גדלתי בבית אולטרה-סופר-שמרן. אפילו מילות הסלנג הלגמרי-מקובלות לעשיית צרכים היו מחוץ לתחום לחלוטין, ותחתיהן השתמשו במילים רומזות ומבלבלות לעיתים (האם "גדולים" הם "גדולי הדור" או…?). וכמובן, כמו בכל בית אדוק, שום מילה ושום רמז בנוגע למיניות והמסתעף. אני נמצא היום במקום אחר לחלוטין, אבל עד עצם היום הזה היתקלות ביחס מפורש למה שאכלול בכינוי הרחב "צרכי הגוף" עדיין גורמת לי אי נוחות ממשית. כנראה לכן מעולם לא התחברתי – אפילו טיפה – לכל יצירה תרבותית שכללה התעסקות מוגזמת בדברים האלה, מ"אמריקן פאי" עד ל"קטע מהסרטים".
מהסיבה הזו בלבד הייתי אמור לברוח מ"פיסמייקר" כאילו הבעירו לי אש בבגד ששמים על החלק הלא-עליון של הגוף. אם בדירוג ה-R המשוחרר של "יחידת המתאבדים" ג'יימס גאן עוד שמר על איפוק, אז תחת המטריה של HBOmax גאן לכאורה איבד את הבלמים. כבר בפרק הראשון מוצגת סצינת מין בוטה, ורוב ההומור בו הוא הומור אינפנטילי נמוך ורדוד.
זה אכן הציק לי, אבל משהו תפס אותי. משהו. עוד לא הבנתי מהו, אבל זה היה מספיק כדי לראות את הפרק השני. והשלישי. ואז את כל השאר. וזאת הפכה להיות סדרה שאני ממש אוהב.
במה אנחנו עוסקים כאן, בעצם? בפושע-חייל הלא-לגמרי-נורמלי כריסטופר סמית' (ג'ון סינה), הידוע בכינויו "עושה השלום" וכמו כן בחיבתו לדאוג לשלום בכל מחיר, גם אם הוא יצטרך להרוג בשביל זה אנשים, נשים וטף. הבחור שרד את מאורעות הסרט "יחידת המתאבדים" וכעת מגויס שוב על ידי אמנדה וולר ושליחיה למשימה סודית נוספת – טיפול בתופעה מסתורית שמכונה "פרוייקט פרפר" ונדמה כי משפיעה לרעה על שלל דמויות מפתח בממשלה.
פיסמייקר מצורף לקבוצה של אנשים שאמורים לדאוג לו, ביניהם ג'ון אקונומוס (סטיב אייג') ואמיליה הארקורט (ג'ניפר הולנד, ארוסתו של גאן) שחוזרים מ"יחידת המתאבדים". החדשים בחבורה הם לאוטה אודביו (דניאל ברוקס), וקלמסון מרן (צ'וקוודי איווג'י) שאמור לפקד עליהם. בחגיגה נוכח גם רוברט פטריק בתפקיד אביו של פיסמייקר, וכמו כן האדם המתועב ביותר ביקום הידוע והיחיד שלא זוכה לשום רגע של סימפטיה אלא באמת מוצג כרוע קיצוני במאת האחוזים. האחרון שמצטרף הוא פורע חוק מטורלל אף יותר מהאחרים שמקפיד על הכינוי "וויג'לנטי" (פרדי סטרומה).
אז לפני שאענה לשאלה מהו אותו משהו שגרם לי להתאהב בסדרה על אף ולמרות, צריך לדבר על החוזקות היותר ברורות שלה, ובראשן העובדה שהיא כיפית להחריד. הקלילות מגיחה מכל פינה, המודעות העצמית כמעט שוברת את הקיר הרביעי, ובעיקר – המוזיקה. היכולת של גאן להתאים שיר לאווירה היא מדהימה, אבל לבד מזאת, זה פשוט שיר כיפי אחרי שיר כיפי ברמה של עודף סוכר בדם. הפלייליסט של הסדרה בספוטיפיי ממאן לרדת לי מהמערכת כבר שבועות ארוכים, ואם לבחור נקודת שיא אחת זה דווקא לא שיר כותרות הפתיחה המבריקות אלא "Monster" מפרק 6 שמתאים את עצמו למה שרואים על המסך בדייקנות של אזמל מנתחים. רק כששמעתי את השיר בנפרד והבנתי שהחיתוך הפתאומי בסופו כבר היה שם במקור, הבנתי לעומק את ההברקה שבהצמדה שלו לסצינה הספציפית הזו.
צריך גם לדבר על הדיאלוגים של גאן. כבר ב"שומרי הגלקסיה" הוא הפגין את היכולת שלו לכתוב דקות ארוכות של טקסטים שנובעים רק מחוסר הבנה של מטאפורה או התעקשות על הסברים מילוליים לדברים מובנים מאליהם. זה קורה כאן כמעט בכל פרק, והאמת שזה קצת מוגזם – בטח אם השיח כולו עוסק במשהו קרינג'י מלכתחילה, כמו תנוחות של יחסי מין לסביים – אבל זה עדיין מבריק. ומטורלל, נכון. אבל מבריק.
עוד משהו שדי נהדר כאן הוא המשחק. לומר "ההופעה הטובה ביותר של סינה" זה לא אומר כלום, אז אומר פשוט שהוא ממש טוב פה. יש לו חלק גדול מאד בהצלחה של גאן לגרום לנו להזדהות עם הדמות שלו, והוא פשוט מגלם באופן מושלם את הילד המגודל והמנופח שהוא פיסמייקר. כשהוא צורח על הבוס שלו שהוא לא יכול להרוג את מי שנאמר לו כי לא ציירו עבורו יונה על קת הרובה, אתה פשוט מאמין לו בלי לעצור לרגע לחשוב על כמה הסיטואציה הזויה.
גם שאר הקאסט סבבה, כאשר גונב ההצגה הגדול הוא לחלוטין וויג'לנטי. כל סצינה איתו משעשעת וזכירה, ופרדי סטרומה פשוט זורח כאן. תודה לאלוהי הליהוק ששיבש את לוח הזמנים של השחקן כריס קונרד שנבחר במקור לגלם את הדמות הזו – אני לא מעלה בדעתי מישהו שהיה עושה את הדמות המשוגעת הזו בצורה יותר מדוייקת.
ישנו גם האקשן, שהוא לא יוצא דופן (למעט סצינה אחת שכוללת גורילה) אבל עדיין יעיל; וישנו גם הסיפור הכללי, המעטפת, על המסתורין של פרוייקט פרפר וכל זה. הוא באמת בסדר כמעטפת, אבל לא ממש מחדש.
אז למה התאהבתי בסדרה? איך החלקתי על כל המוסריות הנוראה של הדמויות, ובעיקר על הרמה הכל כך ירודה שלהן? איך גאן עקף את המגננות הטבעיות שלי, הן הרגשיות והן השכליות?
אני חושב שהתשובה בסוף היא פשוטה: גאן הוא הומניסט אמיתי. הוא מאמין בלב שלם, בלי סייגים ובלי התנצלויות, שנפש האדם היא דבר מקסים שראוי לחקור אותו, גם אם האדם הזה הוא מטורלל ופושע ורוצח. הדמויות ב"פיסמייקר" נוראיות כמעט אחת-אחת מהבחינה המוסרית, וגם מהבחינה החברתית סביר מאד שלא היינו יוצאים עם אף אחת מהן לדייט. אבל גאן מצליח איכשהו לחפור פנימה ולמצוא בכל אחת (טוב, כמעט בכל אחת) את הרגש האנושי מכל: הרצון להיות נאהב, החשק למצוא חן. תכפילו את הכתיבה המבריקה של כריש-האדם מ"יחידת המתאבדים" וקיבלתם את פיסמייקר: אדם דפוק, ילדותי, מעורער בנפשו, אפס ביחסי אנוש – ואנחנו רוצים בטובתו, כי בהדרכתו של גאן אנחנו נכנסים אל ליבו פנימה ונחשפים למחזה קורע הלב של אדם שרק רוצה יחס נורמלי.
ההבנה הזו לא גרמה לי לאהוב את שלל הרגעים המביכים, אבל כן גרמה לי להשלים איתם. כי זאת עסקת החבילה שראשו המטורלל של גאן רקח עבור הצופים: אני אגרום לכם להתרגש ולהזדהות עם הדמויות הכי מביכות בפלנטה. אתם תבהו במסך במבוכה רבתי למול בדיחת בולבול של ילד מבוגר, ותצהלו ואולי אף תזילו דמעה כשאותו ילד יתחבק עם נשר שהוא קורא לו "איגלי". זאת משימה מסובכת לגרום לאנשים למצוא את הנורמטיבי במי שמעולם לא היה משהו אחר חוץ מפושע מטורלל; ג'יימס גאן הצליח.
הוא לא הצליח עד הסוף, כמובן. הכתיבה הקריקטורית של אבא של פיסמייקר יכלה להיות מלוטשת יותר, חלק מהקלישאות בולטות מדי, את חולשת העלילה שלא מפתיעה בשום שלב כבר הזכרתי וישנה גם דמותו של אמן לחימה צעיר בכינוי "ג'ודומאסטר" שלא ברור למה הוא כאן, בעצם.
ובסוף בסוף, אבין מאד את מי שהכתיבה הבוטה והברוטלית תרתיע אותו. אבל הנה העניין: שווה להתאמץ. מי שגרם לכל העולם להתאהב ברקון מדבר ובעץ מהלך שיודע שתי מילים, הצליח להגדיל את ההימור ולעשות זאת שוב. כן, זה מופרע יותר, אבל זה גם עם המון סטייל, מוזיקה ממכרת והכי חשוב – משאיות מלאות אהבת אדם.
כמה סיבות להתאהב בסדרה:
1. איגלי. מי היה מאמין שנשר מחמד יכול להיות מתוק כל כך?
2. שיר הנושא + כותרות הפתיחה הכי מגניבים אבר. בדרך כלל אני מאלו שמדלגות על כותרות הפתיחה כי אין לי סבלנות. אבל כאן, בכל פרק צפיתי בהן מחדש ובכל פעם צחקתי בקול.
3. ג'ון סינה – מעולם לא החזקתי ממנו שחקן. אבל האיש הזה גרם לי לצחוק וגם להזיל דמעות. מדהים.
כל דבר בסדרה הזאת תפס אותי בהפתעה. זו סדרה שבכלל לא תיכננתי לאהוב אך כל שבוע חיכיתי לפרק חדש.
וכן, ההומור נמוך והאקשן מטורלל אך עדיין, מומלץ בחום.
אציין שאומנם ראיתי פרק אחד
אבל באמת שאני לא סובל את הנוכחות של ג'ון סינה על המסך. רק על הציוץ המטומטם ברמות שהוא העלה על המלחמה באוקראינה (אחסוך ממכם את הציטוט המביך) הוכיח שזה בן אדם לא רגיש, לא ניחן בתבונה, די דוש (עד עכשיו די מתאים לדמות בסדרה, לא?) ובעיקר לא מישהו שבא לי על המסך שלי. היו לא מעט דברים שחיבבתי בפרק הזה (מחבב את ההומור של גאן בסך הכל) אבל הלאה ביי. יש מספיק דברים לצפות בהם (וחוסר בזמן לעשות זאת) בלי שאצטרך לסבול נוכחות של שחקן שאני פשוט לא מעוניין לצופת בו.
ניסיתי, אבל סדרה וולגרית מדי ללא סיבה אמיתית
לג'יימס גאן יש חיבה לבוטות יתרה בשלל תחומים –
מיניות, אלימות ועוד. מילא אם זה היה משרת את העלילה, אבל זה בדרך כלל נראה כאילו דוחפים את זה בכח.
הוא נהנה מזה, זו זכותו המלאה, אבל לי זה גרם לחתוך אחרי שני פרקים.
סדרה פשוט כיפית
נכון, העלילה נדושה וצפויה מראש. נכון, יש המון בדיחות גסות שחוזרים עליהם בפירוט הרבה אחרי שהבנת, כן, אוקי, בסדר. ואזכורי תרבות פופ שלא תורמים שום דבר ורק יגרמו לסדרה להתיישן ממש מהר. ונכון, הדמות של האבא היא פשוט רשע מרושע קריקטוריסטי לגמרי. ונכון, האהבה של ג'יימס גאן למוזיקה ספציפית לפעמים קצת מביכה (נגיד בסצינת ה "מרתה" של אקונומוס ופיסמייקר).
אבל בסוף זו סדרה כיפית. נגיד בעקבות הפודקאסט כאן באתר על שיין בלאק נראה לי שג'יימס גאן לקח הרבה השראה ממנו – זו סדרת שהאקשן בה אמור להיות כיפי, והפאנצ'ים בין הדמויות חשובים ממנו. בכל פרק יש לפחות שתי סצינות שפשוט כיף בהן. ובאמת חלק חשוב מזה הוא הפסקול – הוא מזכיר לנו למה גלאם רוק זו מוזיקה שפעם הייתה פופולרית ממש. והכי חשוב, כמו שיצחק אמר, הוא מתייחס באהבה לדמויות שלו. זה הכי בא לידי ביטוי בדמות של אדביו, שעליה עשו את ה hero treatment הכי משמעותי ושאת קו העלילה שלה ממש אהבתי.
מה שכן לדעתי הפרקים הראשונים בסדרה טובים יותר מהסוף שלה, שאז החולשות שלה באות לידי ביטוי יותר (ביחוד העלילה המרכזית והדמות של האבא). נגיד בהתחלה עוד נדמה לי היה שהסדרה הולכת להגיד משהו משמעותי על פוליטיקה, אבל בסוף פשוט עזבו את זה בשביל בדיחות. אבל עדיין היה שווה להגיע לסוף.
איזו סצנת מרתה? (אפשר לענות בספויילר)
(ל"ת)
כלומר, סצינה שבה שתי דמויות יריבות מגלות פרט חסר משמעות שמשותף לשניהם ובעקבות כך מחליטות להשלים – במקרה הזה פיסמייקר ואקונומוס מגלים ששניהם אוהבים את אותה להקה.
בקונטקסט של הסדרה זה בכלל לא מרתה
תחשוב כמו בן 16, זה ממש מידע מאפיין שאתה משתמש בו בכדי לסווג אנשים "משלנו" לעומת "משלהם".
יש עכשיו את הסדרה של אור הירח: כבן עשרה של אז, היית מאתר מי שווה להתחיל לדבר איתו לפי הציטוט ה"נכון" שהוא טרח לכתוב על תרמיל בית הספר שלו. רצוי עם טיפקס!
כלומר, זו בדיוק הנקודה שלי – לבן 16 זה אולי הגיוני, אבל בתור בני 40+ זה די מביך (אם כי אני מסכים איתך שהמריבה שלהם הייתה אולי יותר מתאימה גם לבני 16…)
הכוונה כמובן לסדרה של אביב גפן
ולא של סופר גיבור מארוול..
למרות שבטוויסט אפל, אביב גפן הצעיר יכול להיות הגיבור המורד באביב גפן הבוגר. זו גם הייתה יכולה להיות עלילה משופרת לסרט "פרוייקט אדם".
זו סדרה שעושה מה שחלק ניכר מהטלוויזיה המודרנית ובעיקר האמריקאית שכחו מזמן לעשות.
היא לא לוקחת את עצמה ברצינות.
אמירות פוליטיות, חברתיות, מוסריות זה חרטא כשזה בא בטלויזיה. כל אדם חופשי לגבש את תפיסותיו ולא צריך להאכיל אותו בכפית מהתבשיל שמישהו אחר הכין.
בשביל לעשות משהו טוב בטלויזיה צריך באמת להתחבר לחוויה הקיומית של האדם בהיותו אדם ויצחק בארי – אכן הגדרת את זה הכי טוב שאפשר…זו סדרה על אנשים שאפשר לאהוב אותם ולא רק לצפות בהם בצקצוק שפתיים על כמה שהם לא בסדר.
ג'יימס גאן בועט חזק אבל בזהירות בכל הפוליטיקלי-קורקט וגם על זה מגיע לו חיזוק חיובי.
וג'ון סינה – מה יש לומר – הוא אגב באמת מנגן על פסנתר…והדיעות הופליטיות שלו לחלוטין לא רלבנטיות לזה שהוא עושה תפקיד טוב…
אני חושב שאנשים כן מפספסים את העובדה שהסדרה הזאת כן פוליטקלי קורקט.
יש בה קאסט מגוון ולא מעט מסרים פרוגרסיביים וכאלה שמזוהים עם השמאל. למעשה הסדרה מפוצצת בהם.
אם כבר אז הדיון כאן הוא שאפשר להיות גס, בוטה ולא מתחסד גם אם אתה שמאלן. ולא חייבים להעליב אוכלוסיות מוחלשות כדי להיות מצחיק.
זה מאוד מעצבן שמראים את החלק העליון למה לעשות את זה למה זה חסר ?
הא?
(ל"ת)
אני אוהב את ג'יימס גאן
ורציתי ממש לאהוב את הסדרה הזאתי כמו שכולם באינטרנט עפים עליה אבל…
לא הצלחתי
צפיתי בכל, ונהניתי מאוד, אבל יש 2 אלמנטים שמונעים ממנה להיות יצירה גדולה באמת:
1. ההומור – הרבה מההומור כאן מרגיש מאולץ מאוד, ומטומטם לשם הטמטום, גם שאין הגיון. זה לא מטומטם מצחיק כמו טיפשים בלי הפסקה, שיש איזה היגיון מעוות שם, כאן זה פשוט דמויות אומרות דברים הגיוניים, ופייסמייקר וואג'ילנטי פשוט לא מבינים בכלל, כאילו הם חייזרים, ולא אנשים בני 30+ שגרים על כדור הארץ. זה לא מצחיק ובעיקר מעייף. מאוד נהניתי מההומור בשומרי הגלקסיה ויחידת המתאבדים, אבל רוב הפעמים כאן זה פשוט לא טוב שזה מגיע לדיאלוגים. מעבר לזה, מרגיש לי לפעמים שבקטעים רציניים יכלו להוריד את המינון קצת של ההוור בשביל לחזק את הדרמה.אבל כן חייב לציין שג'ודומאסטר הצחיק אותי כל פעם עם קריאת הקרב שלו
2. ויג'לאנטי – בהמשך להומור, איזה דמות מתסכלת. היא נשמעת כאילו היא אמורה להיות דדפול (עוד דמות שאני לא עף עליה), אבל לקחה אותו לקיצון. אין לו שום אופי אמיתי חוץ מ"אדיוט פסיכופט שרוצה להיות חבר של פיסמייקר". הוא לא מצחיק, לא כיפי, ובעיקר היה מייגע. דווקא בקטע הכי טוב שלו בסדרה ראו את הפוטניציאל שלו (הסצנה שלו בבית כלא)
האקשן היה נהדר, העלילה כיפית, ומרבית הדמויות פשוט טובות, רק אם פחות הומור דבילי, ויג'לאנטי קצת יותר "הגיוני", ויותר רגש
דדפול!
(ל"ת)
גדול באמת
ג'יימס גאן הוא פשוט יוצר נהדר. אני חושב שגם הסגנון שלו הכי מתאים לסרטי גיבורי על, מה שהפך אפילו את הסרטים מארבל שלו לייחודיים ובאותו זמן מתאימים לגמרי לבראנד.
לגבי הסדרה עצמה – ממש נהניתי. לא יודע לגבי ג'ון סינה וכמה הוא שחקן טוב, הוא מספיק טוב בשביל התפקיד הזה בכל אופן. כולם עושים פה עבודה נהדרת, ואני חושב שגם האקשן טוב והצחוקים לכל הפחות מעלים גיחוך חביב.
כותרות הפתיחה כלל לא הגיעו בהפתעה
הוא נתן לזה דרור לפני ארבע שנים, בפרסומת לדיוידי של שומרי הגלקסיה 2.
סדרה כיפית מאוד
ההומור לפעמים רדוד מאוד, אבל לפעמים הסדרה ממש מצחיקה.
האקשן אחלה והדמויות טובות.
ובאמת שלא יודע איך ג'ון סינה שהיה שחקן גרוע בכל הדברים שראיתי אותו מצליח לשחק את פיסמייקר כל כך פאקינג טוב )גם ביחידת המתאבדים וגם פה) הוא ממש טוב בסדרה הזאת.