הוא נחשב למאוד מפחיד בזמנו, אבל התיישן במידה קיצונית, עד כדי כך שלקרוא לו סרט אימה היום זה על גבול ההטעיה. קומדיות שנעשו בשנות השישים יכולות להצחיק גם היום, דרמות של אז הן דרמות גם היום, אבל הגבולות של מה שאפשר להראות בקולנוע בתחום ה"מפחיד" התרחבו מאז באופן כל כך קיצוני שמה שנחשב אז לפורץ דרכים עלילתיות ומעורר סיוטים אצל מבוגרים הוא היום עדין וקליל.
שאותי הסרט מאוד הפחיד כשראיתי אותו לראשונה לפני מספר שנים. אמנם הייתי יחסית צעיר, אבל ההשפעה שלו עלי היתה עצומה. סצינות מתוכו נחרטו לי עמוק בראש והטרידו אותי במשך ימים, ולמעשה עד היום אני מצטמרר כשאני חושב עליהן. רק לשם השוואה, את "מגרש השדים" ראיתי בערך באותה תקופה והוא הפחיד אותי הרבה פחות.
למדנו אתמול בקורס מבוא באוניברסיטה הפתוחה ניתוח של סצנת המקלחת, רציתי לדעת מה דעת הגולשים פה עליו (כמה הוא מופרך) ואם מישהו שמע אותו פעם. אז ככה:
קיימים בסצנה ארבעה מאפיינים צורניים בולטים(כביכול):
1. עיגול; האסלה*, חור הניקוז באמבטיה, צינור המים שזוכה לשוט בעצמו, ואפילו העין והפה של ג'נט לי.
2. הסכין, אני מניח שזה ברור.
3. הוילון; מוסט ע"י כל דמות בתורה, ומריון קורעת אותו ברגעי חייה האחרונים.
4. מונטאז' נושאי (תמאטי/רעיוני) – צורת עריכה שמתעלמת לחלוטין מכל חוקי ההמשכיות של גריפית', את החיבור בין השוטים הצופה יוצר באופן סינתטי, מלאכותי. הסכין לעולם לא נראית חודרת לגופה של לי (אם כי יש האומרים שקיים שוט אחד כזה): אנחנו מדמיינים את החלקים הברוטליים ביותר במוחנו.
אז ראינו את הסצנה בלי שהמנחה הפנה תשומת לב לרמזים האלה, וכמובן שאף אחד לא חיבר שום תמה מהסרט. בסוף משהו זרק שהסכין מייצג את הפאלוס הגברי, מה שהתברר – על פי המנחה – כנכון. העיגולים החוזרים מייצגים ואגינה. לצד הוילון שמייצג את מסך הקולנוע והמונטאז' (=השלמה סינתטית של הסצנה) עצמו, הרעיון שהיצ'קוק ניסה להעביר** איכשהו, הוא שהצופה רואה את האלימות בקולנוע וחווה ממנה עונג מיני.
האומנם? כשזה מגיע לסרטי סלאשר כמו "המנסרים מטקסס", אני לא אפול לרצפה מלשמוע את הדברים האילו. אבל אם הבנתי נכון היצ'קוק אומר את זה לגבי כל אלימות, גם זו של "אנטיקרייסט" (איכס!) וכל סרט אחר מהקטגוריה, וכאן אני לא קונה את זה. מה שמוביל אותי לשאלה השנייה – היצ'קוק באמת אמר את זה? מסיבות שאני לא מצליח לנמק כראוי, הפרשנות הזו נשמעת לי די מופרכת. אולי זה קשור ל….טוב, לא הבנתי כלום.
אז מה דעתכם/ן בעניין? אני אשמח לקבל הסבר הגיוני או סתם דיון מעניין.
* הידעת? "פסיכו" הוא הסרט האמריקאי הראשון שהציג מים נשטפים באסלה, לפי ימד"ב
** שוב ימד"ב, סול בס – שהיה על תקן "יועץ עיצובי" לסרט, ככל הנראה טען שביים את הסיקוונס הנ"ל. הטענה הזו הופרכה ע"י שאר הצוות, שאישר כי בס כתב את הסטורי-בורדינג – תיאור מדוקדק של הסצנה שכולל גם תנועות מצלמה – ועיצב את הסיקוונס, בעוד היצ'קוק ביים. העניין הוא שסטורי-בורדינג היא תיאור כה מדוקדק של הסצנה עד כי הוא לא דורש במאי על הסרט, למרבה האירוניה מדובר בטכניקה שהיצ'קוק עצמו השתמש בה ברבים מסרטיו – וקיבל קרדיט על הבימוי. אז מהו ההבדל כאן? שוב, לא ממש הבנתי.
שהמנחה שלכם מחפש בכח סמלים ויצוגים איפה שהם לא קיימים. מה יש בסצנה? הפתעה, טוויסט שבזמנו, היה לחלוטין לא צפוי ושינוי מוחלט באופי של הסרט מדרמת דמויות שקטה לסרט אימה. אני לא חושב שצריך להסביר יותר מזה. היצ'קוק היה אמן מתח ואימה והסצנה הזו היא אחת הדוגמאות הכי קלאסיות לבימוי אפקטיבי של הז'אנר.
שמעתי בזמנו ניתוח של נחמן אינגבר ל"ורטיגו" והוא מצא משמעות נסתרת כפולה ומשולשת לכל אלמנט בסרט. אפילו הצורה של העמודים ברקע הייתה חלק מאג'נדה שהיצ'קוק רצה להעביר והסיפור כולו אינו נסיון לסרט מתח, אלא משל על אבדן הגבריות של הגיבור. בסוף הניתוח, חשבתי על אחת משתי אפשרויות. או שהיצ'קוק העביר את כל ההפקה בהקפדה שהסרט יהיה מלא פרטים שאף אחד לא ישים לב אליהם בצפיה ראשונה ומעבירים את המסר האמיתי של הסרט, או שאינגבר מנסה בכח למצוא תרוץ לכך שנהנה מסרט מתח.
זה מה שאני חושב גם על הניתוח שהבאת. פסיכו הוא סרט מתח/אימה אפקטיבי, כי הוא בנוי ככזה. אם היו בו משמעויות נסתרות, אפשר שהיצ'קוק עצמו לא היה מודע אליהן, כי הסרט בנוי כמוצר בידורי מתחילתו ועד סופו. אין שום דבר רע בזה, אבל ישנם אנשים שלא אוהבים את הרעיון שיצירה לקהל הרחב תהיה איכותית ומחפשים בכח פרשנויות שהמציאו בעצמם. כשאתה מספיק משוכנע במשהו, תתחיל גם למצוא ראיות שמחזקות אותו.
1. זה לא סוד שהסצנה עושה שימוש בצורות מעוגלות. המעבר מהמים הזורמים לביוב לעין של ג'נט לי הוא מפורסם וזכה לפארודיות ומחוות מרובות. זה טריק עריכה שקושר בין צורות שהמח שלנו קולט כדומות, למרות שמדובר בשני דברים שונים לחלוטין. התוצאה היא שהמים הזורמים יכולים להראות כמו החיים היוצאים מגופה של הנרצחת. לא יודע אם זו כוונת המשורר, אבל זה קישור כמעט אוטומטי בסיטואציה הזו.
2. הסכין הוא אכן סכין. כלי הרצח שבלעדיו, הסצנה לא הייתה מתאפשרת. למה דווקא סכין ולא כלי אחר? אולי בגלל הברוטליות הנדרשת לשימוש בו. עם אקדח אפשר לירות מרחוק וחניקה דורשת מיקום מדויק והקפדה שלא לזוז יותר מדי. סכין הוא כלי רצח שמצד אחד, מאלץ את הרוצח להתקרב עד לקרבן (מה שמחייב אותו לרכוש את אמונו, או לנוע מאוד בשקט – מה שמגדיל את אלמנט ההפתעה) ותנועת הדקירה היא מהירה וכוחנית, מה שמגביר את האנרגיה המתפרצת של הפעולה. הוא דוקר שוב ושוב בעוצמה דומה, מה שמבהיר עד כמה הרצח אלים.
3. לווילון ניתן להתייחס כמגן בלתי יעיל. אנחנו משתמשים בו כדי למנוע מהמים לברוח אל מחוץ למקלחת וכדי להסתיר את מערומי הגוף. מהבחינה הזו, אפשר למצוא קונוטציה מינית לסצנה, מכיוון שמריון מסתירה מאחורי הווילון את איבריה האינטימיים והרוצח מסית אותו בכדי לפגוע בה, בדומה לאונס. עם זאת, יכול להיות שהווילון הוא פשוט הנסיון של מריון להתגונן בכל צורה, גם אם בעזרת יריעת בד פשוטה. ההתנתקות של הווילון כאשר מריון תופסת בו בסוף, מדגישה את עוצמת הנפילה ככזו שלא ניתן עוד לקום ממנה.
4. המונטז' הוא אכן שבירה של הסצנה לחתיכות. כל כך הרבה קאטים מזוויות שונות ומשונות בבת אחת. כל כך אינטנסיבי, שאפילו הצופה מרגיש כאילו הוא מאבד שליטה ונתון לרחמי הרוצח. ככל הזכור לי, רואים לרגע את הסכין ננעץ בגוף, מה שמתאים לקרב שהיצ'קוק נהל בסרטיו עם הצנזורה של הוליווד. ידוע מקרה בו קוד הייז אסר על הצגת נשיקה ממושכת, אז היצ'קוק צלם את השחקנים בסדרה של נשיקות קצרות שנמשכה מעל שתי דקות. הוא עקף את האיסור בכך שאף נשיקה בפני עצמה לא הייתה מעל לזמן המותר.
אותו דבר לגבי הדקירה. אסור היה להראות את כלי הרצח חודר לגוף, אז החדירה הוחבאה בתוך מונטז' מטורף של אדרנלין ואיבוד שליטה.
היא איך את מבדיל בין המטרה של הפעולה (או דיאלוג, או צורת הפסקול, העריכה וכולי): להשיג משמעות סמלית, להדגיש אירוע דרמטי (זרימת המים לחור = מוות) או לעורר אפקט אצל הצופה. למה דווקא סרטים מאוד סתומים ומשונים כמו '2001' זוכים למעמד של קלאסיקה (בלי קשר לחדשנות שלהם) וניתוחים אינספור, בעוד שעל סרטיו של היצ'קוק אפשר לומר: "הנאה נטו"? "מזימות בינלאומיות" הוא בעיני סרט סבבה לגמרי, ולא חשבתי על המשמעות שלו יותר מדי עד שקראתי שהסצנה בהר ראשמור באה להדגיש את היחסים בין האזרח הקטן (ת'ורנהיל) לסכסוכים הגדולים שבהם הסתבך, ואפשר לפתח את זה עוד הרבה.
אני לא סגור על הניתוח של המנחה שלי, השיקולים של היצ'קוק באמת נראה כמו אפקטיביות המותחן וצרכים עלילתיים מאשר איזו הערה מעורפלת על הצופה. מלבד הנקודה הראשונה: אם לדיזולב יש השפעה בולטת על הצופה, והיו שוט או שניים שהתמקדו בעיגולים לא חשובים דרמטית או עלילתית, אתה לא חושב שיש כאן משמעות סמלית?
במקרה של 2001, יש הרבה סמליות והעלילה היא משנית לאופן הצגתה. עצם זה שאפשר לפרש את הסרט בהרבה דרכים ואין הסבר אחד מקובל, עוזר לשמר את מעמדו. בהגדרה שלי, סרטים הופכים לקלאסיקות כשהן מצליחים להיות אפקטיביים על יותר מדור אחד של צופי קולנוע. מהבחינה הזו, אודיסיאה בחלל, כמו פסיכו, בהחלט ראוי לתואר.
פסיכו בנוי סביב חידה, אבל זו חידה שהסרט פותר בעצמו. הוא מספק את כל הנתונים הדרושים בכדי לפתור אותה וכל שאלה אחרת, היא במוחו של הצופה ואינה בהכרח חלק מכוונת הבמאי. המיני-ניתוח שהצעתי לאלמנטים הויזואלים מתייחס למה שגלוי ואיך הם משרתים את מטרת הסרט כיצירה בידורית. הרעיון שיש משמעויות נסתרות נוספות הוא לא בלתי אפשרי, אולם הוא לא נובע מצפיה בסרט, כמו שהוא נובע מחיפוש אחר דברים שאינם נראים. היצ'קוק עצמו פרסם את הסרט כמפחיד ומסתורי, בדיוק כמו שקובריק פרסם את אודיסאה בחלל כפלא חזותי. שני הבמאים פנו אל קוני הכרטיסים ולא אל המבקרים והמנתחים כשרצו ליצור דימוי ציבורי לסרטיהם ואכן, אודיאסה בחלל זכור במיוחד בזכות האפקטים שלו ופסיכו בזכות סצנות האימה.
יש שיגידו שלהפך. על מנת ליצור סרט אימה אפקטיבי צריך להיכנס לצופה מתחת לעור, להחריד ולהטריד אותו גם ברמות הלא מודעות. היצ'קוק ידוע בנטייה שלו להכניס רבדים של סמליות פסיכולוגית כדי לעורר את תחושת חוסר הנוחות הזו בצופה ואני מוכן בהחלט להאמין שזה קיים גם בסרט הזה. למשל – לא סתם נבחרה סצנת הרצח להתרחש דווקא כשהגיבורה מתקלחת, כלומר בתוך עמדה שמראש משדרת פגיעות, פריצת אינטימיות וכן – גם מיניות. אלה חומרים שמשרתים את הסרט, לא הופכים אותו לחידה פלצנית. הם עובדים על הצופה גם אם הוא בכלל לא מודע אליהם והופכים את הסצנה הזו כקליימקס רגשי לעמוסה פי כמה.
ואגב, הדבר הזה קיים גם ב"פתרון" שהסרט מציע – גם בו יש סמליות פסיכולוגית לא מעטה, שמתקשרת לחרדת סירוס ולביטויים בלתי נורמטיביים של מיניות.
היצ'קוק העמיס על הסצינה הרבה מאד דימויים שנועדו, כמו מלח בתבשיל, לחזק את המתח של הסצינה. הם שם מסיבה מאד ברורה וניתוח של הסרט בלי להתייחס אליהם יהיה לוקה בחסר.
מצד שני, כמו עודף מלח, לא צריך לבצע ניתוח לדברים אחרים. אם במקומות אחרים בסרט היצ'קוק היה מתייחס למיניות, אז גם סצינת המקלחת הייתה ניתנת לניתוח בתמות מיניות. אבל הסרט מדבר, בכלליות, על פסיכוזה נפשית ועושה את זה באמצעות מתח; הבחירה במקלחת ובעירום היא כלי שנועד להעביר פגיעות שמשרתת את המתח, אבל לא כל עירום הוא גם מיני. בעצם זה מקטין מעוצמת הסצינה אם מייחסים לעירום גם מיניות ולא פגיעות בלבד.
העיגולים בסצנה ההיא בהחלט נראים ובולטים, ואם הם לא מסייעים לאפקטיביות של הסרט, ואין להם חשיבות דרמטית, אז נשארת רק אפשרות אחת, לא? כן? לדעתי כן. גם אם עלילתית הסרט לא נגמר כחידה אני חושב שייתכנו לו רבדים סמויים שכן נובעים מצפיה בסרט, בתנאי שהיא מדוקדקת. אני לא חושב שמשמעות נוספת נסתרת קיימת רק אם מחפשים דברים שאינם נראים, כמו שתיארת.
הדימוי הציבורי של הסרט בדר"כ לא רלוונטי לסבטקסט שלו, העניין הוא שרוב הניתוחים הקולנועיים שקראתי בחיי מעורפלים מדי, ואינם מתארים איזושהי תמה אמתית ומדויקת כמו שהם מדברים על הכיוון המאוד כללי של הסרט. הנה ניתוח שכן מאוד הרשים אותי.
אז שוב, אני תוהה עד כמה קונקרטיים יכולים הרעיונות של סרט (ואומנות) להיות, ולפי מה מזהים את הצורך להעמיק ולנתח לעומת סרט שהוא בידור נטו.
פסיכו הוא לא בהכרח בידור נטו, אבל הוא בהחלט סרט בידורי. הוא נועד לקהל הרחב הרבה לפני שנועד לאקדמאים וגם היצ'קוק דאג לשווק אותו כסרט אימה/מתח שאסור להרוס את ההפתעה שבו. סאבטקסט קיים ברוב הסרטים, אם כי הוא לרוב אינו עמוק ומרוחק מפני השטח כפי שחלק מהניתוחים מרמזים. למעשה, הוא בדרך כלל מאוד פשוט למציאה. אני לא חושב שפסיכו מתקיים במישור שלם שאינו מופיע על המסך, אלא עשוי ביעילות כדי להשיג את האפקט הרצוי מהצופים. בזה היצ'קוק היה אמן וספק אם יש במאי שהגיע לכזו רמה של הבנת הקהל מבלי לזלזל בו.
התייחסתי לארבעת האלמנטים שציינת, כולל העיגולים, מבחינת האפקטיביות שלהם בסצנה. הם יכולים לרמוז למשהו אחר לגמרי, אבל הם עדיין עובדים קודם כל כאבני בניין לסצנת אימה. לא בטוח שהניתוח שלי נכון, אבל הוא מתייחס למה שאני בטוח שקיים ולא למה שאני מנחש שאולי נמצא ברובד חבוי שאף אחד כמעט לא יעלה עליו בלי הכוונה. המנחה שלך היה יכול באותה מידה להסביר שהסרט הוא אלגוריה למלחמה הקרה ולהביא דוגמאות שמוכיחות זאת. השאלה הגדולה היא האם זה משהו שאפשר לעלות עליו ללא הנחת מוצא כל כך מדויקת. האם הייתם חושבים על הסאבטקסט הספציפי הזה, לולא היו מצביעים לכם על נקודות ואומרים שהוא שם והאם המנחה היה מוצא אותו, מבלי להניח מראש שזו המשמעות האמיתית של הסרט?
דבר ראשון, נראה לי שכולנו מסכימים ש"פסיכו" הוא לא רק סרט אימה מהנה ואפקטיבי – כלומר, יש בו סאבטקסט, יש לו אמירה, יש לו רובד סמוי מעניין בנוסף לרובד הגלוי המבדר ברמות חסרות תקדים דאז. השאלה היא איזה. אתה אומר שהמנחה הספציפי הזה היה יכול למצוא מספיק דוגמאות שמציגות את "פסיכו" כאלגוריה למלחמה הקרה (ג'נט לי היא גרמניה, נורמן בייטס הוא רוסיה, הבלש הפרטי הוא וייטנאם?) אם הוא היה בא אל הסרט מנקודת המוצא הספציפית הזאת. אולי זה נכון בנוגע למנחה המסוים הזה, ואין ספק שלפרשנויות של כל יצירה יש קשר הדוק לפרשן עצמו, אבל למה שב"פסיכו" הרובד הסמוי לא יהיה בהכרח מיני?
הסרט נפתח בסצנת העירום (החלקית, כמובן) הראשונה שהיצ'קוק אי פעם ביים – ג'נט לי בחזייה, חבר שלה בלי חולצה. הסצנה הכי מפורסמת (אבל לא הכי מפחידה, אם תשאל אותי) מהסרט מתרחשת כשהגיבורה עירומה. למען השם – הטוויסט בסוף הסרט הוא אחד מהטוויסטים הכי פרוידיאנים שראיתי אי פעם! אני לא מצאתי לעצמי מספיק זמן לחשוב על תיאוריה מפורטת שמסבירה מה הקשר בין "פסיכו" לסקס, אבל אין ספק שהסרט הזה מלא במין ומיניות.
אין ספק שאפשר להדביק לכל סרט פרשנויות מופרכות ולמצוא מספיק "הוכחות" לזה בסרט עצמו. ובכל זאת, במקרה של היצ'קוק כל פרשנות וקישור לסקס יהיו הגיוניים.
אני לא בטוח לגבי הפרשנות שהתחילה את השרשור הזה, אבל "פסיכו" מפוצץ במין. מילא סצינת הפתיחה והסצינה המפורסמת (וברור שלא הכי מפחידה, הירידה למרתף לוקחת אותה), יש שם מישהו שקוראים לו בייטס! והיצ'קוק היה קורא לו Master Bates!
נושא המין חוזר בכל כך הרבה סרטים שלו. השיא כמובן ב"ורטיגו", שכולו מלא סטיות ובמקרה שלו אאמין לכל פרשנות שיכתבו עליו. מותחן אפקטיבי לחלוטין שאין דרך לפספס את ההתעסקות האינסופית שלו במיניות ובשלל סטיות.
למיטב הבנתי, מקשרת בין סצנות אלימות בקולנוע לסצנות סקס. כלומר – ההנאה של הצופה מאלימות בקולנוע שוות ערך להנאתו מסקס בקולנוע. אם כבר, אז ההשוואה בין הוילונות למסך הקולנוע קצת מופרכת באמת, למרות שהתאוריה הזאת, לדעתי, די מגניבה – ובהקשר לגישה של היצ'קוק לקולנוע, גם די מדויקת באיזשהו מקום.
אבל אל תדאג, כמות הפרשנויות הסופר מופרכות שאתה הולך לקרוא בהמשך הלימודים שלך היא כל כך גדולה, עד שבסוף אפילו דברים כאלה נראים פתאום הגיוניים לאנשים. לך תבין…
בין אלימות לארוטיקה בסצינה המפורסמת הזו הוא מופרך. בייחוד שכמדומני מה שמקדים אותה זאת גם מציצנות כלשהיא. בין שאר הדברים שמצולמים כך שהמח ישלים את החסר, מלבד הסכין והפגיעה בגוף, נמצא גם העירום של מריון.
ביקורת - מיד לאחר צפייהירחונת תימהוניתב-04/05/2015 00:13
ביקורת - מיד לאחר צפייה
ירחונת תימהונית
פורסם מאי 4, 2015 ב 0:13
בדיוק גמרתי לראות את פסיכו, אחרי שבמשך שנים שמרתי על תומתי מכל משמר ונמנעתי מספוילרים בכל מחיר, כי נאמר לי שזאת קלאסיקה ושהסוף השפיע על יצירת סרטים לדורות. אז אני אחלק את הביקורת לשני חלקים: אחד על כל הסרט ואחד על הסוף.
הסרט פעל עלי מצוין, ולעסתי אצבעות מרוב מתח, למרות שאני חושדת בהשפעה פסיכולוגית מסוימת מכך שידעתי שמדובר בסרט מפורסם של היצ׳קוק. העלילה מעניינת גם לפני שהיא באמת מתחילה. החלק הכי מוצלח היה המתח בין לבין, כשלא באמת קורה שום דבר. באירועים הדרמטיים עצמם הסרט די התיישן, ומה שהיה מאיים אז יכול להיראות היום לחלק מהאנשים מגוחך. גם המוזיקה קצת מגזימה לטעמי. אבל למרות זאת עדיין נבהלתי מהכל.
כל השחקנים עושים עבודה טובה ועוררו בי בקלות רבה הזדהות עם הדמויות שלהם, אבל אני חייבת לציין לשבח את אנתוני פרקינס, שמצליח בו זמנית לגרום לך לחוש רחמים על בחור נעבעך וגם לפחד שהוא פסיכופת.
הסוף אכזב אותי קצת, אם להגיד את האמת. כל השנים האלו אני שומרת על עצמי מספוילרים, ובסוף מתברר שפשוט יש לו פיצול אישיות?! כלומר, זה בטח היה ממש חדשני בזמנם, ואני רואה איך זה השפיע על המוני סרטי מתח ואימה אחרים, אבל בימינו זו הקלישאה הכי מאוסה ולעוסה (ולא ממש מדויקת מבחינה פסיכיאטרית).
אבל אחרי שהתגברתי על עצמי, אני מודה שגם היום, זה פתרון לא רע לחידה. לא הצלחתי לעלות על זה לבד. (ידעתי שמי שמבצע את הרציחות זה נורמן בייטס, כי אלא מי? אבל אז הם בלבלו אותי וגרמו לי לחשוב שזה האמא. לא ביצעתי את כל החיבורים בזמן. מודה שאני גרועה בניחוש טוויסטים.)
דוקא מה שהרשים אותי יותר היה הסצינה במקלחת. לא יודעת למה, אבל לא ציפיתי שהדמות הראשית תמות בשלב הזה. וגם הסוף האמיתי, אחרי כל ההסברים בבית משפט, כשרואים את נורמן יושב לבד וחושב בתור האמא שלו איך היא הולכת להפיל את הרציחות על הבן שלה, היה מאוד מוצלח ומצמרר.
שאת מציגה פה יפה מאד את היתרונות והחסרונות של לשמור על עצמך המון זמן מספוילרים לגבי סרטים מאד מפורסמים באופן כללי.
מעבר לעצם הקושי הביצועי לשמור את עצמך, החיסרון זה שנוצר לך בראש הייפ לגבי אותו טוויסט שאתה נמנע ממנו, ובסוף טוויסטים אמיתיים לאו דווקא יכולים לעמוד בו.
היתרון זה שאת יכולה להציג את זה שהתרשמת מאחת הסצינות המפורסמות בכל הזמנים אם לא הכי מפורסמת, כדבר מפתיע. ומאותה סיבה שהיא היתה חשובה לצופים בזמן אמת (הדמות כביכול הראשית מתה). זה אחלה דבר, אני מקנא.
LOL על תיאור העלילה.
(ל"ת)
זאת לא אמורה להיות בדיחה.
זה תיאור העלילה של "פסיכו" בלי ספוילרים.
אני יודע, אבל זה מאוד מצחיק למי שכבר ראה את הסרט.
(ל"ת)
כמה הסרט מפחיד היום?
הוא יותר מותח או יותר מפחיד?
מותח
אומנם הוא לא מפחיד והקצב של הסרט איטי, אבל הוא עשוי היטב ומצליח לעניין וקצת למתוח גם היום.
אם אתה שואל אותי, מפחיד הוא לא.
הוא נחשב למאוד מפחיד בזמנו, אבל התיישן במידה קיצונית, עד כדי כך שלקרוא לו סרט אימה היום זה על גבול ההטעיה. קומדיות שנעשו בשנות השישים יכולות להצחיק גם היום, דרמות של אז הן דרמות גם היום, אבל הגבולות של מה שאפשר להראות בקולנוע בתחום ה"מפחיד" התרחבו מאז באופן כל כך קיצוני שמה שנחשב אז לפורץ דרכים עלילתיות ומעורר סיוטים אצל מבוגרים הוא היום עדין וקליל.
אני יכול להעיד
שאותי הסרט מאוד הפחיד כשראיתי אותו לראשונה לפני מספר שנים. אמנם הייתי יחסית צעיר, אבל ההשפעה שלו עלי היתה עצומה. סצינות מתוכו נחרטו לי עמוק בראש והטרידו אותי במשך ימים, ולמעשה עד היום אני מצטמרר כשאני חושב עליהן. רק לשם השוואה, את "מגרש השדים" ראיתי בערך באותה תקופה והוא הפחיד אותי הרבה פחות.
לדעתי
לפחות סצינה אחת היא מבהילה לאללה גם היום, כל עוד מגיעים אליה בלי ספוילרים. להגיע אליה בלי ספוילרים זה הדבר הכי בלתי אפשרי EVER.
מפחיד הוא כמעט ולא
וגם בתחום המתח מתעלים עליו בהרבה,אולי פעם הוא נחשב יצירת מופת,היום אני מצטער שראיתי אותו…
אני משוכנע ב-99.99%
שהמנחה שלכם מחפש בכח סמלים ויצוגים איפה שהם לא קיימים. מה יש בסצנה? הפתעה, טוויסט שבזמנו, היה לחלוטין לא צפוי ושינוי מוחלט באופי של הסרט מדרמת דמויות שקטה לסרט אימה. אני לא חושב שצריך להסביר יותר מזה. היצ'קוק היה אמן מתח ואימה והסצנה הזו היא אחת הדוגמאות הכי קלאסיות לבימוי אפקטיבי של הז'אנר.
שמעתי בזמנו ניתוח של נחמן אינגבר ל"ורטיגו" והוא מצא משמעות נסתרת כפולה ומשולשת לכל אלמנט בסרט. אפילו הצורה של העמודים ברקע הייתה חלק מאג'נדה שהיצ'קוק רצה להעביר והסיפור כולו אינו נסיון לסרט מתח, אלא משל על אבדן הגבריות של הגיבור. בסוף הניתוח, חשבתי על אחת משתי אפשרויות. או שהיצ'קוק העביר את כל ההפקה בהקפדה שהסרט יהיה מלא פרטים שאף אחד לא ישים לב אליהם בצפיה ראשונה ומעבירים את המסר האמיתי של הסרט, או שאינגבר מנסה בכח למצוא תרוץ לכך שנהנה מסרט מתח.
זה מה שאני חושב גם על הניתוח שהבאת. פסיכו הוא סרט מתח/אימה אפקטיבי, כי הוא בנוי ככזה. אם היו בו משמעויות נסתרות, אפשר שהיצ'קוק עצמו לא היה מודע אליהן, כי הסרט בנוי כמוצר בידורי מתחילתו ועד סופו. אין שום דבר רע בזה, אבל ישנם אנשים שלא אוהבים את הרעיון שיצירה לקהל הרחב תהיה איכותית ומחפשים בכח פרשנויות שהמציאו בעצמם. כשאתה מספיק משוכנע במשהו, תתחיל גם למצוא ראיות שמחזקות אותו.
השאלה העיקרית
היא איך את מבדיל בין המטרה של הפעולה (או דיאלוג, או צורת הפסקול, העריכה וכולי): להשיג משמעות סמלית, להדגיש אירוע דרמטי (זרימת המים לחור = מוות) או לעורר אפקט אצל הצופה. למה דווקא סרטים מאוד סתומים ומשונים כמו '2001' זוכים למעמד של קלאסיקה (בלי קשר לחדשנות שלהם) וניתוחים אינספור, בעוד שעל סרטיו של היצ'קוק אפשר לומר: "הנאה נטו"? "מזימות בינלאומיות" הוא בעיני סרט סבבה לגמרי, ולא חשבתי על המשמעות שלו יותר מדי עד שקראתי שהסצנה בהר ראשמור באה להדגיש את היחסים בין האזרח הקטן (ת'ורנהיל) לסכסוכים הגדולים שבהם הסתבך, ואפשר לפתח את זה עוד הרבה.
אני לא סגור על הניתוח של המנחה שלי, השיקולים של היצ'קוק באמת נראה כמו אפקטיביות המותחן וצרכים עלילתיים מאשר איזו הערה מעורפלת על הצופה. מלבד הנקודה הראשונה: אם לדיזולב יש השפעה בולטת על הצופה, והיו שוט או שניים שהתמקדו בעיגולים לא חשובים דרמטית או עלילתית, אתה לא חושב שיש כאן משמעות סמלית?
רק היוצר יודע למה באמת התכוון
במקרה של 2001, יש הרבה סמליות והעלילה היא משנית לאופן הצגתה. עצם זה שאפשר לפרש את הסרט בהרבה דרכים ואין הסבר אחד מקובל, עוזר לשמר את מעמדו. בהגדרה שלי, סרטים הופכים לקלאסיקות כשהן מצליחים להיות אפקטיביים על יותר מדור אחד של צופי קולנוע. מהבחינה הזו, אודיסיאה בחלל, כמו פסיכו, בהחלט ראוי לתואר.
פסיכו בנוי סביב חידה, אבל זו חידה שהסרט פותר בעצמו. הוא מספק את כל הנתונים הדרושים בכדי לפתור אותה וכל שאלה אחרת, היא במוחו של הצופה ואינה בהכרח חלק מכוונת הבמאי. המיני-ניתוח שהצעתי לאלמנטים הויזואלים מתייחס למה שגלוי ואיך הם משרתים את מטרת הסרט כיצירה בידורית. הרעיון שיש משמעויות נסתרות נוספות הוא לא בלתי אפשרי, אולם הוא לא נובע מצפיה בסרט, כמו שהוא נובע מחיפוש אחר דברים שאינם נראים. היצ'קוק עצמו פרסם את הסרט כמפחיד ומסתורי, בדיוק כמו שקובריק פרסם את אודיסאה בחלל כפלא חזותי. שני הבמאים פנו אל קוני הכרטיסים ולא אל המבקרים והמנתחים כשרצו ליצור דימוי ציבורי לסרטיהם ואכן, אודיאסה בחלל זכור במיוחד בזכות האפקטים שלו ופסיכו בזכות סצנות האימה.
אדרבא ואדרבא.
היצ'קוק העמיס על הסצינה הרבה מאד דימויים שנועדו, כמו מלח בתבשיל, לחזק את המתח של הסצינה. הם שם מסיבה מאד ברורה וניתוח של הסרט בלי להתייחס אליהם יהיה לוקה בחסר.
מצד שני, כמו עודף מלח, לא צריך לבצע ניתוח לדברים אחרים. אם במקומות אחרים בסרט היצ'קוק היה מתייחס למיניות, אז גם סצינת המקלחת הייתה ניתנת לניתוח בתמות מיניות. אבל הסרט מדבר, בכלליות, על פסיכוזה נפשית ועושה את זה באמצעות מתח; הבחירה במקלחת ובעירום היא כלי שנועד להעביר פגיעות שמשרתת את המתח, אבל לא כל עירום הוא גם מיני. בעצם זה מקטין מעוצמת הסצינה אם מייחסים לעירום גם מיניות ולא פגיעות בלבד.
לא כל כך הבנתי אותך
העיגולים בסצנה ההיא בהחלט נראים ובולטים, ואם הם לא מסייעים לאפקטיביות של הסרט, ואין להם חשיבות דרמטית, אז נשארת רק אפשרות אחת, לא? כן? לדעתי כן. גם אם עלילתית הסרט לא נגמר כחידה אני חושב שייתכנו לו רבדים סמויים שכן נובעים מצפיה בסרט, בתנאי שהיא מדוקדקת. אני לא חושב שמשמעות נוספת נסתרת קיימת רק אם מחפשים דברים שאינם נראים, כמו שתיארת.
הדימוי הציבורי של הסרט בדר"כ לא רלוונטי לסבטקסט שלו, העניין הוא שרוב הניתוחים הקולנועיים שקראתי בחיי מעורפלים מדי, ואינם מתארים איזושהי תמה אמתית ומדויקת כמו שהם מדברים על הכיוון המאוד כללי של הסרט. הנה ניתוח שכן מאוד הרשים אותי.
אז שוב, אני תוהה עד כמה קונקרטיים יכולים הרעיונות של סרט (ואומנות) להיות, ולפי מה מזהים את הצורך להעמיק ולנתח לעומת סרט שהוא בידור נטו.
בוא נעשה הפרדה
פסיכו הוא לא בהכרח בידור נטו, אבל הוא בהחלט סרט בידורי. הוא נועד לקהל הרחב הרבה לפני שנועד לאקדמאים וגם היצ'קוק דאג לשווק אותו כסרט אימה/מתח שאסור להרוס את ההפתעה שבו. סאבטקסט קיים ברוב הסרטים, אם כי הוא לרוב אינו עמוק ומרוחק מפני השטח כפי שחלק מהניתוחים מרמזים. למעשה, הוא בדרך כלל מאוד פשוט למציאה. אני לא חושב שפסיכו מתקיים במישור שלם שאינו מופיע על המסך, אלא עשוי ביעילות כדי להשיג את האפקט הרצוי מהצופים. בזה היצ'קוק היה אמן וספק אם יש במאי שהגיע לכזו רמה של הבנת הקהל מבלי לזלזל בו.
התייחסתי לארבעת האלמנטים שציינת, כולל העיגולים, מבחינת האפקטיביות שלהם בסצנה. הם יכולים לרמוז למשהו אחר לגמרי, אבל הם עדיין עובדים קודם כל כאבני בניין לסצנת אימה. לא בטוח שהניתוח שלי נכון, אבל הוא מתייחס למה שאני בטוח שקיים ולא למה שאני מנחש שאולי נמצא ברובד חבוי שאף אחד כמעט לא יעלה עליו בלי הכוונה. המנחה שלך היה יכול באותה מידה להסביר שהסרט הוא אלגוריה למלחמה הקרה ולהביא דוגמאות שמוכיחות זאת. השאלה הגדולה היא האם זה משהו שאפשר לעלות עליו ללא הנחת מוצא כל כך מדויקת. האם הייתם חושבים על הסאבטקסט הספציפי הזה, לולא היו מצביעים לכם על נקודות ואומרים שהוא שם והאם המנחה היה מוצא אותו, מבלי להניח מראש שזו המשמעות האמיתית של הסרט?
יש גם אמצע.
דבר ראשון, נראה לי שכולנו מסכימים ש"פסיכו" הוא לא רק סרט אימה מהנה ואפקטיבי – כלומר, יש בו סאבטקסט, יש לו אמירה, יש לו רובד סמוי מעניין בנוסף לרובד הגלוי המבדר ברמות חסרות תקדים דאז. השאלה היא איזה. אתה אומר שהמנחה הספציפי הזה היה יכול למצוא מספיק דוגמאות שמציגות את "פסיכו" כאלגוריה למלחמה הקרה (ג'נט לי היא גרמניה, נורמן בייטס הוא רוסיה, הבלש הפרטי הוא וייטנאם?) אם הוא היה בא אל הסרט מנקודת המוצא הספציפית הזאת. אולי זה נכון בנוגע למנחה המסוים הזה, ואין ספק שלפרשנויות של כל יצירה יש קשר הדוק לפרשן עצמו, אבל למה שב"פסיכו" הרובד הסמוי לא יהיה בהכרח מיני?
הסרט נפתח בסצנת העירום (החלקית, כמובן) הראשונה שהיצ'קוק אי פעם ביים – ג'נט לי בחזייה, חבר שלה בלי חולצה. הסצנה הכי מפורסמת (אבל לא הכי מפחידה, אם תשאל אותי) מהסרט מתרחשת כשהגיבורה עירומה. למען השם – הטוויסט בסוף הסרט הוא אחד מהטוויסטים הכי פרוידיאנים שראיתי אי פעם! אני לא מצאתי לעצמי מספיק זמן לחשוב על תיאוריה מפורטת שמסבירה מה הקשר בין "פסיכו" לסקס, אבל אין ספק שהסרט הזה מלא במין ומיניות.
היצ'קוק ומיניות
אין ספק שאפשר להדביק לכל סרט פרשנויות מופרכות ולמצוא מספיק "הוכחות" לזה בסרט עצמו. ובכל זאת, במקרה של היצ'קוק כל פרשנות וקישור לסקס יהיו הגיוניים.
אני לא בטוח לגבי הפרשנות שהתחילה את השרשור הזה, אבל "פסיכו" מפוצץ במין. מילא סצינת הפתיחה והסצינה המפורסמת (וברור שלא הכי מפחידה, הירידה למרתף לוקחת אותה), יש שם מישהו שקוראים לו בייטס! והיצ'קוק היה קורא לו Master Bates!
נושא המין חוזר בכל כך הרבה סרטים שלו. השיא כמובן ב"ורטיגו", שכולו מלא סטיות ובמקרה שלו אאמין לכל פרשנות שיכתבו עליו. מותחן אפקטיבי לחלוטין שאין דרך לפספס את ההתעסקות האינסופית שלו במיניות ובשלל סטיות.
האמת שהתיאוריה הראשונית שמוזכרת בפתיל
למיטב הבנתי, מקשרת בין סצנות אלימות בקולנוע לסצנות סקס. כלומר – ההנאה של הצופה מאלימות בקולנוע שוות ערך להנאתו מסקס בקולנוע. אם כבר, אז ההשוואה בין הוילונות למסך הקולנוע קצת מופרכת באמת, למרות שהתאוריה הזאת, לדעתי, די מגניבה – ובהקשר לגישה של היצ'קוק לקולנוע, גם די מדויקת באיזשהו מקום.
המנחה שלך במקרה למד בתיכון
אצל היועצת החינוכית קרן מור?
http://www.youtube.com/watch?v=jM47SsOgs1Q
האם יש משהו
שלא ניתן להדגים באמצעות קרן מור?
בהחלט די מופרך
אבל אל תדאג, כמות הפרשנויות הסופר מופרכות שאתה הולך לקרוא בהמשך הלימודים שלך היא כל כך גדולה, עד שבסוף אפילו דברים כאלה נראים פתאום הגיוניים לאנשים. לך תבין…
ביקורת - מיד לאחר צפייה
בדיוק גמרתי לראות את פסיכו, אחרי שבמשך שנים שמרתי על תומתי מכל משמר ונמנעתי מספוילרים בכל מחיר, כי נאמר לי שזאת קלאסיקה ושהסוף השפיע על יצירת סרטים לדורות. אז אני אחלק את הביקורת לשני חלקים: אחד על כל הסרט ואחד על הסוף.
הסרט פעל עלי מצוין, ולעסתי אצבעות מרוב מתח, למרות שאני חושדת בהשפעה פסיכולוגית מסוימת מכך שידעתי שמדובר בסרט מפורסם של היצ׳קוק. העלילה מעניינת גם לפני שהיא באמת מתחילה. החלק הכי מוצלח היה המתח בין לבין, כשלא באמת קורה שום דבר. באירועים הדרמטיים עצמם הסרט די התיישן, ומה שהיה מאיים אז יכול להיראות היום לחלק מהאנשים מגוחך. גם המוזיקה קצת מגזימה לטעמי. אבל למרות זאת עדיין נבהלתי מהכל.
כל השחקנים עושים עבודה טובה ועוררו בי בקלות רבה הזדהות עם הדמויות שלהם, אבל אני חייבת לציין לשבח את אנתוני פרקינס, שמצליח בו זמנית לגרום לך לחוש רחמים על בחור נעבעך וגם לפחד שהוא פסיכופת.
על הסוף בתגובה המספולירת.
כן,
הגעתי למסקנה שכדי באמת ליהנות מטוויסט מפתיע, עדיף לא לדעת שיש טוויסט. ככה מונעים את יצירת ההייפ ואת האכזבה שבאה אחריה.
החיים שלנו הולכים להיות כל כך יותר פשוטים כשנמציא מכונה מוחקת זיכרונות.
קוראים לזה ילדים.
הדגמים שישנים מעט בלילה יעילים יותר, לידיעתך.
בתור מישהו שלא ממזמן התחיל לצפות ב"דולהאוס"
be careful what you wish for.
התגובה הזאת אמורה להיות מקושרת
לתגובה של ירחונית תימהונית לגבי מחיקת זיכרון.