בד"כ סרטים עם אפקטים ומסכים כחולים לוקח יותר זמן לערוך ולסגנן מאשר סרטים שמסתכמים במשחק וצילום.
אם נקח דוג' ממארוול, ENDGAME סיים את הצילומים בזמן שהצילום של קפטן מארוול התחיל, וקפטן מארוול יצא לפני ENDGAME.
בהתחשב בעובדה שמבחינתי טום קרוז בטייטל זו סיבה מוצדקת בפני עצמה *לא* ללכת לראות סרט.
אפשר להגיד על טום קרוז הרבה דברים (שהוא נראה ממש טוב יחסית לגילו, או נניח שהוא פסיכופט), אבל בימינו שחקן טוב הוא לא.
כמה פעמים אני יכולה להאשים טפשת של חודש תשיעי לפני שהתירוץ הזה מאבד את הלגיטימציה לחלוטין?
שהסרט הזה של ספילברג, לא יהרוג אותי משיעמום…
אני מתכוון, לא שספילברג לא תותח, זה ברור. אבל נראה לי שבדרמה [שאין בה אפקטיים ויזואליים], יש לו מין קטע כזה איטי, מין לעיסה של מסטיק, שכבר לפני חצי שעה נגמר לו הטעם. התקווה שלי כרגע, היא בגלל הטריילר שנראה כרגע טוב, אבל כמובן שזה לא אומר כלום.
נקווה ששאר הסרט לא מלא בקטעים של טום הנקס שרץ מפה לשם, ומעביר מסרים למריל סטריפ, בזמן שהיא חושבת בבהייה רצינית [באופן משכנע למדיי].
כי אם כל זה לא יקרה, כנראה שזה יהיה הסרט הטוב שלי של השנה [אחרי 'קרא לי בשמך', כי טימותי קלמנט הולך לדפוק שם את הופעת השנה] .
זו אולי תלונה קצת מצחיקה – כשבאים לסרט של ספילברג מאז תחילת המילניום הנוכחי, יודעים שהאיש אוהב למתוח את סרטיו בנדיבות על פני לא-מעט דקות, אבל בדך-כלל הוא יודע לנצל היטב את הדקות האלה, גם אם לקראת הסוף הוא קצת נמרח. ב-"העיתון", המריחה הזו קורית כבר לקראת האמצע. וזה כואב, כי לא רק בפני עצמו אלא גם בהשוואה לשני הסרטים הקודמים ב-"טרילוגיית הדמוקרטיה" של ספילברג, הסרט הנוכחי יוצא לא-טוב. "לינקולן" הציג את כל הליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי כמשהו שראוי להגן עליו, גם אם בדרך הוא נותן פתחון-פה לדעות והשקפות איומות. "גשר המרגלים" עסק בשאלות של זכויות אדם מול שיקולי בטחון. "העיתון" עוסק, כמשתמע משמו העברי, בחשיבות חופש העתונות. אבל בשני הסרטים הקודמים היתה איזו מורכבות, איזה דיון – האם פוליטיקה בזויה של ג'ובים ודמי לא-יחרץ היא כלי לגיטימי כאשר פועלים למען מטרה ראויה כמו ביטול העבדות? עד כמה רחוק ניתן ללכת בצעדים שנוקטים כנגד אדם הפועל במזיד לפגוע בבטחון המדינה?
ב-"העיתון" אין שום שאלות מהסוג הזה. ברור מהרגע הראשון שהגיבורים צודקים, הממשלה המרושעת טועה (רבאק, אנחנו מדברים פה על ממשל ניקסון) מה שמשלב די מוקדם מעקר כל מראית-עין של דיון והופך את הסרט להטפה מוסרית מתמשכת.
אפשר לחיות עם הטפה כזו – הנושא חשוב מספיק – אם היא מועברת בצורה עלילתית מספיק מעניינת. בתחילת הסרט ניכר שהתסריטאים התאמצו, אבל איפשהו לקראת האמצע נראה שכבר נגמר להם הכח. דיוני ה-"אנחנו כן הולכים לפרסם/אנחנו לא הולכים לפרסם" שממלאים את החלק הזה של הסרט הם כל-כך מייגעים, בעיקר בגלל שידוע איך זה הולך להגמר, והניסיונות של ג'ון ויליאמס להעצים את הדרמה בקטעים האלה עם נעימות טעונות בפסקול נשמע כמעט פארודי. גם סצנות הסיום היו יכולות לשרוד טוב יותר בלי כל האובר-מלודרמה.
השחקנים, ובראשם הנקס וסטריפ, עושים עבודה טובה, ספילברג מגיח מדי פעם עם החזותי שלו (שמתבטא בעיקר בשוטים ארוכים בין חדרים שבהם נערכים דיונים עצבניים) – אבל יש תחושה שהוא מרגיש קצת פחות בנוח בסרט שכמעט כולו ראשים מדברים.
בסך הכל, לא סרט רע, אבל גם לא משהו שיזכר בתור אחד ההישגים הגדולים של ספילברג והבאז האוסקרי שלו הוא בעיקר תמוה. נו, נחכה ל-"שחקן מספר 1".
סרט של ספילברג?
אף פרסומת בנוגע אליו ושום אזכור. יכול להיות שהסרט הוא לא משהו? הייתי בטוח שהסרט הבא שלו זה "שחקן מספר אחד".
באופן משעשע, ״הפוסט״ צולם הרבה אחרי ״שחקן מספר אחת״, אך יוצא לפניו.
זה אגב למה לא שמעת עליו עדיין, כי הם סיימו לצלם אותו לפני כמה חודשים והוא עדיין לא הוצג בשום פסטיבל, ככה שאין לאף אחד עדיין דעה עליו.
אתה אומר... שהיה לו הרבה פחות צורך בפוסט?
(ל"ת)
יש דבר שנקרא פוסט-פרודאקשן
בד"כ סרטים עם אפקטים ומסכים כחולים לוקח יותר זמן לערוך ולסגנן מאשר סרטים שמסתכמים במשחק וצילום.
אם נקח דוג' ממארוול, ENDGAME סיים את הצילומים בזמן שהצילום של קפטן מארוול התחיל, וקפטן מארוול יצא לפני ENDGAME.
וואו איזה קאסט
מתחיל עם טום קרוז ומריל סטריפ, ממשיך עם שרה פולסון ובראדלי וויטפורד, ועוד עובר לאליסון ברי ובוב אודנקרק?
לא יודעת לגבי הסרט או הסיפור, אבל הקאסט ממש עושה חשק לראות.
טום זה טום
אבל קרוז זה לא הנקס![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
הטעות הזאת מדהימה במיוחד
בהתחשב בעובדה שמבחינתי טום קרוז בטייטל זו סיבה מוצדקת בפני עצמה *לא* ללכת לראות סרט.
אפשר להגיד על טום קרוז הרבה דברים (שהוא נראה ממש טוב יחסית לגילו, או נניח שהוא פסיכופט), אבל בימינו שחקן טוב הוא לא.
כמה פעמים אני יכולה להאשים טפשת של חודש תשיעי לפני שהתירוץ הזה מאבד את הלגיטימציה לחלוטין?
מה הסיכויים
שהסרט הזה של ספילברג, לא יהרוג אותי משיעמום…
אני מתכוון, לא שספילברג לא תותח, זה ברור. אבל נראה לי שבדרמה [שאין בה אפקטיים ויזואליים], יש לו מין קטע כזה איטי, מין לעיסה של מסטיק, שכבר לפני חצי שעה נגמר לו הטעם. התקווה שלי כרגע, היא בגלל הטריילר שנראה כרגע טוב, אבל כמובן שזה לא אומר כלום.
נקווה ששאר הסרט לא מלא בקטעים של טום הנקס שרץ מפה לשם, ומעביר מסרים למריל סטריפ, בזמן שהיא חושבת בבהייה רצינית [באופן משכנע למדיי].
כי אם כל זה לא יקרה, כנראה שזה יהיה הסרט הטוב שלי של השנה [אחרי 'קרא לי בשמך', כי טימותי קלמנט הולך לדפוק שם את הופעת השנה] .
גשר המרגלים הרג אותך משעמום?
סרט דרמה נטו שהשאיר אותי דרוך לכל ארכו
ארוך מדי.
זו אולי תלונה קצת מצחיקה – כשבאים לסרט של ספילברג מאז תחילת המילניום הנוכחי, יודעים שהאיש אוהב למתוח את סרטיו בנדיבות על פני לא-מעט דקות, אבל בדך-כלל הוא יודע לנצל היטב את הדקות האלה, גם אם לקראת הסוף הוא קצת נמרח. ב-"העיתון", המריחה הזו קורית כבר לקראת האמצע. וזה כואב, כי לא רק בפני עצמו אלא גם בהשוואה לשני הסרטים הקודמים ב-"טרילוגיית הדמוקרטיה" של ספילברג, הסרט הנוכחי יוצא לא-טוב. "לינקולן" הציג את כל הליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי כמשהו שראוי להגן עליו, גם אם בדרך הוא נותן פתחון-פה לדעות והשקפות איומות. "גשר המרגלים" עסק בשאלות של זכויות אדם מול שיקולי בטחון. "העיתון" עוסק, כמשתמע משמו העברי, בחשיבות חופש העתונות. אבל בשני הסרטים הקודמים היתה איזו מורכבות, איזה דיון – האם פוליטיקה בזויה של ג'ובים ודמי לא-יחרץ היא כלי לגיטימי כאשר פועלים למען מטרה ראויה כמו ביטול העבדות? עד כמה רחוק ניתן ללכת בצעדים שנוקטים כנגד אדם הפועל במזיד לפגוע בבטחון המדינה?
ב-"העיתון" אין שום שאלות מהסוג הזה. ברור מהרגע הראשון שהגיבורים צודקים, הממשלה המרושעת טועה (רבאק, אנחנו מדברים פה על ממשל ניקסון) מה שמשלב די מוקדם מעקר כל מראית-עין של דיון והופך את הסרט להטפה מוסרית מתמשכת.
אפשר לחיות עם הטפה כזו – הנושא חשוב מספיק – אם היא מועברת בצורה עלילתית מספיק מעניינת. בתחילת הסרט ניכר שהתסריטאים התאמצו, אבל איפשהו לקראת האמצע נראה שכבר נגמר להם הכח. דיוני ה-"אנחנו כן הולכים לפרסם/אנחנו לא הולכים לפרסם" שממלאים את החלק הזה של הסרט הם כל-כך מייגעים, בעיקר בגלל שידוע איך זה הולך להגמר, והניסיונות של ג'ון ויליאמס להעצים את הדרמה בקטעים האלה עם נעימות טעונות בפסקול נשמע כמעט פארודי. גם סצנות הסיום היו יכולות לשרוד טוב יותר בלי כל האובר-מלודרמה.
השחקנים, ובראשם הנקס וסטריפ, עושים עבודה טובה, ספילברג מגיח מדי פעם עם החזותי שלו (שמתבטא בעיקר בשוטים ארוכים בין חדרים שבהם נערכים דיונים עצבניים) – אבל יש תחושה שהוא מרגיש קצת פחות בנוח בסרט שכמעט כולו ראשים מדברים.
בסך הכל, לא סרט רע, אבל גם לא משהו שיזכר בתור אחד ההישגים הגדולים של ספילברג והבאז האוסקרי שלו הוא בעיקר תמוה. נו, נחכה ל-"שחקן מספר 1".