דייויד לאורי קולע לאווירה הקסומה של הסיפור. הצד הויזואלי של הסרט מרשים ביותר (בעיקר יחסית לכך שהאפקטים לא משהו) עם תנועת מצלמה מתמדת בכל השוטים, מוזיקה בומבסטית (רק חבל שהנעימות של דניאל הארט סתמיות מדי) וקצב נכון.
העלילה מאוד סטנדרטית ובנאלית ודי נאמנה למקור אך הסרט מוסיף נופח לדמותו של קפטן הוק וליחסיו עם פיטר פן והוא עושה זאת בצורה מרשימה ביותר. מזמן לא ראיתי נבל טראגי משכנע כל כך ונורא מפתיע לראות את זה מגיע מרימייק של דיסני מכל הדברים. לאורך הסרט הייתי בטוח שהסיפור שלו יתפקשש בסוף רק שהסרט נותן לקפטן הוק את הסוף המושלם עם אחת מהסצינות הכי יפות ומרגשות שראיתי זמן רב (התגובה שלי לאורך הקליימקס של הסרט הייתה 'משעמאאאא…אוי, ספינה מעופפת!…אאאאאא…אני בוכה? למה אני בוכה?….אאאםםם').
רק חבל שפיטר פן עצמו לא קיבל יחס דומה. הוא כן עובר מסע רוחני במהלך הסרט (לא הכי משכנע אבל בסדר גמור כזה) אבל בהחלט היה חסר לי אם היו רומזים לאיזה התעללות פיזית/מינית שהוא עבר בתור ילד על ידי הוריו/מבוגרים שלא ממש הייתה מוסיפה לסיפור כלום אבל כן הייתה מצדיקה את ההתנהגות שלו במידה מה וכן הייתה מוסיפה רובד לדמות שלו שהרגיש חסר ואף מתבקש. וגם הייתה הופכת אותו לסימפטי יותר כי הנה אחת המגרעות של הסרט – פיטר פן של הסרט הוא בן אדם איום ונורא ולאורך חלק נכבד מהסרט מצטייר כנבל האמיתי. הסוף בהחלט גואל אותו אבל זו כן בעיה שלאורך רוב הסרט אחת הדמויות הראשיות שלו (לא הראשית, הראשית היא וונדי הלא מעניינת) וכזו שאנחנו אמורים להיות בעדה יוצרת כזה אנטגוניזם.
קצת חבל לי שזה רימייק של דיסני כי מרגיש לי שעם גרסה אפלה יותר בתמות שלה, פחות אקשן לא קשור ויותר דיאלוגים דייויד לאורי היה יכול ליצור משהו מרתק באמת. אבל כמו שהוא "פיטר פן ו-וונדי" הוא בידור מקסים של שעה וחצי עם דמויות טובות, אווירה קסומה, כמה שאלות פסיכולוגיות מעניינות, בדיחות חוזרות משעשעות (היה אפשר להוסיף עוד ואף להפוך את הפיראטים לקצת יותר שטותיים ממה שהם) וסוף שעשה לי נעים.
עיבוד טוב
דייויד לאורי קולע לאווירה הקסומה של הסיפור. הצד הויזואלי של הסרט מרשים ביותר (בעיקר יחסית לכך שהאפקטים לא משהו) עם תנועת מצלמה מתמדת בכל השוטים, מוזיקה בומבסטית (רק חבל שהנעימות של דניאל הארט סתמיות מדי) וקצב נכון.
העלילה מאוד סטנדרטית ובנאלית ודי נאמנה למקור אך הסרט מוסיף נופח לדמותו של קפטן הוק וליחסיו עם פיטר פן והוא עושה זאת בצורה מרשימה ביותר. מזמן לא ראיתי נבל טראגי משכנע כל כך ונורא מפתיע לראות את זה מגיע מרימייק של דיסני מכל הדברים. לאורך הסרט הייתי בטוח שהסיפור שלו יתפקשש בסוף רק שהסרט נותן לקפטן הוק את הסוף המושלם עם אחת מהסצינות הכי יפות ומרגשות שראיתי זמן רב (התגובה שלי לאורך הקליימקס של הסרט הייתה 'משעמאאאא…אוי, ספינה מעופפת!…אאאאאא…אני בוכה? למה אני בוכה?….אאאםםם').
רק חבל שפיטר פן עצמו לא קיבל יחס דומה. הוא כן עובר מסע רוחני במהלך הסרט (לא הכי משכנע אבל בסדר גמור כזה) אבל בהחלט היה חסר לי אם היו רומזים לאיזה התעללות פיזית/מינית שהוא עבר בתור ילד על ידי הוריו/מבוגרים שלא ממש הייתה מוסיפה לסיפור כלום אבל כן הייתה מצדיקה את ההתנהגות שלו במידה מה וכן הייתה מוסיפה רובד לדמות שלו שהרגיש חסר ואף מתבקש. וגם הייתה הופכת אותו לסימפטי יותר כי הנה אחת המגרעות של הסרט – פיטר פן של הסרט הוא בן אדם איום ונורא ולאורך חלק נכבד מהסרט מצטייר כנבל האמיתי. הסוף בהחלט גואל אותו אבל זו כן בעיה שלאורך רוב הסרט אחת הדמויות הראשיות שלו (לא הראשית, הראשית היא וונדי הלא מעניינת) וכזו שאנחנו אמורים להיות בעדה יוצרת כזה אנטגוניזם.
קצת חבל לי שזה רימייק של דיסני כי מרגיש לי שעם גרסה אפלה יותר בתמות שלה, פחות אקשן לא קשור ויותר דיאלוגים דייויד לאורי היה יכול ליצור משהו מרתק באמת. אבל כמו שהוא "פיטר פן ו-וונדי" הוא בידור מקסים של שעה וחצי עם דמויות טובות, אווירה קסומה, כמה שאלות פסיכולוגיות מעניינות, בדיחות חוזרות משעשעות (היה אפשר להוסיף עוד ואף להפוך את הפיראטים לקצת יותר שטותיים ממה שהם) וסוף שעשה לי נעים.