כדי לסכם את "פיץ' פרפקט" לא צריך יותר ממילה אחת: Glee. או לפחות, העונה הראשונה של Glee. יש לו אותה עלילה, אותם שירים, אותו הומור, אותן דמויות הזויות, אותו טמטום חינני ואותה מידה של מונוסודיום גלוטמט שהופכת אותו לממכר למרות הכל.
בקה (אנה קנדריק) היא סטודנטית חדשה בקולג', מסוג הקולג'ים הקולנועיים שבהם אף אחד אף פעם לא הולך לכיתה אף פעם. במקום זה, כולם מתעסקים שם בספורט המקומי: א-קפלה. מקהלת הבנות (הטובות והחינניות) ומקהלת הבנים (הרעים, פויה), שתיהן שחקנית מרכזיות בליגת הא-קפלה. כי יש דבר כזה, ליגת א-קפלה. יש תחרות מקומית ותחרות ארצית ותחרות לאומית, כמה מאוד Glee. בקה היא כמובן מגניבה מכדי להשתתף בבילוי חנוני כמו לשיר בציבור, מכיוון שזה מפריע לה לעשות חיקויים של קריסטן סטיוארט מ"דמדומים", אבל אחרי שכשרון השירה שלה מתגלה במקרה כשהיא שרה במקלחת (במקלחת! קחו רגע כדי להתאושש מהמקוריות המדהימה של המהלך העלילתי הזה), היא משתכנעת להצטרף. ויש גם אהוב פוטנציאלי בלהקה המתחרה, ומנהיגת להקה עם טעם מוזיקלי שמרני שבקה המרדנית מתעמתת איתו, איזה אבא שאפשר לריב ואז להתפייס איתו, והמון המון דמויות אחרות, כל אחת עם עלילת המשנה הייצוגית שלה.
מהרגע הראשון שבו אחת הדמויות מוציאה מפיה משפט שאינו מוזיקלי, ברור שהתסריט של "פיץ' פרפקט" לא מאוד יתאמץ. זאת ערימה עצומה של קלישאות ארוזות מראש, שאפילו לא מבוצעות עם שכנוע עצמי: הטקסטים מציגים אותן באופן הישיר ביותר האפשרי. בדקות המסך המעטות שלו, אבא של בקה מספיק לומר משהו כמו "בקה, אני יודע שאת מוטרדת מכך שאמא שלך ואני נפרדו ואת רוצה לעבור ללוס אנג'לס להיות די. ג'יי. אבל אני הכרחתי אותך ללכת לקולג' והבטחתי שאם תצליחי אז אני אממן לך את הדירה באל. איי, אבל תנסי להתגבר, טוב?. אחרי חמש הדקות הראשונות תוכלו לספר בדיוק מה יקרה בכל דקה שאחריהן, עד הסיום.
התירוץ, בסרט מוזיקלי, הוא בדרך כלל השירים. אז כן, הסרט מלא בקאברים ווקאליים לשירי פופ עם העמדה חביבה, אבל גם החלק הזה של הסרט רחוק ממושלם. הבעיה הראשונה היא שאף אחד לא שר בסרט. א-קפלה אמורה להיות המוזיקה הכי טבעית והכי אנפלאגד בעולם, אבל במקום להישמע טבעי ואמיתי, הפסקול נשמע בדיוק כפי שהוא: כזה שהוקלט באולפן – ככל הנראה על ידי זמרים וזמרות שמעולם לא שהו יחד באותו חדר – ואז הונדס, מוקסס ומוקסס מחדש. אפילו לרגע אחד לא נראה כאילו הקולות שאנחנו שומעים באמת יוצאים לשחקניות מתוך הפה, והן לא ממש מתאמצות להוכיח אחרת – לא תמיד הן אפילו טורחות לעשות עם השפתיים. הבעיה הקשה עוד יותר היא שיש להן טעם מוזיקלי נורא. הסרט מתחנף לקהל באמצעות לקט של להיטי טופ 10 אמריקאיים מהשנים האחרונות, שכנראה לא ייחקקו בהיכל הנצח כשנות השיא של הפופ. לא חייבים לשיר הגבעטרון וגם לא פינק פלויד, אבל בתור היפסטרית מוזיקלית שעובדת בתחנת רדיו, אפשר היה לצפות מבקה שההשכלה המוזיקלית שלה תרחיק טיפה מעבר לדייויד גואטה וברונו מארס. אפילו איזה קולדפליי היה מתקבל בברכה.
אי לכך ובהתאם לזאת, מכל בחינה ובכל היבט אובייקטיבי, יש להכריז ש"פיץ' פרפקט" הוא מוצר קולנועי נחות ואין לצפות בו בשום אופן. כל זאת אלמלא העובדה המעצבנת שהוא ממש כיפי.
כמו סרטי התיכון הכי טובים, הוא קצפתי ונטול ערך תזונתי ומתעקש להיות מהנה למרות ודווקא כשהוא ממש מטופש. הסיפור דבילי, אבל מאוכלס בכל כך הרבה דמויות קיצוניות ומצחיקות שלפחות אחת מהן בוודאי תגרום לכם לחייך. התסריטאית קיי קנון ("30 רוק") מודעת לכך שהסרט מתרחש בעולם פנטזיה שלא מחויב למציאות בשום צורה, ולכן מרשה לעצמה להתפרע עד הסוף, כולל כמה רגעים שמגיעים לכדי ביזאריות לשמה. יש אנשים שבשבילם הדמות המצחיקה ביותר תהיה אנה קאמפ (האישה עם השם הכי ראוי מאז האצן ברי צקלה) בתפקיד מנהיגת הלהקה הקפדנית והלחוצה, ורבים אחרים יעדיפו את רבל ווילסון בתור איימי השמנה (זה השם), שלוקחת את כל הסטראוטיפים על בחורות שמנות חסרות בטחון עצמי ועושה בדיוק להיפך. לטעמי, אף אחת לא מתקרב לקרסוליה של דמותה של האנה מיי לי, זמרת אסיאתית בעלת קול כמעט בלתי נשמע (איך בדיוק היא עברה את האודישנים – זאת שאלה שהסרט לא מספק לה שום תשובה) שבלי אזהרה מכניסה לסרט הכל כך פרחים ופרפרים הזה הבלחות של הומור שחור משחור. מתברר שקשה לשמור על הדרת כבוד ולצקצק על הטעם המוזיקלי הקלוקל כשעסוקים בלהישפך על הרצפה מצחוק.
אוקיי, אולי בעצם מילה אחת לא מספיקה כדי לתאר את "פיץ' פרפקט". צריך שתיים: גילטי פלז'ר.
פורסם במקור בוואלה
מדויק
הרעיון הכללי של הסרט על הנייר נשמע מפגר,
הביצוע לא מעולה…
אבל זה עדיין אחד הסרטים היותר מצחיקים שצפיתי בהם…
שכנעת אותי.
ואז כתבת "התסריטאית קיי קנון ("30 רוק")" ושכנעת אותי אפילו יותר.
ראיתי את הטריילר ובסתר ליבי נגנבתי...
עד עכשיו לא היה לי נעים להודות אבל עכשיו אפשר לומר- בא לי לראות את הסרט הזה, לא בקולנוע, לא צריך להגזים… אבל לראות אותו, יש לי תחושה שהוא יצחיק אותי כמו שציפיתי.
מגניב שעשית עליו ביקורת רד, הייתי בטוח שתתרחק מסרט כזה כמו מאש…
סרט כיפי ומהנה ביותר
פשוט שעה וחצי של חיוך דבילי על הפנים
וזו לא פאט איימי, זו פאט פטרישיה
סרט שנותן הרגשה טובה
הוא לא מקורי במיוחד או חשוב בצורה כלשהי, אבל הקאברים עשו לי את זה ואנה קנדריק נתנה הופעה טובה. נהנתי מאוד לראות אותה, נהנתי ממנה כל כך שהרגשתי שהיא לא מופיע שם מספיק משום מה.
סיימתי את הסרט עם חיוך בעודי מזמזם את no diggity.
סרט feel good מעולה!
אני לא עומד לראות את זה
אין לי שום דבר נגד קומדיות כאלו שלרוב אני נהנה בהם אבל ההשוואה לגליי, שמעתי על הסדרה כל כך הרבה חפירות מידידות שלי שאני מתרחק מכל דבר שקשור לזה, בין אם הוא טוב ובין אם זה כמו באטלשיפ (ממש שנאתי את הסרט הזה).
אין כל קשר בין גלי לפיץ' פרפקט
בשניהם יש שירים, תחרות והם בשפה האנגלית אבל חוץ מזה – אין קשר.
לא רק זה, במהלך הסרט ישנה קריצה עבה ובוטה לכיוונם שמצהירה בעצם "אנחנו כל כך לא גלי!"
הכל כתוב בדיוק באותה עלילה נדושה ששמענו עליה מיליון פעם, אבל הכל מוחצן ומוגזם (ומצחיק). כך שיש הרגשה שהסרט הוא גם במקביל סוג של פרודיה על הסרטים האלו.
הכול טוב ויפה, אבל הכוכבים האמיתיים של הסרט הם שני הפרשנים-שדרנים, למרות שהם מופיעים ביחד איזה חמש דקות לאורך כל הסרט. כמו בחבובות.
שכחת פרט מאוד חשוב
צפיתי ב 3 העונות הראשונות של גלי (גם גילטי פלז'ר. הסדרה עצמה די נוראית וקלישאתית אבל יש שם נאמברים מעולים). בניגוד לליה מישל, שכל דקה מעצבנת שהיא על המסך אני חושב על דרכים להרוג אותה (אולי זו הדמות, אבל זה לא הופך אותה לפחות מעצבנת), אנה קנדריק מופיעה תחת ההגדרה "חמוד" במילון. כמעט השתכנעתי לראות את זה בקולנוע רק כי אני מת עליה, אבל נראה לי שאחכה כבר לגרסה הביתית.
נ.ב. את רבל ווילסון אני מתעב עוד מ"מסיבת רווקות" (וגם כל דבר אחר בסרט הזה) וכל רגע שהיא הופיעה בטריילר צעקתי בראש "זה לא מצחיק! תחזרו לאנה קנדריק!".
רבל מדהימה כאן
אני גם לא חיבבתי אותה במסיבת רווקות, אבל כאן היא פשוט נהדרת. התזמון הקומי שלה מדוייק כל כך, וחצי מהבדיחות המצחיקות הן פאנצ'ים שלה. לגמרי גונבת את הצגה.
תן לה צ'אנס נוסף :)
יש לא מעט דברים רעים להגיד על הסרט הזה
ובכל זאת משהו בו עובד: הוא מצחיק מאוד ומהנה מאוד, והוא עושה את זה למרות עלילה צפויה והומור הפרשות.
ואני כבר יודעת לתופף על כוס מפלסטיק, ונשאר רק להתאמן על השירה…
ממבט בטריילר שלו הוא נראה טיפשי, מאותגר עלילתית,
ודי גרוע, אבל כמו גילטר פלז' נהדר. מזמן לא היה לי כזה אחרי שהפסקתי לצפות בגלי (די, אחרי עונה 2 זה היה יותר מידי מטופש בשביל להמשיך לצפות בזה), זה נראה כמו הפסקה נחמדה.
חושבת לארגן כמה בנות לערב קולנוע טיפשי.
סרט חמוד ותו לא
מעולם לא ראיתי Glee, אבל אני חושב שתודעתית זה נתפס אצלי בדיוק כמו שזה נתפס אצל רד פיש – סדרה על תיכוניסטים שמתרצים עלילה כלשהי כדי לדחוף פנימה קאברים לשירי פופ.
אז הסרט הזה רוצה להגיד שהוא לא Glee, ומדגיש כמה שאפשר שהם בקולג' ולא בתיכון. ביג פאקינג דיל.
ולמרות זאת, היו שם איזה סצנה או שתיים שכנראה אזכור בעתיד, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד על הרבה סרטים אחרים שראיתי.
לא מסכים rרק עם משפט אחד
"כמו סרטי התיכון הכי טובים, הוא קצפתי ונטול ערך תזונתי ומתעקש להיות מהנה למרות ודווקא כשהוא ממש מטופש"
אני חושב שגם אם נצטמצם לתת הזאנר של סרטים שהם באמת סרטי תיכון (ולא רק סרטי התבגרות על רקע התיכון) סרטי התיכון הכי טובים שיצא לי לראות הם דווקא כאלו שהציעו יותר מהומור מטופש בלבד. בחלקם אמנם היה הומור מטופש, אבל היה גם ערך מוסף.
אתה צודק, זה ניסוח לא מוצלח.
(ל"ת)
זה בסדר, נסלח על זה הפעם...
… כל עוד תזכור את זה כשאתה כותב את הביקורת על ג'לי טרזן![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אני נאלצת להודות שממש נהניתי מהסרט
וכשאני אומרת "נאלצת", אני באמת מתכוונת שאני עושה את זה בניגוד להיגיון ולשכל הישר, ככל שיש לי כאלה. הסיבה היחידה שהגעתי לסרט היא שזכיתי בכרטיסים. באמת לא ציפיתי להנות בסרט דמוי Glee. אבל זה קרה…סרט שחלוטין גורם להיפר-גליקמיה והנאה מהולה בכיף, למרות שהוא לא כל כך הצחיק אותי כפי שהוא הצחיק אחרים, להתרשמותי. מה שכן, בהחלט היו שם המון קטעים priceless שאני אזכר בהם בחיוך עוד זמן מה (I set fires to feel joy ).
איכשהו הנוסחתיות של סרטים בסגנון הזה עבדה פה ממש טוב. רוב השירים בחיים לא היו ובחיים לא יהיו בפלייליסט שלי, אבל העיבודים המוזיקליים היו ממש טובים ואפילו לא הפריעו לסרט ברוב הזמן. ועכשיו אני רק צריכה להוציא מהראש את I saw the sign של אייס אוף בייס (?) …צא דיבוק, צא.
חשבתם שזה סתם סרט קליל? טעות בידכם
הנה סרטון שמסביר למה פיץ' פרפקט הוא ,במיטב המסורת הקובריקאנית, בעצם סרט על פיגוע התאומים במסווה של סרט אקפלה, כמו שהניצוץ היה סרט על זיוף הנחיתה לירח/השואה/רצח אינדיאנים/ריח רע בבוקר במסווה של סרט אימה. פיץ' פרפקט 237, כאן כדי לפוצץ לכם את המוח. ( מומלץ לצפייה בייחוד אם צפיתם גם בחדר 237 וגם בפיץ' פרפקט, אבל נראה לי שניתן להנות גם אם ראיתם רק אחד מהם)
ממש לא גלי... יותר "מעודדות צמודות" גרסת המקהלה (רק הרבה פחות קאלטי)
ראשית, אפתח ואומר שאני מתנגדת נחרצות למושג "גילטי פלז'ר" בהקשר לבידור. הוא מתאים למקרה שבו אדם בדיאטה מתגנב בחשכת הליל למקרר ומענג את עצמו באיזו גלידת שמנת איכותית שממיטה חורבן על המאזן היומי, ולכן ההנאה מלווה ברגשי אשמה; אבל כשמדובר בבידור ואני מתבדרת, על מה ולמה אני אמורה להרגיש אשמה בדיוק? לא קיים אצלי. אם אני נהנית אני לא מרגישה אשמה, ואין לי בעיה להודות בכל פה ביצירות שמהנות אותי, גם אם הן לא "נחשבות" (ויעידו שלל הודעותיי האוהדות על "ארמגדון" ברחבי האתר).
את "גלי" לא סבלתי בגלל עלילות סבוניות ודמויות מעצבנות (ליה מישל? כן בהחלט) ואפילו הביצועים המוזיקליים הדביקים שלהם לא הצליחו לפצות על כך, מה שהופך אותו להכי פחות "גילטי פלז'ר" שיש – לא היה שום פלז'ר… הכרחתי את עצמי לצפות בתקווה שזה משתפר אבל פרשתי בערך בפרק השישי (בעונה הראשונה).
פיץ' פרפקט שאמור להיות כנראה משחק מילים (שלא ממש הבנתי) על perfect pitch (שמיעה אבסולוטית) הוא סרט מטופש וחביב, אבל קצת הזוי, ולאכזבתי יותר מטופש מחביב. לא סבלתי ממנו (בניגוד ל"גלי"![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
) אבל גם לא נהניתי כפי שחשבתי שאהנה… הוא היה קצת ארוך מדי, יותר מדי חורים בעלילה הלא מהודקת דיה, ההקלטות אכן נשמעו אולפניות להחריד באופן מטריד והיו עוד כל מיני ניטפוקים שהציקו לנו. יוצריו צריכים לצפות (שוב, אני מניחה) ב"מעודדות צמודות" כדי לראות איך עושים זאת כהלכה. בניגוד לנ"ל, פ"פ לא השאיר אותי במצברוח טוב כמתבקש ולא עורר בי רצון לצפות בו שוב (אבל לא פוסלת על הסף צפייה בסרט ההמשך).
זה לא משחק מילים על "פרפקט פיץ'"
זה משחק מילים על "פיץ' פרפקט". שהמשמעות שלו היא, נו, פרפקט.
ואללה לא הבנתי.
(ל"ת)
http://www.merriam-webster.com/dictionary/pitch-perfect
תודה, לא הכרתי
לא נפוץ למצוא צירופים באנגלית שבהם שם התואר אחרי שם העצם; אולי במקרה הזה נוצר כדי לבדל אותו מ-perfect pitch.
במקרה הזה, ה-pitch בא לתאר את ה-perfect.
זה דומה לשמות של צבעים, לדוגמא (כמו Cornflower Blue או Grass Green).
לא הוא לא... הכוונה עדיין שהפיץ' מושלם, לא להפך
בצבעים שציינת הכוונה לגוון של הצבע, כלומר איזה סוג של כחול או איזה סוג של ירוק; כאן זה לא איזה סוג של מושלם.
המושלמות פיצ'ית
(ל"ת)
דווקא מגלי יותר נהניתי
הרגשתי שהמוזרות שלה, גם אם היא בשקל, לפחות חיננית יותר. פיץ' פרפקט פשוט הזיע ממאמץ לכל אורכו והשאיר אותי עם כלום בסוף. מה שהיה נחמד בגלי הוא שעם כל הטלנובליות, הדמויות כולן הן קריקטורות מופרכות כאלה, אז נחסכה לי ההבנה שאני צופה בסבונייה גרועה (בהתחלה לפחות). פה אפילו את זה לא היה.