שמו העברי של הסרט המצוין כאן אינו השם הרשמי שניתן לו על ידי המפיצים בארץ, וייתכן שהוא יופץ תחת שם אחר.

שגרת חייו של יוצר שמלות בלונדון של שנות ה50 מתערערת בעקבות מפגש עם אישה צעירה שהופכת להיות המוזה שלו.

תאריך הפצה בארה"ב: 25/12/2017

תאריך הפצה בישראל: 01/02/2018

בימוי

פול תומס אנדרסון

תסריט

פול תומס אנדרסון

משחק

דניאל דיי-לואיס
לזלי מנוויל
פיפ פיליפס
קמילה רות'פורד

לביקורת המלאה

כתבות העוסקות בסרט זה

• הופעת השנה של עין הדג 2018 9 תגובות סקרים, סקרים ראשי 13.1.2019
• סרט השנה 2018: הגמר 25 תגובות סקרים, סקרים ראשי 6.1.2019
• פוסטרים כנים: עוד לקט 14 תגובות הגיגים 17.7.2018
• 2018: חצי-סיכום 25 תגובות הגיגים 30.6.2018
• אוסקר 2018: סיכום 126 תגובות חדשות 5.3.2018
• תוצאות טופס האוסקר של עין הדג 9 תגובות הגיגים 23.2.2018
• ביקורת: חוטים נסתרים 46 תגובות ביקורות 11.2.2018
• המועמדים לאוסקר 2018: הרשימה המלאה 54 תגובות חדשות 23.1.2018
• לאיזה סרט אתם הכי מצפים בשנת 2018? 54 תגובות סקרים, סקרים ראשי 27.12.2017
• אוסקר 2018: תוהו ובוהו 33 תגובות חדשות 6.12.2017
• עיתונאים אמיצים, החלקה על הקרח ואו, היי, מארק (ועוד טריילרים) 24 תגובות וידאו 12.11.2017
• קדם אוסקר 2018: הנפשות הפועלות 58 תגובות הגיגים 8.11.2017

6 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

1. 2

   לא..אין את זה ביותר אוברייטד נים ב-03/02/2018 23:44

   לא..אין את זה ביותר אוברייטד

   נים

   פורסם פברואר 3, 2018 ב 23:44

   הייתי בטוחה שאני הולכת ליצירת מופת ואולי בגלל זה כ"כ התאכזבתי.
   התאכזבתי גם בגלל שהסרט איטי ומשעמם וגם בגלל שה'זעזוע' שאותו הייתי אמורה לחוות או התחושה הקשה שהטוויסט שבסופו אמור לעורר היו צפויים למדיי.
   אין מה לומר – המשחק מעולה, הפסקול והצילום מדוייקים והכל מריח מיוקרה של במאי טוב, אבל מה לעשות שהסרט לא מעניין מספיק?
   נקודה שחשוב לי להעלות היא דווקא הדמיון שלו ל'אמא' – סרטים על אמנים בלתי מתפשרים ועל מערכות היחסים הבעייתיות שלהם עם אישה. בשניהם הזוג חי מעין בידוד מהעולם ובשניהם יש אירוע מצמרר או מטלטל (לכאורה) שאמור להפוך את התמונה על פיה. אלא שהסרט ההוא נקטל למדיי בעוד שזה זכה לשבחים ולמועמדויות. מסכימה שהמשחק ב'אמא' טוב הרבה פחות ושהיומרנות שלו זעקה למרחקים, אבל בעיניי הוא היה הרבה יותר מעניין.

   זה בקצת יותר מסודר https://www.facebook.com/ayelet.c.levi/posts/10215325883325983?pnref=story

   2

   אדון האופל, דואל ?

   הגב
   • אחרי המאסטר אני מאד חושש מהבמאי הזה ChenK ב-04/02/2018 01:19

     אחרי המאסטר אני מאד חושש מהבמאי הזה

     בתגובה אל

     ChenK

     פורסם פברואר 4, 2018 ב 1:19

     ולפי מה שאת כותבת זה יותר המאסטר מאשר זה יגמר בדם.

     ?

     הגב
2. תגובה שמכילה ספוילר מאת yair_ca24
   ספוילר

   חולי אהבה

   yair_ca24

   פורסם פברואר 4, 2018 ב 14:02

   לפני שכל עונת הפרסים המוזרה הזאת החלה, זה היה הסרט שהכי סקרן אותי.
   אני מת על פול תומאס אנדרסון. אני חושב שכל הסרטים שלו נעים בין אדירים ליצירות מופת. סרטים שלא תמיד ברורים או מובנים, אך בסופו של דבר, הן חוויות צפייה שאני לא אשכח לעולם.
   אולי זה לא כזה מסעיר להגיד, אבל אני באמת חושב שדניאל דיי לואיס הוא השחקן הכי טוב בדורו, די בקלות (בלי לזלזל באף אחד אחר), והשילוב בין השניים לפני קצת יותר מעשור יצר את אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם.
   איך אפשר לעמוד בכלל בציפיות כאלה. שאחד הבמאים האהובים עליך והשחקן האהוב עליך מאגדים כוחות ועוד עוסקים בעולם האופנה בשנות החמישים. זה נשמע טוב מידי כדי להיות אמתי.

   אבל אז עונת הפרסים הזאת החלה, והסרט החדש של פת"א כמעט ולא הוזכר בשום מקום, כשאפילו דיי לואיס בקושי מקבל אזכורים.

   'ליידי בירד', 'פרויקט פלורידה', 'שלושה שלטים', 'קרא לי בשמך', 'העיתון', 'דנקרק', 'תברח', כל אלו מקבלים עוד ועוד ואפילו עוד קצת פרסים ומועמדיות (אפילו 'חי בסרט' ו'אני, טוניה' הוזכרו יותר) אבל בגזרת האחראים על 'זה יגמר בדם'. אין קול ואין עונה.
   באיזשהו מקום, עוד לפני הצפייה, ירד לי הרבה עניין מהסרט הזה, ואולי ביחד עם שאר העולם התבאסתי על הסרט זה עוד לפני שראיתי אותו.
   ואז, לפני שבוע, הוכרזו המועמדים לפרסי האוסקר. היו שם הרבה שטויות מגוחכות (כרגיל, כמו דנזל וושינגטון ומריל סטריפ) אבל 'חוטים נסתרים', משום מקום, קיבל 6 מועמדויות, ואחרי הצפייה הראשונה שלי בסרט, ובטח אחרי השנייה, מבחינתי האוסקר החזיר את הכבוד האבוד שלו ונתן פה כבוד מוצדק ביותר לסרט גדול באמת.

   יש משהו בסרטים האלה שגורמים לי לכתוב מלא ולנסות לפענח (ללא הצלחה) כל פרט קטן שמופיע בו. ולכן, כתבתי מלא. אך בתכלס, אהבתי מאוד-מאוד את הסרט הזה.
   -ספויילרים ל'חוטים נסתרים', 'זה יגמר בדם' 'המאסטר', וגם אולי קצת ל'ברבור שחור'-

   ריינולדס וודקוק (דיי לואיס) הוא אייקון אופנה בלונדון של שנות החמישים, אחרי מלחמת העולם השנייה.
   האיש מעצב אופנה לבית אופנה הנושא את שמו, עם שנים של הצלחה מסחררת בתחום, עם לקוחות קבועות ועשירות מהמעמד הגבוהה ביותר. וודקוק הוא תופר בחסד עליון.
   הבניין שבו מנהל ריינולדס את עסקו, שהוא גם המקום בו הוא מתגורר, מוצג לנו בפתיחת הסרט כמקום אלוהי. שיירה של תופרות עושות את דרכן לתוך המבנה, במעלי המדרגות, כשאור בוהק בוקע מכל פינה, הלבן שולט בפריים וכשהן לובשות חלוק לבן ומתחילות לעבוד, המקום נראה לא פחות אלוהי מגן עדן.
   הסרט נפתח בחיי השגרה של ריינולדס, כשהוא מתלבש ומתארגן לקראת עוד יום של עבודה. כבר מהרגע הראשון ברור לנו (אם שמות הבמאי והשחקן לא מספיקים) שמדובר בפרפקציוניסט, דקדקן על גבול הטירוף. כל תנועותיו מדודות, כל ארגונו וטיפוחו מושלמים, אין טעות אחת. לא יוצא פעם אחת מהקווים.
   ההרגשה בתחילת הסרט היא מכנית. אלוהית, אבל מכנית לגמרי. הכל מתואר ונעשה בדקדוק עד הפרטים הקטנים, כמו שרק מכונה יכולה לעבוד. ואכן, מתברר שאנחנו נמצאים במעין לופ חוזר בחייו של מעצב האופנה האגדי, לופ שלא טומן בתוכו רק את עבודתו בבית האופנה, אלא גם את חייו האישיים.
   ריינולדס מחפש השראה, תמיד, כל הזמן. ההשראה הזאת מגיעה בדמות בחורה צעירה שמחזירה לו את החשק ליצור, את הרעב שביצירה. הוא מוצא אותה, אוהב אותה, מלביש אותה אפשר לומר מנצל אותה לגמרי, עד שנמאס לו ממנה. מתרגל אליה, התשוקה והרעב נעלמים ומעצב העל פונה לעבר השראה אחרת, לא לפני שפינק את הבחורה באחת משמלותיו היפות ביותר.
   העניין הזה באמת מזכיר את הקולנוע של היצ'קוק (בעיקר את 'רבקה ו'ורטיגו'), הרעיון של הלבשת בחורה והפיכתה למשהו אחר שנוגד את מציאותה, אך למרות שזה בהחלט מזכיר (ואני חושב שפת"א אמר בעצמו שהוא חשב על 'רבקה' במהלך כתיבת התסריט), באיזשהו מקום, השוואה הזאת בעיניי קצת מיותרת. שכן הסרט הזה אכן מזכיר סרטים אחרים של במאי גדול אחר, והסרטים האלה הם סרטיו הקודמים של הבמאי, רעיון שנותן קונטרה נוספת לכל הרעיון שעליו הסרט מבוסס.

   זה מתחיל בסצנת הפתיחה, שדניאל דיי לואיס מתארגן ומתלבש ביסודיות ובאלגנטיות בלתי נתפשת שמעוררת מצד אחד קנאה אך גם סוג של ריחוק בלתי מוסבר. התופרות עושות את דרכן לעבר השמיים, לעבר הסטודיו בו הן עובדות ועולות במדרגות.
   הסצנה הזאת הזכירה לי נורא את אחת מסצנות הפתיחה של 'המאסטר', בה חיילים משוחררים הלומי קרב עושים את דרכם במעלה המדרגות אל עבר הפסיכולוג. שם היה מדובר בחבורה של גברים לאחר מלחמה שעולים במדרגות, הפעם מדובר בחבורה של נשים לאחר מלחמה שעולות במדרגות. אז זה היה כדי להראות את ראשו החולה של הגיבור, והפעם הסיבה, אני חושב, זהה לחלוטין. ווואו, כמה שפת"א אוהב לצלם מדרגות.
   כבר מהרגע הראשון פת"א זורק אותנו לתוך עולם הדימויים הרחב מאוד שלו, עולם שבא לידי ביטוי כמעט בכל פינה בסרט הזה, מהמדרגות, דרך תחנות דלק ומוקף כל הזמן באוכל ובארוחות.
   אבל בעיקר, פת"א משחק כאן עם דימויים ומושגים שכבר באו לידי ביטוי בצורה כזו או אחרת בסרטיו הקודמים ובעיקר מ'זה יגמר בדם' ו'המאסטר' ונותנים מימד שלם יותר ורחב יותר ליצירה הזאת, כחלק מחזון רחב יותר.

   וודקוק יוצא מהעיר להטעין את עצמו במצברים חדשים, למצוא לעצמו השראה חדשה שתחזיר לו את התשוקה אליה כ"כ מייחל. והיא מגיעה מהר מאוד.
   ההשראה הזאת היא אלמה, מלצרית צעירה שוודקוק פוגש במקרה במסעדה מחוץ לעיר.
   בעוד שמהרגע הראשון של וודקוק על המסך ברור לנו שמדובר באדם קשוח, תובעני מסודר כ"כ שזה גובל באלימות, אלמה מוצגת לנו כהפך הגמור. אדם שברירי, מגושם, רגוע וביישן. היא מועדת בשנייה שמבחינה בו לראשונה ומסמיקה כמו עגבנייה.
   וודקוק רואה את זה ומיד מתמלא ברעב בלתי נשליט כשהוא מזמין חצי מהתפריט לארוחת הבוקר. סיטואציה מוכרת שתחזור במהלך הסרט.
   וודקוק לפתע מתגלה כאדם הרבה יותר סימפתי ממה שהיה ניתן להסיק. רומנטי, מקסים, נוהג במהירות מופרזת, מנומס ואדיב. בחיי שכשהוא אומר לאלמה בדייט הראשון שלהם: "אני רוצה לראות עם מי אני מדבר", תוך כדי שהוא מוריד ממנה את האודם, נפלתי לגמרי. והיה קשה לי להאמין איך אדם שהוצג לי כדמות מאוד מסוימת, הופך עליי הכל ברגע אחד.

   וכמו וודקוק, גם אלמה עצמה. קשה להאמין שאותה בחורה שהסמיקה והתרגשה רק מהמחשבה לצאת עם וודקוק לארוחת ערב, אומרת בסצנה לאחר מכן 'אם תעשה איתי קרב פרצופים, תפסיד'. הבחורה הזאת, למרות שברירותה הנראית לעין, מראה צד אחר, קשוח יותר, שנמצא בה.
   שני האנשים האלה אולי נתפשים כדמויות ברורות, אך שתיהן מסתירות בתוכן צד אחר לגמרי, שלאט-לאט (והסרט לוקח את הזמן) נבין שהצד הזה מגיע מאותו המקום בדיוק.

   למרות שהסצנות האלה ממכרות, הסוף, בסופו של דבר, ידוע מראש. המכניות של ההתחלה זכורה לכולנו, מטרת הקשר הזה עבור וודקוק ברורה, ותוך רגע אחד,ברגע שסיריל, אחותו של וודקוק נכנסת לתמונה, העניינים מתחילים להתבהר מהר מאוד. אותו לופ מאיים לחזור על עצמו עוד לפני שהתחיל, כצפוי.

   סיריל מכונה ע"י וודוקוק כ'My so and so', זאת שעושה עבורו הכל. והיא אכן מנהל את בית האופנה ביד רמה אך גם עם אנושיות בלי סוף.
   הקשר בין שני האחים הרווקים הוא קרוב ביותר. עד כדי כך קרוב שוודקוק לא מסוגל לצאת לדייט או לאכול ארוחת בוקר עם בת זוגו, בלי שסיריל תשב שם גם. הוא סוג של נשוי לה בעצמו.
   היה מאוד קל להכניס את סיריל לתוך הדמות של המנהלת הקשוחה, האחות המסורה והבלתי נסבלת שתעשה הכל כדי לשמור את וודקוק אצלה. אך גם סיריל, למרות הקשר הלא בריא בעליל שהיא מנהלת עם אחיה, מתגלה כדמות עמוקה יותר, רגישה יותר ופשוט נהדרת.

   וככה הסרט מתנהל. לאחר ההתאהבות הראשונית בין וודקוק לאלמה. הזוג נע בין ארוחות בוקר משותפות, תפירת בגדים והלבשת נשים מהמעמד העליון, עד שהשגרה, הכ"כ מאיימת, מגיעה בסופו של דבר.
   למרות שאלמה, על הדייט הראשון, אמרה לריינולדס שהיא חושבת שהוא בכלל לא קשוח כמו שהוא חושב, הקשיחות שנעלמה מההתחלה חוזרת. זה בא לידי ביטוי בילדותיות בלתי נתפסת, אך למרות זאת, בצורה אמינה ביותר.
   אלמה היא בין אדם שזז. וודקוק הוא בן אדם שעומד במקום. בארוחת בוקר אחת, מלאה דימויים (מהאוכל עצמו עד הרעש של מריחת החמאה) וודקוק משתגע. אלמה מפריעה לו, התנועות, הרעש, השמחה, הקיום.
   הרומנטיות והאדיבות של וודקוק נעלמת ומכניות ילדותית ומעצבנת תופסת את מקומה.
   ככה הוא עובד, זה מה שהופך אותו לאמן המושלם שהוא. והוא יודע את זה. חולי. האיש חולה שליטה, חולה רוגע ושקט, חולה שלמות. וזה לא החולי האחרון שנתקל בו במהלך הסרט.
   אלמה שעד לפני רגע היוותה השראה ליצירה הזאת, הופכת למטרד. כמו כל שאר הנשים שוודקוק היה איתן לפניה.
   והדמות הזאת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מזכירה מאוד את הדמות שגילם דיי לואיס ב'זה ייגמר בדם'. שם הוא גילם איל נפט שהעסקים שיבשו אותו לגמרי והפכו אותו למפלצת מטורפת ששותה את המילקשייק של כל הסובבים אותו, כאן, ב'חוטים נסתרים', הוא מגלם (נקרא לזה) איל אופנה שהעסקים שיבשו אותו לגמרי והפכו אותו למפלצת מטורפת שרק רוצה לאכול את האוכל של כל הסובבים אותו.
   המפלצות בשני הסרטים האלה שונים בתכלית. בעוד ב'זה יגמר בדם' הסרט מתאר את החולי הזה בהתפרצויות זעם, ברצח, בשקט שהופך לפצצה אחת גדולה, ב'חוטים נסתרים', הזעם הזה נסתר הרבה יותר, כמו תפור בתוך הבגדים, נמצא שם ואף פעם לא באמת נראה לעין.
   הרעיון הזה מתאים כמובן לכך שוודקוק מסתיר בתוך בגדיו כל מיני תזכורות לעבר או כל מיני מסרים כתובים. הוא מאמין שהתפירה של מסרים אלו משפיעים על הלובשת את הבגד, בדיוק כמו שהוא מרגיש שאימו נמצאת איתו בכל מקום, כששערות ראשה תפורות בתוך הבד של מקטרנו. (ולכן אני גם חושב שהשם העברי של הסרט הוא מצוין)

   מעבר ל'זה יגמר בדם', הסרט הזה גם מתכתב רבות עם ה'מאסטר' (וגם בסרטיו המוקדמים יותר, שכמעט תמיד תיארו קשר בין דמות אב לדמות בן).
   תצוגת האופנה בסרט הזה, הזכירה לי מאוד את סצנת העירום המפורסמת מ'המאסטר' בה פיליפ סימור הופמן מעביר את עבודתו על אישה וכל הנוכחים בסרט מתפעלים לגמרי, כשהדמות של חוואקין פיניקס רואה רק נשים בעירום. גם כאן הגיבור מציג את עבודתו לתדהמת כולם והיחידה שהוא רואה היא אלמה.
   פת"א לוקח את דמויות גיבוריו מסרטיו הקודמים שכמעט תמיד תוארו מנקודת מבט מאוד מסוימת, ונכנס לתוכן עמוק יותר, לתוך הבגדים, לתוך המסרים המוסתרים שם.
   אם ב'זה יגמר בדם' וב'המאסטר' (וודאי שגם ב'לילות בוגי') הציגו לנו 'גיבורים' חסרי תקנה, שיעשו הכל כדי להשיג את מה שחפצה נפשם, לא משנה מה המחיר או העובדה שאין כלום מתחת לרצונותיהם.. כאן פת"א עוצר ומראה שלמרות כל הטירוף המפלצתי הזה, למרות טבע האדם החולני, יש דרך אחרת. חולנית לא פחות. אבל גם אמתית לגמרי.

   כמו שאמרנו קודם, הפרסונה של וודקוק לא מוצגת רק בתור המפלצת השקטה השואפת לשלמות, אלא גם מוצגת כפרסונה רגישה ואנושית.
   בדיוק כמו שהפרסונה של אלמה כדמות שברירית ומבוישת הולכת לה לאיבוד בתוך פרסונה חזקה, קשוחה יותר ולא פחות מפחידה מוודקוק. מצא מין את מינו. ואלמה, למרות שהיא יודעת בדיוק למה היא נכנסת, הגיעה כדי להישאר.

   את הסיפור המקורי לחלוטין הזה, כותב ומביים ומצלם פת"א בצורה פנומנלית. העבודה הטכנית כאן היא פשוט מופת קולנועי. וזה לא דבר חדש בסרטיו. למען האמת, שני סרטיו האחרונים, 'מידות רעות' ו'המאסטר', קיבלו ביקורות נוקבות על עלילתם שהתאהבה בעצמה עוד הרבה לפני שהתחילה ויצאה מתנשאת, טיפשית ולא אומרת כלום. אך גם שם העבודה הקולנועית הטכנית הייתה ברמה הגבוהה ביותר וגם הפעם, אי אפשר לקחת את זה לפת"א. הסרט הזה מסנוור עיניים לגמרי. אך יותר מזה, אני חושב שהמדיום הוא לא מעט פעמים המסר עצמו.
   זה בא לידי ביטוי בתנועות המצלמה הארוכות בתוך בית האופנה, בפסקול הנהדר (שבקושי מפסיק), בתאורה המסנוורת ובסטים המושקעים בכל הארוחות שמתנהלות בסרט. בקומפוזיציות המורכבות שלא פעם שמהוות דימוי בפני עצמן. ברור שרב אמן עבד על הסרט הזה וכל שוט הוא בעל מחשבה גדולה.

   אבל אני חושב שמעבר לזה, מעבר לטכניקה המופתית של הסרט הזה, מדובר ביצירת מופת די שלמה, ולסרט הכי טוב שראיתי בקולנוע מזה תקופה ארוכה (מאז 'לה לה לנד' אני חושב). בכלל לא מדובר בסרט הכי טוב של פת"א, אבל הוא פשוט ממשיך לחזק את מעמדו כאחד הגדולים. לדעתי כמובן.
   הסיפור עצמו, מתאר בעיקרון סיפור אהבה די צפוי בין אמן מופרע למלצרית ביישנית ועל הדרך שובר את כל המוסכמות ופוצץ לי את הראש ברעיונות שלא נותר לי הרבה חוץ מלהזיל דמעה פה או למחוא כפיים שם.
   אני לא מדבר על איזה טוויסטים מופרעים שהפתיעו אותי לגמרי. ממש לא.
   אלא הדרך שבה פת"א בוחר, ביחד עם דיי לואיס, להעביר את הדברים. דרך שדרכה אני מצליח להבין למה דיי לואיס החליט שמדובר בסרט הפרישה שלו.

   וודקוק הוא אמן. הוא אדם שמקדש את כל חייו לעשייה האמנותית שלו. הבן אדם לא רק שואף לשלמות, אלא הוא פשוט חי בשלמות וזה בא לידי ביטוי בכל מעשה הכי קטן שהוא עושה בחייו. הוא לא יוצא מהקווים, השמלות שלו חייבות להיות מושלמות עד הפריט הקטן ביותר, בדיוק כמו שהוא מתלבש, בדיוק כך הוא מלביש. הוא מלביש את חייו על כל אחת מלקוחותיו. וחייו, הם שלמות.
   דיי לואיס ידוע בעבודתו הסיזיפית לקראת סרטים. לוקח על עצמו פרויקט אחד פעם בכמה שנים טובות וקורע את התחת שלו לגמרי כדי להצליח לא להיכנס לדמות, אלא להיות הדמות ממש (עד כמה שזה בכלל אפשרי).
   זה עלה לו בשבירת צלעות ב'כף רגלי השמאלית', זה גרם לו ללמוד לתפור בצורה מקצועית בשביל הסרט הנוכחי. כל סרט מחדש, הבן אדם עושה תחקיר משוגע, מה שגרם כמעט לכל הופעותיו להיות בלתי נשכחות.
   הוא מושלם. פשוט מושלם.
   וכך גם הסרט הזה. אני חושב שמדובר בסרט הכי טוב שיצא בשנה החולפת (את 'צורת המים' עוד לא ראיתי). נפלתי מהסרט הזה לגמרי, ולא ציפיתי לכך בכלל. (בנוגע להגדרות מפוצצות יותר, צריך לחכות לסקר סוף השנה ולראות עד כמה הוא ישרוד)
   זה לא רק הבימוי הפנטסטי של פת"א, זה לא רק המשחק האדיר כרגיל של דיי לואיס (פשוט מתסכלת הפרישה שלו) והעבודה המעולה של השחקנים האחרים, זה משהו מעבר לכך שאוגד את כל הפרטים בסרט ויוצר שלם גדול יותר.
   הסרט לוקח את המושג מושלם וחובט בו בצורה כ"כ טובה שלא זכורה לי מאז 'ברבור שחור'.
   כאן, בשונה מהסרט של ארונופסקי, לא מתארים ששלמות אפשר להשיג רק בעולם אחר שלא באמת קיים, אלא הוא מתאר, בצורה אדירה, שהשלמות הזאת ניתנת להשגה אבל בדרך שהיא סתירה פנימית אמתית.
   וכאן אנחנו נכנסים לחלק העיקרי של הסרט, לדעתי. שכן 'חוטים נסתרים', אחרי הכל, הוא פשוט סיפור אהבה.

   וודקוק צמא לאלמה. הוא רוצה לאהוב אותה, היא מרגשת אותו. אבל בסופו של דבר, שההשראה שלו נעלמת, שהוא מתרגל אליה ולא חושק בה כמו בעבר, הוא רוצה לעבור הלאה, אל ההשראה הבאה, רעב חדש.
   לצערו, או למעשה למזלו, אלמה היא לא הפלקטים היפים שהוא נהג לצאת אתם עד היום, אלא היא מחזירה מלחמה. היא משחקת את המשחק של וודקוק והיא עושה את זה הרבה יותר טוב ממנו.
   עוד בפעם הראשונה שנפגשו, וודקוק הסביר לאלמה שהוא בין אדם חולה. שהוא לא מסוגל להתחתן, ושלמחלה הזאת אין שום תרופה.
   במהלך הסרט החולי הזה מגיע לידי ביטוי לא פעם, אך בכל סצנה בה וודקוק מוכיח לנו עד כמה הוא דפוק בראש, אלמה מתנגדת לו. מבקשת ממנו שיפסיק לשחק, שיצא מהסרט המושלם שבו הוא חי, שייתן לה לאהוב אותו כמו שהיא רוצה.
   ככל שהזמן עובר, אלמה מתגלה כיותר ויותר כמו וודקוק. כששמלה שתפר עוברת התעללות בדמות הבחורה שלובשת אותה, היא עושה הכל כדי להחזיר את השמלה לבעליה. אך כמו שהיא גורמת מפעם לפעם לוודקוק לאהוב אותה מחדש, היא גם פוגעת בעצמה, בלית ברירה.
   אסור להוציא את וודקוק מסדר היום המושלם שלו. אסור להפריע לו. אסור לו לפתוח את היום עם עימותים. הוא לא הולך לחתונות ולאירועים כי זה בזבוז זמן (בשביל זה יש את אחותו), הוא לא יוצא מהמסגרת בכלל. הוא פותח את היום בארוחת בוקר שקטה מקנקנן התה האישי שלו, ועובר דרך תפירה, מדידות, הלבשות וחיוכים ונימוסים מוגזמים.
   אלמה רוצה אותו לעצמה. אז היא רוצה לצאת איתו למסיבות, רוצה לאכול איתו ארוחת ערב אישית, רוצה קצת חופש מהשלמות הזאת בו הוא חי. אך הוא לא מסוגל לבחור לצאת משם. הוא באמת מכונה של שלמות, וזאת בדיוק הסיבה שההשראה והתשוקה של מאלמה חולפת ממנו כמעט לגמרי.
   זה בדיוק החולי שעליו הוא דיבר בתחילת הסרט, אותו חולי חשוך מרפא.

   אבל אלמה חולה בדיוק כמוהו. ובאחת הסצנות בתחילת הסרט, לגמרי במקרה, היא מגלה את נקודת התורפה של וודקוק. הנקודה שגורמת לו לצאת מהמסגרת, לתת לה מקום ולאהוב אותה באמת. והנקודה הזאת היא פשוט חולי.
   וודקוק הוא לא באמת האמן המושלם הזה שכל הזמן מציגים לנו, אלא הוא פשוט חייב להיות כזה. אולי זאת הדרך להיות גדול באמת, לשחק את המשחק. זאת הדמות שהוא חייב לאמץ לעצמו כדי להצליח באמת. והמציאות מדברת בעד עצמה שכן הוא מוצלח בטירוף.
   אבל הכל באמת משחק.
   אין דבר כזה מושלם, רק הצגה של שלמות. ואני יכול להבין באמת את דיי לואיס שרוצה לפרוש ממשחק אחרי מסר כזה.
   ויותר מזה, כשאלמה מגלה את החולי כנקודת מפנה בחייה המשותפים עם וודקוק, היא מתחילה להרעיל אותו, רק כדי שיחלה שוב, רק כדי שיאהב אותו ויזדקק לה שוב. (מרעילה אותו עם פטריות רעילות. נראה שבשנה החולפת הפטריות הרעילות חזרו לאופנה שזה הסרט השלישי אחרי 'ליידי מקבת" ו'הפיתוי' שמשתמש בזה. האמת ש'ליידי מקבת' מזכיר את הסרט הנוכחי לא רק בעניין הפטריות)
   אלמה הורסת את השלמות שמקיפה את וודקוק. היא מרעילה אותו, גורמת לו לחלות. הוא לא מסוגל לעבוד, לא מסוגל לאכול, לא מסוגל לצאת מהמיטה. אבל הוא צריך את אלמה.
   ופת"א לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר.

   הרי וודקוק עובר בין נשים ומוזות כל חייו, בחיפוש אחר השראה ותשוקה לעבודה. אבל לא רק בגלל זה. בסופו של דבר וודקוק באמת אנושי כמו כולנו, הוא באמת סה"כ מחפש מישהי לאהוב, מחפש תרופה למחלה הנוראית הזאת שדבוקה אליו כל חייו.
   ואיפה הוא מוצא את התרופה הזאת? ברעל. בחולי עצמו.
   כל זה מגיע לשיא בסצנה הטובה ביותר בסרט הזה, ואולי הטובה ביותר בסרט בשנה האחרונה (תמיד אני מרגיש שאני מגזים, אבל הסצנה הזאת פירקה אותי), כאשר אלמה מכינה את החביתה הרעילה בסוף הסרט. שהחביתה מתבשלת, הרעיון וההבנה מתבשלים בתוך ראשו של וודקוק והוא מבין שמצא את התרופה לכל בעיותיו. הוא אוכל בקולניות ובאטיות עם כ"כ הרבה חמאה את החביתה הרעילה שלו. את כל הדברים שיצא נגדם במהלך כל הסרט, שהובילו לארוחות מעצבנות וכעסים בלתי נגמרים. הוא בולע את כל זה בלי בעיה. כי הוא רעב. רעב מאוד.
   ומיד מבקש מאלמה 'נשקי אותי לפני שאחלה'.

   הרעב, התשוקה, הרצון ליצור, לעולם לא נגמר. גם אם תאכל את הארוחה הטובה בחייך, כמה שעות לאחר מכן תהיה רעב שוב. זה לופ חוזר שלא נגמר. תמיד אתה תרצה לצאת מהמסגרת לנסות דברים חדשים, לעבור על הכללים ולאכול עוד ועוד. לאהוב שוב, להרגיש שוב.
   אנחנו חיים בכלא האנושי שהוא בעצם רעב שלא נגמר לעולם, ואם זה אנחנו צריכים להתמודד. זה מסר די נוראי בסופו של דבר.
   אבל לא כך פת"א מסיים את הסרט הזה. יש את ההבנה הנוראית שאהבה זה דבר חולני. ולא משנה כמה טוב יהיה לנו זה תמיד יגמר בסופו של דבר כי טבע האדם לא מסוגל להכיל את זה, אולי רק דרך משחק אחד גדול והעמדת פנים.
   אבל פת"א כן מציג אופטימיות אמתית, רומנטית, יפיפייה ומפתיעה לגמרי בסוף הסרט. הוא לוקח את כל החולי הזה ומקדש אותו לגמרי.
   הוא לא שותה את המילקשייק של אלמה כדי לנצל אותה, אלא הוא אוכל את האוכל שלה כי הוא רעב. והרעב המורעל הזה, למרות הכל, בכלל לא דבר שלילי.
   וודקוק חייב לצאת מהשלמות כדי להיות מושלם,
   כי אהבה היא בהחלט דבר חולני. ודווקא בזכות החולי המטורף הזה, היא דבר כ"כ מדהים ושלם באמת.

   4

   עידו הלמן, dv, נטע, gunai ?

   הגב
   • 1

     סיקור מרתק ממש! נטע ב-05/02/2018 16:28

     סיקור מרתק ממש!

     בתגובה אל

     נטע

     פורסם פברואר 5, 2018 ב 16:28

     תודה רבה על ההשקעה!!
     ותודה רבה על הסיקורים המעמיקים והרציניים יותר שכל כך חסרים כאן באתר
     תודה רבה

     1

     omer ?

     הגב
   • 2

     Plainview ב-10/03/2018 00:26
     בתגובה אל

     Plainview

     פורסם מרץ 10, 2018 ב 0:26

     שלום לך!
     מי אתה אדוני???
     הכתיבה שלך היא תענוג צרוף! קראתי את הביקורת הספציפית הזאת שלך פעמים רבות (וגם אחרות) והופעמתי והוקסמתי!
     אושיות כמו רוג'ר איברט ואורי קליין יכולות ללמוד ממך המון על כתיבת ביקורות קולנוע, על יכולת ניתוח מבריקה, על הבנת משמעויות החיים ויכולתך הפנומנלית להסברתם במילים כל כך יפות ונוגעות ללב.
     אקיצר, מאוחר עכשיו ואני לא מצליחה להיות שיא הקוהרנטיות אבל הייתי ממש שמחה להגיב, להוסיף, לשאול ואולי לשוחח על הסרט חוטים נסתרים שבינתיים כתבתי לי כמעט מחברת שלמה על תובנות ומחשבות ופענוחים וכל מה שהסרט הנפלא הזה העלה בי.
     אני אשאיר פה את האימייל שלי סתם אם יתחשק לך להמשיך את הדיון על הסרט ובמידה ולא גם סבבה ושאני מודה לך מאוד על היופי והעושר הרגשי/אינטלקטואלי שהוספת לחיי :)
     barak.sharona@gmail.com

     2

     יואב, אחיה ?

     הגב
3. ביקורת שטחית על סרט מעולה. נחמה קופרשטיין ב-01/03/2018 00:25

   ביקורת שטחית על סרט מעולה.

   נחמה קופרשטיין

   פורסם מרץ 1, 2018 ב 0:25

   הסרט – חוטים נסתרים_ כשמו כן הוא. סרט מוקפד ביותר בתאור הדמויות התקופה והעיסוק של גיבורי הסרט . יש בו חוטים נסתרים של יופי והסתכלות על מצבים ועל אופיים של שלושת הדמויות הראשיות . אך גם דמויות המשנה מעולות. הסרט אוצר בתוכו משחק מדהים של כל השחקנים . הוא מעניין ומפתיע בסופו. לכו לראות .

   ?

   הגב

תגובות מקבילות