עדיף שיהיה חד משמעי וכבר עדיף שיהיה "נכון" – אבל כמובן שזה יוצר יצירות שטחיות, שלא לומר בעייתיות – כמו "ריה" (ובמידה מסוימת, "נשמה").
אבל זאת תיבת פנדורה שלמה, אז לא יודע אם עכשיו זה זמן לפתוח אותה.
תודה על ההתייחסות אבל זה לא ממש מה שניסיתי לומר
אני התכוונתי שהמשקל שנותנים למסרים האלה הוא אוברייטד ולא באמת משפיע על דעותיהם של ילדים ומבוגרים כאחד.
כמובן שיש מקרי קיצון בודדים אבל זה לא נוגד את הטענה שלי.
אין לי בעיה עם קיום המסרים ואיך מעבירים אותם ומסכים שזה מפריע כשדוחפים אותם לגרון.
אתה מכיר ילדים?
הם לא שוכחים סרט אחרי יומיים. הם רואים אותו שוב ושוב לנצח.
וזה שאתה לא יודע שהשקפת העולם שלך השתנתה בעקבות סרט לא אומר שזה לא קרה.
אז אולי סרטים הם לא הגורם המרכזי בעיצוב תפיסת העולם של אף אחד, אבל כן יש להם השפעות שדי בלתי אפשרי לבודד. והמסרים המובלעים (לדוגמה המסר לגבי תפקידן של נשים בעולם שעולה מכל הסרטים שבהם הן לא יותר מפרס עבור הגיבור) לא משפיעים פחות ואולי אפילו יותר ממסרים מוצהרים.
האמת שכן, אחרת זה לא היה אמין מצידי
ברור שאם רואים את אותו סרט מאה פעם זה משפיע. ואם פעם אחת? זה לא העולם של הקלטות של פעם, מגוונים.
כמו ש-piper ציינה "המסרים" שסרטים מנסים להעביר באופן מובהק
לרוב אינם משנים או משפיעים על השקפת עולמו של הצופה (בין אם ילד או מבוגר) אבל יש לא מעט דברים קטנים שחוזרים על עצמם בסרטים שיכולים ליצור אצל אנשים תפיסת עולם מסוימת ולהשפיע על אורח חייהם. אם למשל בהרבה סרטים יופיעו דמויות גבריות שבוכות וזה היה מוצג באופן סימפטי וחיובי, אז יותר אנשים יתחילו לראות את זה כמשהו נורמאלי וחיובי. לסרטים יש השפעה עצומה על התרבות שלנו ולטעמי הם יכולים להפוך כמעט כל דבר ללגיטימי (אם מספיק סרטים ירמזו לזה) או ללא לגיטימי.
מישהו הולך לדבר על הפסקול הנהדר הזה???
יואו, מצאתי את עצמי טובע בים השיכרות מרוב עונג.
שאפו לג'יימס ניוטון האוורד.
(לעומת זאת, השיר נושא של הסרט קצת חלש לטעמי, כמובן בהשוואה לשיר מאולפני דיסני.)
(דיברו עליו לא מעט בדף הסרט)
(ל"ת)
עם כל התלונות שלי על הסרט
הקטע שהכי הטריד אותי בסרט היה בשוטים הראשונים כשראיה נכנסה למסך עם מסכה על הפה והאף שלה ואז הורידה אותה במקום ציבורי. לשנייה וחצי זה גרם לי לאי נוחות. גם הרבה פעמים כשאני רואה בסרט שתי דמויות קרובות מדי אחת לשנייה אני מרגיש אי נוחות מסוימת. זה מרגיש לא טבעי. אבל זה יותר באשמת השנה האחרונה :)
וואו, כל כך
כשהיא נכנסת בהתחלה למקדש ומורידה את הבד הזה מהפנים היא הזכירה לי את עצמי בכל פעם שאני נכנס לאוטו.
ראית לאחרונה את מלחמת הכוכבים הכוח מתעורר?
(התכוונתי כמובן לסצינה בהתחלה עם ריי, אבל עכשיו כשאני כותב את זה אני גם נזכר שקיילו רן הוריד את המסכה שלו בסרט, וגם פין, וגם פין וריי כשפגשו את האן סולו. בקיצור, זה סרט עם הרבה אנשים שמורידים את המסיכות)
משהו פה מצלצל מוכר
אז בעצם זה סרט דיסני שבו חבורה של גיבורים אוספת אבני קסם זוהרות כדי לתקן את העולם ולהחזיר לחיים חלק גדול מהאוכלוסיה שנמחק על ידי רשע סגול?
אני מתבייש להודות שלא זיהיתי את הרפרנס
(ל"ת)
מכה על המצח
יכול להיות שהקטע על דיסני בלבל אותי
דעתי
עד היום כשדיסני הוציאו סרטי ילדים הם תמיד השתדלו שגם המבוגרים יהנו מהם, אבל נראה שהפעם הם וויתרו עלינו לגמרי.
הסרט הזה מתחילתו ועד סופו נועד לשעשע ילדים עם אקשן משחקי מחשב ועולם בסטייל אווטאר.
לא שירים, לא עומק, לא בדיחות רמוזות, ויותר מדי דברים שמבוגר צריך להתעלם מהם לאורך הסרט. לדוגמא תינוק וילד שמתנהגים בצורה הכי לא סבירה שאפשר כדי לשעשע את הצעירים בקהל.
אז נשארנו עם העלילה. מאחר והסרט הוא כולו עלילה דחוסה, הייתי מצפה שהיא תהיה לפחות סבירה, אבל גם את הציון הזה אני מתקשה לתת לה.
חוץ מזה שהיא העתק ברור של סדרות וסיפורים קודמים, יותר מדי דברים היו מגוחכים לגמרי.
היא נתנה לזרה מעם עוין לבקר במקום הכי שמור ביום הראשון שבו הן נפגשו?
ארגנתם כזו מזימה נחמדה והיא הצליחה, אבל לא הצלחתם לקחת את האבן לפני שכולם הגיעו?
איך כל האנשים האלה עקבו אחריך למערה כשלפני רגע הדרך הייתה מלאה במלכודות אקרובטיות?
את מתעקשת להוכיח שאפשר להאמין באנשים למרות שתחלופה מהירה יותר יכולה להציל את העולם?
אבל כל זה לא באמת נוגע בבעיה. הבעיה, כפי שגם ראינו במולאן האחרון, היא שתנועת האנטי-גזענות שפשטה בארה"ב די משתלטת על דיסני.
גיבור רע, גיבורה טוב.
לבן רע, השאר טובים.
גם הדמות הקשוחה ה"רעה" והעוזרת שלה, והאמא המנהיגה, היו כמובן בנות, כי בנות יכולות להיות קשוחות ומנהיגות.
מה שהתחיל יפה במואנה, להראות שיכולה להיות גם גיבורה שאינה לבנה, הפך לדבר מכוער תוצר התנועה האנטי-גזענית: עיוות של טבע האדם והיפוך היוצרות, שינוי מלאכותי ואפליה מתקנת קיצונית.
ואם על התנועה האנטי-גזענית עוד לא שמעתם כדאי שתשמעו.
לדוגמה חברת GitHub שהחליפה את המילה master ששימשה במשך שנים לתיאור "הענף של הגרסה הראשית" במילה main.
הם עשו זאת בגלל לחץ של אנשי התנועה האנטי-גזענית שאמרו שmaster זה "אדון", ולאדון בוודאי יש עבדים, והם בוודאי שחורים. לכן המילה master היא רעה ויש להסיר אותה.
זה בוודאי נשמע לנו כמו טיעון מופרך אבל בעיניי אנשי התנועה שרואים בכל תכונה גזענית את שורש הרשע בעולם (באמת, תקראו את הספר או תשתתפו בסדנאות שלהם בהם לבנים מלקים את עצמם), בעיניהם זה בסדר למחוק מילה מהמילון כי היא מזכירה גזענות.
וההשפעה שלהם מספיק גדולה כדי לגרום לחברה כמו GitHub להשפיע על מאות מליוני משתמשים ולהחליף מילה אהובה באחרת.
לנו נותר רק לחשוש מהעתיד.
בפעם הבאה, תתחיל בהתבכיינות
חבל לבזבז לנו את הזמן.
רק שאלה אחת, ברשותך
אתה חושש מעתיד שבו בכל הסרטים הנבלים הם בנים והגיבורות הן בנות, כי זה מה שילמדו הילדים. אפשר לדבר על זה, אבל אקבל זאת כנקודת מוצא.
עכשיו מגיע סרט שבו הנבליות הן נשים והגיבורות הן נשים, והבנים הן בסך הכל דמויות חיוביות במסך. וגם.. זה.. בעיה?
אז מה, בעצם, לשיטתך, מותר לדיסני לעשות? איזה סיפור הם יוכלו לעשות בלי להיות מואשמים באג'נדה חנפנית SJW-ית? כי ברור לחלוטין שדיסני מנסה למצוא חן בעיני כולם, כולל אותו קהל, אבל זה מרגיש לי שאתה לא נותן להם אפשרות לנצח במשחק הזה: כל סרט שהם יעשו הוא אג'נדה אנטי-גזענית (או מה שלא יהיה), בין אם בגלל שיש בו נבל, או נבלית, או גיבור, או גיבורה, והרשימה לא מסתיימת. אם הדרישה הייתה "להפסיק עם החד-גוניות של "נשים טוב, גברים רע"", הייתי מוכן לקבל אותה (יש מה להגיד על זה, אבל ניחא), אבל אם גם כאשר הפרדיגמה נהפכת זה בעצם האג'נדה בהפוך-על-הפוך, אז כל הרעיון העקרוני מסביב לתלונה נשמע מתחת לרגליים. אז, כאמור, מה דיסני יכולים לעשות שהוא לא יהיה מבחינתך התקפת אג'נדה על העתיד שעתידה לבלוע את כולנו?
קל לא להתחנף למי טו ובלק לייב מטרס ביי (;
(ל"ת)
אענה לך ולשאר
אענה לך ולשאר המגיבים, חלה אי הבנה.
אין בעיה שמיעוטים יהיו הטובים או הרעים בסיפור, זה לא משנה, לכן העובדה שנשים הן גם הטובות וגם הרעות לא משנה.
מה שמשנה זה שנותנים לכל הנשים בסיפור תכונות לא נשיות של לוחמנות, עיקשות וגאווה מעוורת.
התכונות האלה נפוצות אצל גברים ולא אצל נשים, זו עובדה.
לאורך ההיסטוריה וגם בימנו, גברים הם אלו שנלחמו וגברים הם אלו שהתחילו מלחמות בגלל גאווה כזו או אחרת.
גברים מתלהבים מנינג'ות וגברים צורחים בספורט.
[וכן, יש שרוצים לומר שזו תוצאה של תרבות ולא של תכונות גנטיות טבעיות, אבל ענו להם באין ספור מחקרים על ילדים. בכל אופן גם אם זו הייתה תוצאה של תרבות אני לא רואה בשינוי תרבותי קיצוני דרך סרטי ילדים מעשה לגיטימי של דיסני]
אז לא אני לא נגד נשים ומיעוטים, וזה בסדר שהם יעשו מה שהם רוצים לעשות בחיים, אבל סרט לא צריך לדחוף את כל הדמויות לתפקיד לא סביר רק כדי להוכיח את זה.
רוב הנשים לא אוהבות להילחם, אז למה כולן לוחמות? רק כדי להוכיח שהן יכולות? להראות שכדאי לבנות להתנהג כמו בנים?
מה רע בבנות שמתנהגות כמו בנות?
להתנהג כמו בת זה לא חסרון, באמת.
ואם מישהו חושב אחרת, אני לא חושב שסרטי ילדים זו דרך לגיטימית להפיץ את הדעה שלו.
לפחות לא בצורה כל כך בוטה.
רק כמה דברים
א. "מה שמשנה זה שנותנים לכל הנשים בסיפור תכונות לא נשיות של לוחמנות, עיקשות וגאווה מעוורת.התכונות האלה נפוצות אצל גברים ולא אצל נשים," – זו לא עובדה, ובעיקר גורם לי לחשוב שלא ממש דיברת עם נשים אי פעם? אפשר אולי להתווכח על ה"לוחמנות" (זה גם תלוי הגדרה כמה מוגדר כלוחמנות) אבל "עיקשות" ו"גאווה"? זה.. פשוט מעורר תמיהה כקביעה.
ב. סרטים לא מתבקשים לשקף את המציאות, פעם אחרונה שבדקתי. גם רוב הגברים אינם גיבורי על, מדענים, רוצחים, שוטרים, בלשים וכו' ובכל זאת יש לנו כיף גדול לראות אותם עושים דברים כאלה.
ג. למה לעזאזל "רוב"? "ריה והדרקון האחרון" הוא לא האחרון בשושלת לוחמות MMA של דיסני, אלא סרט אחד. אפשר לצרף אליו את "מולאן" ואולי בדוחק גם את "פלונטר", אבל רוב הנשים בסרטי דיסני לא לוחמות – גם לא בסרטים שיצאו לאחרונה. אז אין כאן איזה שינוי פרידגמה קיצוני אלא פשוט סרט אחד שבו דיסני נתנו ביטוי לנשים לוחמות – דבר שמאוד קיים במציאות, למקרה ויש לך איזשהו ספק, גם אם לא במספרים עצומים.
בקיצור, שוב אני לא מבין מה דיסני עשו כאן שכל כך הקפיץ אותך: זה שהם העזו להציג נשים נלחמות זה איזשהי התקפה על הסדר הטבעי של הדברים? כי כאמור יש נשים לוחמות, ואת תכונות האופי שיש כאן לנשים יש אצל הרבה מאוד נשים. אני מבין שאולי אתה לא מכיר במציאות הזאת, אבל זה נראה לי אולי יותר בעיה שלך.
תגובה
א. אצל נשים הנשק לרוב יהיה מילים, או נשק שקט, לא הסתערות נזעמת אל שדה הקרב.
ג. כמו שאמרת זה קו חדש בדיסני, קו שנרמז בפרוזן והשתלט במולאן ובראיה.
אני ממליץ לקרוא את ביקורתו של אברהם סתיו (קישור בתגובה שלי למטה), הוא מסביר את העניין טוב יותר ממני ובפירוט רב.
קראתי בזמן אמת ולא הסכמתי איתה בזמן אמת
אבל לא אתווכח עם מישהו שאינו פה.
בנוגע ל"קו חדש": אני חושב שזה בעייתי לזרוק את כל החטיבות של דיסני יחד כדי להוכיח נקודה, כי אם עושים כך אז יש הרבה מאוד סרטים של דיסני שמתרחקים מאוד מהרעיונות הנ"ל, ואז זה שיש 2 מתוך עשרות סרטים לא ממש מראה מגמה בולטת. אם צופים בכל מחלקה בפני עצמה, אז הן "מולאן" והן "ריה" עומדים די לבדם, ובטח לא מראים סחף. בהחלט יש משהו בציוות שלהן שאולי מאפשר לכתוב על זה כל מיני מאמרים, אבל במבחן המציאות גם רוב הסרטים הבאים של דיסני לא ממשיכים את הקו הזה, אז אין ממש בטענה הזו.
נניח את כל הטעויות וההטעיות בצד
מי שבאמת מאמין שזה הטבע, לא ירגיש כל־כך מאוים משינוי בתרבות.
החרדה מכך שהתרבות הפופולרית מפסיקה להזין את המצב הקיים נובעת מהבנה שעם מבחר מודלים לחיקוי ובלי הסללה, יתגלה הטבע האמיתי, האינדיווידואלי והלא דיכוטומי.
אני רק אשים כאן קישור
לעמוד ויקיפדיה שבמקרה היה פתוח אצלי כשקראתי את זה
https://en.wikipedia.org/wiki/Women_in_warfare_(1500%E2%80%931699)
(אבל יש קטגוריה שלמה, אם זה מעניין אותך
https://en.wikipedia.org/wiki/Women_in_war)
(העמוד היה פתוח בגלל דיון באתר אחר על נושא לא קשור. צירוף המקרים שעשע אותי.)
עוד בסינדרלה, שלגיה ובת הים הקטנה
היו גם גיבורות בנות וגם רעות מנהיגות בנות.
וממה אתה חושש בעצם?
שלהרבה אנשים שעד עכשיו לא היה להם מקום אמיתי בחברה יהיה יותר נעים בעולם הזה?
אבוי
סרטים שבהם יש גיבורות! אבוי! איך נחיה בעולם בו נשים מקבלות הכרה ביכולת שלהן להנהיג? שלא לדבר על שחורים, אסיאתים וכל השאר! הרי זה לא טבעי! זה נוגד את הסדר הטבעי של הדברים!
אסטה מנושא הפוסט (הסרט המסוים הזה) כדי לספר שאתמול בערב צפיתי בפרק האחרון בעונה האחרונה של הסדרה (הזמינה בנטפליקס) "מסע בין כוכבים: וויאג'ר". זו סדרה שנקטלה לא מעט על ידי הקהל בזמנו, אך בצפייה שלי כיום נראתה טובה לא פחות, ולעיתים טובה יותר, מחברותיה לפרנצ'ייז. היא בהחלט נראתה לי הרבה פחות מיושנת. ב"וויאג'ר" יש קפטן שהיא אישה, מהנדסת מכונות שהיא אישה (וקלינגונית למחצה), סגן-קפטן שהוא אינדיאני (או אמריקאי ילידי, מה שמתאים), איש צוות בכיר שהוא אסייתי וראש בטחון שחור (ובן וולקן). יש נווט לבן ובלונדיני, אבל הוא לא נוטל פיקוד ואפילו קצת צוחקים על תפיסת הגבריות המקובלת לדמות כזו דרך אפיונים מסוימים של דמות ודרך התחביב האהוב עליו (משחק תפקידים בתור "קפטן פרוטון" בסיפון ההולו-דק). לכל אורך הסדרה, הקפטן לא מתנצלת לרגע על כך שהיא אישה וגם מהנדסת המכונות לא. כפי שאכן אמור להיות בעידן מתקדם, הן נמדדות על פי מעשיהן וכישוריהן, ומותר להן להיות במקביל גם דמויות מעניינות עם רקע מעניין. התוצאה – אהבתי בעבר את קפטן פיקארד, אבל כעת נראה לי שקפטן ג'יינווי במידה רבה מציבה לו תחרות קשה ואף מתעלה עליו כדמות סמכותית מצד אחד ואנושית מצד שני.
למה טרחתי לכתוב את כל זה? כי באופן פרדוקסלי חלה נסיגה. זו היתה סדרה פורצת דרך בזמנה, אבל למרות כל דמויות הנשים שקיבלו במה מאז, עדיין לא מצליחים באופן קבוע להציג דמות של אישה חזקה כמשהו מובן מאליו. חישבו למשל על "משחקי הכס" – בסוף כל אחת שנוטלת את המושכות מוצגת כפגומה נפשית באיזו דרך, אם לא מטורפת ממש. כאילו אישה חזקה יכולה להיות כזו רק עקב פגם נפשי ו/או טראומות קשות, ולא כי יש בה יכולות טבעיות.
בקיצור, עדיין יש מה לעשות ועוד יש דרך לעבור לפני שיגיע הזמן להסתכל בעין בוחנת על הדרך בה מעצבים דמויות של נשים (ומן הסתם גם של מיעוטים). עוד לא הגיע הזמן להתנער מהנסיון לייצר ייצוגים מגוונים יותר, למרות שבאמת מגיעים מדי פעם למקומות שאינם נטולי גיחוך בדרך – לא התרשמתי מהכתוב לעיל שהסרט הנדון בפוסט הוא אחד מהמקרים האחרונים הללו.
תיקון קל...
ועוד יש דרך לעבור לפני שיגיע הזמן ***לא*** להסתכל בעין בוחנת על הדרך בה מעצבים דמויות של נשים….
כמובן.
האמת שהיתה סדרה שעשתה טוויסט מהטרנד הזה. כשאני ראיתי את זה חשבתי שאולי דמיינתי את זה בגלל שאני מודע לויכוחים הפוליטים בעניין. אבל כשגם אשתי שמה לב לזה הבנתי שלא. זה היה מעורר מחשבה
תקשיבו, זה לא קשור לכלום
אבל אני צריך שיהיה להודעה הזאת לייק אחד כדי להמשיך את הפיבונאצ'י שהולך פה כרגע
ביקשת, קיבלת
(ל"ת)
אתה יודע שגם לך מותר לעשות לייק?
כן, אבל לעשות לייק ואז להגיד
"אף אחד אל תעשו לייק, פיבונאצ'י!" היה נראה לי קצת… מוזר, על גבול השמוקי.
זה די מה שעשית, רק בלי לעשות לייק (וזה בסדר גמור :) )
אני מבין שאתה בשיטה שגורסת שפיבונאצ'י מתחיל רק באחד אחד, ולא בשני אחד.
אה, לא, ברור שצריך עוד אחד
אבל זאת תהיה בעיה של המגיב הבא שיענה לנועם.
כמו כן, מניח שבקרוב הפיבונאצ'י בכל מקרה יישבר.
ואני עדיין חושב שיש איזשהו הבדל בין מה שעשיתי ומה שאתה מציע, אבל אולי זה כבר קצת ניואנסים מדי.
אם היית נותן לייק ואומר פיבונאצ'י לא הייתי נתקע עם חוסר האמון של מנהל האתר ביכולת של ההודעה שלי לקבל לייק :(
אה, להיפך
אם כבר חששתי שייתנו לה יותר לייקים וזה ייהרס מהר מדי. בכל מקרה זה נהרס וככה הלכה לה תהילת עולם.
אגב דיסני
אגב התהפוכות בדיסני, אמליץ לקרוא את ביקורתו הנפלאה של אברהם סתיו על מולאן החדש:
https://www.makorrishon.co.il/culture/268961
אני אציין משהו ממש קטנוני
אתה עדיין יכול לייצר ענף (branch) בשם מאסטר, אף אחד לא מונע ממך.
אתה אפילו יכול אחד בשם iThrowItOnTheGround, שמעתי שגם זה עובד
אולי רייה?
לא ראיתי את הסרט. אבל בתגובה למשפט האחרון: נמאס לי! די לחומרנות! איך זה שבכל כך הרבה סרטים שיוצאים (נטפליקס, אני מדברת אליך) כל כך הרבה כסף מושקע בעיצוב, שהכל בסרט יראה מדהים, שחקנים יפים, סטים מהממים, תלבושות, אביזרים… ואף גרוש לא הולך לתסריטאי נורמלי? למה זה נהיה סבבה להוציא סרט אחרי סרט עם עלילות שכתובות גרוע? אם אנחנו יכולים לשפוט את הסרט ולראות את המגרעות שלו, איך זה שמאות האנשים שעובדים על הסרט לא יכולים?
יוחזרו האנשים שכותבים טוב לאלתר ויזכו בכבוד המגיע להם. ואם זה אומר יותר בדיחות טובות ופחות ממתקים לעיניים, שיהיה כך.
הבחנתי בתופעה זהה
בסדרות טלוויזיה קצרות ובמיני־סדרות.
תקציבי עתק, צילומים מושקעים, אפקטים מרהיבים, הכל מלוטש ומוקפד… חוץ מהתסריט.
ממש לא מסכים
כלומר, אין איזו נקודה ספציפית שאני חולק עליה, גם לדעתי התסריט הוא לא בדיוק סימן לגאונות, אבל הוא לא עשה לי את הצמרמורות שהוא עשה לכולם. הסיבה שאני לא מסכים היא כי לדעתי שאר הדברים פשוט מספיקים כדי להנות. כי אמנם יש כאן ערימת קלישאות, אבל עם אנימציה מרהיבה ומוזיקה מדהימה. יש גם הומור שהוא אמנם לא חדשני במיוחד אבל ממש חביב, והדמויות חמודות וכיף לצפות בהן, לא עמוקות או מורכבות, אבל היי, זה סרט ילדים. לדעתי זה סרט מרחיב את הלב, שכיף מאוד לראות אם אתה בא במטרה ליהנות ולא בכוונה להתפעם.
ועכשיו לנקודה עליה אני כן חולק, והיא המסר. ממש לא מסכים עם החלחלה הכללית שאחזה כאן בכולם שמא מחר בבוקר יקומו ילדינו הרכים וירוצו לזרועותיהם של מרצחים ובידיהם מתנות.
קודם כל, אני לא לגמרי בטוח בנוגע לילדים, אבל אצל מבוגרים אני משוכנע ש'ההשפעה' התרבותית המפורסמת היא פחות המסרים כמו שהם מוגשים, ויותר 'רוח המסר'. אף אחד הרי לא קם אחרי סרט והופך להיות אדם אחר, אבל ההחדרה מתמשכת של כיווני התבוננות וגישה בסרטים רבים משנה את הגישה של הצופה. לכן מסרים שבמהותם הם טובים, דהיינו – מכילים, אוהבים ומחבקים וכל הג'אז הזה שהוליווד וכולם כל כך אוהבים היום, באמת משפיעים לטוב. הם גורמים שהגישה הכללית והיסודית של אנשים תהיה מכילה יותר, זה לא יפגע באינסטינקט האנושי הבסיסי (המכונה גם 'שכל') להילחם במי שרע לך ולדאוג לעצמך ויקירך, רק גורם לנקודת גישה התחלתית מקבלת, פתוחה וטובה יותר.
אבל לגופו של סרט, הטענה בכלל לא מתחילה. אין בסרט 'רעים' בכלל. ברור למדי שכל השבטים הם אנשים טובים ביסודם, בחייהם הפרטים וביחס לסביבתם הקרובה. בשום שלב אין רמז שנמארי ואמה הן נשים רעות, והעובדה שהן לא השתכנעו מטוב לב פתאומי שהפגין צ'יף בנג'ה ממש לא מפתיעה. אין סיבה אמתית שאדם פיקח ישתכנע פתאום בבת אחת מהפגנת ידידות יחידה של אויב מזה שנים. העובדה שעל צ'יף בנג'ה נחה רוח שלום לא אומרת שעכשיו כולם בבת אחת עוברים יחד אתו למוד של שלום. מבחינת אמה של נמארי הם במלחמה מתמשכת, והיא מצידה עשתה צעד הגיוני למדי ונצלה את ההזדמנות כדי להפיק רווחים לעמה.
בעיניי זה המסר של הסרט, וזו הייתה המשימה של ראייה: כל מה שהיא היתה צריכה הוא לשכנע את נמארי שהיא אכן חפצה כרגע רק בטובתם של כולם. הסוף, עליו לעג יונתן ותהה כיצד מתבטאת איזו 'חזרה בתשובה' של נמארי כאשר אין לה שום ברירה, באמת לא אמור להציג הפיכה מנבל לדמות טובה, בשום שלב היא לא הייתה נבל. ראיה פשוט הצליחה במעשה הזה אכן לשכנע אותה שהיא מעוניינת בטובת הכלל. לא היה צריך יותר מזה.
זה מסר חמוד ונכון, הרי באמץ חלק גדול מהסיבה שאנשים טובים לא מצליחים להשלים היא העובדה שאף אחד לא יודע בוודאות מה הכוונות של הצד מנגד. אם כל הצדדים היו משוכנעים שהמטרה של כולם היא אכן לטובה, היה קל בהרבה להגיע לשלום.
כן, "המטרה של כולם היא אכן לטובה" זה בדיוק מסר
שאני אישית לא חותם עליו, ואני משוכנע שרוב האנשים לא חותמים, ושהוא גם לא מחזיק בשטח ברוב המקרים.
לגבי סוגיית הסוף – זאת פרשנות מעניינת, אבל גם אם אני לוקח אותה היא מאוד נחלשת עדיין בגלל סט הנסיבות שאי אפשר ללמוד ממנו לא את זה ולא את זה. הרי מה שרשמתי כגיחוך על נמארי תקף באותו גיחוך על ריה.
אני ממש לא חושב ש'המטרה של כולם היא אכן לטובה',
אבל בסרט זה כן כך – כלומר, כל הדמויות שמוצגות לנו בסרט הן בגדול דמויות טובות, או לפחות הן לא רעות. זה לא בהכרח אומר שכל הדמויות בעולם של הסרט הן טובות, וודאי לא בא להעביר מסר שבעולם שלנו כולם טובים. הסרט פשוט לא מתמקד בשאלה הזו.
ולגבי הסוף – זה לא מדוייק, יש שם נקודה קטנה של תורת המשחקים. למעשה ראיה ונמארי שתיהן אבודות וצריכות באותה מידה את האחרת, וראיה מחזיקה ביתרון – כל שאר המחזיקים באבנים בעצם תומכים בצד שלה, והיא מחליטה למרות זאת לתת לנמארי את היתרון. לא יודע אם זה מעשה צדקות גדול, אבל זו כן החלטה שמתקבלת ברגעים ספורים, ואני חושב שהרבה אנשים היו מתים עם העקשנות הזאת, מתוך מחשבה שאי אפשר לסמוך על נמארי, ועוד רגע היא תכנע שהרי אין לה ברירות.
חוץ מזה, לא יודע אם ממש צריך איזה קתרזיס ומסירות נפש מדהימה מצדה של ראיה, משהו כזה שתוכל להגיד עליו "וואו, היו לה המון אפשרויות והיא בחרה בטוב". המסע של ראיה בסרט הוא רק להגיע למצב בו היא סומכת על נמארי ומוכיחה לה את זה. זה בדיוק מה שקורה בסוף, גם אם רק מכורח הנסיבות. ואפילו אם עצם המעשה לא מספיק כדי להוכיח, הצורה שהוא נעשה הבהירה מעל לכל ספק שראיה באמת סומכת עכשיו על נמארי.
אולי
אבל בין אם המסר הוא כזה או כזה – הסיום לא מוכיח אותו, כי הוא סיטואציה כל כך קיצונית שאין בזה שום "הוכחה".
עובר את מבחן ההליכון בחדר כושר
כלומר, סרט שצופים בו כשעושים 100 דקות על ההליכון, והוא מעביר את הזמן של האימון בסבבה.
כן, הקונספט משומש, הדמות הראשית נוטה לעצבן, המסר פשטני ובדיסני החליטו לעלות על הגל של "אווטאר" ו-"האגדה של קורה" באיחור של למעלה מעשור (ומה שעוד יותר תמוה – הם מנסים בסרט הזה לעלות גם על הגל של "החדקרן האחרון" באיחור של כמעט ארבעה עשורים). אבל עלילת ההרפתקאות עובדת, ובניית העולם רצתה לגרום לי לשמוע עוד סיפורים שמתרחשים בו, מה שלא סביר שיקרה לאור הביצועים הקופתיים. אני מרגיש שטיפול קצת יותר זהיר בהפצה של הסרט הזה היה יכול להפוך אותו ללהיט לא קטן יותר מ-"לשבור את הקרח" – ומהסרט הזה נהניתי יותר מאשר מ-"לשבור את הקרח".
ארמדילו מחמד?! הייתי בטוח שזו גרסה מוגדלת של אורי כדורי
לגבי הסרט – מסכים עם רוב הבעיות שהציגו בו, ובכל מקרה לדעתי האנימציה פה היא מהיפות שדיסני עשו אי פעם.