"חוטים נסתרים" הוא סרט שהרבה אנשים, ובייחוד המבקרים, מרעיפים עליו שבחים. אז אני יושב וקורא את הביקורות והניתוחים המעמיקים שכותבים על הסרט, שמדברים על המוטיבים שלו, על הדברים שהוא אומר על אומנות והקשר של אוכל וכל מני דברים, מתרשם ממה שהם מדברים, חושב קצת ואז מושך בכתפיים ואומר "כן, אבל למי אכפת?".
כי סרט הוא יותר מניתוח מעמיק של נקודה או מסר כלשהו. אם אתה רוצה להעביר נקודה, תשים אותה בפונט יפה על רקע של שקיעה או של חתלתולים משחקים בשלולית. אבל אם אתה רוצה לבנות סיפור מסביב לנקודה הזאת – תכתוב סיפור טוב. ו"חוטים נסתרים", מצטער, הוא לא סיפור טוב; הוא סרט שעשוי טוב, אבל זה לא אותו הדבר. כל השחזור התקופתי והצילום המדהים שבעולם לא יעזרו לך אם שום דבר מעניין לא קורה בסרט שלך. ולהגנתו, קורים ב"חוטים נסתרים" איזה שלושה דברים מעניינים פעם בכמה זמן, אבל אלה בהחלט בערך שלושה דברים מעניינים ולא הרבה יותר מזה.
כי "חוטים נסתרים" הוא מהסרטים האלה שדלים מאוד בעלילה, ו"מעצב אופנה קפדן מתחיל מערכת יחסים עם מלצרית" מכסה בערך חצי מכל מה שקורה בסרט הזה. "היי", יגידו אנשים שאוהבים את הסרט "אתה מפספס את כל הניואנסים, ואת כל הסצנות שמפתחות את הרעיון והנושאים שהסרט דן בהם!" ואני אגיד, כן, סבבה, מסר וכאלה אבל סיפור. קודם כול סיפור. "הוא איש מאוד קפדן והיא לא" זה לא סיפור.
להגנתו, "חוטים נסתרים" לא בונה רק על ניתוחים של מוטיבים ספרותיים אלא על צמד הדמויות הראשיות שלו, וזה סביר כי לא פעם דמויות יכולות לסחוב על גבן סיפור מקרטע וגם כי זה סרט רומנטי. רוב הסרטים הרומנטיים הם לא בדיוק מותחנים של היצ'קוק – הם בונים על הדינמיקה בין שני השחקנים הראשיים וסיפור האהבה הסוחף שלהם. הבעיה היא שהסרט מציג שתי דמויות שאמורות להיות מאוהבות, אבל נראות אמינות רק כשהן כועסות זו על זו. בסרט שמבקש לסחוף אותי למערכת יחסים רומנטית, האלמנט הבסיסי של "הזוג הזה נראה מאושר ואני מעוניין בהצלחתו" נכשל מהשנייה הראשונה, וזה בעיה. אנשים אחרים אולי הצליחו כן לראות את זה והידד להם, אבל בשבילי, בעוד שדניאל דיי לואיס הוא שחקן מוכשר, אין לו שום כימיה של זוג מאוהב עם שותפתו (המוצלחת גם היא) ויקי קריפס. ובשנייה שכל הקטע של "זוג מאוהב" לא מתרומם, עלילה אין והדמויות לא מפותחות – הסרט נשאר רצף סצנות, חלקן מוצלחות יותר ורובן לא מוצלחות כלל, של אנשים בבגדים יפים עושים דברים. לרוב נהוג לומר על סרטים אומנותיים שהם "איטיים", אבל "חוטים נסתרים" דווקא זז בקצב סביר – פשוט ללא שום מטרה מוצהרת. אפשר היה להוריד שעה מהסרט או להרחיב אותו בשעה, וזה לא ממש היה משפיע על האיכות שלו אלא רק על העצבים של מי שצופה בו. זה לא סימן טוב מבחינת הסיפור.
שוב, לרעיונות ולמסרים שהסרט עוסק בהם, כל סצנה היא חשובה, ואני מעריך את זה (למרות שגם שם יש לי כמה בעיות, אבל זה לניתוח מעמיק ולא ביקורת) אבל הערכה לא עוזרת לי כשאני בקולנוע ומתחיל לנקר בהקרנה של שתיים בצהריים. אני, ונראה לי שלא רק אני, לא בא לקולנוע רק כדי להעריך מאוד סרט. אני נהנה להעריך סרטים שאני אוהב, כמובן, אבל בעוד שאני אמהר לסלוח לסרט מחופף על טעויות שלו אם הוא ריגש אותי, סרט שאני רק מעריך משאיר אותי קר כלפיו, ומהר מאוד אני אשכח אותו.
כי סרט צריך לגעת, בצורה כלשהי, ברגשות שלי ובמי שאני; לעורר בי הזדהות עם הדמויות הראשיות; לעשות משהו שהוא לא "לגרום לי לבהות ולחשוב איזה משפטים מתוך הסרט מסכמים אותו טוב (בחירות אפשריות: "אני לא יודעת מה אני עושה פה", "זה לא מאוד טוב, נכון?", ו-"הטעויות שעשיתי שוב ושוב… אי אפשר להתעלם מהן"). ואם הוא לא – אז לפחות שיציג לי משהו מעניין שלא ראיתי, כזה שאני יכול באמת להפוך בראשי ימים לאחר מכן ולתהות על קנקנו, כמו "גלגוליו הקודמים של הדוד בונמה" או "דרכי הנשמה". אבל "חוטים נסתרים"? אפשר בקלות לסווג אותו כ"חמישים גוונים של השטן לובשת פראדה, עם הפסקול המרדים בעולם" – לא בדיוק יצירה מלאת יופי סודי שלא נראה כמוהו.
אם זה קצת אכזרי, זה רק בגלל שאני קצת מאוכזב. אפילו הרבה מאוכזב. אהבתי את "מידות רעות", בכללי אני בעד פול תומאס אנדרסון, וכששמעתי שהסרט קיבל שש מועמדויות לאוסקר ושבחים מקיר לקיר, חשבתי שאולי יש בסרט משהו שלא ראיתי בטריילר. אבל לא, אין. כלומר, אני מניח שעקרונית יש, אבל שוב – למי אכפת?
חוטים נסתרים מדי
נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני מסכים עם כל מילה ביקורת שלך (חוץ מזה שכתבת שהמוזיקה מרדימה, המוזיקה היא הדבר היחידי שממש אהבתי בסרט).
וגם אני מאוהדי פת"א.
פשוט לא הבנתי על מה הסרט, מה הוא מנסה להגיד, ובעיקר – מה אכפת לי מכל זה?
מוזיקה מרדימה זה לא דבר רע
אני מאוד אוהב להירדם לצלילי מוזיקה טובה, והפסקול של "חוטים נסתרים" הוא מאוד טוב – אבל גם מרדים.
אני חושב שהסרט הוא שמרדים...
המוזיקה רק מלווה את תהליך ההירדמות
איזה אכזבה
לא מבין איך פת"א הפך להיות מאחד הבמאים האהובים עליי תוך שני סרטים + טריילר (המאסטר, מידות רעות והטריילר של הסרט הזה יחד עם הביקורת) למישהו שפשוט לא בא לי לראות את הסרט הבא שלו.
לא מפתיע אותי שאתה מאוכזב
הביקורת הזאת פחות מדברת על הסרט. היא בעיקר מדברת עליך.
על הציפיות שלך מה הסרט אמור לעשות לך, הדרישות שלך מסרט.
"כי סרט צריך לגעת, בצורה כלשהי, ברגשות שלי ובמי שאני" – ובכן, ניכר שהסרט נגע ועורר אותך רגשית, רק לא מסוג הרגשות שציפית להן. לי היה נשמע מהטקסט שלך, שאתה בעיקר מתוסכל מעצם האכזבה שלך. אתה מאוכזב שהסרט לא התייחס אליך כמו שאתה רוצה, ועכשיו זה מתסכל אותך. כל כך רצית לאהוב את הסרט ולקבל ממנו סיפוק ולהחזיר לו אהבה בהרעפת מחמאות אחרי זה, אבל אתה פשוט לא מסוגל. האם זה לא מזכיר לך דמות או שתיים…?
נשמע לי, שהסרט הצליח לחבר אותך לדמויות. אבל אתה לא אהבת להרגיש את מה שהן מרגישות, ורק רצית לברוח מזה. האם זה לא מזכיר לך את ריינולדס..?
זה לא סרט על "אהבה רומנטית" באופן השגרתי והסטנדרטי שכפי שהיא מיוצגת לרוב בסרטים. זה סרט על מערכת יחסים סאדיסטית-מזוכיסטית, סרט על הסתירה והפערים שבין הרצון והצורך להתקיים כאינדיבידואל בתוך ואקום מאורגן לבין הצורך להרגיש נוכח מול אחר שנחווה ככאוטי. זה סרט על הפער בין הרצון להיות בשליטה לבין הצורך לוותר על השליטה. זה סרט על הפער ועל היכולת (או הרצון בכלל) לגשר בין העצמי לבין האחר – בין אם האחר הוא בן זוג, לקוח, מנהל או קהל. זה סרט שכל המהות שלו היא סביב תחושות כל כך חמקמקות, כל כך גבוליות, שקשה לשאת אותן ולהישאר איתן לאורך זמן.
היום כל סרטון יוטיוב ויראלי (אגב סרטוני רקע של שקיעה וחתלתולים משחקים בשלולית) וכל סרט בלוקבסטר (אגב וונדר וומן, תור וספיידרמן הבינוניים הפכו לקונצזוס כסרטים הכי טובים של השנה באתר) מפגיזים אותנו בפורנוגרפיית אמוציות, בתחושות מאוד פשטניות – אנחנו מריעים לגיבורים, צוחקים מהבדיחות, מתפעלים מהדברים המופלאים שמוצגים על המסך. איזה כיף לנו לחוות כזה אסקפיזם הגיוני וברור, לרגע לברוח ולא להישאר עם התחושות הקונפליקטואליות המרגיזות והמציקות של היומיום.
הסרטים האחרונים של פת"א לא מספקים תחושת קתרזיס, תחושה של הגעה לשיא ופורקן רגשי, דבר שהיום אנחנו מוצפים בו ולכן תמיד מצפים לו. אני למשל זוכר מאוד חזק כמה מאוכזב וכועס יצאתי מ'המאסטר', הרגשתי שבזבזתי שעתיים ומשהו מהחיים שלי, שהיו כמה דיאלוגים חזקים אבל מה המטרה בכלל היתה. אבל ככל שהזמן עבר, קלטתי שאני ממשיך לעבד את הסרט. שיש רבדים מורכבים ועמוקים שמפעפעים מתחת לייצוגיים החזותיים הראשוניים.
הפעם יצאתי מחוטים נסתרים, וגם אם לא הבנתי בדיוק "מה הפואנטה", הרגשתי שהסרט כל כך מוצף בדימויים עדינים (המשמעויות של הבגדים, האוכל, המבטים, הדיאלוגים, הבחירות השונות והמשונות של הדמויות…) שאני חייב לתת לדברים לשקוע… ולאט לאט עוד דברים מתבהרים לי. רק צריך לאפשר לעצמך את זה. אם תבחר בכך.
בוא נודה על האמת – הרוב מעדיפים באופן קבוע אסקפיזם רדוד (רדוד לא במובן שזה גרוע, אלא במובן שאין עומק לשקוע בו). אני באופן אישי, בוחר לגוון – כי יותר מדיי סרטים עמוקים ואני טובע, יותר מדיי סרטים רדודים ואני משתעמם. זה עניין של איזון.
אם תוכל לא להניח עליי מה הרגשתי ומה לא ובמקום זה לשאול, זה יהיה נחמד
אני לא מתוסכל מהאכזבה שלי, אני בסדר גמור איתה. אני מתוסכל מהסרט, ומאוכזב ממנו – ואלה שני דברים שונים. ומכיוון שהסרט נגמר בתחושת אופטימיות מסוימת, אם הסרט היה גורם לי להרגיש כמו ריינולדס, אני חושב שהייתי מרגיש אחרת.
ובדיוק בגלל מה שתיארת, נתתי לביקורת הזאת להתבשל ולא פירסמתי אותה ישר איך שראיתי את הסרט, וגם לא ישר אחרי שהיא הייתה מוכנה. חיכיתי, קראתי, ניסיתי למצוא בדיל של קצה ועדיין – לא משהו.
ב"המאסטר" מצאתי יותר, את "מידות רעות" ממש אהבתי, אבל כנראה שפשוט ההבנה של פול תומאס אנדרסון ושלי של בני אדם וכיצד הם עובדים היא שונה לחלוטין, ולכן האדישות המוחלטת שלי (עד ללעג) ל"חוטים נסתרים".
אם זה לא ברור, אני מאוד מאוד אוהב סרטים שהם לא אסקפיזם שטחי (אני אומנם לא מפרט על כולם באתר, ואולי זה באמת חבל), ולכן אכפת לי שהם גם יהיו טובים."חוטים נסתרים" הוא אולי "חכם" בשימוש שלו בדימויים ובדרך שבה הוא מספר את הסיפור שלו, אבל בסופו של דבר הוא לא "טוב" – הדרך שבה הוא מאפיין את מערכת היחסים שולט-נשלט חלשה, לא משכנעת ואני לא מזהה בה דבר מהמציאות ומערכות היחסים שלי ושסביבי.
לא הנחתי כלום, אני מבטא ומשקף לך את מה שאתה משדר
"אם זה קצת אכזרי, זה רק בגלל שאני קצת מאוכזב. אפילו הרבה מאוכזב."
אתה ער לזה שהמוטיב של הטקסט שלך הוא לתקוף את הסרט. לתקוף אותו כי הוא מאכזב אותך. אתה מתנהג ממש כמו ריינולדס (אפרופו "לא מזהה דבר מהמציאות שלי בסרט")
אני לא מתווכח איתך על זה שלא אהבת את הסרט. ברור שלא.
אני גם לא טענתי שאתה לא אוהב סרטים עמוקים (ואגב, זה באמת חבל שאתה לא מפרט על יותר באתר).
אני כן טוען (שוב, רק בגלל איך שזה נשמע מהמילים שלך) – שהסרט הצליח לגעת בך, רק לא באופן שקיווית. אתה קורא לחוויה שלך את הסרט 'אדישות', אבל תסלח לי, אני לא חושב שהיית מחכה עם פרסום של ביקורת על סרט שאתה אדיש אליו, אני חושב שביקורת כזאת פשוט לא היתה נכתבת מרוב אדישות.
אז אם אתה תטען שאתה כן מאוד אדיש לסרט, ושאני סתם מניח עליך דברים – אז אני אגיד שהבחירה שלך להתעמק בזה ("חיכיתי, קראתי, ניסיתי למצוא בדיל של קצה") זה אקט מזוכיסטי, ואשאל: למה בעצם עשית את זה?
אם אתה טוען שהסרט מצליח בתור מטא סרט - זה לא אומר שהסרט מצליח בתור סרט
כמו שסרט מלחמה טוב לא בהכרח גורם לצופים לפוסט טראומה
ומנגד קומדיה למשל גורמת לך לפעמים לרגש הפוך לגמרי ממה שעוברות הדמויות,
הן חוות את הדרמה האנושית בשיא עוצמתה והצופה צוחק בקלילות.
גם לדעתי היה אפשר לסיים את הסרט שעה יותר מוקדם או יותר מאוחר וזה לא ממש היה משנה – וזה מעיד על בעיה.
מה מעניין בלראות אנשים מינוריים שמתמודדים חצי התמודדות עם קונפליקטים מינוריים, עם מלא תסבוכות לא פתורות. יש בזה משהו ריאליסטי, אבל יכלתי גם להסתכל מהחלון על הדירה של השכנים כדי לחזות בריאליזם בהתגלמותו, אז מה קיבלתי מהסרט? שזה עשוי מאוד יפה, אבל משהו בסיפור חסר. אמנם הסיפור שכן מתואר הוא ביזארי משהו, אבל זו נשארת חידה שלא בוער במיוחד לפתור.
ככה:
אני לא אוהב לתקוף סרטים. אנשים עבדו ועמלו עליהם, ויש מאחוריהם מחשבה ואני מאמין שמגיעה להם את ההזדמנות השווה והגדולה ביותר. ואני פשוט אוהב יותר לאהוב דברים מאשר לא-לאהוב אותם. מדי פעם קל לי לדעת בוודאות אם אהבתי, מה אהבתי ואני יודע ששום צפייה שנייה או מחשבה ישנו את זה. מדי פעם זה יותר חמקמק, אני למשל חושב דברים מאוד רעים על "אני, טוניה" – אבל יכול להיות שזאת הייתה הצפייה שלי שגרמה לי לא לאהוב אותו, ולא הסרט עצמו ולכן נמנעתי מלכתוב עליו (אבל כן מצופה לו ביקורת).
השתעממתי והתאכזבתי לרוב אורכו של "חוטים נסתרים" (הפטריות עוררו את העניין שלי גם באופן כללי וגם אולי ספציפית שכל הסיפור יילך למקום יותר היצ'קוקי) אבל אמרתי לעצמי, "אנשים מאוד אוהבים את הסרט הזה – אולי יש שם משהו חבוי רדום שיתעורר אם אחכה ואקרא". אז חיכיתי, וקראתי, ובדיוק כמו שאמרתי בסוף – הגעתי לאותה הנקודה. למי אכפת. אז האוכל זה המוזה זה הליבידו זה הלא אכפת לי ממר וודקוק ומעלליו.
ובכן, "אדיש" זאת מילה קשה כמו שאתה אומר, ואולי אני קצת יותר רגשי כלפי מהסרט מ"אדיש" – אבל בהחלט לא בהרבה. היי, אולי גם אני לא מאבחן את עצמי נכון והדחייה שלי של הביקורת נבעה מהאדישות הזאת, כי לא היה לי מספיק אכפת מהסרט בשביל לפרסם את הביקורת במהרה.
אני פשוט לרוב מצליח להבחין בין אם הסרט נגע בי אבל בצורה שאיכזבה אותי (כלומר, שלא קלטתי מה הסרט הולך להיות ומה הוא רוצה ממני) ובין אכזבה שבה הסרט לא נוגע בי והוא לא טוב, וגם אם אני טועה (היי, קרו דברים מעולם) – זה לא מרגיש לי ככה. מצטער אם הטון של הכותרת קצת תוקפני, אגב. האכזבה שלי היא לא "לא קיבלתי מה שרציתי" אלא "לא קיבלתי סרט טוב". שניהם אכזבות, אבל תסכים איתי שהם מסוגים שונים, לא?
אני מרשה, רק לא הבנתי במה חלקת עליי
אתה ממעריצי פת"א (מה זה בדיוק אומר "להעריץ"? האם זו אהבה? הערכה? נכונות לקבל תחת המגבלות?). באת לסרט הזה בציפייה לראות סרט של הבמאי שאתה מעריץ. התאכזבת.
נשמע שהאכזבה שלך מהסרט היא בגלל שהוא לא סיפק לך מסע (שלא לומר רכבת הרים) של ריגושים ועניין. סבבה, לגיטימי.
עכשיו אני מזמין אותך לבחון את החוויה הזאת בנוסף גם מזווית אחרת (זה לא הזווית שלך או שלי. זה גם וגם). קצת כמו שאלמה איתגרה את ריינולדס לבחון את היחס כלפיה, אבל גם קיבלה אותו ורצתה לאהוב אותו כמו שהוא על כל צדדיו.
ממה שאתם כותבים, נשמע שהסרט הותיר אותכם לכאורה אדישים. אני חושב שאתם כל כך השתוקקתם להתחבר – להתעניין, להרגיש – אבל לא התאפשר לכם בגלל שהסרט, כמו ריינולדס, שוב ושוב כפה עליכם את הדרך שלו, לא התחשב ברצונות שלכם, והותיר אותכם דחויים. אבל כל כך רציתם להיות חלק ממנו, מהראש של פת"א, שהלכתם לקרוא כדי בכל זאת למצוא פתח פנימה, עשיתם מאמץ בשבילו… אבל כלום. וזה מתסכל.
גם אם לא נהנתם מהסרט, נשמע שהוא העביר אותכם תהליכים די דומים לחוויות שעוברות הדמויות שלו. לא כי זו היתה כוונת היוצר, אלא כי ההתעסקות בסרט היא על טבע האדם, והטבע של ההיקשרות בין בני אדם, החיבור בין אדם ליצירה, הרעב של אדם שנתקף בדחף, ועוד ועוד ועוד…
עבורי היה בסרט טונות של עניין במהלך הצפייה. חזיתי בדימויים הויזואליים, התפעמתי מהמשחק, התלהבתי מהריקוד שבין התמונה למוסיקה, התרשמתי מהכל. לפעמים צחקתי, הרבה פעמים נותרתי ללא מילים וגם ללא הבנה מה בדיוק קורה. תהליך ההתעמקות הרגשית שלי בסרט התחיל בכלל רק יומיים אחרי הצפייה. האם זה אומר שהסרט הוא לא "טוב"? אני לא יודע מה זה "טוב" בכלל, הסרט לא מדבר במונחים אבסולוטיים, ולכן הוא מרגיש לי כל כך יוצא דופן בנוף ואני לא יכול להישאר אדיש אליו. כמו מערכת היחסים של ריינולדס ואלמה, אני ממשיך להיאבק ולהיכוות ולהתמסר לחוויה שלי מהסרט.
הסרט מדבר על המחיר שאדם משלם במרדף אחרי שלמות, על הדחף לקשר והמכשולים שלו, על האכזבה שדברים לא נשארים מושלמים. אליי זה מאוד דיבר. ואם לא קרץ לך, גם בסדר – גם אלמה לא אהבה את אחת השמלות שריינולדס הלביש עליה.
זה היה עלול להיות נכון
אם התהליך שאתה מתאר לא היה דבר שאני עושה בשביל כמעט כל סרט שאני לא אוהב שמגיע מיוצרים שאני מעריך ו/או מקבל ביקורות מאוד טובות. "חוטים נסתרים" לא שונה מאוד מבחינתי, מ"תור: ראגנארוק", "צורת המים" או "ליידי בירד" – כולם השאירו אותי קרים (כל אחד במידה שלו) ועל כולם ניסיתי להבין מה אנשים אחרים מצאו בזה. כולם העבירו אותי את התהליך הדחייה הזה? אני לא חושב.
למה לא?
אם בכולם ניסית להבין מה אחרים מצאו בזה (או במילים אחרות: מה אתה מפספס), אז בכולם חווית דחייה.
אבל אם בכל זאת אתה מרגיש משהו אחרת ביחס לסרט הזה, אז אני משער שזה קשור במותג פת"א (או במותג דניאל דיי לואיס) – אפשר לראות את הסרט הזה כחוליה נוספת בפס היצירה שלו, וכפרק נוסף במערכת היחסים בינך ובינו שמתבטא ביצירה שהוא מעניק לך הצופה. וזה מאכזב להרגיש דחייה ממישהו שאהבת. המותג "וודקוק" בסרט הוא בהחלט אלגוריה לפת"א.
אם תבחר לבחון את הסרט בפני עצמו, לנטרל ממנו את ההקשרים שבהם הוא עובד, להתייחס נטו למסרים הפשוטים שהסרט מעביר מבלי להתעמק – אכן תקבל סרט משעמם וחסר פואנטה. אני רק מציע שאפשר לבחון אותו במשקפים אחרים – ובתור התחלה שכן תתעמק ברגשות האלה שאתה מרגיש כלפי הסרט. אני יכול להקביל את זה לריינולדס שרגיל לבחור לא להתמודד מול החברות שלו, וכשהוא נאלץ כן להתמודד מול אלמה זה כרוך בסבל אמיתי – אבל הוא גם לומד מזה משהו על עצמו עד סוף הסרט.
אם בכל זאת אתה רוצה לאפסן את הסרט הזה בהדחקה בזיכרון ולהגיד 'פסדר יאללה מצ'עמם, נקסט!', זה גם ממש בסדר. זה נכון שזה לא קולנוע נוגע, מותח, מסקרן ומרגש באופן ישיר כמו נגיד של ספילברג. אצל פת"א הדברים תמיד מורכבים וחמקמקים יותר. המניעים של הדמויות ואופן ההתנהגות שלהן אולי לא תמיד מוכרים או ברורים, אבל להגיד בגלל זה שהן לא מעניינות, ולתת כזאת כותרת לועגת לסרט (גם כאן באתר וגם בפייס), ולהתייחס אליו בביטול מוחלט מבלי להכיר בביקורת בשום אספקט חיובי שמצאת בו (ורמזת שמצאת, אבל לא נכנסת לזה) – עושה בעיניי לסרט עוול.
מה שאני אולי בא להגיד, זה שמאכזב אותי שהביקורת שלך נמנעת לחלוטין מניתוח של הסרט ומהצגת שלל הרכיבים שלו, ורק מתעסקת בלופים בתחושה הבסיסית שלך. אני חושב שגם במסגרת של ביקורת שלילית, וגם בהתייחס לתחושת האכזבה שלך, היה אפשר להציג משהו מורכב יותר על הסרט ולהשאיר לקוראים את האפשרות להבין שכנראה שחיבה לסרט הזה הוא לא רק עניין שחור/לבן – וזה מה שאני מנסה לעשות.
מה שאני לא אוהב בגישה הזאת
זה שהיא מניחה שהסרט סבבה כפרה עליו, ואילו זה אני הטיפשון שעוד לא הבין את גדולתו, ולא יכול להתמודד עם זה שסרט לא התנהג ב-100% כמו שציפיתי ממנו.
שוב, אני לא הרגשתי "דחייה" ממישהו שאני "אוהב". דחו אותי כמה פעמים בחיים, ואני יודע לזהות את הטעם. הרגשתי אכזבה מכך שיוצר שהוא לרוב סבבה, יוצר יצירה שהיא, ובכן, מעפנה.
אתה אומר לי "להתמודד מול הרגשות שלי מול הסרט" אבל שוב, אתה מניח שיש כאלה וזה לא נעים לי. אני אומר לך שאין, ואני אשמח אם תאמין לי. בשלב כלשהו זה מתחיל להיות Gaslighting, הטיעון הזה. אני לא מדחיק בזיכרון בגלל שהסרט כל כך הפעים אותי רגשית שלא ידעתי מה לעשות לגבי זה – אני פשוט לא ממש אהבתי את הסרט, וזה מאכזב, והלאה.
ואני לא חושב שאני אומר שאין שום אספקט חיובי של הסרט – אני אומר שלמרות שיש אספקטים טובים של הסרט, שמצויינים בכתבה, הסרט עצמו מגייס את האספקטים האלה לסיפור שהוא לוקה, לא מבין איך בני אדם עובדים ולא מצליח למצוא דרך אחת להיות מעניין מבין אלפי הדרכים שאפשר להיות מעניין בקולנוע (להציג ויזואליה מרתקת שלא ראיתי, להציג סיפור מרתק שלא ראיתי, להציג סיפור עם עלילה, להציג דמויות, וכו').
ואני חושב שגם במהלך הביקורת, אני לא מציג את העניין ב"שחור/לבן". אני מציין שהסרט חכם, עובד ברבדים מסוימים (כי אני לא נכנס אליהם כי זה ביקורת ולא ניתוח) אבל לא עובד ברובד הראשוני והבסיסי ביותר שלו. מישהו בדף הסרט השווה את זה ל"אמא!" ולמרות שהסרט הזה טוב אלפי מונים מהסרט ההוא (בעיקר בגלל ש"חוטים" אשכרה חכם ולא רק יומרה), אני חושב שההשוואה נכונה.
גם בתגובה הזאת אתה ממשיך לדבר במונחים אבסולוטיים
אתה מניח שאני מניח שהסרט "סבבה" ואתה "טיפשון".
אתה מרגיש שהיצירה היא במילה אחת "מעפנה".
אתה חוזר להגדיר הכל במונחים חד-משמעיים, גם את הטקסט שלי, גם את הסרט, גם את התחושה שלך. הבסיס להבדל בין הגישות שלנו, הוא שאני מציע, רק מציע, לבחון מורכבות וספקטרום רחב יותר.
אתה ממשיך להגיד שאין לך רגשות מול הסרט, למרות ששוב ושוב אתה מבטא את האכזבה שלך ממנו. האופן שבו אתה מתמודד עם האכזבה בביקורת היא ללעוג לסרט, ואני טוען שבאופן מעניין זה גם צורת ההתמודדות של הגיבור של הסרט, אשר אינו ער למכשול שהוא שם לעצמו בהתנהגות זו. כאמור, יש פה דברים חמקמקים מאוד ששווה לבחון אותם. שוב, רק אם תבחר בכך, וזכותך המלאה פשוט לעזוב את הסרט לנפשו.
אגב, המשפט הזה שכתבת על ההדחקה – כשאני כתבתי מה שכתבתי, לא התכוונתי שהדחקת כבר, ובטח שלא כי הסרט "הפעים" אותך. הסרט בבירור עדיין מאוד בתודעה שלך, רק פירסמת את הביקורת ואני ואתה מתדיינים עליו (או יותר מדויק עליך, ואולי בגלל זה התגובות שלי מרגיזות אותך, כי מי אני בכלל שיתיימר לדעת מה אתה מרגיש), והדבר העיקרי שאני ואתה לא מסכימים עליו זה על האופן שאפשר להתמודד עם האכזבה שלך: אתה אומר "לא אהבתי, זה מאכזב, הלאה" ואילו אני מציע ששניה – בוא לא נמהר הלאה עדיין. בוא נשקע קצת בתוך האכזבה, נרגיש אותה במלוא העוצמה והמורכבות שלה ונלמד משהו על עצמנו, על הציפיות שלנו, ועל אופן ההתמודדות שלנו מול אכזבה ותסכול. כן, אני מציע תהליך שהוא כנראה מזוכיסטי משהו, ואולי לי קל יותר להתחבר לזה ככה ואולי בגלל זה אני התחברתי לסרט ואתה בכלל לא.
האמת היא שאולי מערכת היחסים החיצונית בין ריינולדס לאלמה לא מזכירה לך בכלל שום מערכת יחסים שנחשפת אליה, אבל אני מזהה שיש משהו בדינמיקה של ההערצה-אכזבה-דחייה-משיכה שמתבטא גם במה שקורה לך עם הסרט – הערצה לפת"א שהמשיכה לאכזבה, אכזבה שהובילה ללעג (=דחייה של הסרט), אבל בו זמנית אתה ממשיך להתעסק בזה ולא באמת מניח את זה בצד. אני לא יודע מה זה אומר, אין לדבר הזה "סיפור", וזה לא הופך אותך לטיפשון או את פת"א לגאון. זאת בסך הכל דינמיקה שמתרחשת לנגד עיניי. זה מעניין, זה הכל.
תראה, אני לא מופתע שאתה מאוכזב, לא כי אתה "טיפשון שלא מבין את גדולתו של הסרט", אלא כי הסרט הזה פשוט לא מתאים להעדפות הקולנועיות שלך. אני למשל התחברתי מאוד לתגובה של dv למטה, ובמיוחד למשפט "לא כל סרט חייב לשים את הנראטיב במרכז". אתה לעומת זאת, צופה שמאמין "אבל סיפור. קודם כול סיפור". וכשאתה עונה לו "…מה הסרט הזה מציע למישהו כמוני?" – אתה שוב חוזר לגישתך שבעיניך הסרט אמור לעבוד עבורך. מבחינתך אם אין סיפור אז אין עניין אז אין פואנטה אז לא אכפת *לך*.
ואני חוזר לטענה המקורית שלי – הטקסט שכתבת הוא בעיניי פחות ביקורת קולנועית, ויותר כתיבה על עצמך. אני התאכזבתי מהביקורת, לא כי היא שלילית (ברוך השם היו מספיק ביקורת שליליות או חיוביות שלא הסכמתי איתן), אלא כי היא מרוכזת בך. וככזו, היא מוצגת באופן מאוד חד-גוני. היא כל כך לועגת ופוסלת, שאדם שלא ראה את הסרט יקרא אותה ואין שום סיכוי שהוא יאמין שמשהו טוב ייצא מהסרט הזה (שים לב שלמרות מה שאתה טוען, לא כתבת בשום מקום בביקורת שהסרט הוא "חכם". אבל אם אתה מוכן להודות בזה – תנסה לזהות בתוך עצמך למה לא כתבת את זה בביקורת).
ואז במקום להתייחס לביקורת כפשט, הסתכלתי על הדינמיקה של התהליך שהביא אותך לכתיבה שלה, ופתאום אני מזהה קוים מקבילים למוטיבים מהסרט. אז אני מצביע על זה, כי זה מה שלקחתי מהביקורת שלך, ולא רק את הטקסט החיצוני. אני בוחן את אופן היצירה שלך את הטקסט, ממש כפי שאני בוחן את אופן היצירה של ריינולדס את השמלה, ואת אופן היצירה של פת"א את הסרט. כי זה מה שמעניין אותי. זה לא אומר שמה שאני עושה זה "נכון" ומה שאתה עושה זה "שגוי", זה רק עוד צורה לבחון ושאני אישית שואב מזה הנאה.
אבל אני לא מעריץ את פת"א
אני בכלליות לא מעריץ אף אחד, אבל ספציפית פת"א הוא במאי טוב שיש לו סרטים טובים ונהדרים וסרטים פחות. זה סרט פחות. אין לי מערכת יחסים מסובכת איתו או עם הסרט, והסיבה העיקרית שאני מדבר על הסרט עדיין היא לא בגלל שהסרט לא עוזב את המחשבות שלי (הוא די עזב אותן לטובת כל אחד מהסרטים האחרים שראיתי מאז) אלא בגלל ששוב, אתה מדבר *עליי*, ועל הרגשות שלי לסרט, ולא מוכן לקבל את מה שאני אומר לך, ומחליט עליי דברים, וזה … ובכן, לא נעים!
עכשיו, כמה דברים: כן, אמרתי קודם כל סיפור – אבל סייגתי. אין סיפור? סבבה – תביא לי משהו אחר. יש לי לא מעט סרטים שאני אוהב חסרי סיפור לחלוטי (שניים מהם נמצאים בביקורת) אבל בעלי תוכן שאני מזהה כבעל ערך כלשהו שמעלה אותן כיצירה שמעבר לכך שאני יכול לנתח אותה, אני אוהב ונהנה מהן. וכן, אני בהחלט מאמין שסרט עובד בשבילי – זה כל העניין בקולנוע. אני בא כדי להשיג משהו – הנאה (אם זה אסקפיזם) או הרחבת המחשבה (אם זה סרט עמוק יותר). כאן לא השגתי אף אחד מהם.
את המילה "חכם" אומנם לא רשמתי, אבל אני מתאר לא פעם שיש לסרט הרבה רבדים שהוא עובד בו ושזה לא, למשל, סרט כמו "המשימה". "חכם" זה קצת תואר טריקי, אגב – כי, שוב, אני ופת"א לא מסכימים לגבי איך בני אדם עובדים – אבל אני רואה שהייתה כאן השקעה וניסיון לעשות משהו. אני חושב שהוא "חכם" במובן של "מישהו חשב עליו לעומק ויצר יצירה שאפשר לקרוא בכמה מובנים" אבל בכל מובן אחר כמו "הבנה של מערכות יחסים, בני אדם, מה הופך סרט לטוב, וכו'" – הוא לא. אם אני אחזור ל"אימא!" – הייתה כאן השקעה מעבר ל"זה כמו התנ"ך או משהו וואו איזה גאון אני שיואו ארונופסקי IS IN THE HOUSE" שיצרה לפחות יצירה שלמה – פשוט חבל שזאת היצירה שנוצרה בסוף. לא סוף העולם, לא הסרט הכי נוראי, לא חרא גולמי – פשוט סרט לא משהו, למרות לא מעט דברים שעובדים לטובתו.
סוג של
בויכוח הזה אני בצד של פינקי. קודם כל גם כי אהבתי את הסרט, או לפחות חלקים גדולים ממנו, ויותר מכך – הוא נשאר אצלי בימים שאחרי (הרבה יותר למשל מצורת המים, בו צפיתי באותו יום).
אבל מסיבה נוספת – יש לא מעט סרטים שחוויתי בצורה שונה בצפיות נוספות, חלקם לטובה, אחרים לרעה.
האמת, יכול להיות נושא לא רע לתמונה קבוצתית – סרטים ששינינו את דעתנו עליהם.
אז אולי לא הבנתי את פינקי נכון
אם הוא אמר "שווה לך לצפות שוב או לחשוב על זה עוד, אולי תשנה את דעתך" הייתי אומר "יכול להיות. כנראה שלא, אבל יכול להיות".
מה שאני הבנתי ממנו זה שכבר כרגע אני בעצם מאוד אוהב את הסרט, ואני רק צריך לאפשר לעצמי להגיע לשם. וזה – ובכן, לא.
לא בדיוק
אם הבנתי נכון, הוא אמר לך לשים לב לתגובה הרגשית אותה חווית (וכזאת שאכן משתקפת בביקורת שכתבת) וחיבר בינה לבין התמות של הסרט (שעדיין לא ראיתי, אבל עכשיו יש לי קצת חשק לראות).
אולי זה הרגיש חודרני מדיי, אולי זה פשוט לא נכון, אבל הייתי מציע לא לפסול את נקודת המבט הזאת מבלי לחשוב עליה טיפה ובטח שלא לפסול את לגיטמיות נקודת המבט הזאת באופן כללי.
את הלגיטימיות שלה לא פסלתי
פשוט טענתי שהיא לא נכונה. יש הבדל. ואני חושב שאחרי שדיברנו כאן כמה ימים על המקרה, קשה לטעון ש"לא חשבתי עליה".
שוב – אני לא בדיוק צד בויכוח ואת הסרט לא ראיתי, אבל אם מה שקיבלת מהדיון הזה זה שפינקי אמר לך שבעצם אתה אוהב את הסרט (מה שנכתב כעקיצה כי לא אהבת את הסרט וזה לכאורה חצוף או הזוי מצידו להגיד לך מה חשבת עליו), אז אתה במובן מסוים שולל בכלל את צורת החשיבה הזאת, את האפשרות שמישהו אחר שם לב לתגובה רגשית אצלך שאתה לא הבחנת בה ולא קישרת אותה לתמה של היצירה.
ואני אכן שולל את האפשרות הזאת
אבל לא את הלגיטימיות שלה.
חבר, בשום שלב לא טענתי שאתה אוהב את הסרט
וכשקלטתי בפעם הראשונה שזה מה שתפסת מדבריי, אפילו אמרתי לך במפורש-
"אני לא מתווכח איתך על זה שלא אהבת את הסרט. ברור שלא."
יכול להיות אבל שזה כבר היה מאוחר מדיי. אחרים אומרים שהטון שלי מתנשא. יכול להיות, זה לא בכוונה, ואני מתנצל על כך, ואם ככה אז מובן לי למה התגובות שלך היו מופנות כלפיי ולא כלפי הרעיונות שאני מביא.
אני שוב חוזר לנקודה שלי – והיא להציג בפניך שכן יש לך רגשות כלפי הסרט. לא רגשות אהבה וחום לא מודעות, אלא רגשות כמו אכזבה (שבהחלט במודעות שלך) ותסכול (שאולי קיימת לא במודעות. אולי.)![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
אולי אני צריך להדגיש יותר את המילה 'אולי' כשאני כותב, ולשוב ולהזכיר שהדברים הם על דעתי בלבד ולא עובדה מוגמרת, ואז אצא פחות מתנשא בעיני קוראים…).
(
ואמרתי שגם לרגשות כאלה יש משמעות, כי הסרט עורר אותן. ואכזבה ותסכול אלה רגשות שלרוב לא מעוררים משיכה, אלא דחייה.
בעיניי תמה מרכזית בסרט היתה ההתמודדות עם אכזבה ותסכול, ומה מביא אנשים למרות הדחייה מהמושא והתחושות הלא נעימות האלה להמשיך לנסות ולהיקשר/להימשך מחדש.
ואני מציע, שלאור זה שאתה אוהב סרטים עמוקים וקיבלת רושם מהרבה מבקרי קולנוע שזה אמור להיות סרט עמוק ומרשים, ולאור זה שאהבת בעבר כל מיני סרטים של פת"א, שממש עכשיו אתה מתמודד עם אותה התמה – זה לא סתם עוד סרט מעפן ומאכזב ששכחת ממנו איך שיצאת מהאולם. הסרט יצר אכזבה, אבל כזו שגרמה לך להמשיך לבדוק את האכזבה הזאת, שאולי היא לא במקומה כי פספסת משהו, ולמרות הבדיקות האלה עדיין המשכת להרגיש את האכזבה. ולי זה נשמע כמו הרגשה מתסכלת.
אפרופו, אולי אפתיע כמה אנשים, כולל אותך, ואגיד שאני לא יצאתי מהסרט עם תחושת אהבה כלפיו.
I liked it, but I didn't love it.
יש לי הערכה גדולה ליצירה. היא מציפה דברים לא נעימים, והיא מעוררת מחשבה, ולכן אכפת לי ממנה. אבל היא בהחלט לא יצרה אצלי חיבור מסוג 'אהבה'.
מה שהיה חסר לי בביקורת שלך זה טון יותר רב-מימדי, ולא להתייחס לסרט רק כ"למי אכפת" בשורה התחתונה, ובעצם כך לפסול באבחה אחת את הסרט כולו. זה סרט שמגיע לו בעיניי יותר קרדיט מזה, וזו בדיוק הסיבה שבאתר הזה לא היתה אף פעם (וכרגע עדיין אין) חלוקת ניקוד בכוכבים.
וכדי ליישב את הביקורת החד-מימדית הזאת (ובשורה התחתונה שלה היא בהחלט חד-מימדית) עם מה שאני רואה כעומק בסרט, הצעתי פרשנות על האופן בו לעגת לסרט ודחית אותו באופן בוטה אחרי שהתאכזבת ממנו – והצבעתי על כך שריינולדס פועל גם הוא כך. זה מלוא הקסם והכיעור של האופי אנושי בעיניי, וזה לא אמור להיות איזה עקיצה לעברך, בחיי שיש לי הערכה גם אליך וגם לריינולדס. וההערכה שלי לפת"א היא ביכולת שלו לפרק ולנתח בעדינות את הצדדים הלא נעימים של האנושיות.
אבל, שוב,
רגשות תסכול ואכזבה יש לי מכל סרט עם פוטנציאל להיות טוב שלא מצליח להגשים את עצמו. "חוטים נסתרים" לא מיוחד בכך, ובהתחשב בכך שהסרט נגמר בסוף שמח (או "שמח") ולא בסוף מתסכל או מאכזב – אני לא חושב שיש כאן מקום להגיד שבעצם זה היה כוונת המשורר (בלי להיכנס בכלל לתוך הדיון הזה).
ואני חושב שיש יותר ממימד אחד בביקורת, אבל אני מקבל שהטון שמסיים אותה אולי מעלים את הטעם של המימדים הללו.
אכן
אבל הסרט הזה הצליח לעורר אותי ואותך לדיון על הרגשות האלה.
הוא הצליח, לפחות עבורי, בגלל שהוא עוסק בנושא הזה, ומכאן הייחודיות שלו. אני באתר הזה המוןןןןן שנים, ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נכנסתי לכזה דיון סוער סביב סרט. משהו בסרט, ובאופן שכתבת ביקורת, הביא אותי לזה.
אני חושב שכוונת המשורר היא לא רק להוציא אותי מהאולם עם התחושה האחרונה של הסרט ("שמח"), אלא עם כל המורכבות (כן, סליחה, שוב המילה הזאת) של התחושות. מבלי לספיילר, גם ה"שמח" בסוף הוא קונפליקטואלי, אינו לוגי או ראציונלי, ולכן מורכב.
כאמור, כמו שהטון שלי שנשמע לך ולקוראים מתנשא מיסך מאוד את הדברים שלי, כך גם הטון שלך עשה לביקורת. לתחושתי הטון הזה הופיע שוב ושוב לאורך הביקורת, ועם מכת פטיש מצלצלת בסופו.
טוב, אותי קל יותר לעורר לדיונים :)
ואם המטרה היא להציג משהו מורכב אז הוא לא הצליח כי הוא הצליח להוציא אותי רק במשהו חד צדדי (אכזבה/תסכול).
וכן, אני מקבל הרבה יותר בקלות את האימרה ש"המורכבות שיש בסרט (שאתה מציין שקיימת) לא באה יותר לידי ביטוי בביקורת".
שלום יהונתן
לאחר שצפיתי פעמיים בסרט ומאוד התלהבתי
ולכן הגעתי לאתר שלכם כי חפסתי עוד מיגע עליו.
הבאת מבט שונה וקצת מאוכזב ובצדק
יש מעט מאוד על סיריל ובטח על אלמה חוץ ממה שהיא עושה בשביל להשיג אותו
בהמשך החקירה שלי על הסרט מסתבר שמשהו שם לינק שהתסריטאים הם דניאל דיי לואיס ו פתא הם נהנו לכתוב יחד ולהמציא סיפור
משנות ילדות כנראה של דניאל ממשהו שאולי הוא חווה באופן מסוים
חחחח אוקי אז פתאום זה כבר משתנה לי כי דניאל בנה דמות שלו! באופן קצת נרקסיסטי.. וייבש את סיריל ואלמה
על אף שהדמות שלו בסוף נשענת על תכסיסיה של אלמה ושל סיריל כי בלעדיה הוא כלום..
ממעריצה של הסרט הפכתי בגללך… למבקרת
ואראה אותו שוב אולי
ובטח ארגיש שונה
ובכל זאת עדיין זה סרט מדהים בעיני כן הוא יכל להיות טוב יותר
הרבה יותר
אבל זה מה שזה
אוהבת את המוזיקה
השקט
התכנון
ההכלה למרות
בגלל ש…
כתיבה יפה בעיני
פחות אחד יותר נחמד.. עובד בדרך כלל
והליהוק פשוט מוצלח עד מושלם
תודה לך על הכתיבה הלא מתנצלת שלך ועל כך שאתה כותב באופן רהוט ברור ומעניין
ועוד אסימון שנפל לי הרגע
אולי גם אני "חטאתי" באותה ההתנהגות, וגם אני כמו ריינולדס וכמוך, וכמו בני אדם, דיברתי באופן לועג ודוחה כלפי המושא שהתאכזבתי ממנו, מושא שהיה לי אכפת ממה שהוא עושה (כי אכפת לי מהביקורות באתר), מבלי ששמתי לב שהטון שלי השתלט על כל התוכן של המילים המתוחכמות-כביכול שלי.
אהלן פינקי
אמנם אני "נדחף" לשרשור, אבל הרגשתי צורך עז להגיד את מה שעבר בראשי בעת קריאת השרשור הזה. למרות שאני מאוד מתחבר למה שאתה אומר – באמת ובתמים- הנימה שלך מצליחה להיות כל כך מתנשאת ויומרנית, שמיד נוצרת סלידה עזה מדעותיך.
אין פלא שקרקר אטם אוזניו לטיעוניך ואף רשם לך כמה וכמה פעמים שדבריך לא נעימים לו. אני מסכים איתך על הרבה מהנקודות שאתה מעלה. ההסתכלות שהסיפור הוא הוא העיקר אינה מתאימה בעיניי לבחינת סרטיו של פת"א. אך חבל שאתה אורז את דבריך בטון כל כך… מעצבן. כן, תסלח לי, מעצבן. חד וחלק.
אולי ההתפרצות שלי אל השרשור יש בה מן גסות הרוח, אולי דבריי אינם במקום. בכל אופן, אני מתנצל מראש על כל פגיעה אפשרית. מקווה שתקח את דבריי ברוח טובה.
תודה. לקחתי לתשומת ליבי
אני מקווה שהתגובה האחרונה שלי לקרקר (זו שממש מעל התגובה שלך) נשמעת פחות מתנשאת.
נראה כאילו אתה מחפש תירוצים ללמה הוא לא אהב את הסרט
במקום להבין שזה ממש הגיוני שמישהו לא יאהב סרט כזה, ושאנשים שמשתעממים מסרטים כאלה זה דבר שבשגרה. (לא ראיתי את הסרט, אבל זה נשמע לי בדיוק כמו זה ייגמר בדם)
ממש לא
הסרט מדבר על אהבה במונח מורכב – אהבה היא מסעירה, מאכזבת, מרגשת, משעממת ומתסכלת – לפעמים בצורה משתנה, ולפעמים היא כמה מהדברים האלה בו זמנית, למרות שהם כביכול סותרים. לשפוט סרט כ"טוב" או "משעמם" זה בהחלט דבר שבשגרה, אבל בסרט לא שגרתי כמו זה, זה יהיה שיפוט שטחי מדיי.
מי שאוהב את הסרטים שלו אך ורק עם נראטיב וקו עלילה ברור – סיכוי טוב שישתעמם מהסרט. אז אפשר לבוא ולהגיד בביקורת שזה חלק חלש בסרט ולכן שלא התחבר. אבל לבטל את כל הדברים החיוביים שבסרט, ולהגיד שאם אין עלילה מעניינת – אז כלום לא יעזור לסרט הזה, זה ביקורת כל כך צרה… ולכן אני מזמין את קרקר, וכל אחד אחר שקורא את הטוקבקים, לבחון את הסרט בספקטרום רחב יותר מזה.
עוד כשכל טירוף ה"חמישים גוונים של..." התחיל
תהיתי אם מישהו יכול לעשות סרט באמת טוב מהקונצפט הזה. סטדיזם ומזוכיזם במערכות יחסים, האספקט היותר אישיותי שלה ולאו דווקא המיני, הוא נושא מאד מעניין שאפשר ליצור ממנו מחקר דמות מרתק – וזה בדיוק מה שיש כאן.
"מחקר דמות" זה ז'אנר בפני עצמו בקולנוע, סרטים שאכן יש בהם פחות נראטיב, אלא יותר צלילה לתוך כמה שיותר אספקטים של דמות (או כמה דמויות) שאפשר. בסוף הסרט הרגשתי שאני מכיר את ריינולדס וודקוק*, שאני יכול לצפות את התגובות שלו לסובבים אותו ולא בגלל שזו דמות קלישאתית, הוא anything but, אלא בגלל שהוא מצוייר בקווים כל כך מדוייקים ועקביים שהצופה יכול להיכנס לתוך הראש שלו ולדעת מה קורה שם.
זה נכון להגיד שהסרט יכל להתקצר או להתארך בשעה ולא היינו מרגישים בהבדל, וזה בעיניי לא דבר רע. לא כל סרט חייב לשים את הנראטיב במרכז. אפשר לעשות את זה, וזה יוצר חווית צפייה שבה הצופה יושב במתיחות באולם ושואל את עצמו "מעניין לאן זה ייתקדם" – זה מצויין ויש סרטים שעושים את זה באופן מרתק ומשמעותי.
ויש סרטים, כמו זה וכמו המון מהסרטים האחרים של אנדרסון (בעיקר "המאסטר"), שהם יותר "סרטי מדיטציה". הפואנטה היא לא לחזות באירועים אלא לנסות להבין את הדמויות, זה לבלות כמה זמן עם בני אדם שמצויירים באופן ריאליסטי ולראות את הצדדים השונים באישיות שלהם בעוד הם מתמודדים עם סיטואציות שונות. אלו סרטים שהפואנטה בהם היא לתת לצופה זמן, עוד במהלך הסרט, להירגע ולהרהר על קנקנן של הדמויות ולשים לב למניירות בהתנהגות שלהן שרומזות לנו על מי הן.
במובן מסויים זו ההופעה הטובה ביותר של דניאל דיי לואיס, הוא מצליח לברוא כאן דמות ריאליסטית לחלוטין, עם מניירות שמרגישות אמיתיות למי שהוא. כל זה בלי סצנות של "משחק!" כפי שהיו בתפקידים היותר מוערכים שלו (לא שהם לא טובים, אבל הכח האמיתי של שחקן הוא בעיניי בלבנות דמות זכירה בלי להיעזר בסצנות כאלו)
הבעיה, כמו תמיד, מתחילה ונגמרת בציפיות. צופה שבא לסרט מהסוג השני תוך ציפייה שהוא יהיה מהסוג הראשון – מכין את עצמו לאכזבה ולתסכול. אני לא חושב שהוגן לשפוט את הסרט על כך שהדמויות בו לא מאוהבות מספיק או שאין בו מספיק נראטיב. אני אפילו לא חושב שיש בו "מסר" כלשהו. זה פשוט על שתי הדמויות האלו והיחסים המורכבים בניהן.
* אף אחד לא חשב במהלך ההפקה אולי לשנות את שם המשפחה הזה? זה אמור להיות בדיחה?
הי! זה הסבר טוב ומנומק
מסכים שסרט לא בהכרח צריך לשים את הנרטיב במרכז,
אני חושב שאם הסרט הזה היה מוצג במקטעים בתוך איזה פרויקט רחב יותר, נאמר תערוכה, הייתי מתחבר אליו יותר. יכול להיות שהסרט גם מאוד מספק את מי שנהנה לנתח את הרפרנסים והפרטים הקולנועיים. אני חושב שבשביל הקהל הרחב, או לפחות בשבילי הדמויות לא מעוררות מספיק עניין או הזדהות כדי לגרור אותי לחשוב על הדקויות, אם הדמויות היו יותר רגילות או יותר קיצוניות זה היה מושך יותר. הדמויות כאן מצאו איזה איזון של ניכור ומתינות ככה שהן לא מתחברות לקרקע של הצופה ולא ממריאות לשמיים של הציפיות.
בעצם, יכול להיות שאצל אנשים שמזדהים יותר עם אחת מהדמויות זה סרט מרגש מאוד, אבל כנראה שהנוסחה ההוליוודית של השלומפר בדיוק כמוך שהופך לגיבור על יורק אש כל כך מוצלחת כי היא מאפשרת לכולם להתחבר.
ואולי בעצם וייס אובר שנותן קומנטרי שעוזר לקהל לפרש את הדמויות היה עוזר.
למי שבאמת נהנה מן הסרט אני מניח שכל המוסיף גורע.
עד כאן הגיגיי
וודקוק זה מן הסתם סמל למשהו או בדיחה.
חיפוש בimdb מעלה שהשם הזה באמת הייתה בדיחה,
של דניאל דיי לואיס מכל האנשים.
בסופו של דבר, הכיף בשבילי בסרטים מהסוג הזה הוא האפשרות לגלות דברים לבד במקום שהסרט יגלה לי אותם. להכניס דברים כמו וויס אובר, או להקצין את המניירות של הדמויות היה לוקח את זה ממני. אני מודע לעובדה שאני לא קהל היעד של רוב הסרטים, אבל אני יודע שיש לפחות בן אדם אחד, פת"א, שנהנה מהעניין הזה והוא פשוט עשה את הסרט שהוא היה רוצה לראות בעצמו.
הערה לא קשורה על פת"א: אם בא לכם לראות את הדבר הכי מתוק בעולם – הנה ראיון עם פת"א מיד אחרי הקרנה של הסרט בפסטיבל כלשהו, שנערך ע"י שתי תלמידות בחטיבת ביניים.
כל זה היה עובד אם המניירות שבונות בני אדם
היו יוצרות בני אדם. ולא … מה שזה לא יהיה שהולך ב"חוטים". בני אנוש זה לא.
אדגיש שוב, לא באתי עם סט ציפיות לסרט אחד שאני הולך לקבל מהסרט והתאכזבתי שהוא לא "מהיר ועצבני". באתי עם הראש הפתוח ביותר בעולם, הבנתי מה הסרט רוצה להיות, ו-א. אני חושב שהוא פשוט לא הצליח לעשות את זה (או הצליח, אבל במידה קטנה מדי כדי שזה יהיה באמת שווה צפייה בעד עצמו) ב. שכח בדרך כמה אלמנטים בסיסיים בנוגע לחוויה הקולנועית.
שוב, אתה התחברת לדמויות וזה נהדר. עכשיו תנסה לדמיין את הסרט מבעד לעיניים שלי, שלא ראה אותם כדמויות ולא מסכים שההתנהגות שלהם היא אנושית או יוצרת פסיפס מורכב אלא רק עושות קלישאתיים של דברים שכאלה – מה הסרט הזה מציע למישהו כמוני?
אם הבעיה שלך הייתה שהדמויות הן קלישאתיות ולא אמינות
אז הייתי לא מסכים איתך בשקט, אבל בביקורת אתה כתבת: "בסרט שמבקש לסחוף אותי למערכת יחסים רומנטית, האלמנט הבסיסי של 'הזוג הזה נראה מאושר ואני מעוניין בהצלחתו' נכשל מהשנייה הראשונה"
זה בכלל לא מה שהסרט מבקש, והאלמנט הבסיסי המדובר הוא בכלל לא מה שהסרט מנסה לעשות.
אז אנחנו לא מאוד מסכימים על מה הסרט
כי אם הסרט הוא על שני בני זוג אומללים במערכת היחסים שלהם, אז, ובכן.. הוא אפילו פחות מעניין משהוא היה קודם. אבל הסרט די בבירור על מערכת היחסים שלהם, בעדה, והדרכים שבה היא משתנה ושהם מנסים לגרום לה לעבוד. בשביל זה, אני צריך להאמין שמתישהו היא אשכרה עובדת. ולא משנה באיזה שלב בסרט הייתי נמצא – זה לא היה נראה ככה. אם אתה אומר שכל הפואנטה זה שהמערכת היחסים שלהם לא עובדת (לכל אורך הסרט כולל הסיום), אז סבבה – אבל זה בהחלט לא הפרשנות הנפוצה לסרט.
מנטליות עדר - עכשיו גם אצל המשכילים!
השיח שיוצא כנגד הביקורת בשרשור הזה רעיל למדי – היה נחמד אם אנשים שיש להם דעות אחרות על הסרט, שמבוססות על התחושות האישיות שלהם כלפיו (הדבר בו הם מאשימים את כותב הביקורת) ומלבישים את התחושות הללו בכל מיני מילים אובייקטיביות, שימוש מופרז במילה ״מורכב״ והרבה מאוד דגש על חוסר שגרתיות – ייטלו קורה מבין עיניהם ויתבוננו על ההתנהגות הפאסיב-אגרסיבית שלהם.
לפעמים המלך הוא עירום, ובמקרה של הסרט הזה הוא גם מסתמך על נתיניו שיסבירו לילד שמצביע על כך שהוא לא רואה את הדברים בצורה ״מורכבת״ מספיק
כל מילה
אחד מארבעת הסרטים המשעממים והסתמיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. מייגע ורדוד – לא בימוי לא משחק לא תסריט. שום כלום. מזל שהמוזיקה עיצבנה אותי אז נשארתי עירני עד הסוף המר. מצטרף ל"מנצ'סטר ליד הים" – " לה לה לנד" – ו" שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי". זהו. אין יותר קולנוע אמריקאי טוב באמצע שנות ה-2000.
מסכים איתך לגמרי. גם אני לא מבין את המשיכה המוזרה לסרטים הללו..ונדמה שכל משיכה לובשת את אותה בצורה שקשה מאוד לרדת לעומקה.
אולי משהו בתרבות האינטרנט, רדיט וכד' מוסיף לעלייתם של גימיקים על חשבון התחכום (סטיב מקדוניה ופתא הם אלופי הגימיקים ותו לא).
שנ"צ
שמח לשמוע שאני לא היחיד שכמעט נרדם, למרות שספציפית ראיתי אותו ביום שבת במקום השנ"צ הקבועה שלי, אז יש לי לפחות תירוץ…
חיכיתי עד שיגיע קונפליקט של ממש, והוא הגיע בחצי הסרט (שהוא באמת ארוך בחצי שעה לפחות). הבעיה שלי היא דווקא עם הסוף שלא מחליט מה הוא רוצה להיות עד דקה לפני הקרדיטים.
סיימתי עכשיו את ״לילות בוגי״, ואני בעיקר מאוד עצוב
פול תומאס אנדרסון תותח. גם כשהוא פחות קומוניקטיבי, כמו ב״המאסטר״, הוא אלוף קולנוע. בגלל זה ״חוטים נסתרים״ בעיקר מבאס – מדובר בסרט משמים. שלושת השחקנים הראשיים עושים עבודה הגונה, אבל הם נכשלים בדבר אחד מהותי, וזה לגרום לי להתעניין בדמויות האלה. לא וודקוק עניין אותי, לא אלמה עניינה אותי – רציתי לראות יותר מסיריל, כי מאנוויל יודעת לנעוץ מבט כמו מלכה, אבל היא לא נכחה מספיק בסרט כדי שיהיה איתה מספיק מעניין. פה הכשל העיקרי של הסרט. לא ביקשתי שהוא יהיה אסופה של אנשים חמודים, אבל ביקשתי שיזיז לי מה קורה ביניהם. לא הזיז לי. סליחה, כן, הזיז לי מאוד – פיניתי לעצמי שלוש שעות מתוך יום החופש שלי כדי להשלים את הסרט האחרון שלא ראיתי מבין המועמדים לאוסקר על הסרט הטוב ביותר, והוא התגלה כפצצת השעמום של 2018. זה מהאליל שעשה מהמוח שלי ביצה מטושטשת ב״המאסטר״, מהלב שלי שניצל ב״מגנוליה״ ואת הסרט הטוב ביותר שטרנטינו היה מת לעשות ב״לילות בוגי״ (גם ״זה ייגמר בדם״ סרט אדיר, כן, אבל לגנותו ייאמר שבניגוד לשלושה הנ״ל, יש בו מחסור משווע בפיליפ סימור הופמן – או שחקניות אופי ג׳ינג׳יות). יש כמה פריימים נאים, גברת ויקי קריפס היא יופי של תגלית, ואני מניח שדניאל דיי-לואיס בגדול שחקן אחלה, אבל אלוהים ישמור, פשוט ישבתי יותר משעתיים בקולנוע וייחלתי שהדבר הזה ייגמר כבר. אמנם נתתי לו יותר משלוש דקות, אבל אני, כמעט כמו תמיד, לגמרי בצד של ג׳ניפר לורנס.
הפעם זה יותר הגיל
אולי ישמע כמו התנשאות, אבל צריך להכיר אנשים לא פשוטים ולהתנסות במערכות יחסים לא פשוטות ובעיקר לחוות חתיכת חיים כדי להנות מהסרט הזה. בטוח שלפני עשר שנים הייתי מזהה ומזדהה פחות עם הדמויות.
לפי ימד"ב - הפוך
דווקא ככל שעולים בגיל אוהבים את הסרט פחות.
לא מה שציפיתי... אבל לא רע בכלל
אז כן, גם אני קראתי את הביקורות ב-Rotten וראיתי 6 מועמדויות לאוסקר…ובאתי עם איזשהו הייפ. הטריילר, איך לומר, רימז על משהו מאוד דרמטי ואפל. במובן מסויים אני מניחה שקיוויתי שיהיה פה "קרימזון פיק" משודרג (שכזכור היה לו רעיון בסיסי נפלא אבל היה סרט גרוע להפליא).
ואז גיליתי סרט שהוא הרבה יותר ספרותי מאשר דרמטי. אפשר לעשות קורס שלם על המוטיבים הספרותיים פה ואיך הם משרתים את העלילה. השגרה, הסדר, האוכל. אבל האמת שלזה פחות התחברתי.
אני יותר אהבתי את הדינמיקה במערכת היחסים בין ריימונד לשאר. המקומות שאהבה או אובססיה או חולניות מובילות אותנו אליהם. ולדעתי פה ובדיאלוגים בין הדמויות הסרט היה מבריק, ומאוד אמין באיך שהוא שרטט מערכות יחסים שהן…איך לומר, לא בריאות נפשית. כאלה שמבוססות על כוח, על חולשה, ועל שליטה ודומיננטיות. על התסכול שמערכות יחסים כאלה מביאות.
אני מבינה למה הרבה חשבו שהסרט משעמם או חסר "נרטיב" או מעניין. יש דרכים אחרות לספר סיפור כזה. אולי טובות ומעניינות יותר. אבל זה בסופו של דבר לא הפריע לי להעריך אותו. אני אישית מעדיפה סרטים שנשארים איתי הרבה אחר כך מאשר סרטים שעשו לי איזה קתרזיס בצפיה ושכחתי מהם מיד אחר כך.